לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Mysterious



Avatarכינוי:  - Emily & Katia -

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2009    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2009

"Mysterious" פרק 4 - ג'וני.


למטה.

מצטערות שאין פרק הרבה זמן, היו כמה עיקובים ובקרוב יהיה. (:

נכתב על ידי - Emily & Katia - , 20/3/2009 17:45  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"Mysterious" פרק 4 - ג'וני.


 

פרק 4 - ג'וני.

"ג'וני!" נשמעה צעקה שפילחה את הדממה ששררה בין כל החשכה הזאת. היא ניסתה למצוא אותו, בין כל הענפים האלה, צועקת, מגששת באפלה, אך אין מענה. היא התיישבה והביטה למעלה, אל השמיים, על הירח המלא שהיה היחיד שהאיר ולו לקצת את הסביבה. השקט הזה...שקט מפחיד. שום דבר לא נשמע. היא קמה בעוד ניסיון כושל למצוא אותו. אולי הוא איבד את ההכרה ושוכב לו אי שם? היא החלה לשמוע קולות לא רחוק ממנה. מישהו מתקרב. "ג'וני?" היא שאלה בתקווה. "ג'וני, זה אתה?" שאלה שוב. היא הרגישה את כל גופה רועד.

 

"הלילה נאבדו עקבותיהם של זוג הצעירים ג'ונתן הייל וקרלי איירן אשר נראו נכנסים לאחד היערות הנמצא בקרבת הייסקול סוואל. לאחר שכוחות ההצלה חיפשו בכל הסביבה, נמצאו בגדיהם ומכשירי הסלולארי שלהם קבורים ביער ועליהם היה אפשרי לראות סימני דם. בבדיקות שערכו נתגלה שאין כל סימניDNA  זר על רכושם. משטרת סוואל מודיעה שהמוות שלהם כמעט ובטוח, וכנראה זה עוד אחד מהמקרים המדוברים של עיירת סוואל על אנשים הנעדרים מדי כמה זמן, שגם עד עכשיו לא נמצאו עקבותיהם. המשטרה קוראת לתושבים לא להסתובב במקומות כאלה לאחר רדת החשיכה." אמרה קריינית החדשות. ישבתי מול הטלוויזיה בשוק. ג'וני. הוא מהשכבה שלי. והחברה שלו קרלי גם. ורק אתמול הוא רקד איתה במסיבה שג'יימי ערך בבית שלו. זה...זה פשוט בלתי נתפס, זה אי אפשרי! למה? איך? מי? כל כך הרבה שאלות היו לי. לכולם. אבל אף אחד לא ידע לענות עליהן. זאת פשוט הייתה תעלומה. כולם היו בהיסטריה, וההלם לא הולך לעבור לאף אחד כל כך מהר, זה בטוח.

 

כל היום המחשבות שיגעו אותי. הרגשתי שאני הולכת להשתגע. "חמודה?" אמא שלי קראה לי. קמתי מהמיטה ובמהירות ירדתי למטה. "כן אמא?" שאלתי. "תקשיבי, תשבי..." ביקשה ממני. "מה קרה? את מפחידה אותי..." מלמלתי והרגשתי לחוצה. "תקשיבי, התקשרו אליי מהעבודה. אני חייבת לטוס לאנשהו בקשר לעבודה. זה אמור להגדיל את המשכורת שלי ואת יודעת שזה אף פעם לא יזיק לנו. אני כל כך מצטערת שזה בעיתוי כזה." ניגשה והתכופפה אליי. "מה?! אבל.. אבל עם כל מה שקרה עכשיו! את לא יכולה להשאיר אותי לבד!" הרגשתי את הפחד עובר בכל גופי. לא עכשיו, שלא תלך עכשיו. "אני יודעת, אני מצטערת.. ואני כל כך אדאג לך. אבל אין לי אפשרות אחרת, זה בשבילך. בשביל שתינו." היא אמרה לי. עשיתי לה את הפרצוף האומלל שלי, זה שתמיד עוזר לי להשיג מה שאני רוצה. היא נאנחה והסתכלה עליי ברחמים. "תשתדלי לא לצאת מהבית חוץ מלבית הספר, טוב?" אמרה ונגעה בעדינות בברכי הימנית. "טוב..." נכנעתי לבסוף. אבל משהו הרגיש לי לא בסדר. כל כך.

 

תוך שעתיים אמא כבר עמדה וחיכתה עם מזוודה למונית ששלחו לה מהעבודה. נאנחתי ונפרדתי ממנה בעצב רב. לא רציתי לבכות או משהו כזה, אז נכנסתי במהירות לפני שהיא הספיקה לנסוע. רצתי ישר לפלאפון להתקשר למוניק ושמתי לב שיש לי 5 שיחות שלא נענו ממוניק  והודעה. לעזאזל עם המצב השקט הזה! שכחתי לשנות אותו. שיניתי במהירות ורק אז פתחתי את ההודעה וקראתי... 'קייס, אני  חייבת לטוס עם ההורים שלי דחוף לצרפת. אני מצטערת שזה בהודעת טקסט אבל לא ענית. אני אחזור בקרוב, מוניק.' "מה?!" צעקתי על כל הבית והרגשתי כאילו עולמי קורס עליי. לא יכול להיות. בהתחלה אמא, אחר כך מוניק?! זה בית משוגעים או מה?! רצתי החוצה יחפה כדי לנסות לשכנע את אמא להישאר, אבל כשהגעתי החוצה כבר ראיתי את המונית עוזבת את המקום. "נו לא..." אמרתי לעצמי בשקט והסתכלתי על המונית מתרחקת. כנראה שאני אצטרך להישאר לבד. חזרתי הביתה ומילאתי לעצמי כוס מים. שתיתי אותה במהירות והרגשתי שאני מתחילה להזיע. ואז הגיעו גם הסחרורים. התחלתי להילחץ. אחרי מה שקרה הבוקר, אני נשארת לבד. חשבתי על הסרט שראיתי אתמול והרגשתי שאני בכלל הולכת עכשיו להשתגע. "לא לחשוב על זה, לא להיזכר, לא, לא, לא!" צעקתי. לפתע נשמע צלצול הפלאפון והרגשתי את הלב שלי מגביר את פעימותיו. זה כל כך הבהיל אותי. "הלו?" עניתי. זה היה אלכס. "תקשיבי, קייסי, אני רוצה להמשיך את העבודה. יש סיכוי שאת באה אליי עוד איזה שעתיים, ככה?" שמעתי אותו אומר. "ש...שעתיים?" שאלתי בקול רועד. איך אני אחזיק מעמד שעתיים? "כן. קרה משהו?" שאל. "לא, פשוט...לא, שום דבר...אני לא מרגישה כל כך טוב." אמרתי והרגשתי את העיניים שלי מתמלאות בדמעות. "את בטוחה?" הוא ווידא. "לא..." אמרתי בקול חנוק. "תספרי לי אז מה קרה." אמר. "אני מפחדת. אמא שלי נסעה, נשארתי לבד. גם מוניק טסה. ודווקא עכשיו! אני לא יכולה!!!" בשלב הזה כבר צעקתי בהיסטריה ובכיתי לתוך הפלאפון. "טוב, טוב, תירגעי!" שמעתי אותו מהצד השני. "תקשיבי, אני אבוא אלייך עכשיו, אוקי?" שאל. "כן." הסכמתי. כבר לא היה אכפת לי מזה שהיחסים בינינו לא משהו, מזה שאתמול שוב רבנו, פשוט רציתי שמישהו יהיה לידי. "אל תהיי לחוצה. אני עוד מעט אבוא. ביי." אמר ואני ניתקתי. המשכתי לשבת ולבכות שם כמו ילדה קטנה. תוך כדי נזכרתי באתמול ובכל מה שקרה. אחרי מה שקרה, מוניק באה ולקחה אותי מהחדר, כך שלא דיברתי יותר עם ניק, אבל ראיתי את אלכס שולח לי כל הערב מבטים עצבניים. הכרתי שם כמה בנים, אבל הרגשתי שזה פשוט...לא זה.

 

אחרי בערך 20 דקות של בכי ופחד מכל רעש או כל דבר אפשרי נשמעה דפיקה בדלת. רצתי במהירות ופתחתי את הדלת. אלכס עמד שם. משכתי אותו במהירות וסגרתי את הדלת. התקרבתי אליו ופשוט חיבקתי אותו. "תודה שבאת." אמרתי בבכי. הרגשתי שהוא לא כל כך יודע איך להגיב על זה. ואת האמת, שגם אני לא בדיוק ידעתי...התרחקתי ממנו והבטתי בו. "עכשיו תספרי לי, ממה את כל כך מפחדת?" הוא שאל והושיב אותי על הספה. "לא...אני...פשוט..." לא ידעתי אפילו מאיפה להתחיל. "זה בסדר, את יכולה לסמוך עליי." אמר. אם לא הייתי עכשיו במצב הזה הייתי יכולה לצחוק. אבל משום מה הרגשתי צורך לספר לו את זה. "פשוט...אתה שמעת מה קרה לג'וני ולחברה שלו." אמרתי והוא הנהן. "אז אף פעם לא האמנתי ולא התעמקתי בזה עד אתמול. ועוד סרט האימה שראיתי אתמול...זה תמיד משפיע עליי לרעה. ועכשיו גם אמא שלי ומוניק לא פה ואני לא יודעת פשוט מה לעשות!" שוב חזרתי לקול ההיסטרי שלי ולדמעות שנשפכו מעיניי כמו נהר. הוא לקח את ידי וליטף אותה, "אז עכשיו תפסיקי לפחד, כי את איתי, אוקי?" שאל וניגב את דמעותיי באצבעותיו. הנהנתי וניסיתי להפסיק לבכות. עכשיו אתה איתי...אבל אחר כך...חשבתי והרגשתי שאני לא אצליח להפסיק לבכות היום, אבל בסוף הצלחתי. "בואי, אני אכין לך תה, שתירגעי." הוא קם וניגש למטבח. "בקשר לסרט האימה," החל לדבר, "למה צפית בו אם ידעת שזה יקרה?" שאל. "אני תמיד הייתי פחדנית, אבל בכל זאת לא רציתי לפספס את זה ולא היה לי נעים ללכת משם...ולא ידעתי שזה מה שיקרה וזה ישפיע עליי עד כדי כך." הסברתי לו. "הבנתי..." הוא מלמל ולאחר שתי דקות הוא ניגש אליי עם כוס תה. "קחי." הושיט לי. "תודה..." חייכתי בעצב ולקחתי את הכוס. הוא התיישב לידי והביט בי בדאגה. "טוב, בוא נתחיל לעבוד..." אמרתי ולקחתי את הספר מהשולחן. "את בטוחה? אני לא חושב שתוכלי לעבוד עכשיו." הוא פנה אליי. "זה בסדר. אני אוכל." חייכתי ופתחתי את הספר בעמוד הרצוי. העבודה כל כך העסיקה אותי ולא שמתי לב אפילו איך הזמן עבר. אחרי שעתיים כבר הרגשתי ממש עייפה. "בא לך לעשות הפסקה?" שאלתי אותו. "לא נראה לי שרק הפסקה. נראה לי שזהו להיום." צחק וסגר את הספרים, מסדר אותם בערימה בפינת השולחן. צחקתי והדלקתי את הטלוויזיה. "מתחיל עכשיו איזשהו סרט, רוצה לראות?" שאלתי אותו. כל כך קיוויתי שהוא לא ילך עכשיו. "בסדר." הוא חייך אליי. שמחתי אבל לא הראיתי את זה כלפי חוץ. "רק תוודאי שזה לא אימה." צחק. הבטתי בו במבוכה. "תודה רבה." מלמלתי בעצבים ובדקתי את נושא הסרט. "נו, סתם צחקתי." הוא אמר וחיבק אותי עם יד אחת, מצמיד אותי אליו. הרגשתי שאני מאדימה, אבל העדפתי לא להגיד שום דבר. ישבנו ככה, צופים בסרט...

 

נכתב על ידי - Emily & Katia - , 10/3/2009 14:20  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

1,656
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל- Emily & Katia - אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על - Emily & Katia - ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ