לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

זה לא הנוף שלי


בלוג כתיבה וסיפורים :)


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2009

בקרוב גם יעלה סיפור חדש...


בנתיים אני רק יגיד שזה בהשראת דמדומים למי שקראה את הספר או ראתה את הסרט... :)

אפשר להגיב על הפרק האחרון למטה:)
נכתב על ידי , 24/1/2009 13:15  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק 11 - כשכל איבר בגוף


וויליאם בדיוק נכנס לחדר האוכל.
"לונדון?" הוא שאל בהבעה מופתעת. "אני אשמח. אני מניח שגם הארי יצטרף כשהוא יחזור..."
לקח לי רגע להבין מה קרה. הרי הפניתי את דברי לדני... יתכן שויליאם חשב שדיברתי אליו?
וויליאם הבחין במבט המבולבל שלי ובדק על מה נחות עיניי - דני.
"יש כאן איזשהי בעיה?" מיליו הופנו אל דני כאזהרה.
רגע לפני שדני החל לגמגם ולמלמל אמרתי "וודאי שלא. נצא כעת?" התאפסתי על עצמי.
"ובכן, וודאי. הארי יוכל להצטרף אח כך..." אף על פי שעוד היה מבולבל מהמבטים שאני ודני החלפנו, וויליאם הושיט את ידו לעברי, ואני הנחתי את כף ידי בכף ידו.
"אעלה להביא את המעיל ונצא." פניתי אל עבר המדרגות.
באחד המסדרונות לידם חלפתי בדרך שמעתי רעש של דפיקות נוראיות. "אבא!" שמעתי את קולו של הארי.
חשבתי שוויליאם אמר שהוא לא נמצא כאן... כמעט שפניתי לבדוק מה איתו כששמעתי שהדלת נפתחה.
"הארי תסתלק!" זה היה קולו של צ'ארלי. החלטתי לעמוד מאחורי הפינה, כך שלא יוכלו לראות אותי.
"מגיע לנו הסברים!" הארי דרש. על מי הוא מדבר ככה ברבים? חשבתי אולי להציץ...
"ילד מפונק!" הארי הפציר. "גיליתם שיש לכם אחות ואתם דואגים לכס המלוכה! תמסור לוויליאם שהוא עדיין יורש העצר!" הדלת נטרקה.
הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה... הם מדברים עליי?
"אתה חושב שהוא דואג לכס המלוכה?!" הארי המשיך לצעוק על צ'ארלי גם מבעד לדלת "שמונה עשרה שנים הסתרת זאת מאיתו- ממנה.... וכל הזמן הזה היא הייתה כלואה בידיים של אומנת בלונדון? איבדת את השפיות לחלוטין!"
את צחוקו של צ'ארלי גם אני יכולתי לשמוע. לקח לו רגע והוא פתח שוב את הדלת אבל הפעם בשלווה. "השפיות אבדה לי מזמן. עוד כשאיבדתי את אמא שלה..."
שקט. יכול להיות שהארי התחרט על דבריו?
"אל תביט בי ככה..." צ'ארלי אמר. נלחמתי בדחף להציץ בהבעת פניו של הארי.
"אז כיצד להביט בך?" הארי דיבר כמעט כאילו שהוא נגעל מאבא שלו.
"ילד יקר..." הקול של צ'ארלי ליטף את האויר. "לא כל מה שסיפרו לך נכון..."
"אז תאיר את עיניי." הוא שוב אמר באותו טון, אבל עם שמץ של אירוניה.
צ'ארלי גיחך בלית ברירה. "אינך באמת מאמין ש-"
"-כל מילה שלך גורמת לי לחשוב שזה נכון."
הייתה שתיקה ארוכה. או שאולי נדמה הייתה ארוכה, הרי כל שניה נראתה לי כמו נצח.
"אני לא רצחתי את אמא שלך!" צארלי צעק בסופו של דבר. "לא רצחתי את דיאנה! נכון - לא אהבתי אותה ולא אוהב אותה לעולם! ובאותו הלילה שגיליתי שרבקה" הצתמררתי כשהזכיר את שמה של אמי "נושאת עובר התפללתי לאלוהים שדיאנה תמות! אך לעולם לא עשיתי זאת במעשה ידיי! לא הייתי מעז!"
שוב שתיקה. דמעות עלו לעיניי והרגשתי שאני נחנקת. כל האינסטינקטים שלי בחרו להאמין להארי אבל לא יכולתי לחשוב על צ'ארלי כרוצח.
"אתה מבין למה לא רצית לספר לך?" שוב צ'ארלי דיבר. "העדפתי לחוס על הרגשות שלך... האמת היא מרירה..."
"לחוס על רגשותיי?!" הארי שאג. "לא נותר על מה לחוס!"
בדמיון ראיתי את צ'ארלי משפיל מבט.
"ספר לי הכל!" הארי שוב שאג.
"כרצונך..." צ'ארלי אמר בקרירות. "כשהבנתי שעומדת להיוולד לי בת מרבקה ידעתי שזו דרכי היחידה אל האושר- אל תניד בראשך, זאת הרי האמת כפי שביקשת!"
"איך זה ייתכן אם כלאת אותה בין ארבעה קירות כל השנים האלה!?"
"לא הייתה לי ברירה! לא יכולתי לתת לעולם לגלות שבגדתי באשתי! וכשבסופו של דבר הבנתי שזו הדרך היחידה רציתי להתגרש אבל רבקה כבר הייתה בחצי הדרך לקליפורניה ומשם מי יודע לאן!"
"להתגרש?" הבנתי שהארי לא מאמין לו. "סבתא לא הייתה נותנת לך לעשות זאת לעולם! הדרך היחידה שבה יכולת לצאת מהתסבוכת הזאת זה לרצוח אותה! וזה בדיוק מה שעשית! רק שגילת מאוחר מדי שאין לך מושג הייכן רבקה נמצאת..."
מישהו עלה במדרגות מאחורי. לבי פעם חזק יותר מאי פעם והבנתי שוויליאם עדיין מחכה לי. אם זה לא וויליאם שעולה במדרגות, הוא בטח שלח מישהו לבדוק מה איתי.
המשכתי ללכת כשאני חולפת על פני המסדרון ההוא בלי להביט בהם בכלל. בשניה שפניתי אל המסדרון הבא האצתי את צעדיי... לא רציתי שוויליאם ידע ששמעתי את השיחה הזו - העדפתי לשבת בחדר ולהעמיד פנים שכל הזמן הזה לא ידעתי מה ללבוש.
שתי דקות אחרי שנכנסתי לחדר שמעתי דפיקה.
"יבוא." ניסיתי לשמור על טון שלא יסגיר את סערת הרגשות שלי. פתאום הבנתי שאני לא יכולה לסמוך כאן על דבר מלבד האינסטינקטים שלי.
העיניים שלי היו מלאות פחד - הייתה לי תחושה לא טובה. פחדתי שהשיחה הזאת לא הייתה מיועדת לאוזניי, וחששתי שוויליאם יכעס כי הבין ששמעתי הכל.
נאנחנתי אנחת רווחה כשראיתי שזה דני.
"וויליאם מחכה..." הוא מלמל. "ומה בכלל לוקח לך כל כך הרבה זמן? כולה מעיל..."
חייכתי חיוך מאולץ. הוא הבחין בכך.
"קרה משהו?" הוא שאל.
לא הצלחתי להביט בו. כל איבר בגוף שלי פקד עליי להסתלק מכאן. צ'ארלי הוא רוצח! קול צעק שוב ושוב בתוך הראש שלי. צעדתי אל תוך הארון ודני אחריי.
"למה לדעתך רק עכשיו הוא נזכר בי?"
הוא לא הבין על מה אני מדברת.
"אם צ'ארלי הוא באמת אבא שלי," הסברתי "למה לדעתך רק עכשיו הוא חושף אותי לממלכה?"
"אה.." הוא נראה מבולבל. "רק עכשיו מלאו לך שמונה עשרה. אולי הוא העדיף לא לחשוף אותך לעולם הזה לפני כן..."
"לא..." מלמלתי. הרי גדלתי בלי הורים. לא היה לי מקום אחר ללכת אליו. הדבר הטבעי היה שהוא יקח אותי בחסותו ובמקום החליט, כמו שהארי אמר, לכלוא אותי עם אומנת שהוא שכר בין ארבעה קירות.
"סאמר- הכל בסדר?" הוא שאל בחשש.
העיניים שלי שוב נמלאו פחד כשחשבתי על איזה שלדים מוחבאים בארון של צ'ארלי. דני הבחין גם בכך.
"אני חושבת שיש לו סיבה אחרת..." מלמלתי בלי להסגיר אף רגש שהעיניים שלי הסגירו. "בוא איתנו לטייל..." מלמלתי, והורדתי מהקולב את אחד המעילים.
הלב שלי שותק. עוד לא הבנתי למה.

"אני לא יכול לסוע איתך..." דני מלמל לעברי כשיצאנו החוצה. שלחתי מבט מבוהל לעברו, וראיתי את פיטר מעבר לכתפו. הבנתי שפיטר כנראה מעדיף שדני ישאר בארמון.
"אל תדאג..." מלמלתי. לא רציתי להכניס אותו לצרות.
נכנסתי ללימוזינה שחיכתה בלי להוסיף מילה.
"התעכבת." וויליאם ציין כשהתיישבתי מולו. התחלנו לסוע. "אין דבר." הוא הוסיף בעודו מעיין בספר של תיירים על לונדון. מוזר, הוא הרי מכיר את לונדון בעל פה...
"מה דעתך שנלך לעין?" הוא שאל.
"לעין?"
"כן. מעין גלגל ענק. אפשר לראות משם את לונדון כולה. הנוף מושלם...."
"נהדר." שיקרתי. הראש שלי צעק עליי לחזור הביתה. אבל איך יכולתי לעשות זאת בלי לעורר את החשד שלו? הנוכחות שלו פתאום איימה עליי.
כשיצאנו מהמונית כל המבטים הופנו אלינו. נזכרתי מה דני אמר לי, אז כשרצנו במשדאות - "ראיתי אותך בחדשות" הוא אמר. "את מפורסמת עכשיו."
שלא לדבר על זה שכל ילד באנגליה מכיר את משפחת המלוכה.
וויליאם חייך אל הקהל שהלך והתאסף סביבנו. המאבטחים הפרידו בינם לבינינו. גם אני דאגתי ללבוש חיוך. הרי הכל צריך להראות כרגיל... שוב תחושת הבטן אמרה לי שאסור להסגיר איזשהו רגש בפניו של וויליאם. ידו הונחה כקרח על גבי והוא עזר לי לעלות על הקרון - בלי לחכות בתור או לשלם.
לא היה שם איש מלבדינו והצטערתי על כך.
"את לא דואגת?" וויליאם שאל פתאום. שנינו המשכנו להביט על נוף עד שנעצרנו למעלה.
""מהגובה?" גיחכתי. "לא."
"ומהממלכה?"
"כן." לא פירטתי, אבל נדמה היה לי שראיתי חשד בעיניים שלו. "זה עולם שאני לא מכירה. אנשים שלא חשבתי שאכיר לעולם... ופתאום אתה אח שלי, והארמון הוא הבית שלי..."
הוא שלח מבט נטול רגשות לעברי. תהיתי אם הוא מבין שאני משקרת. הרי לעולם לא השלמתי עם המציאות הזאת- מעולם לא ראיתי בארמון את ביתי.
"למה לדעתך הוא נזכר בך רק עכשיו?" העיניים שלי קפצו אל תוך עיניו מלאות בברק. זה בדיוק מה ששאלתי את דני! הלב שלי שוב החל לפעום חזק מכרגיל - יש סיכויי שהוא יודע את זה?
"מי?" העמדתי פני תמימה. הגלגל שוב החל להסתובב, וידעתי שזה אומר שתכף נצטרך לצאת בחזרה לרחוב ההומה.
"צ'ארלי." הוא אמר. "למה רק עכשיו הוא מכיר בך?"
"אולי הוא פחד לחשוף אותי לעולם הזה לפני שמלאו לי שמונה עשרה.." השתמשתי בתשובה של דני.
"אם כן למה הוא חשף אותי ואת הארי לכל זה?"
הרמתי מבט לעברו- הוא חייך חיוך קר. זה רק הלחיץ אותי עוד יותר.
הקרון הנמיך מגובהו. "וויליאם." אמרתי במעין קול מלטף והנחתי את היד שלי כתפו. זייפתי מבט מלא בהבנה ואהדה. "אני חושבת שאולי הוא אוהב אותי יותר. הוא הרי אהב את רבקה יותר מדיאנה.... אולי בגלל זה חש צורך לגונן עליי יותר."
פניו קפאו. בדיוק כשיצאנו מהקרון הוא סטר לי בצורה כזו שנפלתי לרצפה. הלחי שלי דיממה.
"ידעתי ששמעת את הצעקות של הארי!" העיניים שלו מלאו בזעם. הרגשתי איך השפה שלי רוטטת. "איך עוד יכלת לדעת שהוא היה מאוהב באמא שלך?!"
המאבטחים עמדו סביבנו מבובלים. הם לא ידעו מה לעשות - לנטרל לרצפה את וויליאם בכבודו ובעצמו?
"וויליאם אני לא אקח לך את כס המלוכה."
"את חושבת שאני לא יודע שאני עדיין יורש העצר? זה בכלל לא העניין!"
בזמן שהוא שתק בהרהורים קמתי על רגליי בעדינות. כל הסקרנים לא ראו דבר עם כל המאבטחים סביבנו.
נדמה היה שוויליאם נרגע. "אז מהו בעצם העניין?" לחשתי לעברו. הוא הרים את עיניו.
"נקמה!" הוא צעק. "היא איננה!"
לא ידעתי מה עוד לומר. עמדתי מול חסרת אונים, ורק קיוויתי שירגע.
"את לא רואה מה עומד לקרות?" הוא לחש. "כשהוא רצח את אמא שלי הוא היה צריך לקחת בחשבון שמשהו כזה יכול לקרות."
ואז הכל קרה כל כך מהר- הוא כיוון עלי רובה בדיוק ברגע שמישהו הפיל אותי אחורה.
דני חטף כדור במקומי.

חמישה חודשים אחר כך.
"נוסעים יקרים, נחתתם בסן פרנסיקו. מזג האויר כאן הוא..." לא הקשבתי להמשך. דני ישן על ידי והערתי אותו בחיוך.
"הגענו סוף סוף." לחשתי לו, מתאפקת לא לצעוק.
הוא חייך לעברי, עוד חצי ישן. "זהו זה..." הוא מלמל. "אנחנו נמצא אותה." הוא הבטיח.

המונית עצרה באחד הרחובות. הבחנתי שזה הכתובת שלה, והנהג הצביע על אחד הבתים.
"זה שם." הוא אמר במבטא אמריקאי. שוב התפרש לי חיוך על הפנים ורצתי במעלה המדרגות אל עבר הדלת הנכונה - דלת שיהיה כתוב עליה השם הנכון.
נעצרתי בקומה השלישית. דפקתי על הדלת.
הלב שלי פעם כמעט כמו ביום ההוא, שעזבתי את הממלכה לתמיד.
לא היה קול ועונה. דפקתי שוב אבל לא יכולתי להתאפק. ניסיתי לפתוח את הדלת והופתעתי לגלות שהיא לא נעולה.
החיוך נחמק.
הבטתי בדירה- הכל היה הפוך כמעט כאילו שמישהו פרץ לכאן. הספות קורעו לגזרים - כל הנוצות שמילאו אותן פוזרו על הרצפה. כסא אחד היה מושלך, ושולחן הזכוכית שבור לרסיסים.
על השייש לידי היה מונח מכתב. עברתי על פניו לפני שהבנתי שהוא ממוען לי.
קרעתי את המכתב בהיסח הדעת והצאתי ממנו נייר שקופל לשניים.

סאמר היקרה-
אם קוראת את זה, סימן שלא הצלחתי לספר לך בזמן. ניסיתי לידע אותך אבל באותו היום שהגעתי ללונדון, הגרטה שלך אמרה לי שאת בים. הייתי בטוחה שזה תירוץ אז ניסיתי לחפש אותך אבל לא היה לך זכר! לא ידעתי מה עוד אוכל לעשות למענך, ולא יכולתי להישאר שם! היא עוד הייתה עלולה לספר על כך לצ'ארלי והוא היה בא לחפש אותי. לא הסכמתי להעמיד אותך בסכנה הזאת.
את הרי בטח כבר יודעת שהוא רוצח.
אל תחפשי אותי, סאמר. אני לא שווה את הסיכון. הם אישפזו אותי במוסד לחולי נפש כדי שלא אדבר על האמת כפי שאני מכירה אותה.
אל תובילי את עצמך אלי, תשכחי מהעבר שלך. אם את כאן זה אומר שיש לך סיכויי לחיים מחדש. תנצלי את זה.

שמעתי את צעדיו של דני במדרגות בחוץ. הדלת עוד הייתה פתוחה ובלי להסתכל ידעתי שהוא נעמד לידה.
"היא לא כאן..." מלמלתי. איזה גוש חנק את גרוני.
הסתובבתי להביט בו. הוא חייך וחיבק אותי. "לא נורא..." הוא מלמל. "זה הרי לא הנוף שלך."
נכתב על ידי , 24/1/2009 10:44  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בת: 5

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לכוכב ונוס השתגע אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על כוכב ונוס השתגע ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ