לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.


"את הרעל שבפנים צריך להוציא החוצה. יש מיליון דרכים לעשות את זה. אני כתבתי את הכל, וכשקראתי את זה מאוחר יותר הבנתי כמה התחזקתי."

Avatarכינוי: 

בת: 30



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2018    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

11/2018

האגו והשד העדתי


אני ובובי היינו בהרצאה על משכנתא והמשמעויות שלה.


ראיתי שם הרבה אנשים שלא זיהו אותי כי אני 22 קילו פחות ממה שהם זוכרים אותי.


ניגשתי לאחת הבנות שהייתה איתי בשירות ואמרתי לה שלום, היא הייתה בהלם ואמרה לי ״וואי לירי את נראית כל כך טוב!״ 


ופנתה לבעלה ״יוו מאמי, אתה לא יודע, בצבא לירי הייתה קציצה״ צחקתי ואמרתי להם ״כן.. עליתי בצבא 20 קילו״.


היא שאלה מה איתי ומה אני עושה וסמול טוק כזה נחמד ואמרה לי לבוא לעוד מפגשים ואמרתי לה שכשיהיה לי זמן וכאלה.


חשבתי לרגע לשלוח לה הודעה שנפגש בתל אביב כזה איזה ערב, נשב קצת ונתעדכן. 


אחרי זה הייתי מספיק כנה עם עצמי לשאול למה. למה אני צריכה את זה?


8 שנים אני משוחררת, למה אני צריכה את זה?


מילה אחת - אגו.


אגו כן. קשה להשקיט ולהשתיק את האגו, ואני עובדת על זה מאוד קשה.


כל אחד בסופו של דבר הוא אגואיסט שמונע על ידי המחשבות שלו והאגו. 


כי בתכלס, תכלס תכלס עכשיו - רציתי להיפגש איתה כדי שנשב ונדבר ובעיקר כדי שאדבר על עצמי.


כמה אני במקום עבודה טוב, וכמה אני מצליחנית וכמה יש לי בעל מקסים ושם משפחה אשכנזי וכמה אני יפה ורזה וכמה התקדמתי בחיים.


כי פעם, כשהיא הכירה אותי, אז היה לי שם משפחה מזרחי, שקלתי 20 קילו יותר, לא ממש היו לי שאיפות בחיים וגם אם כן אז הן לא היו משמעותיות מי יודע מה, וגרתי בעיר של מזרחים ערסים ומה לי ולכל הבנות היפות, הרזות, האשכנזיות, עם ההורים המסודרים והבתים הענקיים עם הבריכות שברור שסידרו להן את התפקיד כי אבא שלהן הוא משהו איפהשהו ומכיר את מי שצריך.


בשיחה הזכרתי שחזרתי הביתה, לעיר של המזרחים הערסים, בתגובה היא ענתה לי שזו אחלה עיר!


הסכמתי איתה. אין כמו הבית. לא צריכה את תל אביב. 


לרגע חשבתי שיש מצב שהתחתנתי עם בובי בגלל שהוא אשכנזי וביחידה לימדו אותנו שאשכנזים הם גזע עליון ולעולם לא יהיו נהגים, למשל, או חיילי מנהלה. רק לוחמים אלוהיים ואגדיים! ושטיפת המוח הזאת עבדה יופי. אבל לא עליי, אהבתי אשכנזים עוד מימי התיכון וכשהגעתי ליחידה חשבתי שאני בגן עדן! כמה צהובים! כלומר, בלונדיניים! ולא רדפתי כדי להשיג לי אחד כי גם בתור ילדה בת 19 ה״אמץ לוחם״ הזה, היה נראה לי פתאטי.


בכל מקרה, החלטתי להמשיך בעבודה שלי על האגו ולשים אותו בצד, אני לא באה להוכיח לאף אחד כמה אני טובה אם אני פשוט מודעת לזה.


ואני מודעת לזה.

נכתב על ידי , 28/11/2018 22:00  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צ'י. ב-29/11/2018 15:58
 



התעוררות


כמה קשה להתעורר.

לא רק בבוקר.

להתעורר באמת.

אנחנו מוצפים כל כך בכל מה שסביבנו, בנו לנו עולם שלם של מידע מהיר וזמין, עד שאנחנו לא יכולים לעצור.

ואני מנסה, מנסה ממש קשה להתעורר.

לחיות בכאן ועכשיו, לא לתת למחשבות להעסיק אותי.

זה מבריא אותי.

ויש שבועות שאני מוארת וקורנת ובריאה.

ויש שבועות שאני לא ישנה טוב בלילה כי הדברים שמעסיקים אותי ביומיום לא נקטעים על ידי מדיטציה שתשאיר רק את הנפש,

ותנתק את הלופ הבלתי פוסק הזה של מחשבות מחשבות מחשבות מחשבות..

איזה דבר דפוק זה להגיד שאין לי זמן למדיטציה, אה?

אני קוראת עכשיו הרבה ספרים שמכוונים לבפנים, ומטופלת על ידי מדריך.

סוף סוף התחלתי לטפל במחלה ולא בסימפטום, סוף סוף הגעתי לרופאת משפחה מקסימה שסידרה לי את הראש.

היא אמרה לי דברים שאף אחד לא אמר. אף רופא. נתנה לי כיוונים ואמרה לי ללכת למצוא את האור.

הלכתי.

יש שיפור במצב הבריאותי שלי, אני בלי כדורים בכלל, מחכה לאיזה אישור קנאביס שאלוהים יודע מתי אקבל אותו.

מנסה להתחבר לעצמי וזה לא תמיד קל.

צריך להשאיר הרבה אמונות מאחור, הרבה דברים שחשבתי שהם נכונים, והם לא.

ולהירגע. לחיות את הרגע.

שמתם לב שרגע ורוגע זה אותו שורש?

יש לי חצי שעה עד שכל המשרד יוצף באנשים.

זמן טוב לעשות מדיטציה.

יאללה.

 

נכתב על ידי , 21/11/2018 08:18  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



וכך עבר עליי העשור


כן, אני לא מאמינה שעבר עשור מהפוסט ההוא שמלפני עשור כתבתי על מה עשיתי בכל גיל. 



הגיע הזמן לכתוב אחד גם על העשור הזה שחלף, בתקווה שעוד נהיה כאן לספר על העשור שבפתח.



 



בגיל 20, עוד הייתי חיילת ויצאנו למסיבות קיבוץ שהיום כבר לא קיימות, שתינו גולדסטאר ועראק ושמענו רוק ישראלי ולא הבנו איך אנחנו כבר בני 20 לעזאזל. לפני רגע היינו עוד בתיכון. בגיל 21 השתחררתי בדרגת סמ"ר מקבע קצר וקולע והתחלתי לחפש את דרכי בלימודי חמש יחידות של כל מיני מקצועות לא רלוונטיים, פסיכומטרי וניסיון להשלים את שלוש יחידות הלימוד שלי במתמטיקה כדי שתהיה לי בגרות מלאה, זה לא צלח. בגיל 22, התחלתי מועדפת בתחנת דלק בתור מתדלקת ושם הכרתי חבר'ה שליוו אותי שנים בעיקר במסיבות וקרחנות. אחד ומיוחד מהם, זה בובי, לימים בעלי. אבל אז עוד היינו ידידים. בגיל 23 וחצי החלטתי לטוס אחרי הלב, משהו שאפשר לעשות רק בגיל הזה בלי רגשות אשם, והבנתי שזה עכשיו או לעולם לא ויצאתי לטיול חיי במרכז אמריקה, שנמשך חמישה חודשים. בגיל 24, התחלתי לעבוד בעולם הרכב ולמכור, לשווק, ובעיקר לטמטם אנשים שיגיעו לקנות רכבי יוקרה. והם הגיעו. אחרי זה עברתי לחברת ליסינג שגם שם הקפצתי את המכירות וכבר חשבתי שמצאתי את מקומי בעולם. בגיל 25, עברתי לתל אביב עם שני שותפים שהם מהחבר'ה שטיילו איתי במרכז אמריקה וזאת הייתה שנה מלאת חוויות, שהסתיימה בזה שהשותף שלי פירק למישהי את הצורה בחדר לידי ואני שמעתי הכל. ורציתי למות. קצת לפני גיל 26, התחלתי תואר באוניברסיטה הפתוחה, כי חברה אמרה לי שצריך להתקדם בחיים. היא נשרה ואני המשכתי והמשכתי. בגיל 26 חגגתי יום הולדת בשמחה ושימלי שלא קיים כבר ואני זוכרת שהרגשתי ממש זקנה, בעיקר בגלל המשקפיים. אחרי זה בפורים, התחפשתי לסופה מאקס-מן והייתי חייבת להיות בלי משקפיים, אז התחלתי עם עולם עדשות הראייה שפתאום קלטתי איזה מגניב זה לראות שוב ב-180 מעלות מבלי להזיז את הראש יותר מדיי. בגיל 27, כבר תל אביבית ותיקה, חוויתי התקף קוליטיס מהסרטים שגרם לי להתאשפז בבית חולים לשבוע, שלאחריו יצאתי מוארת והבנתי שאני רוצה להיות עם בובי. שנמאס לי מכל הגברים התל אביביים השריריים האלה, ומהבועה התל אביבית ומהסרטים, המסיבות, הסמים, החיים של טייס אוטומטי בלי רגשות ופשוט להיות רגועה יותר. וקצת לקראת יום הולדת 28 התבכיינתי לבובי שאני לא רוצה להיות רווקה בת 30 והוא אמר שבגיל 29.9 הוא יתחתן איתי. בגיל 28, אני ובובי כבר יצאנו באופן רשמי כמה חודשים, עזבתי את תל אביב, עברנו לגור ביחד ואפילו היינו אחרי חו"ל ראשון ביחד, ששם גיליתי שאני צריכה הרבה סבלנות לבן אדם הזה שאוהב להצטלם כמו כוסית 4573563 פעם. אבל זה בגלל שהוא בן אדם מאוד נוסטלגי ומבין שאם עכשיו הוא לא יתפוס תמונה טובה, הוא לא יוכל לתקן את הרגע ולהצטלם שוב.

עברנו לגור ביחד. גם התחלתי עבודה חדשה במקצוע שמעולם לא חשבתי שאעסוק בו, למרות שהוא עניין אותי מאוד. בגיל 28 וחצי, קיבלתי מבובי הצעת נישואין, בפולין, ארץ אבותיו, יום לפני ההופעה של ברונו מארס, שלשמה טסנו. הייתי כל כך בהלם שאני עוד זוכרת איך הלם מרגיש ואיך התלהבתי מהטבעת המנצנצת שלי ושההורים שלי בכו מהתרגשות בשיחת וידיאו בוואטסאפ שעשינו איתם, כי כולם חשבו שהוא יציע לי בארה"ב. בגיל 29, בדיוק חזרנו מארה"ב ושרדנו את התופת בווגאס, שלאחריה חוץ מכמה שוטרים ברחוב, החיים שם המשיכו כרגיל. התחלנו את סידורי החתונה, סגרנו תאריך באולם, שמלה, חליפה, מאפרת, צלמים ואת כל הקרנבל שעלה לנו 115,000 ש"ח. בגיל 29 ושמונה חודשים, חודש לפני מה שבובי הבטיח לי אז בגיל 27 עוד לפני שיצאנו בכלל, התחתנו. מכל החתונה אני לא זוכרת הרבה, הכל עבר כל כך מהר עוד לפני ששמתי לב כבר רקדנו את שיר הסלואו שלנו שוב עם טבע נאות, במקום העקבים. יש קטע אחד שאותו לא אשכח לעולם, שבובי בא לאסוף אותי מהשביל הוא פתח את הידיים שלו לחיבוק וזה עשה לי באותו רגע קראנצ' כזה חיובי בלב, כאילו כל הפעמים שהלב שלי נשבר, הוא התאחה מחדש ברגע הזה. אה, וסיימתי תואר ראשון במדע המדינה, יחסים בינלאומיים ותקשורת מטעם האוניברסיטה הפתוחה. בגיל 30 אני מתחילה תהליך מודעות שבו אני נפטרת מאנשים שלא באים לי בטוב, אני קוראת את "ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיס שוב ושוב ומחפשת למצוא את האיזון שלי כל פעם מחדש. כל יום. התפטרתי מהעבודה שלי, כי החלטתי שסבלתי מספיק מהבוסית שלי, סבלתי מספיק מהמחלה שלי והתודעה כל כך משפיעה על הגוף, כך שאני חייבת לשנות דברים כדי להיות בריאה. הבנתי שהקוליטיס לא נובע מלחץ, אלא מפחד מביקורת, שאני לא מחוברת לעצמי כמו שחשבתי ושאני מפליגה במחשבות שלא עושות לי טוב, פשוט כי אני יצירתית ובונה לעצמי סצנות שלא קיימות, מניחה הנחות וחושבת שהכל אישי. אז החלטתי להעניק לעצמי מתנה, קורס מודעות-טיפול רגשי-טיפול רוחני, שצריך לחבר בין הנפש והגוף ולעשות אותו שלם ובריא ואני בטוחה שבעוד 10 שנים אכתוב כאן כמה שנים אני כבר בריאה ושחזרתי לחיות חיים רגילים. 

 



אני מאחלת לעצמי עשור חדש שמח, מלא באהבה ורגעים טובים, הצלחות וילדים חמודים ובריאים.



שאדע להתמודד עם הכל, יחד עם בובי, ושתמיד נאהב, נכבד ונבין אחד את השני.



אמן.

נכתב על ידי , 12/11/2018 15:16  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צ'י. ב-21/11/2018 08:18
 



לדף הבא
דפים:  

83,534
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצ'י. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צ'י. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ