לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.


"את הרעל שבפנים צריך להוציא החוצה. יש מיליון דרכים לעשות את זה. אני כתבתי את הכל, וכשקראתי את זה מאוחר יותר הבנתי כמה התחזקתי."

Avatarכינוי: 

בת: 26



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2015

זה סיפור עם סוף עצוב.


צעקות קרעו את החדר, ונשימות עמוקות, צעקות של כאב, כאילו מבשר על החיים הקרבים ובאים. ולרגע היה שקט, ואז בכי. צווחות קטנות של יצור קטן שהגיח לעולם והריאות שלו לראשונה מתמלאות באוויר. אחרי כמה ימים של בדיקות מוזרות הן השתחררו מבית החולים בימים הלכו, בלילות התחבאו כל הדרך עד שחזרו לכפר. מריה, אישה-נערה ותינוקת בת יומה עטופה בבד לבן עם סמל בית החולים. מריה היניקה את התינוקת וטיפלה בה, ולמרות שהרגישה חלולה מבפנים, החליטה לתת לתינוקת שמעולם לא רצתה, אלא הוכרחה לקבל אותה בתוכה, שם - תרזה. היא קיוותה שהשם הטוב של האישה ששמעה על מעשיה הטובים רבות, יביא לביתה לפחות מזל. מריה הלכה כל יום לכנסייה והתפללה בשביל הילדה, שאמנם היא נולדה לעולם אכזר, מלחמה נוראה של דת, אזרחים, נקמה ומוות וגופות בכל פינה, שתגדל לעולם של אור ואהבת הבריות. כמעט כל יום הייתה פוקדת את הכנסייה עם תרזה, למרות שההליכה הייתה כרוכה בסכנה ממשית לחיים של שתיהן, הן היו מהשבט שלא אהבו באותה תקופה. 

באחד הימים, מריה התעוררה באמצע הלילה נוטפת זיעה קרה, חלמה שהגבר ההוא חזר, ולקח לה את הילדה. האמונה הרווחת הייתה שחלומות שמגיעים בשעות כאלה של הלילה בדרך כלל מתגשמים. מריה החלה להסתובב בבית הריק עם הקירות החשופים כמו הפצעים שיש לה בלב, החזיקה את הצלב הקטן שהביא לה המיסיונר הבלגי הקשיש, והתפללה נחרצות עד עלות השחר. כשהשחר עלה היא הבינה שאינה רוצה גורל נורא לילדתה כמו שכבר נגזר עליה. היא אספה את תרזה בבד הלבן שהספיק להשחיר טיפה, והחלה לצעוד. היא הלכה כמה ימים, עד שרגליה וכוחה לא עמדו בה עוד. מרחוק היא ראתה מבנה לבן וגדול, עם חלונות מצוירים בפנים הרחמניות של האם הגדולה מכולן. היא צעדה מותשת לתוך המבנה, הסתכלה על הבן הסובל שתלוי לו גבוה ופרצה בבכי קולני, שבור, כואב. כאילו ברגע אחד כל הזוועות שראתה וחוותה במשך כל השנים עלו לנגד עינייה והיא בכתה אותם החוצה, מחבקת התינוקת שמסתכלת על אימה ולא מבינה עדיין דבר.

לפתע נשמעו צעדים מרחוק, וכשהכומר פאולוס צעד לתוך הנרתקס הוא נעצר לרגע, שיפשף את העיניו, הצטלב, אמר לעצמו שהוא מקווה שרק לא שוב זה קורה לו באותו השבוע בפעם המי יודע כמה, ואכן, כשהגיע לאפסיס הוא ראה אותה - תינוקת קטנה מביטה בו בעיניים קרועות עטופה בסמרטוט לבן מלוכלך עם שם בית החולים שרחוק באופן מפליא מהכנסייה, והבין שאכן כן - זה קורה שלו שוב - בפעם המי יודע כמה השבוע - תינוקת נטושה. בתור גבר שקשר את חייו בחוזקה בחבלי הדת, הוא ידע שהרחמנות היא מקור הטוב בעולם, והוא היה יכול לקחת את התינוקת לבית חולים הקרוב אליו, או למשרד הקטן בקצה הכפר שנמצא תחת שליטתה של המשפחה העשירה ההיא שכנראה תהפוך את התינוקת היפה הזאת לשפחה בבוא העת, ולכן צעד לחדר הנזירות, וכל הדרך בהה בתינוקת הרכה, שאת גילה העריך כשלושה חודשים, עינייה גדולות ושחורות, עורה שחור ונקי, בתורת בגזע ששרצה אז, העריך שהיא מבני הטוטסי, כי ככה אמרו לו, כשהגוון אינו שחור-כהה, אלא נוטה לבהירות, האף סולד, המצח וצורת הפנים ארוכה והשפתיים מלאות, זה טוטסי מובהק. כשהגיע לחדר, דפק קלות, האחות פטריסיה פתחה את הדלת ועינייה נפלו על האוצר הקטן שהיה עטוף בשמיכה מלוכלכת.

כך עברו השנים, תרזה ששמה הפך לתיאודורה, מתת האל, גדלה לנערה יפייפיה עובדת את האל וסופר לה עברה שננטשה כי כנראה אימה הייתה חולה. בתוך תוכה ידעה תיאדורה שאינה רצויה בעולם, היא הרגישה זאת בכל צעד, המלחמה שקטה לכמה שנים, אבל כל פעם כשעצמה את עינייה ראתה מלחמה מתחוללת בתוכה. כאילו בעברה הרחוק הייתה עדה למשהו פראי ולא ברור, הרבה דם וצעקות שבר, מקומות חשוכים וטעם של דמעות ודם. היא תמיד הרגישה שחוותה בעבר חיים אחרים שלא ידעה איך להסבירם כי הרי היא זוכרת את עצמה תמיד בכנסייה וכך גם סיפרו לה הנזירות ובראשן פטריסיה - היא נמצאה יום אחד בכנסיה, עטופה בבד לבן עם שם של בית חולים שנמצא רחוק מכאן. למרות היחס החם מהאמא פטריסיה שאימצה אותה לבת, תיאודורה הרגישה שאין לה קשר למקום הזה, שהוא תקופה בת חלוף, ולמרות שניצני מלחמת אזרחים שנייה משתוללת בחוץ, ואפילו מתועדת על ידי מאות אנשים לבנים עם ריבועים גדולים ממתכת על הכתפיים, ששמעה שקוראים להם מצלמות, אבל היא לא כל כך הבינה מה הם עושים איתן, היא הרגישה בתוכה דגדוג בלתי מוסבר לברוח. כבר הייתה בת עשרים, ורצתה לדעת יותר ממה שהיא יודעת, על עצמה ועל העולם, על רואנדה ועל השבטים. היא ידעה שבכל בוקר יוצא רכב מהבניין שליד הכנסייה ונוסע לעיר הבירה קיגאלי ומשם לא ידעה לאן ממשיך, וביום שלמחרת היא קמה לפני השמש ולפני הנזירות, כתבה על פתק לבן 'פטריסיה, אמא, אהובת ליבי, תודה. אני יוצאת מכאן לעולם שאני מקווה שיהיה טוב יותר, אני מבקשת אותך לא לחפש אותי. אם ארצה אחזור. שישו ישמור עלייך כמו שאת שמרת עליי, מבטיחה שאהיה תמיד טובה ואתפלל כל יום כמו שלימדת אותי. תיאודורה."

תיאודורה ניצלה את העובדה שעדיין חשוך, ועורה חשוך, ונכנסה לתוך הטנדר מאחורה, מצאה שמיכה לבנה שהתעטפה בה, והרגישה שהיא נמסרת לעולם אחר מחדש. לאחר כמה שעות התעוררה בבהלה כשהטנדר הונע, נשמה עמוק, והבינה שעוד מסע מתחיל. הם נסעו ימים, העצירות היו קצרות, ללילה או שניים, היא שמעה רק שריקות ודיבורים בשפה שלא הבינה. היא פחדה שמישהו יפתח את הדלת ומצאה מקל שתקעה אותו בין שתי לולאות שלא נתנו לדלת להיפתח. לאחר כמה ימים כשהרכב נעצר, נשימתה נעצרה גם כן, היא הבינה שזהו, כנראה הגיעה. והיא חיכתה לשמוע את הצעדים מתרחקים על האבנים הקטנות, וכשזה קרה, היא פתחה חריץ קטן בדלת, הציצה החוצה, והבינה שהיא כנראה בארץ אחרת. היא יצאה במהירות מהטנדר, מתחה את גופה הארוך, שיפשפה את עינייה, והתחילה ללכת ברחובות. הייתה הרבה תנועת רכבים שגרמה לה סחרחורת, והרבה אנשים עם סלים על הראש מדברים בשפה שנשמעה לה כמו רואנדית משולבת בעוד אוצר מילים שלא הכירה. לפתע ראתה בקצה אחד הרחובות איש שצבע עורו כמו שלה, היא ניגשה אליו ושאלה אותו בשפה שקיוותה שיבין איפה היא נמצאת. הבחור לטש בה עיניים, אישה גבוהה ויפה שדוברת את שפתו שואלת אותו שאלה כאילו היא הגיעה מגן עדן, כשפנתה ללכת כי חשבה שאינו מבין, הוא מיהר להגיד לה "מצרים".

היא חייכה והתיישבה ליד הבחור, השיחה החלה להתגלגל והיא הבינה שיש התארגנות קטנה לברוח לאיזו ארץ שקוראים לה ישראל. שמשם חזרו כמה אנשים שתיארו את המקום כמופלא שאפשר לעשות בו הרבה כסף ולחזור כעשירים ולחיות בכבוד. היא התעקשה להצטרף למרות שהבחור, איסמעיל, אמר לה שזה לא בשבילה. היא הייתה לוחמת בתוכה, היא הרגישה את התכונה הזאת מנסה לפרוץ הרבה פעמים, בעיקר כשהיה מגיע הנציג הלקקן של הטוטסי לקחת כסף מהכנסייה בכדי שלא יגיעו האנשים האלה, צמאי הדם, לרצוח אותם. היא הלכה איתו לבית קטן שבו צילמו רק את פנייה והדביקו על נייר שנראה כמו תעודה ארעית שהבטיח לה איסמעיל שזה יעזור לה להמשך הדרך, אחרי ימים שכבר לא הרגישה את הקיבה שלה כי לא הכניסה לשם כלום והייתה חלשה, איסמעיל נתן לה לשתות מרק וקצת לחם שחיזק אותה. בוקר למחרת הגיעו כמה מצריים והכניסו אותה ועוד עשרה גברים ונשים לתוך משאית צפופה ונסעו. לא הייתה פרוטה, אבל איסמעיל דאג לה בהכל. הם נסעו שעות לגבול, אכלו קצת, ישנו, דיברו עם האחרים שהביעו זעם רב על מה שקורה במדינה שלהם ונשבעו שיחזרו ברגע שיהיה להם מספיק כסף.

פתאום ברקע נשמעו יריות, הגיעו בטנדר כמה עטופים בכאפיות וירו בנהגים של המשאית. עצקו על כולם בשפה שלא הבינה, וראתה את השאר מסתדרים במעגל. הגבר הגבוה עם הזקן הארוך והכאפייה השחורה הסתובב בין כולם, צעק לשלושת הנשים היחידות שהיו שם, שהיא חלק מהן לעמוד בצד, עם הגב אליהם. היא רעדה כל כך בפעם הראשונה בחייה עד שבקושי יכולה ללכת אבל הפחד מהמוות היה גדול יותר, ולכן הלכה. קבוצת הגברים התרחקה כמאתיים מטר מהם, היא פחדה להסתובב כשהאיש עם הכאפייה האדומה נשאר לשמור עליהן, גם כששמעה את הצעקות, היריות, ונאקות הכאב, והדממה שאחרי, והעמסת גופות הגברים על הטנדר שאנשי הכאפיות הגיעו איתו. היא פחדה כל כך, אבל לא יכלה להסתובב. האיש עם הכאפייה השחורה התקרב אליהם אמר משהו לאיש עם הכאפייה האדומה, והלך עם עוד שני גברים בכאפיות לטנדר עם הגופות ואלו נסעו. אל האיש עם הכאפייה האדומה הצטרף עוד אחד. האיש עם הכאפייה האדומה קשר את ידייה ואת ידיהן של שתי האחרות, הפיל אותה ראשונה לחצץ עם החול, היא שכבה עם הבטן עם הפנים לחול, מנסה לא לנשום אותו לתוכה, בעוד שהוא מוריד לה את המכנסיים, הוא חדר אליה באגרסיביות והיא כל כולה כאבה. אחר כך התחלף עם ההוא שהצטרף אליו והמשיך לאישה הבאה. בערב כשהטנדר חזר, כשמחשבותייה עוטפות אותה בתקווה קטנה, בצער גדול, ברצון קטן לקחת את המתכת השחורה שהורגת אנשים ולהרוג את עצמה, היא החלה לבכות. האיש עם הכאפייה השחורה התרקב אליה וסטר לה בחוזקה. עד הבוקר היא נאנסה על ידי ארבעה גברים שונים, כמה פעמים. היא ושתי הנשים שאיתה שלא יכלו להסתכל אחת לשנייה בעיניים. על חול המדבר, בחושך כבד. חודשים ארוכים היו שפחות מין, היא החלה להבין את השפה ולקלוט את הרוטינה של טנדרים שמגיעים, יריות, גופות, אונס, שליחת אותם האנשים בין אם חיים או לא.

בוקר אחד הן הועלו על הטנדר והמשיכו בנסיעה, הגיעו לגבול לאחר כמה שעות, ואם עד עכשיו היא הרגישה כמו סחורה, בגבול היא הרגישה שהנשמה שלה נלקחת ממנה. היא נכנסה לחדר עם כמה גברים במדים שצעקו עליה שתוריד את הבגדים היא קפאה על מקומה, והם עשו לה זאת בכוח. הם בחנו את הגוף שלה, החליפו שטרות, והכניסו אותה לחדר עם עוד קבוצה של גברים ונשים כמותה. גם שם חילקו אותם, גם שם שמעה יריות, וראתה טנדר מעמיס גופות, מישהי לחשה לה שלוקחים להם את ה"בפנים" ומכניסים לאנשים אחרים שצריכים את זה דחוף, והגברים עם הכאפיות עושים מהם הרבה כסף. כשנכנס האיש עם הכאפייה השחורה כמה נשים רצו לרגליו והחלו לנשק אותן, הוא בעט בהן בחוזקה והוציא אותן מהחדר. לכל השאר הסבירו שבלילה יצטרכו לרוץ לגדרות ולטפס לצד השני, והם בישראל. וגורלם בידיהם.

בלילה הם החלו ללכת, ונשמעה באוויר ירייה, וכולם החלו לרוץ, וגם היא, היא לא הסתכלה אחורה פשוט רצה ורצה ורצה עד שהגיע לגדר, על הגדר היא טיפסה וראתה איך אחד אחרי השני נופלים מצדדיה על הגדר כאלו שהיריות פגעו בהם, היא לא עצרה לרגע, היא הייתה רק גוף בלי נשמה. הגיעה לצד השני והמשיכה לרוץ, עד שנורתה בכתפה. מתוך האפלה הגיח רכב צבאי וכיוון עליה שלוחה של אור. כעבור כמה דקות יצאו מהרכב אנשים עם כלבים ומתכות גדולות יותר ממה שהיה למצרים עם הכאפיות, והיא הייתה בטוחה שהסיוט מתחיל שוב ואולי הפעם זאת התחנה האחרונה באמת. הם תפסו אותה, מיששו את גופה לחפש משהו, חבשו לה את פצע הירי, ולקחו אותה איתם. היא התעוררה בחדר גדול ולבן עם כתף כואבת. הביאו מישהו שיתרגם לה ויברר מי היא, וכשהיא שלא יכלה לדבר מההלם ששרתה בו על השואה הפרטית שלה שעברה במשך חודשים ארוכים, ולא משנה כמה הוא הזכיר לה ערים ברואנדה, ואנשים עם כאפיות ואמר שהוא יודע מה שעברה ובאמת השתדל להיות נחמד. היא שתקה. לאחר כמה ימים שוחררה. ברחובות אילת הכירה את מוחמד, שהזכיר לה באופן מיוחד את איסמעיל. הוא מצא אותה בטיילת מחטטת בפחים ומחפשת אוכל ומים. הם התחברו והוא דיבר על עיר יפה בשם תל אביב. הם נסעו לתל אביב ברכב של ערבי שהחביא זונות רוסיות שהוברחו לארץ ישראל בתוך תא מטען של רכבים. כשהגיעו לתל אביב היא פתחה את עינייה לרווחה ולא האמינה שיש כזה מקום בעולם. כל כך רחוק מהמקום בו גדלה, מכנסייה, מהמדבר עם החול והחצץ.

היא ומוחמד החלו לעבוד במטבח של בית מלון, היא עבדה שעות ושתקה, מוחמד אהב שהיא שותקת ורק בערב כששניהם ביחד בחדר עם עוד חמש-עשרה אנשים שישנים או שלא ישנים, היא גונחת חרישית כשהוא חודר לתוכה אבל לפי דעתו לא נראית סובלת. יום אחד כשהיא יצאה מהמלון לכיוון הבית בחצי היום, כי רצתה קצת שקט, אחרי שנתיים ברחיצת כלים היא הייתה בטוחה שעורה השחור כבר הלבין, מוחמד הועבר למטבח אחר לשטוף כלים והפסיק סוף סוף לחייך ולהסתכל עליה כל המשמרת, מאז שהגיעו כל יום התחמקה ממבטו, כי נזכרה בלילות שהיא סובלת בהם בשקט, בגלל שהוא לוקח את כל כספה, כי הם הצהירו באחד הימים שהם בעל ואישה. היא נבלעה בעיר עד שירד החושך, בסימטה חשוכה היא ראתה מישהו יושב ומריח משהו ומסמן לה עם היד לבוא. הוא הבין מי היא, היא לא ידעה מי הוא. היא הגיעה והוא פתח את ידו, הראה לה אבקה לבנה ואמר לה להריח. היא הריחה וכמעט נחנקה, היא הרגישה את האבקה חודרת לה לאף ולמוח. האיש צחק והראה לה איך עושים, הסקרנות שלה הרגה אותה, אז היא החליטה לנסות שוב. הפעם ביתר הצלחה. פתאום היא הרגישה שמשהו בתוכה משתנה, שהיא לא צריכה את מוחמד ולא את הבית מלון ואף אחד בעולם. היא קמה והאיש לידה צעק לה שתחזור מחר, היא התחילה ללכת וללכת בטראנס בלתי מוסבר ומאותו הלילה הארוך כל כך היא זוכרת תמונות. עוד מישהו שמציע לה לקחת משהו, והיא מחטטת בעוד פח, ושותה מים מאיזה בקבוק שזרוק ליד עמוד חשמל, והולכת, ומישהו תופס אותה ומלטף לה את כל הגוף והיא לא מבינה איך היא פתאום נהנית מזה, והיא קמה ואחרי הרבה שנים צוחקת. בבוקר התעוררה כי היה לה חם, וראתה שהיא נמצאת במקום מוכר על ספסל, ולא ידעה מה השעה אבל רצה חזרה למלון.

כשהיא הגיעה כעסו עליה קצת, גם מוחמד צעק עליה שהיא רשעית ורצה לדעת לאן נעלמה. היא באמת לא ידעה להגיד לו. בלילה הם חזרו לדירה והוא היכה אותה והיא שוב ברחה. היא הגיעה לאותו אדם עם האבקה הלבנה, ונשמה אותה לתוכה והאדם ההוא התחיל לשחק איתה והיא אהבה את זה, אז נשארה עד שהתפכחה וחזרה למוחמד הישן. וככה לילות ארוכים הייתה בורחת מהבית לכמה שעות, וחוזרת אחרת לגמרי. כל היום הייתה מחכה להגיע לאותו איש עם אבקה לבנה. ערב אחד היא הגיע וראתה אותו קושר את היד. ומעוות את הפנים כשהוא מכניס משהו לתוך העור. היא נזכרה שעשו לה אותו דבר בבית חולים הישראלי באילת לפני כמה שנים. הוא אמר לה שזה יותר טוב מהאבקה הלבנה. אז היא ניסתה. גם ככה היא הייתה רק גוף, בלי נשמה, ושנים שהיא עייפה. ושוב אותו דבר, אבל מטורף הרבה יותר, לילה שלם של תמונות ואנשים ומכוניות שהיא נכנסת לתוכן ונוגעים בה והיא צוחקת, ופתאום זה לא מטריד אותה כבר כשמישהו נכנס לגופה בלי רשות, והיא דיי נהנית מזה אפילו. הפורקן המוזר הזה שהיא חווה. ובבוקר היא מאחרת למלון, בלילה מוחמד מרביץ לה, והיא מחליטה שהיא לא חוזרת יותר.

תיאודורה בורחת. בורחת לסמים יותר ויותר קשים, מפקירה את הגוף שלה לכל מיני גברים, הרי בשביל לשכב עם מישהו שהיא לא רוצה, היא צריכה להזריק מלא חומר, היא מחליפה בגדים מדי פעם שהיא מוצאת בפחים, היא מסתובבת בתחנה המרכזית ומוצאת אנשים שרוצים את גופה ובעצם הוא מה שנשאר לה, היא חוזרת מדי ערב לפינה משלמת כבר על המזרק עם החומר המוזר, או שותה בקבוק מים בטעם קצת שונה או מנסה כדורים ואלפי דברים אחרים. השיניים נושרות לה וגם השיער, וכשהיא מסתכלת על עצמה בחלונות הרוואה של התחנה המרכזית היא תמיד מדמיינת שהיא עדיין יפה. היא חולפת על פני ישראלים שלבושים יפה ומבקשת מהם קצת כסף כשנמאס לה שנוגעים בה, הם מסתכלים עליה במבט מזלזל וממשיכים הלאה. וככה היא מתגלגלת ברחובות. בלילות של סופה היא ישנה בתוך פחי אשפה ירוקים וגדולים, היא שוכבת מידיי פעם עם כל מיני אנשים, היא רוצה עוד ועוד סמים.

מדי פעם מתגלגלת לבתי חולים עם אחיות ורופאים לבנים שמצקצקים ומרחמים עליה ועושים לה כל מיני בדיקות, מבודדים אותה, היא לא יודעת מה איתה והיא בטוחה תמיד שרועדת כי קר, למרות שחם בתל אביב כל כך.

הגיע חורף, אחד היותר קשים שתל אביב ידעה, והיה כל כך קר. היא הלכה לאיש בפינה, לקחה מזרק, עשתה מה שצריך בוירידים ברגל כי ביד כלום לא נשאר, נשכבה בתוך פח, נשמה חרישית, הרגישה שהיא לא יכולה יותר להכיל. היא הרגישה שהגוף שלה רוצה עוד סמים, אבל היא פתאום הרגישה כבדה מדיי בשביל לצאת לחפש. היא שכבה שם ורצתה רק לנשום. היא הקשיבה לנשימות שלה לראשונה מזה שנים. היא חשבה על איך חייה נלקחו ממנה על ידי אנשים נצלנים, היא תהתה אם הייתה צריכה להישאר בכנסייה כשהייתה עוד נערה, אולי להתחתן עם מוחמד, אולי לא לתת לאנשים עם הכאפייה לקחת את נפשה, היא עשתה חשבון נפש, היא ראתה את הנזירה פטריסיה בוכה על זה שהיא החליטה ללכת, היא ראתה את חולות המדבר, את הגופות הירויות, נופים של ילדותה, חיילים מצריים, ישראלים, בתי חולים, אבקה לבנה, איש יושב בחושך, את המטבח של בית המלון, את הרחובות, את הגופה העירום שלה, גברים חודרים אליה בלי פנים שהתאמצה לא לזכור, חלונות ראווה שפתאום הבינה איך הפנים שלה נראות, השתקפותה האמיתית, היא החלה להרגיש בושה, בכתה והתנצלה בפני מי שהשאיר אותה בכנסייה, שקיווה לה חיים טובים יותר והיא איכזבה אותו. התנצלה בפני הכומר, הנזירות, פטריסיה, ישו, מריה הקדושה. ביקשה רחמים, אהבה, ביקשה לחזור אחורה. וכל זה היה מאוחר מדיי. היא ויתרה על הנשמה שלה בחולות מצרים, והנשמה שלה ויתרה על הגוף שלה ממש עכשיו.

 

נכתב על ידי , 25/4/2015 14:21  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חתיכות.


מלא מלא חתיכות, צבעוניות כמו קונפטי, שמתחברות ומתגבשות למלא דברים טובים. מלא צחוק ואהבה, ועוד לפני כמה זמן הייתי בטוחה שכולם הפסיקו לאהוב אותי. 


וכן, בהתחלה עמדתי עם הקסטיל רוז׳ שלי והייתי בטוחה שאני אשמש כעציץ קיר, אסיים את החצי ואתגלגל למקום אחר. ושמו מוזיקה כל כך טובה, אז בהתחלה קצת הזזתי רגליים, וברגע לאחר מכן הנחתי את המעיל והתיק על הרמקול ורקדתי ורקדתי וההוא, הדושבג עם הגופייה הוא סבבה בשביל לילה, אבל הוא דוש, אין לי כוח לכאלה. ובכלל, אתמול חילקתי את הטלפון שלי לשני גברים פוטנציאלים, ומפה לשם אני מרחפת לי, ולמרות שקר ולא קשור - לי חם מבפנים. והכל זורם לי, ויש לי חופש פנימי. ואני מרגישה משוחררת כמו בחו״ל, ואני הכי בארץ. ואני מכירה כל יום אנשים חדשים, תקופה טובה נכנסת. בקיצור. והעיניים שלי כל כך אדומות. 


אבל לא רואים את זה כאן. 


 


נכתב על ידי , 24/4/2015 03:49  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כיכר אחת גדולה מלאה בכאב.


ישבתי שם, ושמעתי את השירים וראיתי אתה החיילים, פנים יפות וצעירות של כאלו שישארו ככה לנצח. תמונות ואלבומים שתמיד יהיו שם ובסוף יעלו אבק. משפחות שלמות אומרות בעצב ש׳הוא היה בשבילנו הכל׳. מכל קצוות האוכלוסיה, מכל הקשת הישראלית, עומדים בכיכר ובוכים ביחד וגברים מחבקים את הנשים שלהם, וזקנים יושבים על כסאות ועוד אחת שאומרת שכבר לא יכולה לעמוד. אני עומדת שם בין כולם, ויש לי את החייל הפרטי שלי, את יניב, שלא נהרג במלחמה, לא קיבל עיטור גבורה, הוא נהרג בגלל שנאה טהורה, מעוורת, מכוערת. כדור אחד שהשאיר משפחה שלמה עם תחושה ריקנית והמון חברים שמבינים כבר יותר ממה שהבינו אז, שזה לא היה פליטת כדור, זה היה רצח בכוונה תחילה. 


עמדתי שם והרגשתי מועקה, כאילו משהו תקוע לי בוושט. ולא משנה כמה בכיתי, זה לא השתחרר. ורק כשהרגשתי שאני כבר באמת לא יכולה יותר להכיל, שאני חייבת לשתות ושאני עומדת להתעלף, התנצלתי בשקט, שאני לא יכולה להכיל את הכאב יותר, חזרתי הביתה. ויש כאלו שחיים ככה כל יום, עם המועקה.

נכתב על ידי , 21/4/2015 23:12  
הקטע משוייך לנושא החם: יום הזכרון לחללי צה&quot;ל ונפגעי פעולות האיבה
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צ'י. ב-24/4/2015 03:49
 



לדף הבא
דפים:  

70,304
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצ'י. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צ'י. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ