לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

אמאל'א


יש בזה יופי
Avatarכינוי: 

בת: 48





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2017    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

9/2017

שנה טובה!


השנה חגגנו אצל אחי, כווווווולנו. אפילו אמא שלי שמאוד לא מתלהבת לצאת מבית האבות שלה, הסכימה להגיע הפעם. אחותו של ממיע הצטרפה אלינו והפכה את ראש השנה הזה להכי שלם משפחתית - זאת המשפחה הרחבה שלי, אחי, אחותי, אמא שלי ואחות של ממיע.

 

אני מרגישה שנפלו מחיצות ביננו בשנה האחרונה, בטח שביני ובין אחותי, ותרם לזה הביקור האחרון שלה אצלי ששימח אותי מאוד, הברכה המדהימה שהיא כתבה לזוהר, וזה שהיא מאושרת עכשיו הרבה יותר. אני חושבת שהחיים שלה עושים לה טוב. החברה החדשה, הדירה שלה, העבודות בהן היא עובדת - החיים שלה הפכו מקום שנעים לה להיות בו וזה כיף מאוד לראות. 

 

הבאנו את כל מה שדרוש לברכות, אפילו דברים שלא הכרנו: דלעת וגזר לקרא, תמרים לתמרא, רימונים מהעץ שלנו, ראש של דג שנהיה לראש ולא לזנב, שעועית לרוביא, וסלק לסלקא. תפוח ודבש היה שם בשפע. ממיע הלך לבית הכנסת בעודנו מתכנסים שם, דבר שהגביר את התאבון והציפיה של כולנו. כשחזר הביתה כולנו התיישבנו בשמחה והוא בירך את כל הברכות, אכלנו חלה בסוכר, ופצחנו בסעודה. היו שם מרק קניידלך עם טעם של ילדות שאישתו המקסימה של אחי הכינה, סלמון שאני הכנתי וחריימה שממיע הכין. קבבים מעולים שאחותי הביאה, אורז, אפונה, ירקות, צלי בקר של ממיע שאין על הרכות ועסיסיות שלו ועוף ברוטב. אחותו של ממיע, אשתו של אחי, אחותי ואנוכי עבדנו כצוות מיומן ביחד, כמו הדודות שלי בילדות, והילדוות שלנו עזרו, כמונו בילדות.

 

אמא שלי החמיאה לי על השמלה ועל הבגדים של ירדן. שימח אותי לראות שהיא רואה את היופי של ירדן למרות שירדן ממש לא מנסה להבליט אותו. לשאלתי היא מאוד נהנתה ואמרתי לה שתזכור את זה בחגים הבאים. גם מהחג הזה היא רצתה להתחמק אבל ממש התנגדתי.

 

ליאור הוא הילד הכי קטן במשפחה שלנו, בהפרש של 7 שנים מהילדים הכי קטנים. יותר מתוק מהדבש על התפוח ויותר רועש מהשופר לפעמים.

 

יש לנו סלון חדש אחרי שהספה הישנה היתה כל כך מסריחה שאפשר היה להריח אותה מהמטבח כשהחלונות היו סגורים. הפעם קנינו ספות שאפשר לכבס את הכיסויים שלהם, כדי להקדים תרופה למכה. בכל מקרה, הספות החדשות מאוד נוחות ועושות הרגשה של בית. זוהר  וליאור משחקים לידי כשאני כותבת. אני צריכה להמשיך להתאים מכתב המלצה למשרה לקוליגה שלי. שנה חדשה מתחילה לה היום, שתהיה שנה שמחה ומלאה בטוב לכולנו. 

נכתב על ידי , 21/9/2017 14:43  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמאל'א ב-22/9/2017 14:23
 



פרק ב' שדים ומלאכים שיפוט


הכותרת היא כדי להזכיר לי על מה רציתי לדבר כאן.

 

חברה קרובה שלי עזבה את בעלה אחרי נישואים מאוד מתסכלים והתחילה פרק ב' עם אדם מאוד נעים. היא רזתה ונראית הרבה יותר טוב עכשיו ורואים שהיא יוצאת מחושך לאור. אני מסתכלת מהצד ולא מבינה איך זה אפשרי להחליק החוצה מקשר לתוך קשר בלי שזה ישאיר סימנים.

 

אנחנו ביחד מאז אוקטובר 1998, כמעט 20 שנים. הוא חלק ממי שאני, חלק מהדיאלוג הפנימי שלי עד שלפעמים אני לא רואה מה הוא לובש או אם הוא גידל זקן או הוריד אותו. אני מכירה אותו בכל הצורות וכולן מרגישות לי מוכרות. המגע שלו יכול להרגיע הכל, אפילו כאבים גדולים שצריכים לעבור דרכם, אבל לא חייבים כל הזמן לכאוב בשיא האינטסיביות וחיבוק שלו תמיד עוזר. אנחנו עדיין רבים מדי פעם אבל זה יותר וויכוחים מריבים. אנחנו מקשיבים אחד לשני. לפני שבועיים קראתי את הכתבה של דנה ספקטור על פוליאמוריה ואת התיאורים של ההתרגשות שהקשרים החדשים מביאים (והכאב לבני הזוג והילדים...). קראתי וחשבתי שזאת דרך למלא את הריקנות הכמעט בלתי נמנעת שבאה עם הגיל וההגעה ליציבות. סוג של בריחה מהתמודדות עם המציאות שלא עומדת להשתנות בדרמטיות. 

 

עד שחזרנו לכאן היינו בנדידה. תמיד היתה אי וודאות איפה נהיה בצעד הבא. עכשיו הגענו. בנינו את בסיס הבית הקבוע. אולי ניסע לשבתון, הילדים בוודאי שיחוו חוויות ויעברו שינויים, אבל אנחנו כאן, כדי להשאר, בגיל מופלג ביחס לאנשים אחרים, אבל מתאים לי (ממיע אומר שהיה מעדיף שהיה קורה קודם). מתוך היציבות הזאת אנחנו מצליחים להיות קצת יותר טובים לעצמנו.

 

הריגושים באים מדברים קטנים מבחוץ אבל גדולים מבפנים וזה בסדר מבחינתי.

 

קראתי את הספר מלאכים ושדים של דן בראון. מאוד אהבתי. הוא כותב מהיר ומרתק, וגורם לי לקרוא על אנטיחומר ותולדות הכנסיה הקתולית ולחשוב על מניעים של אנשים והמקום של האמונה בחיים שלנו. אני כמעט ולא מדברת איתה ישירות לאחרונה. לא יודעת בדיוק למה. אחת לשבוע ביום שישי אני אומרת תודה על דברים שקרו השבוע ומבקשת דברים לשבוע הקרוב ביחד עם הבנות כשאנחנו מדליקות נרות. זה לא מתחבר לי כל כך לדת למרות הקשר הברור. גם ההליכה לבית הכנסת לא לגמרי מתחברת לי לאמונה, יותר למנהג שמוציא אותי לרגע מהמסלול וגורם לי להסתכל על הדברים קצת אחרת. אני קוראת בפרשת השבוע את הדברים של משה אל העם - אם תאמינו באלוהים ולא תלכו אחרי אלוהים זרים אלוהים יטיב אתכם, אם תלכו אחרי אלוהים זרים אלוהים יעניש אתכם ויגלה אתכם מהארץ, אם תחזרו בתשובה הוא יקבץ אתכם מכל קצוות הארץ חזרה לישראל. איך משה ידע את זה? אפילו אם כתבו את הדברים בימי יאשיהו - איך מי שכתב את הדברים ידע שזה מה שעומד לקרות? למה היה כך כך חשוב למשה לשמור על המסגרת הדתית של העם ולבקש מהם להתבדל מהעמים האחרים? עם לבדד ישכון ובגויים לא יתערב. בכל מקרה, הספרים של דן בראון ממלאים במחשבות ובמתח. כמו סרט טוב מאוד. 

 

ראינו את הפירטים של הקריביים 5 ביום שישי. סרט חביב לנוער, ממש לא ברמה של השלושה הראשונים, פחות נוראי מהרביעי.

 

כמעט חודש אחרי שהמאמר חזר משיפוט אזרתי היום אומץ לקרוא את חוות הדעת מחדש. רשימת התיקונים כבר כתובה על הלוח מיום אחרי שקיבלנו את המאמר לשיפוט, אפילו התקדמנו מבחינת השגת החומרים לניסויים ובירור התכנות. אבל ידעתי שאני צריכה לחזור לקרוא את ההערות ברוגע וברצינות ולארגן את ההערות והתיקונים ברשימה מסודרת. לא סתם פחדתי, זאת היתה קריאה קשה מאוד. בנוסף לטענה העקרונית על השוני במבנה שלושת השופטים טענו שהדימיון בתוכנית המולקולרית קטן מכדי לתמוך בשימור אבולוציוני ולא אבולוציה במקביל של שתי תוכניות שונות עם רכיבים דומים. גם כאן הם צודקים. גם כאן הדרך לתיקון לא ברורה. מזל שמנהלת המעבדה שלי היתה ויכולתי לדבר איתה. אמרתי לה שאני חושבת שהם צודקים וכל התיקונים שנעשה לא יתקנו את העובדה שהדימיון קטן, שההסתייגויות שלהם נכונות. שאין לי בעיה לשלוח את המאמר המתוקן לאותו עיתון אבל אני לא בטוחה שנוכל להגיד אמירה חזקה כמו שאמרנו בגירסה הנאיבית הראשונה ולכן יכול להיות שיגידו שהמאמר מצויין אבל לא בבית סיפרם.כלומר נעבוד קשה מאוד כדי להוכיח שאנחנו לא יכולים להוכיח. היא העלתה כמה רעיונות ממש טובים איך לבדוק באמת את הדימיון ויש לנו אפילו שותפים שיכולים לעשות את הבדיקות האלו בצורה הכי טובה שיש, אז תשובות נקבל, לכאן או לכאן. אין ספק שזאת התקדמות, אבל התקדמות כואבת. מצד שני, כואב, אבל פחות. 

 

 

נכתב על ידי , 17/9/2017 19:23  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמאל'א ב-19/9/2017 16:15
 



על הדבש ועל העוקץ


קמתי בבוקר והיה לי ריק. החופש שכפיתי על עצמי גרם לי לראות איך אני מרגישה מחוץ למירוץ. איך אני מרגישה. הייתי ממש מרוקנת בתחילת החופש ומאוד זקוקה לו, אבל מצד שני זה לא פשוט לי להתקיים בלי מטרה ברורה, בלי לחץ. אז הכנתי לי תוכנית שמטרתה היתה לעשות כל מה שהילדים ביקשו (סרט, בריכה, באולינג, מיניגולף, ים, נמל תל אביב, מוזיאון, חדר בריחה) ובתוכה הכנסתי דברים שהייתי צריכה לעצמי וקשה היה לי לבצע לפני כן (פדיקור, תספורת, נעלי ריצה, משקפת, בגדים, קריאת ספר). עשינו הכל והם נהנו וגם אני, אבל חסרה לי התכלית שאני מרגישה בעבודה. היא ממלאת אותי ולא נותנת לריק לאכול אותי מבפנים, אבל מצד שני, אני מרגישה שאני תלויה בזה ובאיזה מקום המיקוד בעבודה מאפשר לי להדחיק כאבים לא מטופלים וצרכים נשמתיים.

 

אני לא מצטערת על אף יום שהייתי עם הילדים הקיץ וגם לא על השעות שעבדתי בהן. לא מצטערת על הגילוי של הריק החבוי שרוצה חיבוק וחיזוק. יש כמה דברים שגיליתי על עצמי ושימחו אותי. הקשר עם ממיע הפך ליציב וטוב יותר. מעגלי הכאבה ופגיעה נפרקו ונפתח פתח לדיבור וחיבור גם כשכואב. היה לי קשה כי הוא עבד בבית במקום להיות איתנו. רציתי שהוא יבחר כמוני, להיות איתנו ולשים את העבודה בצד. אבל יש לו קורס שהוא יעביר בשבוע הבא והוא נשאב להכנות. מקווה שיהיה לו טוב. הצלחתי שלא לכעוס במפגיע ולהעביר את התיסכול שלי בצורה פחות מכאיבה. אני רוצה לצאת עם המשפחה לשבתון בקיץ הבא. הגדולה האהובה שלי תלך לצבא בסוף הקיץ ותתחיל את הדרך העצמאית שלה מחוץ לבית. זה קצת שובר לי את הלב אבל אני כל כך מאחלת לה טוב ורוצה זמן ביחד משפחתי לפני שהיא הולכת. הקטן שלי התחיל גן חובה אתמול וזה מרגש ברמות. הקטנה תתחיל חטיבת בינתיים והגדול יתחיל תיכון. שלושתם באותו בית הספר, בפעם הראשונה מאז שחזרנו לארץ. זה צובט את הלב שהם גדלים ומתקדמים, השינויים, ההתחלות והסופים. החיים הם סידרה של שינויים ואנחנו לא יכולים להחזיק במה שיש עכשיו, רק להעריך אותו ולשמוח בו. 

 

אוגוסט הסתיים ועוד מעט מתחילה שנה חדשה. זוהר אוכלת מנגו מדהים מהעץ שלנו, יש לו טעם של ילדות, לא כמו המנגו בטעם סוכר שיש בסופר. הוא יודע שהוא מנגו. בגינה שלנו צומחים גם ענבים, רימונים, שסק (בעיתו), זיתים, שזיפים, תפוז סיני, פסיפלורה והתחלות של עץ לימון ושיח פיטנגו. מהענבים, הרימונים, המנגו, הזיתים והשסק הספקנו להנות מאוד. התפוז פחות טעים ובשזיפים יש מקום לשיפור. כשהפסיפלורה נתנה פרי הוא היה מצויין אבל היא עברה תקופה קשה ואני מקווה שעכשיו היא מתאוששת, גם הלימון היה חולה ואני מקווה שמבריא עכשיו. 

 

היום בבוקר רצתי בשמונה וחצי וכבר היה חם מאוד תחת השמש. עברתי ליד שיח גבוה ומצל וממש הודיתי לו על קיומו ועל הצל הזמני שנתן לי. נזכרתי בתחושה שלי אתמול, בטקס הדלקת הנרות ההודיה והבקשה השבועי שלנו, נזכרתי שכעסתי על אלוהים. כעסתי על החתול שמת, על המכשירים שנפגעו, על המאמר שנדחה, על הזמן שרץ קדימה על הקורס שמתחיל מחר. נזכרתי באבא שלי שנפטר ובתקופה שאחרי, כשהייתי רצה ומדברת איתו ואיתה. נזכרתי בתחושה הפנימית של הודיה על מה שיש, ואז התחושה הציפה אותי: שמחה עמוקה על החיים והבריאות שלי, של הילדים של ממיע. על הזמן שלנו ביחד. על היופי של הישוב שלנו בבוקר. על זה שיש לי בסיס ריגשי יציב סוף סוף. על הפרידות והפגישות והעומק שהעצב מכניס לחיים שלנו.

 

על הדבש ועל העוקץ

על המר והמתוק

על בתנו התינוקת

שמרי אלתי הטובה 

 

שבוע טוב שיהיה.חיבוק של הסוררת

נכתב על ידי , 2/9/2017 13:23  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמאל'א ב-5/9/2017 08:59
 





114,561
הבלוג משוייך לקטגוריות: עבודה , 40 פלוס , משפחתי וחיות אחרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאמאל'א אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אמאל'א ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ