פיצול מס' 1
הגענו ליום הפרידה משני- בערב ורדינה ענבל ואני נוסעות להווארז ושני, שלא עושה טרקים, נשארת בלימה.
אז אחרי ארוחת ערב בפיצה האט נפרדנו בבכי תמרורים ועלינו על האוטובוס לנסיעת לילה של 8 שעות להווארז.
הבעיה היא, הסתבר לנו כשהגענו, שאנחנו נסענו להווארז, והמוצ'ילות שלנו נסעו לצ'יקלאיו- עיר אחרת בצפון פרו.
חברת האוטובוסים התבלבלה והעלתה את המוצ'ילות שלנו לאוטובוס אחר, ואם רק היינו יודעות שהמילה צ'יקלאיו שהופיעה על כרטיסי הנסיעה שנתנו לנו, משמעותה שם של עיר, היינו יכולות לעלות על הטעות הטיפשית הזו של חברת סיאל,
הנחשבת בדרך כלל כחברת אוטובוסים טובה, אבל מי חשב.....
אז רק למחרת בבוקר קיבלנו את המוצ'ילות חזרה, מה שדחה ביום את יציאתנו לסנטה קרוז- טרק של 3 ימים שתכננו לעשות,
והשבית אותנו ליום היכרות עם הווארז.
ישראלי נחמד תרם לנו משחת שיניים ועם כל השאר הסתדרנו.
למחרת, לאחר שאספנו בבוקר את המוצ'ילות, סגרנו עם חברה מסויימת וזולה- על יציאה יום למחרת לטרק,
ובאותו היום הלכנו לעשות סנפלינג מפלים- שכשמו כן הוא- סנפלינג בתוך מפלים!
זה דבר אדיר וגם די מפחיד, שכבר חשבתי שויתרתי עליו אבל ברגע האחרון החלטנו להיות אמיצות ולעשות.
זה גם כל כך זול שהרגעתי את עצמי בכך שאם אני ממש אפחד אני פשוט לא אעשה.
לבסוף זו שלא עשתה היתה ענבל שהיתה בטראומה מסנפלינג המפלים שעשתה בפוקון ודווקא אני (!) הייתי האמיצה שבחבורה,
והתנדבתי לעשות ראשונה.
דווקא ירדתי בגבורה ולאחר צעקתי לורדינה הוראות מלמטה איפה לשים את הרגליים ואיך לרדת בצורה נכונה...
הסנפלינג עצמו היה אמור להיות ירידה משלושה מפלים ולאחר מכן ירידה חופשית מגשר
אבל אחרי המפל הראשון המדריך טען שזרימת המים מאוד חזקה בשני המפלים האחרים וזה מסוכן,
אז עשינו פשוט פעמיים את המפל הראשון ופעמיים את הגשר.
כמו בלונה פארק כשעולים שוב על מתקן שאוהבים...
הירידה במפל לא היתה מפחידה, כשמבינים את השיטה, חוץ מההתחלה שם צריך פשוט לעשות צעד לא הגיוני, ממצב שהרגל דורכת על האדמה למצב שכף הרגל נמצאת על קיר סלעים בלי מקום נורמלי שהיא תוכל להשען עליו, כל זאת כאשר מים זורמים עליך מלמעלה.
טוב לא חייבים להכנס ממש לתוך המפל אלא צמוד אליו, אבל צריך לגרום לחוש ההישרדות שלך לסמוך על חבל שקשור אי שם לאיזה עץ...
כשהגורל מתערב
יום למחרת השכמנו קום לפני השמש התלבשנו חם ולקחנו את המוצ'ילות הארוזות שלנו לטרק הסנטה קרוז.
נסענו שעות ארוכות עם מישהו מהחברה שסגרנו איתה, שהיה אמור להיות המדריך שלנו, ולא תקשר איתנו כל כך.
תחילה נסענו בואן מצ'וקמק עם צ'ולים וצ'ולות כשצ'ול אחד גם בחר מכל הואן שברשותו,
להתיישב על הברכיים של ענבל, וענבל, לאחר כמה שניות של חוסר תגובה מפאת ההפתעה, קמה והתיישבה במושב מאחור.
לאחר עברנו לנסוע באוטובוס איכותי ופרואנית צעירה פתחה איתי בשיחה קולחת בספרדית כמובן, על ישראל ונופיה.
הגענו לנקודת הכניסה לפארק הלאומי וירדנו בכדי לשלם, ביקשו מה"מדריך" שלנו להראות תעודה- הוכחה לכך שהוא באמת מדריך,
ופתאום התגלה- שהוא רק הטבח! אבל הוא "יודע את הדרך".
הסוכנות מכרה לנו סיפור שהמדריך היה חולה ולא יכל להגיע, נשמע כאילו הם מתרצים למה הם לא הכינו שיעורים...
לעומת זאת האיש בכניסה לפארק הסביר לנו שהחברות האלה תמיד עושות את זה...
אז חזרנו לסוכנות דרוכות למלחמה (בעיקר ענבל, אני הייתי די רגועה בצורה מפתיעה) לקבלת פיצויים והסוכנות לא התנגדה כלל להחזיר לנו את הכסף.
יותר מזה לא היה לנו מה להוציא מהם אז חזרנו להוסטל עייפות וממש לא מרוצות.
יותר מידי תקלות עם הסנטה קרוז הזה.
הצרפתיה שהיתה אמורה לצאת איתנו לטרק וחזרה גם היא מפני שאנחנו לא רצינו לצאת בלי מדריך, שמחה להצטרף איתנו לחיפוש חברה חדשה לקראת יציאה מחר, והחלטנו לנסות את מזלנו שוב.
מצאנו חברה אחרת, שילמנו מחצית הסכום, וקבענו איתם לחזור בערב לדבר עם ה-מדריך- לראות שבאמת יש לו תעודה, ולבדוק את הציוד שהולכים להביא לנו.
אך כשהגענו בערב... שוב הפתעה! מנהל הסוכנות טען שהודיעו לו עכשיו שהיתה מפולת בכביש שנוסע לסנטה קרוז, ואין לדעת אם יסיימו לפנות את הכביש מחר בבוקר או בצהריים או רק בעוד יומיים.
היינו בשוק מהמזל הרע שלנו בנושא הטרק, ורדינה טענה שזה מלמעלה, אני החלטתי שזה צירוף מקרים מוזר ביותר.
בלב כבד החלטנו לוותר על הסנטה קרוז מפאת חוסר זמן.
לגונה 69. לא רק השם מיוחד.
זה שויתרנו על הסנטה קרוז לא אומר שויתרנו על הכל. חזרנו להוסטל ולאחר דברי מנהל הסוכנות על כך שמחר לא כדאי לנסוע בתחבורה ציבורית לאיזור הטרקים משום שתהיה בעיה עם תדירות האוטובוסים בחזור לאחר המפולת, החלטנו להרשם למחר להסעה מההוסטל ללגונה 69- טרק יומי שאמור להיות מכתת רגליים.
אך לאור העננה השחורה שאופפת אותנו לאחרונה, נשאר רק מקום פנוי אחד בהסעה, וכך מיואשות לחלוטין שכבנו במיטה והתחלנו לצחוק על כל המצב...
פתאום דפיקה בדלת.
בעל ההוסטל הודיע שהתפנו שני מקומות בהסעה בעקבות ביטולם של שני ישראלים.
נשבעת, שבזמן ששכבתי במיטה דמיינתי את הדפיקה הזו בדלת. זה באמת היה מוזר, כמו כל היום הארוך הזה.
אז יצאנו בבוקר למחרת לטרק היפה ביותר בין כל הטרקים שעשיתי בדרום אמריקה- טרק לגונה 69.
אפשר לקרוא לזה טרק ולא טיול יומי לפי כמות המאמץ שהשקענו בעליה המתישה הזו...
תחילת הטרק יותר רגועה, למרות שהמקום נמצא בגובה המשפיע על יכולת הנשימה שלנו כך שגם בהליכה במישור מרגישים מאמץ רב.
ואז מגיעה העליה!
אני וענבל הצבנו לנו מטרות (ממש קרובות!)- להגיע עד לסלע הזה או לסיים את העליה עד העץ בלי עצירה, וגם בהן ממש התקשינו לעמוד.
אך למזלנו זכינו לנוף מהמם גם לאורך הדרך.
זה התחיל מנוף כפרי של ואדי ירוק עם נחל זורם והמון פרות שותות ממנו, התחלף לנוף מפלים ענקיים בתוספת הרים מושלגים ענקיים, ולבסוף, בעליה הנוראית האחרונה, כבר לא היה אכפת לי מהנוף אלא רק להגיע ללגונה כבר...
האם פי 3 עזר מאוד ופתאום מצאנו את עצמנו מביטות על לגונה כחולה נוצצת מוקפת בשיחים ירוקים והרים מושלגים שמפלים יורדים מהם...
המצלמה עבדה קשה. ממש קשה.
נחנו נרגענו הכנסנו רגליים למים הקפואים ואכלנו במבה כמו בטיול שנתי בארץ!
את הדרך חזרה כבר דילגנו בקלילות, בירידות רצים- כמו תמיד.
ובדרך חזרה במיניבוס בדיוק בשעות השקיעה, ההרים המושלגים נצבעו בצבעים מיוחדים והחזיקו אותי ערה.
אז שמחנו בחלקנו על זה שמישהו הואיל בטובו להניח לנו לצאת לטרק, ולא קלקל אותו באיזה מבול או הנפצה חדשה.
אטרקציה אחרונה בדרום אמריקה
רצינו לנצל את היום האחרון שלנו בהווארז לפני האוטובוס בערב, והחלטנו לעשות שוב טיול סוסים קצרצר.
שלוש שעות של טיול בין ההרים המושלגים והנוף הציורי של הסביבה.
הסוסים היו קצת מופרעים, לא מאולפים כמו באזנגטה, וחששתי ליפול כמה פעמים אבל הכל עבר בשלום,
עם קצת כאבים בתחת אבל הרבה ירוק בעיניים.
זה בהחלט היה סיום הולם לשהותנו בהווארז, ולפנות בוקר חזרנו ללימה- בפעם האחרונה.
אין הרבה מה לעשות בלימה לאחר שכבר היינו שם כשבועיים, אז חזרנו למסעדות האהובות,
הלכנו לשוק מכשירי חשמל והתחדשנו באייפוד נאנו, היינו בפעם המיליון בבית חב"ד לימה,
וביום האחרון לפני הטיסה ב10.5 עשינו תה פרידה מורדינה.
היה ממש עצוב ובהחלט מוזר ולא נתפס, ובאיחור די רציני עקב פרידה מתמשכת ענבל ואני לקחנו מונית לשדה תעופה...
היה קשה לעכל שזו הנסיעה האחרונה שלנו בדרום אמריקה.
צרות באות בצרורות
ממהרות עם המוצ'ילות הכבדות והמזוודה שהסכמתי בטוב ליבי להחזיר לשני הביתה, הגענו לפקידת קונטיננטל המעצבנת, שנתנה לענבל את הכרטיס שלה כאשר השם הפרטי שכתוב לה הוא- נועם אילנה. מאיזושהי סיבה לא מובנת.
התבדחנו עם הפקידה על הנושא ואז כאשר עברה לטפל בי היא לא נתנה לנו מושב ביחד.
היא טענה שכבר אין מושבים ורק הסכימה לשנות לי את המושב לאחד קרוב יותר לזה של ענבל (נועם אילנה) בר
בינתיים ענבל גילתה פתאום שכרטיס ההמשך שלה מניו-ארק לנתב"ג הוא למחרת ולא בעוד שלושה ימים כמו שאמור להיות.
חשבנו תחילה שהפקידה עשתה טעות אבל התברר שנציג קונטיננטל שאיתו דיברנו בטלפון, כלל לא עשה לה הזמנה לתאריך הזה.
מה שיתברר בעתיד זה שהוא כן עשה הזמנה וביטל אותה לאחר מכן, כנראה בטעות.
מפאת חוסר זמן ולאחר שהפקידה טענה שהיא לא יכולה לעשות שום דבר בנידון אלא רק הדיילים בשדה התעופה בניו-ארק, הנחנו לעניין.
בינתיים התגלה ש:
א. המזוודה של שני שוקלת יותר מידי (אז התחלתי להעביר ממנה דברים אל המוצ'ילה המסכנה והמפוצצת).
ב. על תיק שני ששולחים לצ'ק אין צריך לשלם 30$ (אז שילמתי בחוסר ברירה והרבה עצבים).
לבסוף בשעה טובה עזבנו את הדלפק ורצנו לתחנות הבאות- תשלום מיסי נמל, בדיקות בטחוניות והגירה,
כשבכולם התברכנו בתור ארוך כיאה למזל שלנו באותו היום.
בתור להגירה קראו כבר בשם שלי קריאה אחרונה לעליה למטוס, והאנשים הנחמדים נתנו לנו לעקוף אותם.
כשהגעתי הסתבר לי שמחפשים אותי לבדיקת המזוודה שלי.
שכחתי מרוב הבלאגן להגיד לדיילת בצ'ק אין שיש לי בלון גז במזוודה. ממתי אסור להעלות בלון גז לתא מטען??
אז הוליכו אותי בכל רחבי נתב"ג-לימה עד איזה חדר אחורי סודי לבדיקת המזוודה.
כל הדרך שיגעתי את אנשי הביטחון שליוו אותי שהמטוס ממריא עכשיו והם רק חייכו ועשו פרצוף של "אל תדאגי",
שלא גרם לי להפסיק לדאוג מ-ש-ו-ם מ-ה.
כשהגענו כבר ידעתי מה הבעיה של המזוודה. תוך שניות איתרתי את בלון הגז והמאבטחים עשו לו בוק. העיקר שסחבתי אותו כל הטיול..
הרצתי את אנשי האבטחה הפרואנים כל הדרך חזרה, כאשר אנחנו צריכים לעבור ש-ו-ב את כל הבדיקות הבטחוניות,
ולבסוף כשהגעתי סוף סוף לפתח המטוס, ענבל קיבלה את פניי בבכי, הנחתי שמלחץ שאני לא אספיק, חייכתי אליה ואמרתי לה הגעתי זה בסדר.
כשהיא אמרה לי שהם לא נותנים לה לעלות על הטיסה פשוט לא האמנתי.
הם טענו שהיא לא מופיעה ברשימות הטיסה ונועם אילנה בר היא בעצם מישהי אחרת שנמצאת כרגע על הטיסה,
והכרטיס שהיא קיבלה בצ'ק אין הוא בעצם הכרטיס של נועם הזאת.
הם חיפשו אותה ברשימות ופשוט אין לה כרטיס טיסה, הם ביקשו הוכחה שהיא באמת טסה עם קונטיננטל בהלוך, וכאשר ממש במקרה מצאנו את כרטיס הטיסה הלוך שלה ושל שני, הם הכריחו אותי לעלות לטיסה באותו הרגע, או לפספס אותה,
ואני בלב כבד השארתי את ענבל מחוץ למטוס להסתדר בעצמה.
הרגשתי כל כך רע עם עצמי ופשוט לא ידעתי איך להגיב לרצף האירועים הביזארי הזה.
זה לא נגמר כאן.
איך שהגעתי למושב שלי הממוקם בין גבר ואישה צעירים, שאלה אותי האישה: "מה הסיכוי שאת עוברת לשבת בכיסא הפנוי בשורה מאחורינו? יש לנו עבודה מחר ואנחנו חייבים לישון".
לא הבנתי מאיפה יש לה החוצפה לבקש דבר כזה, הגבתי בתמיהה לשאלה החצופה והאישה בתגובה די התעצבנה.
אמרתי לה שאני לא מבינה מה הבקשה הזו.
היא שאלה אותי אם אני מדברת אנגלית, ואני עוד בתמימותי עניתי בהתנצלות שכן, ואני מצטערת אני פשוט לא במצברוח טוב עכשיו.
אחרי דקה כאשר הדיילת נעמדה ליידנו האישה החצופה הראתה לה איזה דף הסבר של קונטיננטל שהיה בתא שבכסא, הצביעה על סעיף מספר 7 ולחשה לה משהו, והדיילת פתאום שאלה אותי אם אני יודעת איך לתפעל את יציאת החירום, שמסתבר שזו השורה בה אני יושבת.
אמרתי שלא ואיפה זה מוסבר, אז היא הראתה לי את הדף הזה שהאישה החוצפנית דיברה עליו,
והדיילת שאלה אם אני חושבת שאוכל להתמודד עם זה.
אמרתי שבטח שכן וקראתי את סעיף 7.
מסתבר שהיה כתוב שם שהאדם שיושב ליד יציאת החירום צריך לדעת לתקשר באנגלית עם נוסעי המטוס במטרה לעזור להם בעת צרה.
לא האמנתי, אני מניחה שזה היה ניסיון של האישה החוצפנית להעיף אותי ממושבי.
אז חיברתי אוזניות ושמתי בטלויזיה המגניבה של קונטיננטל סרט קומדיה ואח"כ שירים מרגיעים של בוב דילן...
נחתתי ולקחתי מונית מאוד יקרה לבית של דודים שלי, זהו כבר לא מחירי דרום אמריקה. מרגילים אותי לארץ לאט לאט...
הגעתי לטירה של דודים שלי, וסיפרתי לדודה שלי את הסיפור קורע הלב של הטיסה, חיכיתי חצי יום במחשב לשמוע מענבל וכשזה לא קרה הלכתי קצת לשופינג בקניון, כמו אמריקאית אמיתית שמתנחמת בקניות.
מי שאספה אותי מהקניון היתה ענבל בכבודה ובעצמה ביחד עם דודה שלי.
איך שמחתי!
לא יוכלו להפריד בינינו...
עשר דקות לאחר המראת המטוס הם עלו על הטעות שלהם בביטול הכרטיס והעלו אותה על המטוס הבא,
אני, כשהגעתי לדודים שלי ועדיין לא שמעתי ממנה, שלחתי לה את הכתובת שלה דודיי במייל והיא בטלפתיה אמיתית פתחה את המייל בשדה התעופה והגיעה בזמן שהייתי בקניון.
מכאן הכל הסתדר, יום למחרת פגשנו את בת דודה שלי בניו יורק ועשינו יום כיף.
אכלנו במסעדה של אמפנדות לזכר דרום אמריקה.
בערב הלכנו להצגת ברודווי- בת הים הקטנה- שבת דודה שלי סידרה לנו במחיר מוזל,
ויום למחרת אחרי כמה שעות שוטטות בניו יורק בהן במשך שעה חיפשנו את דנקין דונאטס (ג'אנק פוד שאמור להיות בכל קורנר שני בניו יורק),
ולבסוף כשלא מצאנו התפשרנו על סטארבקס, נסענו לשדה התעופה- הפעם בזמן, וכמובן שחיכו לנו קצת בעיות עם קונטיננטל.
הטיסה היא אובר-בוק אז הם צריכים לחכות עד 45 דק' לפני הטיסה כדי לתת לי מושב. נשמע מונפץ.
גם כשהם נתנו לי מושב (כמובן שלא ביחד עם ענבל) הוא היה תפוס על ידי מישהי במטוס, אבל הדיילת סידרה את זה,
ואנחנו בינתיים ביקשנו מאישה חביבה להחליף איתי מקום שענבל ואני נוכל לשבת ביחד.
אני חוזר הביתה, אני והמוצ'ילה...
בשדה התעופה חיכו לנו ההורים. לא שלנו- כי את שלנו הפתענו...
הודעתי להורים ולחברים שאני חוזרת ב1.6, וחזרתי ב14.5, חמישי בערב בבית.
אבל ההורים של שני קיבלו את פנינו עם בלוני ברוכים הבאים ולקחו ממני את המזוודה,
וברקת, אחד היחידים שידעו שאנחנו חוזרות, הפתיע אותנו בשדה התעופה! ממש הופתענו ושמחנו..
אז נסענו ברכבת ישראל בפעם הראשונה מזה שבעה חודשים בדיוק, ברקת הקפיץ אותנו הביתה, שמתי על הגב את המוצ'ילה הכבדה,
דפקתי בדלת ו....
תודה לכל קוראיי הנאמנים אוהבת מאוד ושמחה להיות בבית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
