לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שלושה בדירה אחת


סיפור על 3 סטודנטים תל-אביביים:רועי, הומו שגר עם רותם, חברתו הטובה ואייל, השותף השלישי שמגיע מבאר-שבע. הסיפור מספר את חייהם באותה הדירה ואת מערכות היחסים שנוצרות ביניהן. בבלוג תוכלו לקרוא על אקטואליה, על הומור למצוא מתכונים לעוגות, מידע על חגי ישראל...

Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2011

פרק 30 ואחרון


שלום לכולם,


ללא הקדמות מיותרות (הן אף פעם לא מיותרות), מצורף חלקו הראשון של הפרק האחרון בסיפור "שלושה בדירה אחת".


האם יישארו שלושה בדירה אחת גם בסיום הסיפור? האם החתונה תתקיים כהלכה? האם בכתה רותם משמחה או מעצב, ולמה כולם מחכים, איזו מנה טרם הוגשה?


לכל השאלות האלו תוכלו למצוא תשובה בפרק האחרון, פרק ארוך למדי שסוגר וחותם את הסיפור כולו.


ייתכן ויצורף בעתיד פרולוג. דמיינו את אייל, רותם ורועי בעוד 15 שנים, בסביבות הגיל 40. מה יקרה להם, לדעתכם? לאן יגיעו בחייהם?


  








פרחים צבעוניים, אדומים וורודים, כחולים וצהובים, מכל הצבעים ומכל הסוגים, כאלה עם גבעול ירקרק קוצני וארוך, אחרים עם גבעול דקיק, מצהיב מעט, ומי מהם עם עלי כותרת רחבים, בשרניים, ומי מהם עליהם צמוקים וקטנים, אם כי מרשימים בקטנותם. כך נראה הסלון, הספה וגם הטלוויזיה, וכמובן שגם המטבח, השיש, שולחן העץ ואפילו הכיור וגג המקרר, ביום הצעת הנישואין.


אייל בהחלט הפגין רומנטיות מרשימה, נוגעת ללב, ומילא הבית בפרחים. ייתכן שגם לצמחים היפהפיים, שיובאו ודאי מהולנד או ממדינה מערב-אירופית אחרת,


היה חלק בהסכמתה של רותם. אבל אני בטוח שגם אילולא הפרחים, אילולא הפגנת הרומנטיות וההשקעה, וגם אילולא טבעת היהלום הענק בעל קראט בספרות דו-ספרותיות, ובמקומה טבעת עדינה, פשוטה והולמת- אילולא אלו, רותם ודאי הייתה מסכימה. אחרי הכל, מדובר באייל, אהבת חייה, ואהבה כזו לא פוגשים כל יום. ומצדו, מדובר ברותם, מי שהפכה להיות הכל בעבורו, ולכן הציע הנישואים. זאת על רקע מערכות יחסים רבות ומגוונות מאוד מצדו של אייל בשנות הנעורים בבאר-שבע ובתקופת הצבא. תמיד חיזרו אחריו מחזרות, לעתים גם מחזרים, על שום מראהו היפה, צבע העור הצבר, השזוף תמידית, ולאחר שכל אלו הוכרו, נפגש הצד השני גם עם האופי, הרוך והפשטות הכה מתאימה לבאר-שבע, בירת הנגב.


וכך קרה, רותם ואייל הפכו מזוג למאורסים, ותכף גם יהפכו לנשואים, לבעל ואישה. הוא ישבור הכוס והם יתנשקו. אביו יהפוך לגיס, אמה תהפוך לחמה ושניהם יחכו בקוצר רוח  לנכדים. החתונה נקבעה לתחילת האביב, לפני חג החירות. בחג החירות ייערך ירח הדבש.









 


רותם בכתה, כך היא סיפרה לי, כשאייל הציע לה נישואין. מיד שראתה הקופסה השחורה. בתוכה, ניחשה וגם צדקה, טבעת. "זה היה בדיוק כמו שרואים בסרטים," אמרה לי רותם.


"אני מתאר לעצמי," השבתי. "אם כך, בכית משמחה."


"כמובן, אבל גם מעצב," אמרה והרכינה ראשה, "אתה יודע מה חשבתי בדיוק כשהוא התכופף על הברכיים?"


"ודאי חשבת שהחיים שלך הסתדרו, שאת הופכת להיות אשה נשואה, שאת.."


"רועי, כל מה שחשבתי עליו היה אבא שלי."


על אף ההיגיון בכך, תשובתה הפתיעה אותי. אני שמעולם לא ידעתי אבל כבד כמו זה, לא הבנתי מה המשמעות האמיתית של התחושה שהיא נושאת כבר חודשיים רצופים וארוכים, לא הבנתי מה היא אוצרת בליבה מאז מות אביה, מה לא סיפרה ולא אמרה, מה לא גילתה ומדוע שמרה לעצמה.


"הנהנתי, וגם פלטתי 'כן', אבל כל אותו הזמן חשבתי עליו. למה הוא לא יכול להיות בחתונה שלי, למה הסרטן לקח אותו. למה, ואיך, ורועי," והיא החלה דומעת שוב, מזה חודשים רבים שלא הזילה דמעה והפכה פתאום קשוחה ובעלת אדרת רצינית, לפחות כלפי חוץ. "למה זה היה צריך לקרות? אני לא מבינה, פשוט לא מבינה. הוא לא יהיה בחתונה של הבת שלו, הבת היחידה. הוא לא יזכה ללכת עם הנכדים ללונה פארק או לראות אותם עולים לכיתה א'," ולפתע גוון קולה השתנה והפך שמח יותר, מתרגש, "אני לא מאמינה שאני כבר חושבת על ילדים! רועי, אני לא מאמינה שאני עומדת להתחתן! אתה יודע בכמה הכנות חתונה כרוכה? צריך


לא ידעתי מה לומר, וגם נמאס לי להיות זה שמנחם, זה שעוזר, זה שמביא הטישו ומכין את כוסות התה, או זה שמחייך בחזרה, שמח תמיד ולא רשאי להפגין את רגשותיו שלו. בחלומותיי חלמתי על מחאה ענקית שכל כולה מוקדשת לקשיי החיים שלי, לבעיות שלי, לרצונות שלי, לבקשות שלי. "המחאה של רועי", כך קראתי לה במוחי, וייחלתי ליום בו היא תצא לפועל- נתחיל בהפגנה בכיכר רבין, נמשיך בהליכה עד לירושלים ולבסוף גם נפגין מול ראש עיריית באר-שבע, על שלא סיפק לאייל מספיק פרנסה, כסף וגם הנאה וקצת הומור בעירו הצנועה, ולכן נאלץ לעבור לתל-אביב.


רציתי לומר לה מה אני חשבתי כשחזרתי הביתה, באותו ליל שישי, וראיתי את הבית מלא בפרחים, ואת הקופסה השחורה, שהייתה סגורה בבית הקברות, פתאום פתוחה וגם ריקה על הספה. אני חשבתי מה יהיה מעכשיו, כבר לא ניתן לחיות חיים מוזרים ואבסורדיים של שלישייה. כן, מדובר בחיים משונים, זוג בחדר אחד, הומו בחדר הסמוך. זה לא אפשרי, לא סביר וודאי שלא אמור להתקיים. עובדה שאני לא מכיר עוד בתים שכאלה. שלושה שותפים בדירה אחת סופם תמיד להתפצל, וכיצד יתפצלו זו ההחלטה הקשה מכולן. אבל כן, לא נגמרו היחסים במדון קשה, אך גם לא בהשלמה. נישואין הם שקטעו את החגיגה. שניים הולכים לחיות יחדיו, עד אשר המוות יפריד ביניהם, או אולי יהיה זה דווקא מוסד הרבנות הקרוב, ובתל-אביב נראה שההולכים לשם מתרבים כשם שמתרבה החול שעל שפת הים. כך חשבתי, תהיתי לעצמי, בימים קדחתניים במחשבות ועמוסים בעצב שתקף אותי. ימים ספורים שהחלו עוד מהביקורים בבית החולים, ממראות האינפוזיה, הראשים הקירחים, והבגדים הדהויים ועליהם הכיתוב "בית החולים איכילוב, תל אביב". אייל אמר לי שאני מתנהג "באופן לא רגיל", לדבריו. ואני רציתי לומר לו שהוא האשם, הוא הוביל אותי למציאות שפוקדת אותי כרגע, בגללו ורק בגללו אני דן בשאלה "לאן לפנות?".


"האם לפנות לבית הוריי?" מה פתאום, מיד התנגדתי לרעיון זה. אי-אפשר לחזור אחורה ושוב לגור עם ההורים. בחיים מתקדמים קדימה ולא הולכים לאחור. אז אולי "להישאר ולהמשיך לגור כשלישייה, אולי גם נקנה כלב, לברדור כזה כמו שתמיד רציתי, שלא ארגיש לבד?". גם הרעיון הזה הוחלף במהרה ברעיון אחר, כושל כקודמו, הרי איך ניתן לחיות עם זוג נשוי, על כל גחמותיו וקשייו. וגם אם יחיה חיים מאושרים, אזי שארגיש לנצח כגלגל חמישי. טרם קיבלתי החלטה נבונה, טרם החלטתי כהלכה, עד ליום החתונה. שם נפל האסימון והבנתי, הבנתי מה עליי לעשות.


הריח ששרה אז בבית, לפני חודשיים ושבוע, ביום הצעת הנישואין המרגשת, היה כריח השמפו, קרם הגוף והסבון המוצק לרחיצת הידיים גם יחד. ריח  יוצא דופן וחריף מצד אחד, ומצד שני ריח שלא ניתן שלא לשים לב אליו, לנסות להריחו ולרצות להכניסו פנימה, לריאות, כמה שרק אפשר, כריח שמחייה הנשמה. כזה היה איל- יוצא דופן על גבול החריג בחברה התל-אביבית, בחברה העירונית, רווית הבילויים, המועדונים, המסיבות ו"האקשן", לדברי צעירי העיר. ומנגד, היה בו קסם שקט, מעיין שלווה נפשית, אולי זה אחיו שנפטר שהביא לו את הרוגע הפנימי, רוגע שהולם מדריכי יוגה וגם נזירים הודיים, אלו הקירחים שלובשים בגד כתום ארוך-ארוך.


יום החתונה הגיע במהרה, החודשיים ושבוע אכן עברו במהרה, כמו שחשבו הכל. החליפה, המכנס ויתר פריטי הלבוש נקנו, וכמובן גם השמלה הלבנה שתאמה את מידותיה של רותם והחמיאה לה כשם שהיה מחמיא לכל דוגמנית בינלאומית. ההזמנות נשלחו כבר ממזמן, ובאותה העת גם שולם לאולם, לקייטרינג, לדי-ג'יי, ולחברה המשכירה מלצרים, מלצריות, ואפילו מארחת וכמובן, איך אפשר בלי, מארגנת פרחים בשביל רותם. אמה ארגנה לה את רונה במיוחד. כל תפקידה היה להיות אחראית על סידורי הפרחים בחתונה, והיא עשתה זאת בהצלחה גדולה, אם כי גדולה מדי. בכל מקום עמד לו פרח, לעתים הוא שכב על דוכן הצ'קים בעל הפתח בגודל המעטפה; ועוד פרח, הפעם ורד, ליד הצלחות העגולות, השולחנות מלאים כל-טוב, החל מבשר בקר וכלה בדג מושט ובסלמון; וגם על השולחן עמד לו אגרטל מפואר של פרחים אדמדמים, חסם כל אפשרות לדבר עם יתר חברי השולחן שאינם יושבים לצדך. הכל ביקשו להעביר את האגרטל מהשולחן, כדי שיוכלו לדבר, או לפחות לקרב את קנקן המים הקרים, אבל בקשתם התקבלה בסירוב. "אני מצטערת, זה לא אפשרי. אין לנו מקום לשים את כל האגרטלים." ענתה המלצרית לבני, חבר טוב של רותם שפעם הכירה לי אותו, שביקש להעביר את האגרטל "שמגיע עד  השמיים". ובצער נאלץ לקבל את תשובת המלצרית, באמת לא נראה מקום להעביר את האגרטלים, מרוב פרחים לא ראו את האנשים.


הנה הגיע שלב החופה. הייתה זו חתונה "הפוכה", חתונה שהפכה נפוצה בימים אלו. מדובר בחתונה שתחילה סועדים סביב השולחן, קמים קופצים לבופה, אוכלים ושותים, ואחר-כך מתחילה החופה. לערך בשעה עשר החלה החופה, לא לפני שנשמעו קריאות שקטות מצד אנשים מופתעים. אחד התלונן, "איפה הקינוח? אין קינוח? השקיעו כל-כך הרבה בפרחים עד שהפכו את החתונה ליער, אבל לקינוח לא דאגו," אישה אחרת התעניינה בטיב הגננות שבמקום "לא קשה לדאוג לכל-כך הרבה זרים כאלו וגם לעצי דקל או ברוש או איזה עץ שזה לא יהיה," אבל גם בטיב הקינוח, "ומה עם הקינוח?". ואחר, הישראלי  המצוי, שאל מעט בכעס, "צ'ק גדול הם קיבלו, אז למה לא מגיע לאשתי לקבל איזה מופלטה, זה תמיד עושה לה חשק." כך אמר למלצרית, שמיד הסבירה ש"הכלה איננה מרוקאית, ולכן לא יחולקו מופלטות." "אבל החתן," ענתה אשת הישראלי המצוי," הוא מרוקאי. לוי- זה מרוקאי," קבעה ומיד המשיכה, "תמיד מקשיבים לכלה. בחתונה שלי בעלי, טוב אז הוא לא היה בעלי, הוא סתם היה כזה אחד. הקיצר, בחתונה שלי בעלי קבע הכל ואני שום דבר, וככה באמת נראתה החתונה- כיסאות היו חסרים, חלק אכלו בעמידה, האוכל היה דווקא טוב, פרחים בטח לא היו." ובעלה קטע אותה, "אבל לפחות היה קינוח! וכאן, איפה הקינוח?"


"נכון," הסכימה אשתו, "הבאנו צ'ק גדול." והם המשיכו להפליג בזכרונות החתונה וכלל לא שמו לב שהמלצרית כבר עזבה ממזמן, ותלונות בדבר קינוח, מופלטה, מוס או עוגת שוקולד ודובדבן, כבר לא ימצאו אוזן קשבת.


ואמנם, נשמעה כריזה מנומסת במיקרופון, "אחרי החופה מוזמנים המוזמנים לטעום מן הקינוחים." אנחות הרווחה שיצאו מפי כלל המוזמנים, ואפילו גם מפי נשמעה איזו אנחת שמחה קלה. ועכשיו הכל היה ברור, לא חל שום בלבול! מדובר בחתונה "הפוכה"- קודם הראשונות והשניות, לאחר-מכן החופה, ולאחריה, כדי שלא יילכו המוזמנים, שכן יש מי שביניהם שהגיעו רק כדי לאכול ולהתמלא, מוגשים הקינוחים.


החופה החלה, הכלה כבר עמדה לצד החתן ולצד הרבי, ולצד הורי החתן ואם הכלה.






ברגעי מוזה נדירים, כתבתי את חלקו הראשון של הפרק האחרון. ללא ספק זה יהיה הפרק האחרון. שלושים פרקים (30!) הם מספר שאני שמח שהגעתי אליו. אני בכלל שמח שכמעט סיימתי את הסיפור, ואשמח עוד יותר אם תגיבו ותביעו התעניינותכם בפרק.



שלכם תמיד,


שבוע נהדר!


האם תפגשו את הספר "שלושה בדירה אחת" במדפי החנויות בעתיד הקרוב? אקווה שכן.


תומר :-)

נכתב על ידי , 3/7/2011 01:26  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של _תומר_ ב-12/11/2012 19:03
 





22,100
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , גאווה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתומר :-) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תומר :-) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ