אבל אחרי הרבה זמן של ציפיה,קיבלתי את כתיבת ה2 בלילה שלי שרציתי

עדייןן אני מוצא את עצמי קצת מחוסר מילים,וקצת מחוסר אירועים ששוים איזכור או כתיבה.

המצב בצבא זורם כתמיד על מי מנוחות חצי רועשים חצי שקטים,כשתהפוכות הגודל,או יותר נכון,המצברוח,תלויים לחלוטין במצב הרוח של הכלבה,אם כי,לאחרונה אנחנו מסתדים די בסדר אחד עם השנים,או לפחות,בצורה צויליזיונית,ולכן אי אפשר להגיד שהמצב רע.

לפני שבועיים קיבלתי חווד בנוגע ליציאה לקצונה למחזור מאי 2010,אחד שלא ידעתי שאני יוצא אליו ומהווה כיסתו"וח של ההיפוטם על זה שהוא מעולם לא הוציא אותי,ועכשיו,כביכול הוא נותן לי לצאת,כשמועד היציאה הוא בשנתיים ועשר,ועם חוו"ד שלילי,זאת הייתה בדיחה מוצלחת מצידו,אבל שיזדיין,במאי עשר אני יוצא אל עבר דרך חדשה,והיא לא מובילה דרומה(אלא אם כן,אתם יודעים,ברמן באילת בתור עבודה מועדפת,אז סבבה) אלא לעבר האזרחות,ובתקווה לבלות את יומולדת 23 בתור אזרח משוחרר טרי מצהל.

שיגרת סופי השבוע של לעבוד לעבוד לעבוד עד אובדן חושים המשיכה בזמן האחרון והובילה לחודשיים מאוד ריווחיים מבחינתי,כאלו שאיפשרו לי לקנות להורים סוף סוף את הטלוזייה שרציתי לקנות להם,ואת הרמקולים למערכת הסראונד בחדר,ארסנל וויסקי מוצלח,והחל מיום חמישי הקרוב,קעקוע נוסף,כזה שאמאבא גילו עליו היום והם לא מרוצים במיוחד,אבל,הם צריכים כבר ללמוד להתמודד איתם,ואין מה לעשות

בכלל,רשימת הדרישות והרצונות שלי ירדה פלאים בחודשיים האחרונים ועכשיו נשארו רק המטרות הגדולות לטווח הגדול:קורס ברמנים וצלילה,מצלמה חדשה ומכונית,ועוד כמה מטרות שכאלו שהצבתי לעצמי לאחרי צבא,ובנתיים המצב של רשימת הדרישות שלי מאוזן מאוד,אחרי הקעוקע,אני רוצה לחסוך את הכסף לקורס ברמנים כדי לעשות אותו באפריל ככה,ולהתחיל לחסוך לקראת היציאה מהצבא,חוץ מהפרשה חודשית של כסף לאמא על הניתוח.

אם כבר בניתוח,אני כבר שבוע בבית,מחלים מאחד נוסף,התפתחויות לא נעימות בעקבות הקודם הובילו לזה ששכבת המגן של העין גדלה בצורה לא טובה והוביל לטשטוש בראיה,שהיה צריך להסיר בניתוח,או במילים אחרות,תקעו לי מזלג לייר לעין ביום שלישי,הוא כואב כמו שואה,אבל אפשר לקוות שמרגע שהעדשה המגינה תרד,אז הכל יהיה קל יותר ולא נצטרך לעשות עוד ניתוח,אבל מה לא נעשה בשביל עיינים בריאות,זה מצחיק שאין לי זיכרון טוב שלי בלי משקפיים,והנוכחות שלי כחסר משקפיים הרבה יותר הגיונית מאשר אחד עם משקפיים,לו רק הייתם אומרים את אותו הדבר על השיער שלי,אבל בשביל זה עוד נחיה ונראה.

זהו,אני לא יודע במה למלא את הדפים שיש לי פה למלא,הנוחות חסרת התחושה הזאת היא מועילה,מצד אחד,כי שומדבר לא ודר את המעטפת הזאת,ומצד שני מרגיש טיפה רדוד,או לפחות,חסר עומק ממשי,הנושא הישן של ניהול כוח אדם בכנסים שוב צץ ועלה לאחרונה בתור נקודה כואבת,אבל החלטתי להתעלם מזה,לאחותי יש חתונה בסוף מרץ,מה שחופף לניהול הכנס,ככה,שעדיף שאני לא אעמיס על עצמי,מצד שני,כנס של יומיים,אני יכול לנהל לדבר כזה כוח אדם בעיינים עצומות עם יד קשורה ובלי שומדבר מתוכנן מראש אלא רק מגיוס אנשים בפועל במהלך הכנס,אז שיבושם לכל הנוגעים בדבר.

אתם מבינים,כביכול יש דברים מתחת לפני השטח,אבל אין להם סיבה לצוף,אני אדיש מדי,אפאטי מדי,ואני תוהה מה אני צריך לעשות כדי לשנות את זה,להגדיל מעגלים?לנצל מעגלים בצורה חכמה?לשכוח מהכל,לנתמקד בכושר הגופני והמנטלי שלי עד השיחרור ואז לראות,זה כנראה פיתרון יעיל,וגם,זה גם ככה מה שאני עושה,חודש וחצי של לא לאכול פחמימות,רק חלבונים ,והמון ריצות ואירובי,יהיה שמח.

ועכשיו ברקע "עוד שבוע,עוד חודש,עוד שנה" השיר הכי משביז בעולם,אבל לא כשנשארו רק עוד 4 חודשים וקצת.כי עוד שניה אנחנו בפברואר,אז יהיה בסדר.

אני מנחש שכאן זה נגמר לפוסט זה,השעה עכשיו 2 בלילה,ואני מוכן להמשיך לראות דקסטר אל תוך הלילה,כוסאמק עם ההסגר הזה,אחרי חודשים של חוסר שינה התשה מנטלית ועבודה בלי הפסקה,השבוע הזה פשוט קשה לי מדי,והגעתי למסקנה שאיבדתי את חושיי הבטטה שלי,ואני לא יכול לעשות בטן גב על היום במשך שבוע.

אבל זה גם מחשבה מנחמת.

לילה טוב,שבוע טוב.

אלוהים אדירים,..עד מתי?

סתם,אני בסדר.

אבל בנתיים,שנה טובה.