לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ישראטל



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2017    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   




הוסף מסר

5/2017

מסע במנהרת הזמן


שלוש שעות לפני מפגש המחזור שעון היד שלי עצר. רק לפני יומיים הוא חזר מתיקון, אבל המחוגים נתקעו על ארבע וחמישה אחרי הצהריים. שלוש שעות לפני שחוזרים אחורה 25 שנים בזמן מתברר שליקום יש חוש הומור. לא רגיל להיות ללא שעון על היד ומכל האירועים זה הולך לקרות דווקא בכנס מחזור תיכון. 1:0 לקארמה.


יש משהו שקורא לאנשים שחלקו את אותה כיתה לחזור למקום הפשע שנים אחרי שהתנדפו ממנה לכל עבר. לדעתי זה משהו אבולוציוני, כמו צבת הים שמוצאת בדיוק מילימטרי את אותו החוף שבו בקעה מהביצה ורצה לאוקינוס. לא משנה כמה רחוק הגענו, בשלב מסוים החיים לוקחים אותנו חזרה לאותו מקום שבו נוצקו היסודות שמגדירים אותנו כיום.

אז כן, מסיבת מחזור של סיום תיכון מיטרני חולון, או בשמה הידוע יותר "בוא נראה למי יש יותר גדול אחרי 25 שנה". האמת? מתאים לי, אני אגיע בכיף עם הב.מ.וו. X6 שלי להוציא לכולם את העיניים. אני גם אסביר בנונשלנט למי שישאל שזה בכלל האוטו של אשתי כי המאזרטי הקבועה שלי כרגע עוברת התקנה של מערכת רדאר חדישה. כזו שיש רק במטוסי ה"אדיר". סתם, אני אגיע ביונדאי I-35 שלי שהייתה חדשה כשעוד רצו כאן קסאמים של עמוד ענן. הדבר היחיד שאוכל להתגאות בו הוא מצח עם קו חוף ללא מפרצים. אפילו שערות לבנות רואים רק אם ממש מתאמצים. טוב, יש לי גם BMI לא רע ואם זה יגיע לשובר שוויון אני מכין בשלוף הוכחה כתובה של ספירת כולסטרול נמוכה במיוחד וציון אגבי של הטריאתלון שצלחתי במסגרת משבר גיל ה-40.

התיכון המקורי הועתק למקום אחר לא רחוק ממנו ושם יתקיים המפגש, ומכיוון שמצאתי את עצמי מקדים קצת, אני מנצל את הזמן לעבור ליד המיקום של אותו בית ספר ישן, לספוג נוסטלגיה ולראות אם הסביבה עדיין מוכרת לי אחרי 25 שנה. היא לא, אז אני מוותר וממשיך למקום המפגש אבל אני די מסתבך והולך לאיבוד. לא יודע מה עושות צבות ים אם מזיזים להם את החוף, אני מפעיל וויז.

הגעתי, אני נכנס לאשכול הפיס שצמוד לתיכון החדש. 2017 נשארת בחוץ. ברוכה הבאה 1992. בפנים אני פוגש כמה חברים והחיבוקים ולחיצות היד מאנשים שלא ראיתי 25 שנה זה משהו שקשה להסביר. לאט לאט מגיעים עוד ועוד פרצופים מוכרים. שכבה גדולה, עשר כיתות, מארג של ילדים ששנת לידה ומערכת שעות משותפת הושיבה אותם יחד לארבע שנים. מארג שהלך ונפרם ב 25 השנים שחלפו נשזר ונאסף שוב. בבת אחת, לערב אחד. כולם קופצים ראש לבריכת הזכרונות שהולכת מתמלאת והמים שלה משכרים.

המשפט שהכי כיף לשמוע הוא "לא השתנית בכלל". קצת אחריו מדורג "לא הייתי צריך את התג עם השם כדי לזהות אותך". אני לא שותה ולא אוכל. למי יש זמן לזה. כל שיחה מופרעת ב"סליחה, מיקי, אתה זוכר אותי"? עוד אני מדבר, ובזווית העין קולט עוד מישהו או מישהי שחייבים לומר להם שלום. כאילו לא עברו 25 שנה. הריטואל חוזר על עצמו, הנה מישהו בן 43, רגע, אם אני מוריד ממנו כמה קילו, מחליק את החריצים בפנים, משחיר את הזיפים האפורים זה... כן! זה הוא! התהליך הזה הופך מהיר יותר ויותר, משתכלל, מואץ. המוח מרביץ פוטושופ באוטומט. מצעיר את כולם. הזמן מפסיד בגדול לזיכרון האנושי. זווית החיוך הזו... העמידה הזו... זו... רגע, בטח, זו היא!

אני לא רואה יותר אנשים מבוגרים, רק ילדים בני 18. אני ניגש לדבר עם עוד חבר, אומר לו שהוא לא השתנה ואיך שהוא דומה לעצמו. משוחחים קצת, הוא מספר על מה הוא עושה ועל אשתו. מצחיק, ממש קשה לי להדביק לאותו פרחח, אשה בית וילדים, כי אני רואה את אותו ילד שהיה שם לפני 25 שנה. יותר מזה, אני רואה דרכו את אותו ילד שאני הייתי לפני 25 שנה. הפרצופים שייכים ל 2017 אבל המוח נעול ב 1992. כל שיחה, כל זיכרון הוא עוד חתיכה אבודה בפאזל שנקרא גיל 18.

25 השנים שעברו נוכחות נפקדות. כן, חזרנו להיות בני 18 אבל השנים שאני מנסה למחוק דופקות כל הזמן בדלת. אי אפשר להתעלם מהן, בכל זאת, מתברר שאשתי עובדת באותה חברה עם אשתו של חבר אחד, ובמקרה אחר אני מדבר עם מישהי שנשואה לבחור שעובד בחברה שלי. אני שומע מהמארגנת כמה היה לה קשה לאתר אותה, וכמה מצחיק שבחמש השנים האחרונות היא במרחק היכרות של אדם אחד בלבד.

גם המורים מאז נמצאים. סגן המנהל האימתני שעד היום אני מפחד ממנו, הגיע להגיד שלום. רכז השכבה מאז הוא בכלל מנהל בית הספר שבו אנחנו מקיימים את האירוע. ואם זה לא מספיק, אחת מבוגרות המחזור היא מורה שעובדת תחתיו. סיימנו עם הקוריוזים? מה פתאום?! חבר מספר לי שבתו לומדת ממש בביה"ס הזה. שהוא פגש חברות שלה בכניסה. בשבילן 1992 זה פחות או יותר קצת אחרי הכחדת הדינוזאורים... תחנות של עבר הווה עתיד, הכל מתערבב. רכבת הזמן נוסעת קדימה ואחורה, פונה ימינה ושמאלה והמסע הזה בקו 2017-1992 לוחץ על רגש הנוסטלגיה והוא ממלא עוד ועוד את בריכת הזיכרונות.

הסיפורים ממשיכים וממשיכים ולא עוצרים, השעות עוברות ואף אחד לא רוצה ללכת, בחוץ מחכה 2017 ולמי יש כוח לזה. בסופו של דבר נפרדים. מחליפים טלפונים, מבטיחים לשמור על קשר. אולי נארגן תת מפגש רק של כיתה אחת. נראה. אני נכנס למכונית ונוסע הביתה, לאבן יהודה. חזרה להווה במנהרת הזמן. קצה אחד שלה בחולון 1992 – קצה השני אבן יהודה 2017. המים מבריכת הזיכרונות הולכים ומתייבשים עם כל קילומטר. תחושת ההיי מתחילה לפוג ובכל זאת אני מודאג שמא יעצור אותי שוטר. איך אני מסביר לו שאולי אני נראה שיכור, אבל זה רק בגלל ששתיתי ממעיין הנעורים והוא לא מכיל טיפה של אלכוהול.

נכתב על ידי , 28/5/2017 00:05  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי: 

בן: 43

MSN: 




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , החיים מעבר לים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למיקי בן-זאב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מיקי בן-זאב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ