לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

אמאל'א


יש בזה יופי
Avatarכינוי: 

בת: 49





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2019    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

2/2019

כנס


אני בכנס באירופה. פעם ראשונה בעיר הזאת. עיר יפה ומבוגרת. אירופאית כמו של פעם. המעלית נראית כמו חלק ממוזיאון, אבל לוקחת אותנו לחדר שלנו. בחדר תקרות גבוהות ושנדליר. 

אני מנחת מושב ומציגה פוסטר אבל לא מרצה על העבודה שלי. קצת קשה לי עם זה. אני מרגישה פחות נראית. האנשים ממש נחמדים וההרצאות נהדרות. כנראה אני אוהבת להיות נהדרת בעצמי ולקבל את הפידבק שהעבודה שלנו נפלאה. 

קצת יותר קשה לי לדעת שהעבודה שלנו נפלאה בעצמי ולהאמין בזה בלי האישור מבחוץ. אבל יש גם תקופות כאלו.

 

הרבנית החביבה עלי אומרת שאם אנחנו בטוחים שהכל לטובה, גם מדברים כאלו אנחנו לא נעצבים, ובטוחים שנעבור ונלמד מהם. אני מבטיחה לנסות.

 

יוצאת לאכול ארוחת בוקר עם מנהלת המעבדה המקסימה שלי, מקווה ליום טוב עם פחות ספקות ויותר שמחה!

נכתב על ידי , 18/2/2019 08:41  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Intsi ב-19/2/2019 09:43
 



אין לי אבנים


כשהייתי בבית החולים עם אמא שלי התחיל לכאוב לי בצד ימין, בדיוק במקום בו היתה לה חסימה בגלל הגידול. הכאב לא עבר והלכתי לרופא שאמר שזה נראה כמו אבנים בכיס המרה. זה רופא שבדרך כלל טועה, אבל זרמתי איתו. אולטרה סאונד זאת בדיקה יחסית קלילה. כאבה לי הבטן מהגסטריטיס והצד מהאבנים המדומות נמאס לי מהכדורים מעקבי משאבות הפרוטונים והתחלתי לקרוא על רפואה טבעית. היה כתוב מה אני אמור לא לאכול ומה כן, והיה כתוב ששורש ליקוריץ יעשה פלאים. אז חתכתי את הקפה בבוקר והתחלתי לשתות תה עם שורש ליקוריץ ותמצית פירות.

 

עבד! לגמרי. כמו קסם. הליקוריץ אמור ליצר מחדש את רירית הקיבה שנפגעת בגסטריטיס, וכנראה זה מה שהוא עשה. ומאז שלמדתי שמהאולטרה סאונד שאין לי אבנים או שום דבר יוצא דופן בבטן, גם פחות כואב לי בצד. 

 

נערמו לי מאוד משימות שלא הצלחתי לגרד והרגשתי שאני לא מצליחה להתרכז במעבדה כי כל חמש דקות מישהו נכנס למשרד שלי לשאול משהו קטן, או שאני יוצאת ושואלת אותם משהו. הרגשתי מיואשת ואבודה, בלי שליטה על החיים שלי. אז הלכתי לסיפריה. ליומיים. המשימות פשוט טסו. התגברתי על דברים שלא הצלחתי לדגדג לפני. לקרוא, מי היה מאמין, מאמרים מעוררים השראה. לא כאלו שאני חייבת לקרוא בגלל הקורס, כאלו שאני רוצה לקרוא כדי ללמוד. השבוע פשוט חליתי ליומיים ונשארתי בבית וחיסלתי עוד כמה ערימות בלתי אפשריות. 

 

החזרתי את החיים אלי. היום מנהלת המעבדה שלי כתבה לי במייל שהיא גילתה שאחת הסטונדטיות שלנו לא יודעת לנתח ניסוי כי היא לא לימדה אותה. "הרגשתי כמו אמא מזניחה". היא כתבה לי. כתבתי לה: welcome to the club, ככה אני מרגישה כל הזמן במעבדה. איזה כיף לי שיש לי אותה. כתבתי לכמו מניפה שהייתי רוצה דמות הורה מטיב אקדמאית, אבל אין לי ואני לא בטוחה שאי פעם ממש היה לי. אולי כי לא נתתי לזה לקרות. אולי כי תמיד רציתי יותר עצמאות ולא רציתי שיגידו לי מה לעשות. בשנים הראשונות במעבדה, עם כל החששות והפחדים, זה היה כל כך נפלא להיות עצמאית ולהוביל את המחקר שלי בעצמי. עכשיו, כשאני כבר מובילה ומצאתי את הדרך שלי, אני פתאום מגלה כמה טוב לקבל עיצה ממי שהיה שם הרבה לפני ורוצה בטובתי. אז אין לי דמות הורה מיטיב אבל יש לי כמה אחיות ואחים שאני מאוד אוהבת ופרטנרית מעולה. אז אני בסדר, אני חושבת. בסך הכל מכוסה. 

 

בשבועות האחרונים אני לא מצליחה לקרוא ספר או אפילו להכנס לבלוגים שלא לדבר על לכתוב. אני או עובדת או עם הילדים או משחקת פוקימון גו או רצה. היום נכנסתי לבלוג שם גם מניפה ושל אמפי ונזכרתי שיש עוד דברים. ואפשר גם לכתוב משהו שהוא לא מייל או מאמר. המייל שלי מלא תקשורת עם סטודנטים ועמיתים. הרבה בקשות מכל מיני סוגים. אני מניחה שהמיילים של כל החוקרים האחרים מלאים בכאלו. אני יודעת שאני מלמדת אותם שיעורים לחיים, מעבר לדברים שאני מלמדת בכיתה. אני מרגישה את ההערכה שלהם והתודה שלהם, אבל לא בשביל זה אני עושה את זה. אני עושה את זה כי זה נכון, כי זה מה שאני רוצה לתת ולהעביר הלאה, כדי שלסטודנטים שלי תהיה דמות הורית אקדמית מיטיבה ולסטודנטים במחלקה יהיה מבוגר שיכוון אותם למצות את הפוטנציאל שלהם ולהקשיב לעצמם. אבל לפעמים זה בולע אותי ומתיש אותי. 

 

אז אני מוצאת מפלט בסיפריה. הסיפריה בת כמה קומות בחלל פתוח, מלא ספרים עם נוף לים. סיפריה מופלאה. שם כל הקולות נאלמים ואני יכולה להתרכז ריכוז עמוק ולהבין איך לפתור בעיות. כך מצאתי איך לנסח נכון את המאמר האחרון. אני יודעת שזאת הדרך הנכונה להגיש אותו עכשיו. מקווה שיאהבו אותו בעיתון אליו נשלח. 

 

אני יושבת מול טלוויזיה פתוחה על משחק כדורגל בין מכבי תל אביב לבני סחנין, 3:0 לתל אביב. מאז שממיע הפך למורה למדעים (סיפרתי על זה כאן?) הרבה יותר טוב לו והרבה יותר טוב לנו. הוא לומד ומלמד אז סדר היום שלו בלתי אפשרי, מה שאומר שיש דברים שאני עושה יותר, אבל זה לא נורא. כי הוא שמח וחי והרבה יותר כאן. מאמין בעצמו. לפני כמה ימים אמרתי לו שזאת תקופה קשה אבל לא רעה, וזה קונספט חדש בשבילי, שיכול להיות קשה וטוב. ביום שישי כולנו ניקינו את הבית. ממיע ואני והילדים. עשינו דברים שלא עשינו חודשים והבית סוף סוף נראה כמו שהוא יכול להראות. נעים ומסודר ונקי. זה היה כל כך חשוב ומנקה מבפנים. 4:0 עכשיו ואני הולכת למצוא את השלט ולכבות את הטלוויזיה וללכת להתרחץ ולישון. לילה טוב!  

נכתב על ידי , 6/2/2019 21:45  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמאל'א ב-9/2/2019 20:20
 





117,370
הבלוג משוייך לקטגוריות: עבודה , 40 פלוס , משפחתי וחיות אחרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאמאל'א אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אמאל'א ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ