לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Magnum opus


Pax, amici, comedia continet.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2017

פוסט סיום


  אז... זהו. זה נגמר. או־טו־טו סוגרים אתר שהיה קים מעל 10 שנים והיה במדה מסוימת קולו של דור, אם לא של כמה.
  תכלס חבל לי מאוד לראות את זה. אני עדין זוכר את החברים שצברתי דרך האתר הזה, ביניהם את החברה הכי טובה שלי קייטלין פינקל (מהבלוג הקודם שכבר מחקתי אחרי שהוציאו אותי מהארון) ואת הומואית האגדי שנשאר חבר מאוד קרוב מזה 9 שנים כבר (שדרך אגב, חגג אתמול, 23.12, יום הולדת). דרך הבלוג הזה הבחור שכניתי ”Bó” (”פר\ה” באירית, כי הוא ממשפחה חקלאית, משחק מלים על ”beau”), בחור שהכרתי כשהייתי בחטיבה והוא ביסודי, יכול היה לשמור אתי על קשר כשנפגשנו במקרה על האוטובוס שנים אחרי, וככה יצאנו תקופה קצרה ונשארנו חברים קרובים. כאן גם הכרתי את אלכס, שהיא כנראה הידידה הכי ותיקה שלי שאני עדין בקשר אתה (ואת החברות שלה גם כן).
  המקום הזה היה הרבה בשבילי במשך הרבה זמן. אני עדין זוכר איך הייתי טינאייג׳ר בודד וחפשתי כאן מקום להתבטא ולגלות אנשים דומים לי מבחינת תחומי ענין, וגם את הנטיה המינית שלי: הייתי מחפש צרופים כמו ”אוסקר ויילד”, ”יפן”, ”ביסקסואל” וכדומה ובודק מה אנשים כתבו בנושא (ככה למעשה מצאתי את אלכס וקייט). כשהייתי בתיכון המקום הזה היה במה בשבילי, בשביל היצירה הספרותית שלי דאז, אבל יותר מזה: הוא היה פורקן להמון מחשבות שרצו לי בראש, ובלי ששמתי לב גם למצב רגשי שלא הייתי מוכן להכיר בו אז ובטח ובטח שלא לחשוף.
  הייתי הרבה יותר בודד ומודר משרציתי להודות, והדרך שלי להתמודד היתה לשכנע את עצמי שאני איכשהו יותר מודע ומתורבת מרוב־רובם של האנשים סביבי, משורר משכמי ומעלה ומה לא. קראתי פוסטים ישנים של הבלוג הזה וראיתי עד כמה אגרסיבי הייתי כלפי לא מעט אנשים שהגיבו לי, בין אם לטרולים (שעבורם הייתי מטרה נוחה, כנראה) ובין אם לאנשים שפשוט פספסו את הפואנטות של פוסטים שלי. קצת הוקל לי לראות איך בשלב מסוים היתה הקלה מסוימת, והכתיבה שלי השתפרה, אבל עדין אני מסתכל אחורה ולא מבין איך לעזאזל אנשים סבלו אותי אז. (אולי למעט מי שחלקו אתי דעות וטעמים.) ובגלל זה בדיוק, זו כזו הקלה לראות איך התמתנתי, איך יציאה מהארון הביסקסואלי והאוטיסטי (היציאה השניה נעשתה למעשה כאן, תחת הכינוי Lepus Albus בבלוג השני שלי, שאפילו הגיע כמה פעמים למומלצים!) ולאחר מכן לימודים בתל־אביב הקנו לי שלוה.
  מאז השתניתי מאוד. כשעזבתי את ישראבלוג הלכה למעשה (כשכתבתי את הפוסט האחרון) עברתי למעשה לטאמבלר, ואפשר לומר שהיום עברתי לקוורה (Quora). בין לבין סימתי תואר ראשון שלקח יותר מדי זמן, גרתי שנתים בתל־אביב (במעונות איינשטיין), אחרי זה גרתי שנה אצל אבא שלי, עברתי טיפול פסיכולוגי חשוב, היחסים שלי גם עם אבא שלי וגם עם אמא שלי השתנו מהקצה אל הקצה, לאחרונה עזבתי שוב את הבית, ואני בשאיפה לעזוב את הארץ בעוד כמה חודשים (אלא אם תכניות שוב ישתנו). עזבתי המון מהאגרסיות שהיו לי (ודעות ואמירות על גבול הגזענות שהיום אני מתחלחל מלקרוא): אחרי מבט פנימי נוקב ועבודה קשה, פתאום מצאתי את עצמי חסר כח ומוטיבציה להכנס שוב להתנצחויות כאלה. לא היה בהן הרבה טעם: במדה רבה הן היו שם בתור תחליף לריבים עם עצמי ועם הסובבים אותי. הדעות הפוליטיות שלי השתנו (שוב) באופן קיצוני, ואני חושב שעכשיו הן מתאפינות ביותר עומק והבנת גונים של אפור (אם כי, כמובן, יש לי עוד המון ללמוד ולהבין). צברתי יותר נסיון בחיים ויותר הבנה של איך אנשים חושבים ומתנהלים, ואמנם יש לי עוד הרבה לאן להתקדם, עשיתי כבר כברת דרך.
  ועדין, אני לא יודע לגמרי איך להרגיש עם זה שהבלוג הזה כבר לא יהיה. לשמוח שהקרינג׳ של ימים עברו לא יהיה עוד? להיות עצוב מזה שעדות לדרך שעשיתי, למי שהייתי, לטוב ולרע, לא תהיה יותר? הנטיה הטבעית שלי היא להסתכל על זה בעינים אידאולוגיות: לחשוב על זה בתור סמל לאיך שדעות משתנות ומה מוביל אדם להיות מעין ”נקבירד” קטנוני, שמאמץ אידאולוגיה שנתפשת כ”קונטרה” לסביבה שלו, שנכנס להתנצחויות כדי להוציא אגרסיות מתוך תסכול, שלא מבין איך אנשים עובדים וחושב שאידאולוגיה מוצהרת היא חזות הכל, והכי חשוב – שיוצא מזה. האם כדאי שהתהליך ישאר גלוי, גם במחיר מבוכה אישית מסוימת, כדי שאנשים יבינו מאיפה באים אנשי ה־”alt-right” למיניהם (וגם ה־”alt-left”, אם לדבר בכנות)? או שאולי אנשים יפספסו את הפואנטה ויראו באיך שהייתי פעם מקור להזדהות? אבל כמובן, זו בדיוק אותה מחשבה ישנה של לברוח כלפי חוץ, למישור האידאולוגי, כדי לחמוק מהתחבטויות פנימיות שלי, עם איך שאני מרגיש. ובין אם אני ”אמור” להרגיש ככה או לא, אני מרגיש תחושה מסוימת של צער.
  המקום הזה היה קהילה. היה לו ”וייב” משלו. ”ילדי ישרא”, לטוב ולרע, היו ”בני מיני”, כמו ”ילדי סנטר” (גרתי ברח׳ גוטליב עד גיל שנה וחצי, כשהמשפחה עברה לחדרה, אבל אני תמיד צוחק שה”קרינה” של הסנטר הפכה אותי ל”ילד סנטר בנשמה”), וגם אם הייתי קצת מרוחק מרובם, עדין הרגשתי כאן די בבית. עצוב לי לעבור על תגובות ישנות לבלוג, לפתוח את אלה מביניהן שמקושרות לבלוג מסוים ולראות הודעת ”שגיאה במספר הבלוג” אצל רובם (או עמוד ”גישה לבלוג פרטי”), ופוסט אחרון שנכתב סביב 2011 כמעט אצל כל השאר. יותר נורא מזה: נוראית בעיני המחשבה שהבלוגים של אנשים שכבר לא אתנו יותר כבר לא יהיו, בהם הבלוג של מוראל אשבל ז״ל תופש מקום של כבוד. אנשים שכבר לא יהיו ומהם כבר לא יהיה יותר, ונוראית בעיני המחשבה על המשפחות שלהם. אני מקוה שהם גבו הכל.
  (וברמה האישית, כואב לי לראות את הבלוג השומם של  א י ש, שהיה החבר הכי טוב של הומואית. היה לי אתו סכסוך לפני שנים רבות כי הוא אמר עלי כל מיני דברים שליליים ולא ממש נכונים למי שהיה בן־הזוג שלי באותה תקופה שמאוד הטרידו אותו, ולא ממש יכול היה להסביר את עצמו כששאלתי, אם כי אחר־כך בן־הזוג שלי הראה לי שהוא כתב לו דברי שבח עלי ושאם בן הזוג שלי לא רוצה אותי ש”יתן” לו אותי. אני לא סלחתי, ושנתים־שלוש אחרי זה הוא נסה להתאבד בקפיצה ויצא מזה עם נזק מוחי כבד. שנים אחרי המקרה הטינה כבר נעלמה, ועכשיו פשוט חבל לי.)
  טוב, זה כבר מספיק. בסופו של דבר, עם כל האֵבל, דברים נגמרים מתישהו. ישראבלוג מלא את תפקידו ההיסטורי נאמנה, והגיע הזמן להכיר תודה, להתבגר ולהמשיך הלאה.
  היה שלום, ישראבלוג. היו שלום, ישראבלוגרים. נעמתם לי מאוד. מקוה שתעריכו את השיר הזה, שבדיעבד נהיה שיר פרידה.
  
  ובפעם האחרונה:
  חד יומא...
נכתב על ידי , 24/12/2017 00:59  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יאיר ישראל ח. ב-18/2/2018 21:59
 





Avatarכינוי: 

בן: 26

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , תרשו לי להעיר , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAn Cat Dubh אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על An Cat Dubh ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ