לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


לפתוח דף חדש, להשאיר את הכאב מאחור, ולהתחיל הכל. מאפס.

Avatarכינוי:  .New soul

בת: 22





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2012

אני


כשאני מסתכלת על עצמי במראה, מה אני רואה?

בחורה אישה, שאף פעם לא הייתה נראת לגילה, אולי בגלל הגובה או הגודל, מי יודע.

כשאני עומדת מול המראה אני נראת טיפה אצילית, משהו בעינים החודרות והפה הסגור, האף טיפה מורם אבל לא מפוזה.. מהתבוננות בוחנת.

יש לי שיער ארוך גלי בצע שחור פחם, הוא מגיע לי בערך עד אמצע הגב, לפעמים הוא תלתלים ולפעמים הוא חלק. היום הוא גלי עם טיפה נפח- בדיוק כמו שאני אוהבת.

יש לי כתפיים קצת רחבות אבל בפרופורציות לגוף שלי, תמיד אמרת שיכלתי להיות שחיינית טובה.

וגוף מלא, לא שמן, לא רזה, אבל מלא. יש פה ושם שומנים שאפשר היה להעלים אבל בגלל הגובה הם מתפרסים להם יפה.

אני 1.74 ס"מ, מאז ומתמיד הייתי גבוהה. זה לא היה תמיד כיף במיוחד כשכולם היו מגיעים לי לפופיק, אבל היום אני אוהבת את זה, אני אומנם לא נועלת עקבים כמעט וזה מבאס אבל אני תמיד רואה את הזמר בהופעות מוזיקה. וזה יתרון נהדר.

אני שחומה. בקיץ משתפזת יותר אבל גון המוקה שולט אצלי תמיד. תמיד תהיתי איך היו מתייחסים אליי אם הייתי יותר בהירה, יותר "אשכנזית" ולא רק באופי.

יש לי פרצוף טיפה עגול, עם עיניים חומות כהות בוחנות, בשמש הן נראות בצבע בורדו. עם ריסים ארוכים ארוכים שתמיד נראים קצת מודבקים.

האף שלי סולד אך טיפה ארוך ויש לי נחיריים קטנות.

למטה יש שפתיים לא עבות וגם לא דקות שכשהן מחייכות יש דווקא חיוך יפה. חיוך עם גומה, אבל רק אחת- כי זה מיוחד.

שיניים לבנות ישרות וגומה.

הסנטר שלי תמיד היה בולט, שנאתי את זה ושונאת עד היום, מרגיש קצת כמו הרצל.

ועצמות הלחיים שלי גבוהות. זה נחמד ויפה.

יש לי צוואר ארוך שמוביל לכיון בית החזה.

החזה שלי קטן, תמיד התבאסתי מזה שהוא לא גדול יותר, אישה עם חזה גדול זה הרבה יותר סקסי מקטן, אבל שלי.. הוא בסדר. חופן, עם פיטמות קטנות חומות על חזה לבן במעט.

יש לי ידיים ארוכות עם כף יד מאוד עדינה, האצבעות שלי ארוכות כמו של פסנתרנית וציפורניים מסודרות עם לק.

הבטן שלי קצת שמנמנה עם פופיק בפנים. פופיק זה איבר כ"כ מצחיק בעיניי.

יש לי רגליים ארוכות, פעם מדדתי אותם, יצאו בערך מטר. יש לי בירך הפנימית כתם לידה בצורה לא ברורה, אמא שלי תמיד טענה שהיא חלמה כל ההריון שלה על עוגה מסויימת וזו הצורה. לך תבין נשים בהריון..

הירכיים שלי טיפה גדולות והשוקיים יחסית שריריות, הן לא רזות אבל חזקות.

הכף רגל שלי ארוכה, מידה 40 אבל הכף רגל עדינה, הזרת שלי כ"כ קטנה שהיא חוטפת כ"כ הרבה מכות.

 

אף פעם לא הייתי יפה. גם לא כוסית. או רזה.

תמיד הרגשתי רגילה, לא מיוחדת.

אבל עכשיו כשאני מסתכלת על עצמי במראה, אני מרגישה מאוד יפה. אבל רק אני מרגישה ככה...

נכתב על ידי .New soul , 22/4/2012 20:12  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אף פעם לא


אף פעם לא הכרתי אותך באמת.

היית חברה של כל מיני חברים שלי, יצאת עם ידיד טוב שלי שנה וחצי, שירתת עם חברה אחרת שלי, היית הBFF של 2 בנות שלמדו איתי בשכבה.

אבל אף פעם לא ראיתי אותך מול עיניי.

בעצם, כן ראיתי.

הזיכרון היחיד שלי ממך הוא שחיכית בטרימפיאדה בדרך לבסיס ביום ראשן אחד, אני עמדתי שם גם והמתנתי לאוטובוס שלי ואת היית כ"כ עצבנית על זה שהקו שמגיע עד צריפין עבר על פניך ואפילו לא עצר, בפעם השלישית כמו שצעקת שם והתעצבנת.

אני זוכרת שהסתכלתי עליך וחייכתי, כ"כ הצחקת אותי, היית כזו אומללה מזה שהאוטובוסים עברו וחסרת אונים שהתקשרת לאמא שלך ואמרת לה שתחפש מתי יש לך אוטובוס אחר, אני ממש זוכרת את זה כי הסתכלתי עליך עומדת, בחנתי את הגוף שלך, את החזה הגדול והשיער הצבוע מפונפן והמדים הצמודים ותהיתי מה ידיד שלי מצא בך.

 

אף פעם לא דיברתי איתך.

אבל שמעתי עלייך כ"כ הרבה, שמעתי שכשנפרדת מידיד שלי יצאת עם המפקד שהיה לך בקורס ושהוא "חתיך הורס" ובתוך תוכי הייתה קנאה על התעוזה שלך. על האומץ שלך. על זה שאת עושה רק מה שאת אוהבת וטוב לך.

אני זוכרת שהוא תמיד דיבר עליך במעין מישהי שהיא אש ולהבות וגם כשרק ראיתי אותך מהצד בפאבים שהייתי יוצאת אליהם וגם את אני גם ראיתי את זה עליך.

 

כשנהרגת הייתי בעבודה, אמרו שעמוד תאורה נפל בהר הרצל ושנהרגה קצינה. לא התרגשתי יותר מידי, הייתי מזועזעת מהזוועה ומהמחדל אבל לא חשבתי שזו מישהי שאכיר, כשישבתי בטקס יום השואה ביד ושם עלה לנאום רה"מ ולפני נאומו הוא אמר "אני משתתף באבל הקצינה שנהרגה, הילה בצלאלי" אני הסתכלתי על הבוסית שלי בפנים קפואות ואמרתי לה בשקט "נראה לי שאני מכירה אותה".

כשחזרתי למשרד, הסתכלתי בווינט, וכן. כן. שם את היית. בעמוד הראשי של ווינט מחייכת עם הדגל, אף פעם לא ראיתי אותך באמת אבל אף פעם לא אשכח את פניך.

קפאתי במקום, אף פעם לא חשבתי שאכיר מישהו/י שנהרגו בצבא, כן הסבירות של כך הייתה גבוהה אבל תמיד אמרתי "לי זה לא יקרה" אז נכון, את לא היית חברה שלי ולא באמת הכרתי אותך.

 

אבל ידעתי מי את. הכרתי חלקים בך. שמעתי עליך דברים. דיברתי עם אנשים עליך.

היית חלק מהחיים שלי בצורה קצת מוזרה.

 

ועכשיו את כבר לא, את בלשון עבר בגלל שמישהו לא קשר טוב את העמודי תאורה, אני מזועזעת מכך ועדין לא מעכלת את זה שנהרגת.

 

יהי זכרך ברוך.

נכתב על ידי .New soul , 19/4/2012 17:19  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





4,057
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל.New soul אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על .New soul ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ