לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


המקום היחיד בו אני יכולה להיות אלוהים - ליצור הרים, להרוס אימפריות שלמות ולהביא לעולם יצורים חדשים בהינד עפעף - הוא בין דפי המחברת.

Avatarכינוי:  Ella.

בת: 20

Google: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2014

סיפור קצר- תישאר עוד קצת


לא ידעתי איך להיפרד, עם התום והאשליה שבהם היא נאחזה, כל כך חזק, כמו ילד שמצייר את העולם הפוך, עם העננים כחולים והשמיים לבנים. "שלא תעזוב אותי עכשיו. אני חולה." היא אמרה.
"במה את חולה?" שאלתי, אף על פי שידעתי כבר את התשובה. 
"יש לי שכחת בלב," היא מחייכת חיוך שנראה לי עצוב, ומסיעה את רכבת הצעצוע שלה קדימה ואחורה, אף פעם לא מתקדמת לשום מקום. 
"זה כשלא מוצאים את הרגש הנכון, וכולם הולכים לך לאיבוד, אז אתה נשאר עם סתם פקק של אמבטיה שחור מפלסטיק, משהו לסתום איתו את הלב."
הדלקתי סיגריה וינקתי אותה בעצבנות, כמו ההומלסית שבורת הלב והשיניים מהמרכז המסחרי הישן. 
"אין דבר כזה לאבד רגשות," הסברתי לה, "זה שטויות במיץ מה שאת מדברת."
היא הרימה את העיניים מהצעצוע שלה והביטה בי, לרגע אחד, כאילו היא הבינה מה הולך לקרות. 
האישונים שלה התרחבו וגדלו כמו פנס קדמי של רכבת מתקרבת, רק שאני הפעם עמדתי על הפסים של המסילה. 
"אני עוזב," פסקתי במלמול. "רק ככה אפשר."
"לא ככה," היא אמרה בשקט, וקיווצה את האף. ריח השתן החריף עמד בינינו, באוויר של חדר המטופלים במחלקה הפסיכיאטרית, של אלה שכבר וויתרו עליהם. 

בהתחלה עוד הייתי בוכה כשהיא קיווצה את אפה, כי זה הזכיר לי שאולי היא עדיין אי שם בפנים, בתוך הגוף הכחוש וחסר הצורה, השוחה בבד בתוך פיג'מת בית החולים. 
עכשיו? עכשיו אני סתם מושך בכתפיי, כמו מטייל שמרים את הקיטבג הכבד עוד קצת למעלה על הגב, מנסה להעמיד פנים שקל לו כל העסק הזה. כל כך אדיש לזה. ולחשוב שרק לאחרונה הבנתי איך לצאת מהמצב. 

בהתחלה שרף לי מבפנים שהיא גמרה את החיים שלה פה. כמה שרף לי, אתה שואל? אתה כוסס ציפורניים דוקטור? אז נכון העור האדמומי מעל הציפורן שמתקלף? אז כשאתה ממליח את הסלט ונופל עליו אפילו גרגיר קטן של מלח. זה כמה שרף לי. 
אחרי התאונה, הייתי לוחץ ידיים באומץ, חייכתי חיוך עלוב של גיבור מיוסר. 
הפגנתי בכיכר הגדולה כדי שהחלאה שעבר באדום יירקב בכלא, כמו גופה של חתול רחוב, מושלכת בכביש הראשי. כמו קומפוסט עם חרא של פרות בחצר. 
התחביב שלי באותה תקופה היה לעבור על אלבומי התמונות, ולייבב. לכל תמונה, בכי שונה. בכי כמה-יפה-היא-הייתה, בכי לא-הייתי-שם-כדי-להציל-אותה, אפילו בכי מי-יירד-עליי-עכשיו-שאני-עדיין-רואה-סרטים-מצויירים-בשבת-בבוקר. לכל מי שבא להתאבל ולהשתתף בצערי, כל בכי היה נשמע אותו דבר. רק אני, ככה ביני לבין עצמי, חילקתי אותה לקטגוריות. 

ומה עם עכשיו? עכשיו... אני בוהה באשתי לשעבר, בגעגוע לשעבר, שמרגיש קצת שלי אבל בעיקר לא. כמו רגל תותבת מפלסטיק. 
אני מביט בגופה של האהובה שפעם הייתה לי, קימורים של שעון חול שהלכו לאיבוד עם הזמן. וכואב להרגיש ככה. וכואב להיזכר אבל לא להצליח לאהוב.

אני אוהב לעצום עיניים ולחוש בפי את טעם השוקו עם הבייליס, המתוק משכר, שהייתה מכינה לי בלילות החורף. אני אוהב לראות בדמיוני את החיוך הרעב שלה, רעב אליי. כדי לפצות על השוקו עם הבייליס שאין, היא דוחפת לעברי את הצלחת עם גוש הג'לי הרוטט, ואני נאנח.
"אני בכל זאת אעזוב. אבל רק לזמן קצר. וכשאני אחזור הכול יסתדר."
"אבל לא ככה, לא ככה," פסקה נינה בקולה הילדותי, הקול שנדבק לה לדיבור אחרי התאונה. 
"אין ברירה, את יודעת את זה. זה קשה אבל ככה זה חייב לקרות." ניסיתי לפייס אותה, והנחתי את ידי על ברכה. ציירתי עליה עם אצבעותיי עיגולים שהאטו מעט את קצב נשימתה העצבני. נינה משכה באפה, עוצרת את האף כי היא לא מצליחה לעצור את הדמעות.
היא תפסה בחולצתי. "זאת הדרך היחידה, כן? אבל אז אתה תחזור? נכון שתחזור?"
"אני אחזור. אני אחזור ואני אהיה ממש כמוך." הבטחתי לה. נשקתי ללחייה, למצחה ולראשה. 
רציתי לאהוב אותה כבר, מחדש, כמו פעם. 
להשתוקק לשפתיים ולשאר האיברים המתפרקים שלה, לראות אותם שלמים בעיניי. 
רציתי לאהוב אותה שוב וגם ידעתי בדיוק איך. ידעתי שזה יכול להתאפשר.

דוקטור, החיים זה כמו מרוץ. אני ונינה התחלנו לרוץ באותה נקודה, במרוץ הזה של החיים. אותו מסלול מעייף, אפילו אותם אנשים שנותנים לנו כיף ומים בצידי הדרך. רק שנינה, היא נפלה באמצע, ואני הייתי חייב להמשיך לרוץ. 

נינה החזיקה את האצבע המורה שלי עם ידה השברירית. היא אהבה להרגיש לרגע אחד ככה, יודעת שהיא יכולה להיות הקטנה, כי אני הגדול, אני המבוגר האחראי. ככה היא מוגנת מהוריקנים של רגשות ומצונמי של כאב. 

ההבנה של ההקרבה שאני צריך לעשות הכתה בי לפני כמה חודשים, ומאז היא מזמזמת באוזניי, זבוב של אמת אכזרית. כמו ילדה בסמטה מסוכנת באמצע הלילה, או תינוק שנשאר למות באוטו בחום של אוגוסט. רגעים של עצב בחיים.
זה מזכיר לי את ההיפים שדיברנו עליהם דוקטור, שמתמכרים לסמים כי קשה לחיות במציאות של מלחמה. אז הם נלחמים במציאות. 
וגם אני החלטתי להשיב מלחמה. לבעוט באמ-אמא של המציאות.
 
לקחתי את המפתחות של האוטו ויצאתי משם בלי להביט לאחור, משאיר חלל ריק מאחורי ואת נינה עם פנים אטומות. 
עד כדי כך היה לי דחוף הרצון הזה, להיזכר איך לאהוב אותה. את נקודת החן מעל שפתיה ואת שערה הסורר. את כולה. 
רציתי כל כך להפסיק להרגיש אשם שאני מבקר משוגעת שאני לא מכיר כבר, רק מתוך רחמים ותקווה קלושה, כמו נר שנחנק מתחת לכוס. 
התנשמתי בכבדות והתנעתי את האוטו, נוסע במהירות המירבית והבלתי חוקית. הרגשתי את עצמי עולה על גדותיי.
את העץ שחרטתי עליו את שמותיו בגיל שש עשרה לא פספסתי. גם המכונית שלי לא פספסה, למען האמת. בוא נגיד שהאמ-אמא של המציאות בעטה בי.
את ההבטחה לנינה לא הצלחתי לקיים. העץ שלנו הרג אותי במקום. כרית מתנפחת, דם, גזע עץ ישן ומוכר, ורסיסי זכוכית- הם היו מחזה עיניי האחרון. 
לא הצלחתי להיות החצי השני של נינה, נכה כמוה. 
לא גמרתי את החיים שלי בשום מחלקה פסיכיאטרית לכאלה שכבר וויתרו עליהם. לא צירפו אותי למועדון המשוגעים. 
לא הצלחתי לאהוב אותה כמו שהיא אוהבת אותי, לא שוב. 
בסוף רק השארתי אותה לבד, בחדר עם כתמים כהים של רטיבות, המקום שבו הכתמים עוברים ישר ללב וחונקים אותו עד שלא נשאר ממנו דבר. משאבת דם מקולקלת.
אבל הדבר שהכי כואב לי עליו, שאני הכי מתחרט עליו, זה שלא הסתכלתי עוד פעם אחרונה על נינה, כשעזבתי את חדרה המעופש. 
כי אולי אז, משהו במבטה השבור היה עוצר אותי. מונע ממני מלהיות עוד זיכרון בוהה במוחה הנרקב. 
להגשים את משאלתה האחרונה של נינה שלי, ולהישאר, רק עוד קצת.




לאחרונה אני קוראת יותר את אתגר קרת, והוא ממש נותן לי השראה. משהו בכתיבה הישירה והבלתי מתפשרת שלו שבה אותי. 
אז הסיפור הזה קצת בהשראתו. וגם בהשראת השיר "סאן חוזה" של מוניקה סקס.
מקווה שנהניתם ופתוחה להצעות לשיפור. (זאת טיוטה ממש ראשונית, התחשק לי לערוך איתכם ביחד את הסיפור הזה) 

אלה.
נכתב על ידי Ella. , 2/8/2014 09:52  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





23,118
הבלוג משוייך לקטגוריות: סיפורים , שירה , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לElla. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Ella. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ