לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ככה וככה.


בלוג זה הוא אוסף של שטויות, מעשה ידה של מאי אחת, קטנה ממש.

Avatarכינוי:  מאי הממש קטנה

מין: נקבה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2011    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2011

סטטאוס קוו


בהמשך ישיר לפוסט הקודם, לפעמים כשחושבים יותר מידי הורסים את הכל. אני, אני בדיוק הטיפוס שמנתח כל צעד, 'מה הוא אמר?' 'למה הוא השתמש דווקא במילה הזאת?''למה דווקא השיר הזה?' וזה יכול להיות יותר מידי. לחשוב יותר מידי, לתכנן יותר מדי, להעביר את המילים בראש לפני שהן עוברות על הלשון.

וואלה, נשבר לי. אין יותר לחשוב, רק לזרום. היא יודעת והוא יודע וכולם יודעים, על הז*ן שלי! ולא אכפת לי יותר, וכלום לא חשוב מספיק כדי שאני אעצור, אמתן את עצמי, ארגע ואהיה מישהי קרה ומחושבת. בדיוק מי שאני לא רוצה להיות, ורד מהפוסט הקודם.

 

ברור לי שאין מה להשוות, אני לא ורד (שם בדוי) ואני לעולם לא אהיה. היא גם לא בחורה כזאת שאכפת לה בכלל ממה חושבים. זאת אומרת שאכפת לה, רק שהיא מתעקשת להסוות את זה כאילו לא.

 

בואו נזרוק הכל. נתעצבן פעם אחת ונבטל את הכל. נפסיק לאכול חרא מאנשים שכבר שנים מאכילים אותנו ונחפש חדשים, כדי לאכול מהם בדיוק את אותו החרא. תמימות זו לא מילה זה סטטאוס קוו. (מה? איך יכול להיות סטטאוס שהוא קו? כאילו בפייסבוק החדש?!?!?!).

 

 

אני לא יכולה לשמוע יותר. נמאס לי לראות חברות מתפרקות כי הקאסם תפס אותם באמצע החיים, באמצע המחלה, באמצע רגש מאושר. אני לא רוצה לשמוע את אהובתי, חברת ילדות שכבר הופיעה כאן מספר פעמים מספרת לי שהיא רעדה חצי שעה רק כי האזעקה תפסה אותה מחוץ לבית. או לשמוע חברה אחרת, חדשה אך חשובה גם היא מספרת שעוד קאסם אחד והיא תתפרק לגמרי.

הגוף כושל, כאילו יודע שהנפש מתמוטטת. די! החיים האלה במתח, בהמתנה לגרוע מכל, הם לא הגיוניים. אי אפשר ואסור לחיות ככה. על כמה שנים אנחנו מדברים פה? כבר יש לנו עשר? עשר שנים בהן צריך לחשוב פעמיים אם רוצים לנסוע לקנות מצרכים לשבת. צריך לשקול מתי יותר בטוח לנסוע לבקר חברים, כי הבית שלהם קרוב יותר לרצועה משלך. עשר שנים שבהן רוב הזמן, אם להיות כנה, אני מרגישה שמשתינים עלינו. כבר מעבר להתעלם ומעבר להכחיש, כולם יודעים ובוחרים לא לנקוט בצעדים משמעותיים.

 

האמת שבעופרת יצוקה, נקרעתי בין הדעות השמלאניות החזקות שלי והתחושה הרעה שיש לכל אדם כשהוא יודע שילדים ואזרחים מופגזים בלי הכרה, לתחושה הזו שמישהו דואג לי. לתחושה הזו שלכל ישראלי יש כשהוא רואה את צה"ל בפעולה, את הכוח והעוצמה שיש לצבא הזה שהוא הצבא שלנו, של אחי ואחותי, הבן דוד או האחיין, אבא ודוד. איזה הקלה זה לשמוע את הבומים ולדעת שהפעם הם לא פגעו בשדרות, בקיבוצים או באשקלון. אלה הבומים שלנו! איזו אשמה אני מרגישה כשאני שמחה לשמוע שהקאסם ששוגר נחת ברצועה עצמה או שצה"ל הפציץ בית.

 

כולם בורחים עכשיו. מנצלים את סוף החופש כדי לנסוע לצפון, למרכז, לאן שרק אפשר. כרגע אני בבית אבל כבר בצהריים אני חוזרת לצפון.

בשאלון השבועי יש שאלה (. נשכבתן על הכביש באמצע הרחוב?) שאולי נשמעת טיפשית, אבל באזור שלי היא לגיטימית לגמרי.



גם כאשר אומרים שיש רגיעה, הכוונה שנופלים פחות קאסמים. זה לא אומר שיש שקט או חס וחלילה שלווה.

 


נכתב על ידי מאי הממש קטנה , 26/8/2011 11:16  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

4,424
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למאי הממש קטנה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מאי הממש קטנה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ