לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


No freedom 'til we're equal

Avatarכינוי:  Ella.

בת: 20

Google: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2015

אחות שכולה


לפני שלושה חודשים וארבעה ימים קיבלתי את התואר המכאיב, הנורא, "אחות שכולה", כשאחי הגדול נהרג. אור שלי נלקח ממני ברעידת האדמה בנפאל. מאז כתבתי לו, בתקווה שהוא רואה אותי מלמעלה ושומע הכול.

4.5

אני לא רוצה לדבר על הכאב שבלאבד אותך. הוא נוכח מדי וצורב את כל הקצוות בלב שלי, והדמעות שתקועות בגרון שלי שורטות את פניי כשהן נופלות. כל המחשבות שמציקות כמו זבובים, איך לא שכנעתי אותך לחזור אליי ביום הזיכרון? איך לא שמרתי עלייך?
אני מעדיפה לחשוב על דברים אחרים.
אני רוצה להודות לך, אורצ'וק, שהיית אח שלי ותמיד תהיה. אח שלי הגדול.
תודה שהצחקת אותי יותר משכל אחד יכול להצחיק. תודה על האהבה שלך לצילום ולמצלמה, שהשארת לי כל כך הרבה זיכרונות ממך.
תודה על החיוך שלך, שכולם מכירים וזוכרים כל כך טוב. כי איך אפשר בכלל לשכוח.
תודה שקראת לי אלולה, אחותי היפה, "יא אוחתי". תודה שחיבקת אותי עם יד אחת שעוטפת את הראש, ואחת את הגב, אבל הכי חשוב- את הלב.
תודה על ההקלטה ששלחת לאביבה אמא של יפרח, שמעודדת אותי כל פעם שנהיה ממש קשה לנשום כי אני בלעדייך עכשיו.
תודה שהזכרת לי שאני יפה, כשהייתי שוכחת. תודה שהשארת פה את הבושם שלך, כדי שאוכל להריח אותך לפעמים.
תודה שהשגחת עליי מרחוק ותחקרת את אמא לגבי כל חבר שהיה לי וכל מסיבה שיצאתי אליה.
תודה שתמיד עשית הכול בשבילי, כמו שאני ניסיתי השבוע לעשות הכול בשבילך.
תודה שלא נהרגת במלחמה ולא השארת אותי עם רגשות טינה כלפי אף אחד, רק אכזבה מאיתני הטבע. תודה שראית נופים עוצרי נשימה ושהיית כל כך מאושר, עד הרגע האחרון.
תודה שהיית פה איתי עד גיל 22. תמיד צחקת עליי שאני כזאת צעירה, ועכשיו אתה זה שיישאר צעיר לנצח.
תודה על מה שאתה בשביל כולנו. אני כל כך אוהבת אותך, לא משנה איפה אתה ואם אתה נושם או לא, חי או מת. אז תודה על הכול.

מתגעגעת נורא,
אלולה.



5.5

לא רוצה להספיד אותך. לא רוצה לקבור אותך, אח שלי. לא רוצה להיפרד.
בבקשה שאני אתעורר כבר מהשבוע המסויט הזה ואוכל לעטוף אותך ולחבק אותך ולנשק את הפנים היפות שלך. אהוב שלי, בבקשה אל תשאיר אותי כאן. תפסיק את הכאב הזה שמשתולל אצלי בלב.
תחזור אליי.



11.5

"איך אפשר שלא להתאהב בך?
איך אפשר שלא להתאהב?
איך כולם בעולם לא מאוהבים בך גם?
אי אפשר שלא להתאהב."

אורצ'וק אני כל כך מתגעגעת אלייך, ולכל נקודות האור הקטנות שלך. החיוך הזה שלא יוצא לי מהראש ומהלב. החיבוק שלך שהולך איתי לכל מקום, והקול שלך שמנחה אותי בדרך הכל כך קשה הזאת. אני מקווה שאתה שומר עליי שם, מלאך קטן. הלוואי שאני בחיים לא אפסיק להרגיש אותך עוטף אותי עם הידיים הגדולות והמגושמות, אבל הכל כך אוהבות.
אני רואה שאני כבר לא אתעורר מהסיוט הזה, שזה מהסיוטים שנמשכים הרבה הרבה זמן. אני מקווה שאני אצליח להתגבר עליו. כי כל דמעה צורבת לי בלחי והבדידות של בלעדייך תקועה לי בגרון. תהיה איתי עוד קצת. בחלומות, בזיכרונות, במחשבות.
תעשה לי פרצוף מצחיק.
תשב לידי בארוחת שישי.
תביא בוסה, תן לי נשיקת לילה טוב במצח.
תחבק אותי חיבוק כזה שכולו שלך, שכואב בעצמות אבל חם בפנים, בלב.

"רק בבקשה, כבר היה לי כואב.
תשתדל לא לשבור לי את הלב."



27.5

אתה ילד, במלוא מובן המילה. ילד שלא יודע לקחת משהו ולהחזיר אותו מלוכלך או שבור, או גם וגם.
כזה אתה, אורצ'וק.
אולי לא ידעת, אבל מאז שהיינו קטנים השאלת ממני מדי פעם את הלב שלי, כשאמרת לי משהו מתוק, כשהגנת עליי בבית ספר כשירדו עליי.
כשבאת איתי לקיוסק הישן העשוי עץ, המתפרק, וקנית לי נחש גומי ענק בטעם קולה.
כשציירת לי ציורים של ספיידרמן ופאווריינג'רס והנחת אותם על המיטה שלי, בביישנות מחויכת.
כשראית איתי ספייס ג'אם בפעם המיליון.
כשליווית אותי לבית הספר, כשגרנו ברחובות, וקטפנו בדרך חמצוצים. את הגבעולים אכלנו ואת הפרחים שמת בשיערי.
כשהרשית לי להשאיר את מנורת הלילה שלי בדמות דובי דולקת, אפילו שהיא הפריעה לך לישון, עם אורה הצהוב ששטף את חדרנו המשותף.
כשהיית אח שלי.
השאלת והחזרת.
השאלת לב יד ראשונה במצב תקין, קצת משומש אבל פועל היטב.
והחזרת אותו כמו שלעולם לא חשבתי שתחזיר.
מלוכלך, סדוק ומנופץ לרסיסים כל כך קטנים שאני לא יודעת מאיפה להתחיל להרכיב מחדש.
הלוואי שיכולת פשוט לבוא הביתה ולעזור לי, כי אני לבד למרות כל האנשים שמקיפים אותי.
כל הזמן לבד.
ילד מחויך שלי, פרח בר.
אני מתגעגעת.



4.6

כשאתה מפספס אוטובוס, יש תמיד כמה שניות של תקווה.
אתה רץ קצת יותר מהר, שולח את היד קדימה, כאילו שתוכל לתפוס את האוטובוס הכבד עם ידך הקטנה. אתה תולה מבט מבקש בנהג;
"שים לב אליי, קח אותי איתך. אל תשאיר אותי מאחור."
אני לא פספסתי אוטובוס הפעם. לא ממש.
פספסתי אח, וחבר.
כמו באוטובוס, גם לי הייתה תקווה תמימה ועיוורת לא לפספס, לא לאבד. בידיי הקטנות, ניסיתי להכניס את אור ללבו את אותו נהג, תקראו לו אלוהים אם תרצו, שיהיה לו מספיק אכפת כדי שלא ייקח לי אותו. שישאיר, אפילו רק כדי לחבק ולהיפרד. שלא ישאיר אותי כאן, מאחור.
התקווה שלי התנפצה כשמצאנו את אור. כמו שמשה קדמית בתאונת דרכים, נשברתי לרסיסים כל כך קטנים, שנראים לגמרי בלתי אפשריים להרכבה.
עכשיו עבר כבר חודש, ושלא כמו האוטובוס, לא יגיע עוד אורצ'וק בחיים.
התקווה השבורה פוצעת את הידיים שלי ואין מי שיחבוש אותי.
זוכר איך שמתי לך משחה באוזן כשנפצעת? רק לי הרשית להתקרב, לגעת בצלקת הכואבת. איך אני שמחה שכבר לא יכאב לך יותר.
לי לעומת זאת, מחכה עוד הרבה כאב. ואני, לא כמוך, לא יכולה לתת לאף אחד להתקרב.
אורצ'וק, הלוואי שהיית יודע. יודע שנשארתי פה, לבד מאי פעם.
שאני מנסה להחזיק את המשפחה שלא תתפרק. מנסה להחזיק את עצמי.
אני הולכת איתך לכל מקום.
הולכת עם החלל הכואב שהשארת בתוכי, המועקה הזאת בחזה, חשוכת המרפא, והעיניים הכבויות.

יש שיר שקוראים לו "סוף העולם", שהולך ככה:
"אל תשכחי שאמרתי לך, אל תשכחי.
הכול כבר ידוע מראש, אנו כאן להעביר את הזמן.
אל תכעסי שאהבת אותי, אל תכעסי."
אני כבר לא כועסת עלייך יותר אח שלי. אפילו שהבטחת לחזור ולקחת אותי למעיין.
לקנות לי לונג ליומולדת, עם ציור של פילים.
לחגוג בנאפיס (איך לא) את השחרור שלי מהצבא ואת החזרה שלך.
לטוס איתי להודו.
ללמוד איתי באוניברסיטה, כמו שהגדולים עושים.
אני לא כועסת אפילו שהבטחת להביא לי חיבוק ענק, כשתחזור הביתה.
לא כועסת יותר.
רק מתגעגעת.

"לנצח אחי, אזכור אותך תמיד. וניפגש בסוף, אתה יודע.
ויש לי חברים, אבל גם הם כבים- אל מול אורך המשגע."



30.6

נופים מושלגים. נופים אחרים. טיפוס על הרים. יופי טהור. הללויה. נגינת מפוחית. פריטה על גיטרה. תלתלים שחורים וסבוכים. תאילנד. קמבודיה. נפאל. וויאטנם. עוד שמות מצחיקים.
אריק ברמן. יומן. סרטוני וידאו. הפרלמנט. איזה שאולי, שאולי שלנו? רעמה שגדלה.
הוא רק ילד, ונהנה מזה, נהנה מכל רגע.

חולצות גזורות גרוע, עד שאור מבקש ממני עזרה ואז הן נראות נורמליות. קלאמזי. אשל הנשיא. "חברים וכסף". קוק פרודוקשנס. אמינם. רד הוט צ'ילי פפרס. הדג נחש. דיסקים צרובים לאוטו.
צופים. מדים של צופים. שעות על גבי שעות. הנאה צרופה.
ברבסבא. רכב חברה. מוקף חברים. תמיד. מאושר.
צבא. צלקות. בלב וגם בגוף.
צוק איתן. דאגה. פחד. תפילות, לא ברור למי. סורוקה. טלפון. אור שואל, מפוצץ במשככי כאבים,
"איפה את? למה את לא כאן איתי?".
כאב חד ואוטובוס, 364. סורוקה. יובי וטל. דמעות. יותר מדי. קווץ' בלב. "הוא רק ילד". פצמ"ר. אוזן. ירך. דם. סג'עייה. סיוטים. אבל.

החלמה. חזרה לשגרה. סיוטים. להמשיך הלאה. לחטא את הפצעים שבחוץ. לחטא את הפצעים שבפנים. "הוא בטוח עכשיו".
זיופים בשבת בבוקר. זיופים במקלחת. זיופים בטיולים בטבע. ילד עם חיוך פרוע ומושלם. בדיחות. פרצופים. חיקויים. גיטרה צמודה. מפוחית גם.
נגינה שמשתפרת. נגינה שמלווה את המשפחה.
תיק צבעוני. פק"ל תה. פק"ל קפה. "המעיין של אסרף". כל מעיין אחר. שטפונות. שורש. פויקה.
ארוחות משפחתיות. שבת אצל סבתא. אור נרדם בפה פתוח בדרך לירושלים. אור נרדם בפה פתוח בדרך לפרדס חנה. ג'אנגל ספיד.
יושבים כל המשפחה בחדר של אור לראות סרט. כולם צוחקים, כל הזמן. חיוכים בעיניים.
לוקאס קטן. לוקאס נושך. לוקאס נובח. לוקאס ישן. לוקאס חמוד. עוד טיולים. הפעם עם שותף.

תיק גדול. תכנון. מפות. הטיול הגדול. ילד מתרגש.
שדה תעופה. מבוכה. חיבוק. "חיבקתי אותו כאילו זה החיבוק האחרון".
אבא הולך אחרי אור, מתעקש לצלם עוד ועוד. פגישה עם הצוות. חיבוק אחרון ודי. מכתב פרידה.
"תשמור על עצמך, טוב?"
"מבטיח אלולה."

ארץ נהדרת. הפרלמנט. מצב האומה. המיטה של אמא ואבא מלאה בכל חברי המשפחה (ובשאריות פופקורן) בערב שישי. מיטה שקשה לחזור לשבת בה כמו פעם, כי הוא חסר פה מדי. שיחות בוויבר. שיחות בפייסבוק. שיחות בוואטסאפ. געגוע. ציפייה. הוא רק ילד ו-
"הוא נהנה שם, כיף לו. מגיע לו."

נופים מושלגים. נופים אחרים. טיפוס על הרים. יופי טהור. הללויה. נגינת מפוחית. פריטה על גיטרה. תלתלים שחורים וסבוכים. תאילנד. קמבודיה. נפאל. וויאטנם. עוד שמות מצחיקים.
אריק ברמן. יומן. סרטוני וידאו. הפרלמנט. איזה שאולי, שאולי שלנו? ילד יושב על פסגת הר לבנה ומנגן לעולם. רעמה שגדלה.

שבת אצל סבתא.
דיווחים בחדשות;
מפולות סלעים. רעידות אדמה. כפרים מושמדים. עצים נעקרים. אלפי הרוגים.
שלום, הגעת לתא הקולי של;
אפס, חמש, שתיים...
דאגה. שוב הדאגה הזאת.
"הוא בטח בכלל לא הרגיש את זה".
חיפושים. לילות קשים. ימים קשים. חמ"ל. חברים מחכים לאור. ומחכים. ומחכים.
ברוגז עם אמא אדמה. ראיונות. תמונות. פייסבוק. מודעות. 'הנעדר אור אסרף'. תקווה. ייאוש. חיפושים. מסוקים. צוותי חילוץ והצלה. המלאכים בכתום.
כולם מחפשים את הילד הזה.
'הנעדר האחרון אור אסרף'.
"אור לא נמצא היום מעל פני השטח."
"מה זאת אומרת מעל פני השטח?"

צלצול טלפון שלעולם לא יישכח.
"יש לי חדשות טובות וחדשות רעות."
"הטובות- מצאנו את אור. הרעות- הוא כנראה כבר לא איתנו."
להגיע הביתה. הכי מהר שאפשר. דמעות בדרך. דמעות בגרון. דמעות בפנים. 99%.
"אלוהים, אם אתה קיים, בבקשה תשמור על הילד הזה. הוא רק ילד."

דלת נפתחת. אנשים מפורקים.
"זיהו אותו?"
הנהון.
"אור מת?"
הנהון.
"תגידי את זה."
"אור מת."

צרחה ארוכה.
כאב משתולל.
בכי יורד כמו
גשם בתוכי.

שינה מעורערת. לב מעורער. עולם מעורער.
"אור איננו".
"יהי זכרו ברוך". "משתתף בצערך". "את יודעת, איש חכם אמר לי פעם שכאב זה ראשי תיבות של כל אחד בדרכו".
תנחומים מן השמיים. אליי הם לא הגיעו.
הילד הלך.
לוויה ("אור היה עושה חיקוי מדהים של השגריר"), שבעה ("הוא תמיד רצה לרכז את כולם, עכשיו הוא הצליח"), אזכרה, מצבה, מאה ורדים אדומים.
חוסר תיאבון. אוכל בכמויות מסחריות, "אור היה טורף כאן הכול". אם הוא רק היה כאן.

והיום?
אחות שכולה.
געגוע. כאב.
מלחמה על כל יום.
שכול. חלל.
"הוא היה רק ילד".
עצב. חור בלב.
"וככה הוא גם נשאר."



17.7

אח שלו, נחש איפה הייתי לפני כמה שבועות? בהופעה של האחד היחיד. כן כן, אריק פאקינג ברמן. היו שירים מדהימים, הוא ניגן במפוחית וגיטרה והזכיר לי אותך, אותם צלילים, אותה צניעות, אותה ביישנות מחויכת. גם הפעם אריק הקדיש לך שיר, אבל אתה לא היית שם כדי להיות נבוך נורא, ולהתרגש בטירוף.
ביקשתי את "כמה בודד להיות איתה", מקווה שזה בסדר. השיר מזכיר לי אותך בעצב השוטף שלו, הגעגוע המרומז. אצלי הוא לא כל כך מרומז.
הלוואי שהיית יושב לצידי ולצד צליל, נהנה איתנו ומזייף בקול רם את כל השירים, אתה הרי מכיר את כולם בעל פה.
הלוואי שיכולת להחזיק לי את היד ולמחוץ פעמיים, ככה אנחנו מסמנים שאנחנו אוהבים, ככה זה במשפחה.
אחרי ההופעה קניתי את "הקלטות מרתף" שהכי אהבת, ואריק כתב לי הקדשה בכתב יד מסורבל ומקסים בדרכו. שוב נזכרתי בכתב שלך, ביומן, במסע שעברת, במסע שאני עברתי.
האורות עמומים ואתה חסר לי פה. יש לי חור שחור בלב שלא מתמלא, רק שואב לתוכו עוד דברים- צחוק, חיוך, זיכרון נעים.
אני מנסה לחסום אותו לפני שהוא יישאב את כל כולי פנימה, ולפעמים זה כל כך מעייף שבא לי לוותר ודי.
ואז אני שוב חושבת עלייך.
שומעת את הקול שלך במעורפל. מנחה אותי בחשיכה. אני יכולה כמעט לשמוע אותך צוחק, שפתייך נוטות הצידה, העיניים מלאות ברק. ואני מקימה את עצמי ונלחמת, נלחמת לעבור עוד יום.
היית גאה בי אם היית פה, אני מקווה. אני ממש מנסה להיות אחות טובה, רק אני נשארתי.
דיברתי עם חבר טוב לא מזמן, הוא אמר לי שעברתי את הגלגולים של כל האחיות.
מה הכוונה?, שאלתי.
כשאת נולדת את היית האחות הקטנה. כשנדב נולד את היית האחות האמצעית. ועכשיו את האחות הגדולה.
הכאב שבמחשבה על זה הוא בלתי יתואר. כנראה שסמכת עליי יותר מדי אם השארת אותי כאן לבד. הלוואי שלא היית סומך. הלוואי שהיית רק מתעקש להתערב בכל נקודה בחיים שלי.
הלוואי שהיית פה.
אריק אמר שהוא ישמח להשתתף באיזשהו ערב לזכרך, אם אי פעם נארגן כזה. אתה קולט? אריק יהיה אצלנו בבית ואתה לא תהיה שם. איך אתה מפספס לאחרונה את כל הדברים הכי גדולים?
איך אתה מפספס את החיים?

איך אני פספסתי אותך?

היית אמור לחזור היום ולחגוג איתי את השחרור. כשאתה לא כאן, השחרור לא מרגיש כמו חופש. אני מרגישה בכלא. הקירות מוכתמים בעצבות וסוגרים עליי, והסורגים עשויים ייאוש. מדי פעם קרן אור קטנה מבצבצת מן החלון הגבוה, קרן האור שגורמת לי להילחם. היא מרמזת לי על החיים שבחוץ, על ציפור מצייצת ועל צחוק של ילד עם תלתלים שחורים ועיניים חמות, ואז אני מקימה את עצמי מהרצפה הקרה ונזכרת שוב בך.
כי להיזכר, אורצ'וק שלי, זה שורף עמוק בנשמה וזה הורג אותי מבפנים להבין שאף פעם לא תחזור. שאני אסתכל על קרן האור המלטפת רק מתוך תא הכלא.
אבל זה הדבר הכי קרוב שיש לי, הכי קרוב ללהיות איתך.

אז בזמן שאתה יושב לך אי שם בגן עדן או ביקום מקביל, תזכור שאחותך הקטנה והמעצבנת נוצרת אותך בלבה והולכת איתך לכל מקום. אני מבטיחה לשמור טוב-טוב על קרן האור הרחוקה הזו, שנכנסת לפעמים ועוטפת אותי בנוסטלגיה מתוקה.
כי כשאני מתגעגעת וצריכה להרגיש אותך, היא כל מה שנשאר לי ממך.



19.7
היי אור, אני עכשיו בדרך למילאנו, גבוה בעננים, אולי קרובה אלייך. מרגיש לי שכן.
אולי אם החלון ייפתח פתאום, אני אנחת על ענן צחור ותופיע משום מקום ותגיד לי שיש לנו חמש דקות, אפילו שנייה. לראות שוב את הרוך בעינייך, את השלווה שבוודאי אתה שרוי בה.

לשמוע את שפתייך שרות את שמי.
לבוא לשדה התעופה לא היה קל עבורי בכלל; לעבור את הבידוק הבטחוני- "כמה אתם?"
להחליף חיוכים עצובים ולענות "ארבעה".
היה גם קשה לדמיין אותך בין האנשים, צוחק עם תיק גדול ומצויד, ולחשוב על הפעם האחרונה שראיתי אותך, הרי היא התרחשה ממש שם. הפעם האחרונה שהנחתי לך לחמוק מידיי הקטנות.
הרצון לספר לאנשים שאיבדתי אותך בוער בי כל הזמן. אני ממש משתדלת שלא לספר לאנשים סתם ככה, כי הם תמיד מצטמקים ולא יודעים איך להגיב ואיך לנחם. ואז אני מרגישה רע, ששיתפתי אחרים בעצב שלי. שהפלתי עליהם את התיק עצום הממדים הזה.
שזה שלי לבכות על זה, שלי לסחוב.
יש לי עכשיו שבוע רצוף עם המשפחה. עם מה שנותר ממנה.
אין לאן לברוח, אין להסתגר בחדר.
אני מקווה שאני אצליח למצוא הנאה בדברים שהיית נהנה מהם, ושברגעים שמחים לא תצוץ לי פתאום ותקשה עליי לנשום.
הלוואי שלפחות השבוע, ברגעים הטובים, לא אדמיין אותך פתאום- פצוע ועזוב, מדמם וכואב. לפחות השבוע.
תחזק אותי משם, מאיפה שאתה לא נמצא, תחבק ותעטוף אותי בדמיוני, תעשה לי פרצוף מצחיק.
אני צריכה אותך יותר מתמיד אח שלי.
כולנו.




אלה.

נכתב על ידי Ella. , 29/7/2015 20:16  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





23,581
הבלוג משוייך לקטגוריות: סיפורים , שירה , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לElla. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Ella. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ