לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בעפר ותכלת

Avatarכינוי:  Eye Empire

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2014

פרח



 


 את המכתב המקוצר הזה אני בוחרת להתחיל דווקא מסופו של הסיפור הזה.יום א', 19.1.2014, בשעה 12:58, הייתי לאחר סיום בדיקה בבית החולים.
באותה הדקה, קיבלתי את ההודעה שבישרה על פטירתך. הבטתי בהודעה בפרק זמן שקשה להגדיר. אולי שניות ספורות או דקות ארוכות.

נעלתי את המסך של הנייד, והדלקתי שוב. נעלתי והדלקתי. כך מספר פעמים. הכנסתי את הנייד בחזרה לכיס. לא בכיתי, לא אמרתי מילה. 

שתקתי והמשכתי בדרכי. כל היום הנצחי הזה התרוצצת במחשבות שלי, למען האמת, את היחידה שהופעת בהם,
מאותה הודעה. 
לפניי כמה שעות, כששכבתי במיטה, הרשיתי לעצמי להסיר את המחסום הזה. הרשתי לעצמי להתעמת עם אותם המחשבות עלייך. הדבר הראשון שצץ לי בראש הוא רגע אחד,

 שאולי מתאר באופן הנקי ביותר מי את. אני חושבת שזה היה בזמן שיעור שהתבטל, הלכנו אני, את וחברה נוספת לחצר של בית ספר (אחריי שגורשנו באכזריות מהמסדרונות)

 וישבנו בדשא, ספק לומדות למבחן ספק צוחקות על כל דבר אפשרי שקרה באותו יום. אחר כך נזכרתי בעוד זכרונות שלי איתך, למרות שלצערי הרב קיימים ספורים כאלה, ו

בכל הזיכרונות תמיד היית רותם. רותם עם החיוך המפורסם והיפהפייה, הצחוק המדבק והעיניים העליזות. באותו רגע, שמתי לב שדמעה אחת מצאה את דרכה על לחיי, ואחריה עוד

אחת. ועוד אחת.
רותם, רק משהו קטן שאני רוצה להגיד לך בכל הטקסט המייגע הזה. את כן ניצחת את החיים רותם, את כן גברת עליהם, לא משנה כמה דמעות נקוות בעיניי עכשיו.

עצם העובדה שברגע שייזכרו בך לא ייראו נערה חיוורת, עם אותו כובע צמר וורדרד ועצמות בולטות, אלא ייזכרו ברותם האמיתית, שלא משנה מהי הקליפה שלה,

היא תמיד כל כך יפה, מאושרת, משרה אושר על כל הסובבים אותה... את מעולם לא היית לעבד למחלה. מעולם לא נתת לה להוות חלק מרכזי ממך. למעשה, לעולם לא

אזכור אף חלק קטן ממך שנגוע במשהו שאינו אושר טהור. 
האמת היא שישבתי וחשבתי הרבה לפניי שהחלטתי לכתוב לך עוד כמה מילים. פתאום אחריי הפעם הקודמת שכתבתי לך הרגשתי שהפרתי אינטימיות מסויימת

 שהייתה מכוונת כלפייך, שהמילים שלי מתפרזות ונבלעות בין כל המילים המופלאות והמלאות האהבה שממשיכות לזרום לקיר שלך. בסופו של דבר, כפי שאת רואה,

הרצון שלי לשפוך את המחשבות שמתרוצצות לי בראש גבר על כל שיקול אחר. כמו שציינתי מקודם, גילויי האהבה והערצה כלפייך לא מפסיקים להציף אותך. אם כל המילים

שנכתבות לך אכן נשקפות בעינייך שם למעלה, הלחיים שלך וודאי וורודות מרוב הסמקה בלתי פוסקת וחיוך ביישני וצנוע לא נעדר מהשפתיים שלך אפילו לא למאית

 השנייה. אני חושבת שהצלחתי לפענח למה הקיר שלך הפך לאינספור פריקות של משפטים מעריכים, אוהבים, כואבים. אני לא חושבת שיש הרבה אנשים ששמעו עלייך והצליחו

לעצור את עצמם מלכתוב לך פיסה קטנטנה מהרגשות המעורבים. על איזה בן אדם מדהים היית. אולי מדהים זו לא המילה הנכונה ביותר, אולי מהפנט תתאים יותר.

והאמת? גם לא צריך לשמוע עלייך הרבה סיפורים. מבט אחד בחיוך של הילדה היפהפייה והקורנת בתמונות שלך, מספיקה בשביל להבין מי את יותר מאשר באלפי סיפורים.

גם אני, בסוף כל יממה שחלפה מאז יום ראשון, נשכבת במיטה בסוף יום וחושבת עלייך. כל כך הרבה יש לכולם לומר לך, אבל אפילו לרגע אחד קטן בחברתך כבר אי אפשר לזכות.

 לכן העמוד שלך הוא החוט האחרון, שעדיין לא נפרם, בין כל האנשים שיש להם כל כך הרבה מה לומר לך, אלייך, שאני לעולם לא אדע האם את יכולה לקרוא רק

פיסה קטנה מהם. העמוד שלך הוא מין חבל שמקשר ביני לבינך, צד אחד אני אוחזת, מהצד השני אני מקווה שאת עומדת. 
אני אפילו לא יודעת מה עוד לומר לך שעוד לא נאמר. רק הצורך העז הזה לתקשר איתך, בלי לקבל תשובה, כל הזמן מבצבץ לי בראש. המילים היחידות שהאצבעות שלי

לא מפסיקות להקליד הן 'איפה את' ללא הפסקה. זאת רק אני, שעדיין מרגישה שהסיוט המתמשך הזה הוא מצב זמני? כאילו עוד רגע ותחזרי, תגידי שהכל נגמר, שאיכשהו

הצלחת לחזור. אני כל הזמן חושבת על הימים האחרונים שלך, שהתנדנדת בין שמים לארץ, תלויה באוויר. אני מדמיינת שהגוף שלך עף ורק חוט אחד דק מאוד מחבר בינך לבין

האדמה. בסופו של דבר הגוף שלך החליט את החלטתו ואת עפת גבוה גבוה, מצטרפת לשורה של מלאכים בודדים ונדירים. מלאכים שלכולם דבר אחד משותף.

 לב גדול, טהור, נקי. בידיוק כמו הלב שלך. 

רק לפניי קצת יותר מארבע מאות יום חגגנו פורים בבית ספר. מדהים, לא? זה נראה לי כמו זיכרון רחוק ומטושטש. מין פחד משתק, עולה בי כשאני מבינה

שאם לטוהר כמוך זה קרה, אז עד לאן הגבולות מתמתחים? מתי הצדק נכנס לתמונה? 
מבעית לחשוב שלפניי זמן כה פעוט ראיתי אותך ובתסריט הכי הזוי לא הייתי מאמינה שיום אחד אקליד לך מילות פרידה. שאצטרך לקחת את כל

הזיכרונות שיש לי ממך ואיתך, לעטוף אותם טוב טוב ולא לתת להם להיעלם לעולם. כי מי ידע שזיכרונות ממך כבר לא יווצרו לי .
את יודעת, אני לא מצליחה להרגיש שזה הסוף. אולי כי זה באמת לא הסוף. אולי כי אני יודעת שכשאני כותבת את השורות האלו את אחד מהכוכבים שמביטים אליי

מהשמיים, ואולי כי אני יודעת שמחר כשאתעורר את תהיה בין קרני השמש שיעירו אותי. שום דבר, לעולם, לא ישכיח אותך מתודעתם של אוהבייך, את תמיד חלק בכל אחד מהם.

 לא משנה כמה גדול החלק בו תפסת בחייהם. את תמיד בליבנו. ולמעשה, זו לא קלישאה. 
החיוך היפהפה והעיניים הבורקות ימשיכו ללוות את אוהבייך בכל רגע ורגע.

 שם, בעפר ותכלת 
חלקת שלום ישנה
את חיוכך,  
קברו באדמה 
איך צומח שקט 
מתוך המהומה. 
בחלומך ברוח 
חרוז למנגינה 


  

נכתב על ידי Eye Empire , 23/1/2014 08:01  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טאמבלריסטים וחיות אחרות


 

 

השיטוט ממושך שלי בעולם הטאמבלר לא עושה לי טוב.

ראשית, האם אני היחידה שחושבת שטאמבלר מעורר נרקיסיזם? לא יודעת. הרי טאמבלר מרגיש לי כמו צפייה ממושכת באנשים שבוחרים לשייך לעצמם תכונות מעמיקות, לועסים ראשי פטריות עם מבטים מושפלים/מהורהרים (המילה היחידה שאני אף פעם לא בטוחה מתי צריך לשייך לה את האות ה' או ע') וכותבים פתקים בהם הם מגוללים את קורות חייהם הכוזבים. עכשיו, עד כאן הכל טוב ויפה. אבל בגלל שאני טינייג'רית מוכת מחלות שאין לה הרבה עיסוקים מלבד רביצות בחדרי המתנה של בתי חולים ברחבי הארץ, מן הראוי הוא שהשיטוטים שלי בטאמבלר לא יסתכמו בהצצות שטחיות לפרופילים ספורים. הנה, לדוגמא נערה בת גילי, שהטאמבלר שלה מאופיין בכל התכונות וההיבטים שציינתי לפניי רגע, פרסמה קישור לחשבון האינסטגרם שלה. נו, ומה? מן הראוי שמשועממת כמוני תקליק על הקישור.
אז האינסטגרם היה מלא בתמונות דק פייסים, אצבעת צלובות, הפרחת נשיקות והדבר היחיד שהסקתי מאותו חשבון הוא שבפילנד (בה גרה אותה נערה) לא נוהגים ללבוש חולצה. ניחא. אז איך זה מתקשר לכל מה שכתבתי מקודם?
זה כאילו לכל אתר יש את תכונות משלו. זאת אומרת, ברור שלכל אתר יש אמצעים שונים (למרות שהמטרה בעיניי היא בידיוק אותה מטרה), אבל בטאמבלר זה כאילו נוהגים לחשוף את הצד היותר מעמיק (ולא בהכרח אמיתי) ואינידיווידיאולי של אותו אדם, לעומת האינסטטגרם שלכאורה חושף בידיוק את אותו אדם בצד הכנוע שלו, שמתמסר לנורמות שאנחנו רגילים לראות בחיי היום יום.

זה דיי מעניין. הרי הגיוני שלכל אדם יהיו רבדים שונים ושהרבדים שהוא בוחר לחשוף משתנים מסיטואציה לסיטואציה, אבל אינסטגרם הוא אתר יותר מוחצן של האדם- כלומר מרבית הסיכויים שרוב האנשים שמשתמשים ברשתות החברתיות יעקבו אחריי אותו אדם דרך האינסטגרם ולא הטאמבלר, אז יכול להיות שדווקא בגלל זה האדם בוחר לחשוף את עצמה בצורה שמקובלת בחברה דווקא כשהוא יותר מוחצן כלפיי אנשים שהוא מכיר? זה דיי מובן מאליו, שחושבים על זה. עוד יותר מעניין שאם נמשיך וניקח שוב את אותה הנערה, אציין שהיא משתפת בקביעות פוסטים ותמונות בעלי כיתובים שסוטרים את כל הדרך בה היא מתנהלת בחשבון האינסטגרם שלה. אז מה מסיקים עכשיו, שאותה נערה אומנם מעיזה להביא את דעתה על עולם קפיטליסטי אבל לא אמיצה מספיק בשביל להתנהל בצורה שונה ממנו? 

אז כן, זו בדרך כלל הדרך בה אני שורפת את הזמן כשאני בבית. משוטטת באינטרנט ומנתחת פרופילים של אנשים שככל הנראה לעולם לא אפגוש, משייכת להם תכונות ומעצבת להם עולם פנימי, רק על סמך התמונות והפוסטים שהם מפרסמים. ואחריי זה אני מתלוננת שעדיין כואב לי הראש, למרות ערימות האדווילים והנוסידקסים שאני שותה- שימו לב, לא בולעת, שותה.

השפעות נוספות של שבועות ארוכים של מחלות מעצבנות ;

- צריך לפרסם מודעת חיפוש אחר התיאבון שלי- יותר נכון חוש הטעם שלי. זה לא שאני אוכלת, אני כן, פשוט להכל יש טעם של זכוכית. או חול. או מים חמים מהקומקום. למזלי, גיליתי את העולם היפהפה של גלידות בן&ג'ריס, שהטעמים האינטנסיביים שלו מעוררים אפילו את חוש הטעם העגמומי והאבוד ביותר. אבל מה? שימו לב, שיראל זו מדינה שנחשבת מתפתחת ושיט כזה, ובכל זאת- ברחבי העולם קיימים 112 (!) סוגים של בן אנד ג'ריס. ולעומת זאת, בארץ (פרט לחנויות ספורות של המפעל המקורי בת"א), קיימים רק פאקינג 18 סוגים! ובסופר שלידי-9! נו מה זה זה? גם לישראלים הקטנים מגיע לחוות טעם של גלידת עוגת גבינה ותות, או גלידת מייפל עם חתיכות בראוניס משוקולד לבן.

להלן הרשימה הקצרצרה של הטעמים שטעמתי- ניו יורק סופר, שוקולד בראוניס, סינמון באנס, טופי קראנץ', בצק עוגיות (א ה ב ה שלי הגלידה הזאת), פינט באטר קאפ (שאבא שלי השיג לי בחנות בת"א כשהייתי באסותא השבוע. הדבר הזה מושלם. אני לא אוהבת (בלשון המעטה) חמאת בוטנים, אבל לדבר הזה יש טעם של מרציפן ועננים. אם הייתי אדם מאמין, אפילו הייתי נשבעת למען זה), צ'אנקי מאנקי (שוקולד מריר עם גלידת בננות ואגוזים. האכזבה של חיי. תמיד לשמות הכי חמודים ומבטיחים יש את הטעמים המבחילים ביותר.). הידעתם שיש מקצוע שנקרא טועם גלידות? כנראה שאצטרך לעשות הסבה-עתידית מהקריירה שלי במזנון של הסינמה.

-גם אני מוחא כנגד ביטול הטיולים השנתיים. אומנם זה לא בידיוק שאני שובתת, גם ככה לא הייתי מגיע (הההלללללווו יש לי בדיקת לימפוציטים B ברביעי!) ובכל זאת- גם לי מגיע יום חופש *נוסף- וללא חיסורים לשם שינוי* בשנה מוציא לשון סתם, באמת שמשרד החינוך צריך להפסיק עם המנהג הקריזיונרי שלו של להפסיק לדפוק אנשים רק בדרך של לדפוק אנשים אחרים. אצטט אומן אהוב, נחקנו, משרד החינוך, נחנקנו.

-טוב, אז חזרתי לקרוא באופן רשמי וסדיר, ואתמול למשל ב4 בבוקר, התעוררתי כולי מיוזעת ומטונפת עם חום של תה רותח ובמקום לנסות להירדם איכשהו התחלתי לקרוא את הספר השני של סילביה דיי, בסידרה האידיוטית חשופה לעינייך- שמנסה לרכוב על גל ההצלחה המביך של חמישים גוונים (שמסרב להפסיק להיגמר). אין לי מה לומר על הספר הזה. אם בחמישים גוונים לפחות מידיי פעם יש הבלחה-רמיזה-ניצוץ לעלילה, הרי שבחשופה לעינייך היא פשוט מגישה פורנו עם עטיפה יפה ונטולת אזיקים. ברצינות, הרי חמישים גוונים לא כזה מצליח בגלל שתכלס, הוא גם סוג של ספר פורנו קלאסי, אלא בגלל שהוא שובר-טאבו על כל עסקי הסאדו למיניהם. בחשופה לעינייך זה סקס וונילה מעפן עם כוסית בלונדינית וגבר מתייסר. דמדומים-פלשבק. הובכת, סילביה דיי, הובכת. 

-וקצת צחוקים על הזרוע המשפטית של המדינה. עוד מילה הצטרפה לרשימת המילים שממוטטת כל חומה דמוקרטית שעדיין לא קרסה במדינה, עכשיו גם אסור להגיד נאצי. התברר שבמדינה שחשה ת'עצמה (סלחו לי על השימוש במילים חלולות) דמוקרטית *וחיות אחרות* יש מילים שאסור להגיד. אז עכשיו אפשר להגיד מאותגר הומנית או מצליב קרס, לבחירתכם. כי כאילו שאם אסור להגיד את המילה עצמה, אז נוותר על כל המשפט ולא נחרבש מילה נרדפת. מטומטמים. וטאץ' אתאיסטי לסיום: 
תזכורת לעוד מילים שאסור לומר בקול, לדוגמא, אדון האופל הנצחי שאין לומר את שמו (מזל שהבחור הושמד עם המוות של סדרת הסרטים של הארי פוטר) הלורד וולדמורט, ועכשיו גם אסור להתבטאות בחופשיות על אמת ולומר נאצי. מה משותף לשתי המילים? בשני המקרים, אחד מהם ריאליסטי, מדובר בדמויות שהשרשע הטבוע והנקוב בהם חזק כל כך שהשאריות שלהם עדיין קיימות למרות הזמן שהספיק לחלוף. אז מה, ילדודס, איזו עוד מילה, או יותר נכון שם, אסור לומר בקול?  

 

קצת מהפייבוריטים שלי לאחרונה

נכתב על ידי Eye Empire , 14/1/2014 12:44  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

4,901

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לEye Empire אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Eye Empire ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ