לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.


"את הרעל שבפנים צריך להוציא החוצה. יש מיליון דרכים לעשות את זה. אני כתבתי את הכל, וכשקראתי את זה מאוחר יותר הבנתי כמה התחזקתי".

Avatarכינוי: 

בת: 30



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2019    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

2/2019

מלחמות גלדיאטורים שנת 2019


בעבר המאוד רחוק, כדי לשעשע את הקהל וליצור מן מעורבות חברתית, חוויה משפחתית ודיבור ציבורי אחיד, היו מוציאים גלדיאטורים להילחם.


בתמציתו של דבר, אלו שני אדם הנלחמים זה בזה עד מוות, מי שנשאר חי הוא המנצח.


 


מאות שנים אחרי זה, השבטיות של בני האדם החלה להיות סביב המדיום, מלחמות הגלדיאטורים ומראות הזוועה ירדו מן הפרק לחלוטין כי בתור חברה הפכנו לנאורים טיפה יותר ולמעשה החלו לחנך אותנו באופן שונה כיצד להתסכל על העולם בראייה נכונה.



מקלוהן גרס את הביטוי "המדיום הוא המסר", אם הוא היה חי עכשיו הוא כנראה היה מוציא זכויות יוצרים על המשפט הזה.


מה הכוונה? המדיום, הכלי ממנו אנו מקבלים את המידע, הוא מה שמושך את האנשים לקבל את המידע - כי הוא חדשני, הוא מיוחד, הוא ויזואלי, מסקרן וכן הלאה.


תחילה היה זה העיתון שמשך את הציבור לדפדף בו כדי לקבל מידע על חייהם וחיי אנשים אחרים בעולם, לאחר מכן הגיע הרדיו, לאחריו הטלוויזיה וכיום אנו נמצאים בעידן כלי המדיה החדשים, שהם אינטרנט בכללותו ורשתות חברתיות.


 


כשהאינטרנט נכנס לחיינו - הטלוויזיה החלה לאבד קצת מכוחה. מה עושים כדי להחזיר את אהבת הקהל?


נלחמים.


ועוד איך.


המפיקים, העורכים, ובעלי ההון חזרו אחורה בזמן באופן מפתיע, כדי לגייס את כל המשפחה מול התוכן שהם יוצרים וממנו מתפרנסים.


מה הם עשו?


סדרות מצוינות כמו "איצ'ה", "הקומדי סטור", "לא כולל שירות", "קרובים קרובים", נעלמו מהמסכים והתחלפו בראליטי.


כשאנחנו צופים בראליטי, אנחנו צופים בקרב גלדיאטורים מודרני. שוב אנשים נלחמים זה בזה על מי יותר טוב, מי יותר חזק, למי יש כישורים חברתיים יותר טובים, מי יכבוש את הקהל. והזוכה לא מקבל רק סכום כסף נחמד, אלא גם יככב בקמפיינים, יופיע בטלוויזיה, ברדיו, בהצגות, בפרסומות ויהפוך משום דבר לשם דבר. אחרי כמה שנים בתעשייה ישכחו לו בכלל מאיפה הגיע באמת ובמי פגע בדרך, בשביל הפרסום.


 


החברה שלנו היום, ובעיקר המדיה, מחדירה באופן בוטה לתודעה את ליצני העיר לפרונט - היישר בפרצוף של כולנו.


נכון, יש להם איזה סיפור עצוב ואיזה כישרון נהדר, אבל בסופו של דבר - הכל מכור.


שופטים לא יכולים סתם להציל מתמודדים ולשנות את חוקי הפורמט, מתמודדים מתנגחים במתמודדים אחרים בשביל טיפת פרסום, בשביל שישאירו אותם עוד שבוע בבית כי מי שלא עושה רעש - הוא כאילו לא שם ועוד דוגמאות.


 


המסר שמועבר לצופים בבית הוא "תגרמו לאנשים לרחם עליכם, תדרסו את האויבים שלכם, תצליחו, תחיו".


להיות מצליחנים זה מה שדוחפים לנו לראש מגיל קטן. מה שחשוב זה לא הבריאות, זה לא אהבת הבריות, זה הכסף.


הכסף הוא מה שמניע את העולם והופך אנשים למצליחנים. מי שאין לו מספיק כסף לא נחשב, כי הוא מבחינת החברה שלנו לא טוב מספיק.


 


האינסטגרם, הפייסבוק, החיוכים הנוצצים, זה פייק ניוז.


אנחנו מוכרים את המוח שלנו בשביל עוד קרב גלדיאטורים מודרני שכולם יודעים איך ייגמר בסוף.


 


לצערי, הטלוויזיה עושה הכל כדי שיישארו מולה.


האנשים עושים הכל בשביל עוד כסף מבעלי ההון שמפעילים את הטלוויזיה.


אף אחד כבר לא חושב על אף אחד ואם מישהו כן חושב על האחר זה כל כך נדיר ומיוחד שזה מגיע לפריים טיים בחדשות וגם בכתבות של "סיפורי הסוף הטוב" כי לא נשאיר את הצופים עם הידיעה היחידה שכולם פה מושחתים והעולם הזה דיי חרא בכללותו.


לפני כמה ימים ראיתי סרטון של מצלמות מנתיבי איילון שתיעדו תאונת דרכים בה רכב נכנס לצומת במהירות מופרזת, עבר באור אדום ופגע ברכב שנסע באור ירוק. בשניות שאחרי, אחרי שאנשים יצאו מההלם שלהם, אף אחד לא יצא מהאוטו לבדוק מה קורה עם המעורבים בתאונה. לא. אנשים פשוט חיפשו איך לברוח מהזירה לפני שיווצר פקק ענק, שיגרום להם לאחר לאן שהם צריכים להגיע.



האם כולנו הפכנו לגלדיאטורים מודרניים?

נכתב על ידי , 8/2/2019 17:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כשחברות משקפיים לא רואות בעיניים


לפני כחודש התפוצץ על המסכים תיעוד של ילדה חמודה ובוכיה אשר מספרת על חרם שפקד אותה במשך שש שנים בבית הספר.


לא מדובר על יחסי מקובלים-פחות מקובלים, ערסים ופרחות נגד חנונים בהווה-מצליחנים לעתיד, אלא חרם על ילדה מבית ספר דתי שנמשך כשש שנים מבלי שאף גורם יתערב בזה.


זה כשל חברתי, הורי, מערכתי, חינוכי - שש שנים ילדה מגיעה לבית הספר עם פרצוף ברצפה ואף אחד לא רואה אותה? משהו פה לא הגיוני ואני לא מבינה איך ההורים שלה לא העבירו אותה בית ספר, גם אם הוא הבית ספר עם החינוך הדתי הכי טוב, או להעביר בית ספר או להפוך על מישהו שם שולחן.


אבל לא בזה עסקינן.


מי מאיתנו לא חווה חרם חברתי? הרבה. כולל אותי. הוא גם מתועד פה באופן נפלא. כמה חודשים ארוכים של חרם בית ספרי, האשמות, שקרים, ישיבות בית ספריות שאורגנו על ידי תלמידים בהם כל מיני כלומניקים שעושים לי איתם במפתיע עימות ומה לא. זאת הייתה חוויה קשה, נוראית, לבוא כל יום לבית הספר עם פרצוף ברצפה, לקבל איומים בטלפון, באייסיקיו, ואפילו כאן בבלוג. אני זוכרת את הזיעה הקרה, את פעימות הלב, את החרדה למשמע האיומים האלה וזוכרת גם את תחילת הסוף, היום בו חתכתי לעצמי את הורידים בידיים אחרי שזאת שיצרה את החרם כתבה לי אוואי באייסיקיו "לאף אחד לא אכפת ממך, עדיף שתתאבדי." ובאותו הרגע באמת הרגשתי הכי לבד בעולם.


אבל אחרי אותו הרגע שחתכתי, קרה דבר לא פחות ממדהים. הבנתי שאני שווה הרבה יותר מכל היצורות האלה והן לא שוות את החיים שלי. בדיעבד, זה גם נכון - במפגש שכבה שהיה לנו לפני שנה, הבנתי איפה הן ואיפה אני והכל התחבר יחד. כלומניקים שיודעים שיישארו כאלה כל החיים, תופסים את הילדים המוכשרים ופשוט אונסים להם את החיים, מדירים אותם מהחברה, מקטינים אותם ורודים בהם וכל המצטרף הרי זה משובח. אותה אחת שיצרה את החרם, שלמרבה האירוניה קוראים לה "רעות" (זאת רעות זאת?), כיום אמא לגדוד עם תחת וסנטר כפול שגדלו בסינרגיה מושלמת יחד עם הלידות וכל עיסוקה הוא - ציפורניים. פחח.


ועכשיו נתמקד בחברות וקמפיינים. כן, כפיים. זיהיתם ילדה שיש סביבה רעש תקשורתי וכל מה שעשיתם היה לרכוב על גל ההצלחה שלה. איך שלא תסתכלו על זה חבריי היקרים מעולם המדיה, הפרסום והשיווק - זה בדיוק מה שעשיתם. אני בטוחה שגם שילמתם גרושים כי זאת משפחה שלא מבינה את הכוח שיש לילדה שלהם אחרי חשיפה כזאת בתקשורת ורכבתם על סוס מנצח עד שמנהלת בית הספר הפסיקה את הקרנבל וכל הנהלת הרשת לא הסכימה להתייחס לעניין.


יכול להיות שבישיבה הזאת בחדר השקוף שאותו יועץ תקשורת כמעט קפץ מהכיסא כשחשב על הרעיון הנצלני והלא גאוני בעליל הזה "הילדה מרכיבה משקפיים! בואו ניקח אותה לקמפיין!" עלתה האופציה שהמשפחה לא תסכים או משהו ייעצר בדרך ובמקום להגיד "הו, נכון, לא נהיה נצלנים. נמשיך לשלם לטאלנטים אמיתיים שזאת העבודה שלהם", להפך! כל המרבה משברים הרי זה משובח, יכתבו עלינו עוד שורה! יהיה עוד פרסום!


הניצול הפופוליסטי הזה מוזיל את המקצוע. הרי בתור יועצי תקשורת נכון שצריך להיות פייטרים אמיתיים, אבל לא בכל מחיר, לא על גבה של ילדה קטנה שנפגעה ועכשיו אני מניחה שהיא נפגעה אף יותר, כשבית הספר לא מעוניין לאשר לה להשתתף בפרויקט הזה.


מסקנה: חברות גדולות יעשו הכל כדי להגדיל את נפח המכירות שלהם, לעורר דיבור ושיח ציבורי חיובי עליהם ולנסות ליצור בקהל תחושת הזדהות ו"כל הכבוד לכם!", אין פה שום כבוד. המקרה הוא פשוט מאוד - ניצול של ילדה נטו בגלל שהיא השיח התקשורתי של השעה, בשביל עוד אייטם בתקשורת.

נכתב על ידי , 6/2/2019 10:52  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צ'י. ב-8/2/2019 17:27
 





83,762
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצ'י אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צ'י ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ