לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

אמאל'א


יש בזה יופי
Avatarכינוי: 

בת: 48





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

7/2017

פזורת נפש


קיץ וחם התחלנו לרוץ, ממיע ואני, הוא בחמש בבוקר כמעט כל יום ואני בשש פעם ביומיים. אני עייפה הרבה יותר, אבל קצת יותר טוב לי בגוף.

 

היום יום ההולדת של הגדולה שלי. חברה שלה עשתה לה עוגה והביאה לה ברכה עם בלונים. לקטנה היה יום הולדת ביום שבת והחברות הכינו לה דברים דומים וכתבו לה ברכות מדמיעות לי כאמא - הן ממש מכירות אותה ואוהבות אותה. זה כל כך משמח אותי שיש להן חברות שמכירות אותן ואוהבות אותן. החברות שלי היו משפחה שניה בשבילי והראו לי שאפשר לקבל ולאהוב אותי כמו שאני, בדיוק מה שאחלתי לילדים שלי. 


אמא שלי עברה ניתוח בעין היום, בינתיים הכל בסדר. מאז הפוסט הקודם משהו השתנה אצלי, כנראה בזכות הכתיבה והתגובות. אולי אני מתחילה לשחרר כמו בספר שעדה המליצה עליו אצלה, והשחרור מאפשר לי להרגיש אהבה וחמלה כלפיה. סוף סוף.


הסטודנטית הראשונה שלי סיימה מסטר אתמול. אני עדיין אוכלת את הטבולה שנשארה ושותה תה עם נענע. זה היה אירוע שמח ביותר שהרגיש משפחתי באותה מידה שהיה מקצועי. ההורים שלה וממיע הגיעו, וחברים וקוליגות מהמחלקות הקרובות. היא נתנה הרצאה נפלאה וקיבלה הרבה מאוד הערכה ואני הייתי גאה מאוד. חתיכת ציון דרך.


אני עובדת על תיקונים למאמר השישי בתיקווה להחזיר אותו לעיתון היום או בתחילת שבוע הבא. המאמר השביעי הגדול מחכה לתיאור ניתוח סטטיסטי אחרון ואז אתן לה לעוף, לציפור הגדולה שטווינו ביחד וקידמה אותנו הרבה מעבר למה שדימיינתי בהתחלה.


ביום ההולדת שלי הגדולה אמרה לי שזה שאני מגשימה אותם, לא אומר שהם לא חלומות. 


בשבוע הבא נחגוג בת מצווה לקטנה. הזמנו אולם והכנתי מצגת שאני מאוד אוהבת, צריכה לכתוב ברכה.


אני מרגישה פזורת נפש ופרושה דק בכל הדברים האלו. לא מספיקה לעכל ריגשית ונפשית את השינויים שבאים. ילדים גדלים ומוצאים את מקומם. סטודנטית מסיימת בתשואות ופורשת כנפיים. מאמר שהוא חלום עומד להשתחרר לעולם. אמא שלי, שאני אוהבת ומזדקנת לי. 


דברים שממלאים אותי שמחה מהולה בעצב, התרגשות והתבגרות שלי. לשחרר, כמו אנה ואלזה ממש, ולקוות לטוב.


חיבוק של הסוררת

נכתב על ידי , 13/7/2017 12:31  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמאל'א ב-15/7/2017 21:54
 



החופש הגדול


היום הראשון של החופש הגדול והוא הצלחה גדולה. צלחנו שבוע של מסיבות סיום ופרידה. ש' סיים חטיבה, ז' סיימה יסודי, ופרופרו סיים טרום חובה, י'נפרדה מכמה בגרויות לפי מה שנראה, בהצלחה. יוני היה מהחודשים העמוסים ביותר שידעתי ואני מקבלת את יולי בשמחה.

 

הקורס הסתיים, השומה של ש' הוסרה, הבוק של ז' צולם, הילדים בגן של ל' למדו על קיפודי ים ועל עבודת מעבדה, הפרוייקטנטיות נבחנו בהצלחה, מסטרנית אחת הציגה את הצעת המחקר שלה שזכתה לתשואות ומסטרנית שניה הגישה את המסטר הראשון מהמעבדה שלי. בין כל אלו גם בחנתי הצעת מחקר ולמדתי שיעור חשוב בעצמי על הדרך בה אני אומרת דברים. אירחתי חוקר מעורר השראה שנתו סמינר מצויין, הלכתי למסיבות סיום כאמור - פרידה מהחטיבה של ש, מסיבה סיום יסודי לז' + טקס סיום + מסיבת סיום הוקי, מסיבת פרידה מהגן לל'. כל אלו בחודש אחד עמוס לעייפה.

 

וימי הולדת, של ש' (15!) ושלי (48!).

 

יום ההולדת שלי היה יום מאושר. הרגשתי מאוד אהובה על ידי האנשים שאני הכי אוהבת והיתה לי שיחה מאוד עמוקה עם ממיע שמאוד קירבה ביננו. ודברים אחרים טובים. קול 

 

ביקור מאוד לא נעים אצל אמא שלי. 

 

סופי השבוע הם הזמן בו אני מנסה להחזיר את עצמי לאיזון. בקושי רב לפעמים. מאז שהסתיים הקורס לפחות אני לא צריכה לקרוא שלושה מאמרים כבדים כל סוף שבוע, ואני מנסה להתנתק מהלחץ הפנימי סביב המאמר הגדול. כי כשכל הרעש והלחץ הסובב שקע, נשארתי מול המאמר הגדול הזה, עם הניסויים האחרונים שנעשו השבוע ועם הילדים שלי שגייסתי לעזור לנו בספירת נקודות על מסך (הסטודנטית האהובה עלי הכינה איתם גלידה ונתנה להם סוכריות, זה היה כזה חמוד - הם עוזרים לה והיא מפנקת אותם. :-)). וזהו. למעשה כל מה שנשאר הוא לעבור על הכל, לוודא שהכל נקי, לחבר את הקווים האחרונים בתמונה, לשלוח לחברים שיודעים, ולשלוח לעיתון. מעולם לא היינו קרובים יותר. אני ממש בקצה העליה הגדולה וכבר אין לי נשימה.

 

אז כדי לקבל קצת אויר אני משתדלת שלא לעשות שום דבר שקשור ממש במאמר. לא מצליחה ממש לא לעבוד - שלחתי רוויו על מאמר שנתבקשתי לבקר והכנסתי את תוצאות הניסוי האחרון לתמונה (כי זה ממש קל), אבל שום דבר כבד שמצריך מחשבה וריכוז. משתדלת להתרכז בילדים ובממיע ולהקטין את ערימות הכביסה האימתניות שהצטברו. אבל אני פרושה דק דק עם עצבים חשופים וטוב לי להיות רק עם מי שאני בטוחה בו לגמרי וחופשיה איתו לגמרי, שזה פחות או יותר החמישיה הביתית שלי, אחותי ואחות של ממיע. בדיעבד ברור שזה לא היה רעיון טוב לבקר את אמא שלי במצב כזה. 

 

אמא שלי גאה ביושר ובכנות שלה ובזה שהיא מסוגלת להגיד לאנשים שמנים שאוכלים גלידה שהם לא צריכים את זה. אני חושבת שאף אחד לא לימד אותה להתחשב ברגשות של אחרים והיא לא הזדקקה ליכולת הזאת במהלך חייה. כשנפגעתי ממילים שלה היא תמיד אמרה שזאת אני שרגישה מדי ואף פעם לא הבינה שהיא פוגעת וצריכה ללמוד לדבר בצורה אחרת כדי שאוכל להיות קרובה אליה. בכל פעם שאנחנו מגיעים אליה היא מודיעה לי ששמנתי למרות שאני על משקל קבוע כבר שנתיים (גבוה מהרצוי, נכון, אבל לא משתנה). היא מספרת לי שאחותי הפתיעה אותה בביקור ומתלוננת על זה. היא גאה בזה שהיא לא חברה של אף אחת בבית האבות. היא מקום לא בטוח בשבילי ואני חושבת שלא היתה ולא תהיה מקום בטוח, כי זה האופי שלה. בשביל זה יש לי את ממיע והיו לי חברות ואחות. כשאני מספרת לה שהיזמינו אותי להרצות בכנס בחו"ל היא מדברת על כמה ממיע קדוש שהוא מאפשר לי לטוס ומטפל בילדים. בקיצור, הפוקוס הרבה פעמים הוא על נקודות החולשה שלי ולא על ההצלחות. מפריע לי שאין בינה ובין הילדים שלי קשר ריגשי אמיתי. היא אומרת שהם נהדרים ומשהו מיוחד, אבל היא לא מדברת איתם כמעט ולא מכירה אותם באמת. זאת לא רק אשמתה, כמובן. אופי הביקורים שלנו הוא כזה שכולנו יושבים בסלון הקטן שבדירה שלה, הילדים מעסיקים את עצמם ואנחנו מחפשים נושאי שיחה. זה יוצא די מאולץ ולא שמח.  אני חושבת שקשה לה ליצור קשר ריגשי עמוק, לא עם עצמה, לא איתי ולא איתם. אז למה אני לא מסוגלת להניח לזה ולקבל את זה? למה אני מאוכזבת כל הזמן מזה שאין לי איתה חיבור ריגשי עמוק? 

 

מה שקרה בביקור הוא, שהיא מאוד רצתה שנבוא ולמרות שזה הקשה עלי מאוד, באנו והיא היתה במצב רוח נורא כי כאבה לה העין והיא לא רצתה לדבר. אני תמיד מרגישה שלמרות שהיא אומרת שהיא רוצה שנבוא, הביקורים שלנו בעיקר מכבידים עליה, ובגלל כל מה שכתבתי למעלה, ממני הם גובים מחיר ריגשי לא קטן. אבל הפעם זה היה קיצוני. לא יכולתי שלא לכעוס עליה, והיא כעסה עלי שאני כועסת עליה שהיא לא מרגישה טוב. מבחינתה היא צודקת. אבל אצלי משהו פשוט נשבר, כנראה ברגע הלא נכון, אבל לא ממש היתה לי שליטה על זה. נשבר לי מלהתאמץ ולהביא את ארבעת הילדים אליה, מרחק שעתיים לכל כיוון ולהרגיש שאנחנו יותר מכבידים ממשמחים ולהפגע ממנה. במיוחד כשאני בקצה וכל כך צריכה את השבתות האלו להתאושש מעמל השבוע ולהיות עם המשפחה הקרובה שלי. 

 

אני לא ממש יודעת איך לפתור את זה.  השבוע לא דיברנו וזה מעציב אותי. אני לא יודעת איך לקבל את האמא שהיא ולהיות הבת שאני רוצה להיות. הדבר שהייתי רוצה הוא להיות מסוגלת להרגיש טבעית לידה ולדבר איתה בצורה ישירה, אבל אני מלאה הגנות לידה, כמו קיפוד פצוע עם קוצים. מרגישה אשמה וכועסת ולא יודעת לפתור. אולי אבוא אליה עם אחותי. כרגע אני לא מצליחה אפילו להרים טלפון. 

 

היא התקשרה אחרי שכתבתי את הפוסט ונשמעה קצת נעלבת מזה שלא התקשרתי. שאלה אם אני עדיין כועסת ואמרתי שלא. כי אני כבר לא כועסת, רק מיואשת מהמצב. זאת היתה שיחה טעונה, אבל לא עויינת. היא שברה את הקרח וכל הכבוד לה על זה. אני רק לא בטוחה שאני יודעת איך להמשיך מכאן. אני לא רוצה לפגוע בה ובאמת רוצה לעזור ולהקל עליה בשנים האחרונות שלה, כי ברור לי שזה המצב. אבל לא יודעת איך לעשות את זה בצורה טובה לשתינו. המצב שלה לא מזהיר. זיקנה היא דבר קשה וכואבות לה העיניים כל הזמן. 

 

אני אתקשר אליה מחר בערב ונמשיך משם.

 

 

נכתב על ידי , 1/7/2017 20:32  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שלגיה מהבית ב-16/7/2017 00:33
 





113,680
הבלוג משוייך לקטגוריות: עבודה , 40 פלוס , משפחתי וחיות אחרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאמאל'א אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אמאל'א ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ