לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.


"את הרעל שבפנים צריך להוציא החוצה. יש מיליון דרכים לעשות את זה. אני כתבתי את הכל, וכשקראתי את זה מאוחר יותר הבנתי כמה התחזקתי."

Avatarכינוי: 

בת: 26



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2015

עוד פעם ה"אנחנו" הזה.


אני אקדים ואומר, שאני מאוד מפרגנת לזוגות שנמצאים בזוגיות שעושה אותם מאושרים.


אבל ה"אנחנו" הזה. משגע אותי. באמת. הייתה לי חברה, פתאום היא נהייתה שניים, גם גבר. היא מאושרת איתו, וזה יפה ואני באמת שמחה בשבילה. אבל נמאס לי, נמאס לי, נמאס לי, נמאס לי ה"אנחנו" הזה. המילים האלה שאני מבינה שהן איתם. הן מזמינות אותי לבוא ולשבת איתן בבר, או ללכת איתן לים, או לאיזו ארוחת בוקר, לסיבוב שופינג ועוד דברים, אבל אז מגיע משפט המחץ. "אורן והחברים שלו יהיו", "אני ואורן הולכים", "בדיוק קמנו". זה גורם לי להקיא קצת בפה. אני לא יודעת אם זה בגלל שמערכת יחסים כרגע לא עומדת בראש מעיניי, ואני קצת מרגישה כמו ברני בזמנים שלפני רובין. (או רובין שלפני ברני?). בכל אופן, אני מרגישה מין טיק של "בלעכס". טוב, אולי גם בגלל שהודעה שמכילה את הטקסט:"היי, קמנו עכשיו. מה נשמע?" ב16:00 בצהריים בסופ"ש, משמעה הוא "היי, התעוררנו ב13:00 אבל עד עכשיו הזדיינו. מה נשמע?" וגם כי לא נוח לי ללכת לים עם חברה שלי וחבר שלה שיראה אותי בבקיני שמבחינתי זה מקביל לחזיה ותחתונים רק מבד שונה. וגם כי בא לי לשבת איתה בבר, ולדבר איתה ולשמוע אותה. ובא לי לעשות איתה שופינג בלי שיחכה לנו איזה גבר עם נטיות אובדניות ופרצוף מיואש מאחורי התא מתוקף זה ששתינו מתרוצצות כמו ילדות בחנות ממתקים. ונכון שזה ממש נחמד מצידן שהן מזמינות אותי, וגם כשאני הייתי בזוגיות הייתי מזמינה-קורבנות-ללא-מעש-וללא-חבר\ה-בימי-הסופ"ש-לשבת-איתנו, וזה היה ממש בסדר מצידי, לא מתוך רחמים, אלא נטו ממקום של לשבת עם בן הזוג שלי וחברה טובה שלי. אבל כשאת בצד של החברה הטובה, זה לא כל כך נעים ברוב הפעמים. גם אם הם לא זוג דביק שאוהב להתלטף בפומבי באופן של GET A ROOM. 


מצד אחד זה מאוד אנוכי לראות את זה ככה, ויכול להיות שגם לא שיא המפרגן, וכן, כבר יצא שהיינו אני והם ביחד. אבל זה לא זה. וזה שאני מדברת בצורה "יחידנית", אני עדיין מכלילה את כל החברות שלי שיש להן חבר. שזה בעצם כולן חוץ מאחת. אולי כשאהיה בזוגיות זה יהיה אחרת, אבל עד אז ה"אנחנו" הזה מעצבן אותי. ואני לא מבינה למה אי אפשר להקדיש קצת זמן לחברה טובה שרוצה רק אותך. בלי תוספות. בלי "אנחנו". בלי הצלע הגברית שלך. בלי החצי השני שלך. את. כמו שאת. אפילו בלי איפור ובפיג'מה של דובונים. סתם. ככה. לשבת. לדבר. להקשיב. להתראות בארבע עיניים.

נכתב על ידי , 25/7/2015 16:10  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צ'י. ב-26/7/2015 01:09
 



עושר זה בהכרח אושר?


דיברתי על זה עם השותף שלי. עושר. מהרגע שאנחנו משתחררים מהצבא אנחנו רודפים אחרי כסף. בהתחלה זה בשביל ההנאה של הטיול, אחרי זה בשביל הלימודים, ופתאום החלטנו לצאת מהבית, אז גם בשביל השכר דירה וגם בשביל חיים נורמלים של לצאת פעם בשבוע לאכול בחוץ ובסופ״ש לשתות משהו.


ובלי ששמנו לב כל שקל חשוב לנו. ואנחנו מחשבים הוצאות וחושבים איפה אפשר לעשות כמה שיותר כסף בזמן הקצר ביותר, אבל ההפך. כוח העבודה הופך להיות זול יותר. שעות העבודה ארוכות יותר, והדרישות גבוהות יותר וזה נורא. בא לי לפעמים לזרוק הכל לפח, לחזור לחדר שלי בבית של ההורים לעבוד במשהו מטומטם לחלוטין, לעשות קצת כסף ולהשקיע בלימודים. אני לא באמת יכולה, כי אני כבר לא בגיל, וכל כך טוב לי בתל אביב שלא בא לי לעזוב, ואם לא אעבוד במשרה מלאה לא אוכל להתקיים כאן, והנה ממשיך המירוץ. לעבוד, לעשות כסף, להתרגל לאיכות חיים מסוימת ולהשתעבד אליה נפשית ופיזית. כשקוראים את אפלטון, מקיאוולי, מרקס, מרקוזה ואחרים פתאום מבינים שהמדינה היא הבנייה-חברתית שדחקו אותנו אליה, ויש כוח שמפקח על כל צעד שלנו גם אם הוא לא נראה וגם אם אנחנו כביכול מרגישים חופשיים. אנחנו לא. אנחנו תחת פיקוח מתמיד של בעלי הון שמשלמים מספיק למי שצריך בשביל שאנחנו נעבוד קשה יותר. ואין פיקוח אמיתי על שעות העבודה או המשכורת. השותף שלי טוען שכסף זה לא הכל בחיים כל עוד יש לך מספיק ממנו, שאנחנו חיים בשביל כסף וזה בסדר גמור כי ככה העולם עובד, ובשביל שקט נפשי לדורות הבאים צריך לעבוד קשה, ומי שיש לו מספיק כסף הוא מאושר כי הוא יכול לעסוק בדברים אחרים. ואני פשוט לא מאמינה בזה, אני חושבת שיוקר המחייה מוגזם, שימוש ברכבים פרטיים מוגזם, התחדשות בכל גאדג׳ט מוגזמת, תרבות הצריכה מוגזמת, שעות העבודה הארוכות והרבות מוגזמות ותהיה המשכורת אשר תהיה - זה מוגזם. שעות שאנחנו מבלים מול הטלויזיה מול תכנים מנוונים ושלא נדבר על הילדים אילו מסרים הם מקבלים משם - מוגזמים. אני לא מבקשת לחזור אחורה למאה ה-20, אני מבקשת לא להגזים בכל דבר, לא להתמכר לשטויות, לאהוב יותר ולראות את מי שמולך ולא את הצג הממש גדול של הסמארטפון החדש שקנית, להיות נחמדים יותר בכביש, לפזר אהבת חינם, כי תתפלאו אבל כל ה״קישקושים״ האלה על אהבת חינם עובדים ולא רק שעובדים, אלא חוזרים אליכם חזרה בבום של אור. להבין שאמנם כסף זה צורך קיומי, אבל לא צריך לרדוף אחריו, צריך לחיות, ולחסוך, אבל שהחיסכון יבוא על חשבון מותרות, לא על חשבון הנפש והגוף. ולדעת לפעמים לשחרר ושזאת לא בושה להגיד לילד בן חמש שאי אפשר לקנות לו משהו, שכשאתם הייתם בני חמש, לא חשבו עליו עדיין. וחיינו בלעדי זה, וזה היה ממש בסדר. כבר שכחתם איך זה, אה?

נכתב על ידי , 19/7/2015 12:25  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צ'י. ב-25/7/2015 16:44
 





71,536
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצ'י. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צ'י. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ