לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Rosemary's Stories


סיפורים בהמשכים.

Avatarכינוי:  .Rosemary

בת: 21





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2008    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2008

לא אותה אחת- פרק 3.


כל החופש שלי הלך על נישואים לא חוקיים לסיפרי לימוד ובגידות מהצד עם מחברות. לאחר סיום מטלות הלימוד הללו אני גאה לומר- אני חופשיה כמו ציפור דרור מעבודות ומבחני קיץ הגורמים לסיוטים בלילה וחוסר זמן מוחלט. מה שאומר שהתפנה לי זמן לקרוא סיפורים נהדרים שהתחלתי לקרוא והתאהבתי בהם מההתחלה, כמובן גם כמה סיפורים של בלוגרים מוכשרים שגיליתי לאחרונה. לילות לבנים של קריאה רצופה של סיפורים יפיפיים זאת הנאה עצומה עבורי, למרות העובדה שאני קוראת כמו צב על סמי הרגעה- נורא נורא נורא לאט. יש מצבים בהם אני אפילו חוזרת אחורה לקרוא קטע שאהבתי בשנית, בשלישית וברביעית

 

 

את ההנאה מאותם הסיפורים הנפלאים לשמור לעצמי יהיה אנוכי ואגואיסטי, לכן אשתף אתכם באותם הכותבים המוכשרים ויצירותיהם הנהדרות:

 

Forgotten Story

את כישרונה וכתיבתה הנהדרת  גיליתי דרך שני פרקים בודדים של סיפורה באותה התקופה- 'אחת מתוך מליון'. את אותו הסיפור היא כתבה דרך נק' מבט של גבר, דבר הזוכה לשיבוכים והילולים מצידי מהסיבה שאם אני אהיה זאת שתכתוב מנק' מבט גברית אז רוב האחוזים שהדמות שלי תצא כל כך נקבה שאצטרך להישבע שנכתב פה על גבר ולא על אישה וגם אז לא יאמינו לי. לעומתי, סבטה היקרה לא רק שהצליחה לכתוב מאותה נק' מבט אלא גם עשתה זאת בהצלחה רבה. לאחר שאסיים את הסיפור הזה שאני כל כך משתוקקת לקרוא אעבור על כל אחד ואחד מסיפוריה הרבים שכולם מקוריים וכתובים היטב. מומלצת בחום.

 

ayano_chi

 לפי דעתי היא הכתבת הכי טובה בישראבלוג- כתיבתה רהוטה, גבוהה ומעניינת יותר מכל כתיבה בה נתקלתי, סיפורה מקורי ובעל עלילה המתפתחת בקצב נהדר ומעניינת להפליא, כל דמות נבנית בקפידה והתיאורים הלשונים והציוריים לא מהעולם הזה.

כל המתח, אלמנט ההפתעה, הכתיבה הסיפרותית הגבוהה, האמצעים הנכונים במשפטים הנכונים- הכל יוצר פרק מדהים המשאיר טעם ענקי לעוד.

פלוס נוסף לכתבת נפלאה זו הוא שהיא חברה למיילים נורא משעשעת ובן אדם מעניין בפני עצמו.

מינוס קטן שיש לה הוא שהיא מעט מטומטמת- יש לה כישרון ענקי בגודלו ובמקום להוציא ספר ולעשות משהו עם יצירותיה היא נתקעת בעולם קטן הנקרא ישראבלוג.

מומלצת +. אל תשכחו לומר לה שהיא מטומטמת ושתיקח את עצמה להוצאה הכי קרובה ותעשה משהו עם עצמה.

 

Life Time Story

פורולוג קצר האומר הרבה, רעיון מקורי, כתיבה גבוהה וטובה, הסקרנות אותה היא יוצרת, פרקים מעולים ועוד מלא הם הדברים שבגללם אי אפשר שלראות את הבלוג ולדלג עליו בלי לקרוא את מה שהכתבת המוכשרת מספקת. היא טובה, מאוד טובה וכל פרק שלה מעלה סקרנות לא נורמלית הודות ההמשך.

הסיפור גרם לי להנאה מרובה כשהתחלתי לקרוא אותו והיה לי עצוב לעצור באמצע מרוב שהוא נכתב כל כך טוב ומעניין, כעת אשלים בשמחה את כל הפרקים החסרים.

מומלצת לא פחות מהאחרות.

 

 

את שאר הבלוגרים עם הסיפורים המעניינים שגיליתי ויצא לי ליהנות מכישרונם בקריאה מרפרפת בלבד אני אפרסם בפעם הבאה לאחר שאקרא את מה שיש להם להציע ואגבש דעה על כל אחד.

 

חדל פטפטת ברשת ונעבור לפרק עצמו...תהנו.

 

 

 

לא אותה אחת- פרק 3.

 

בשניה שבקשתה השתחררה אל האוויר הפתוח נתקפתי פחד- איך אספר לה על כך שהיא מצטיירת בפני כבן אדם נוראי? איני האדם המתאים לספר לה על עצמה בזמן שאני שונא אותה רוב הזמן. הדבר היחידי אליו ייחלתי לרגע זה הוא לפצוח בריצה עד כמה שרחוק מפה ולהתחמק מלענות. אולם, את הפחד שמרתי עמוק בפנים ומבחוץ הפגנתי שלווה ברוב המאמץ אשר גייסתי לעשות זאת.

"על האנשים בחיי, למשל.." אמרה לאחר דקת מחשבה.

" יש לך את הורייך- מרגרט ודן, שהם נפלאים, אם תשאלי אותי. הם גרים בעיר כבערך עשרים דקות נסיעה מביתך ושלושים וחמש דקות מביתי, ד"א זהו הבית אשר גדלת בו." עצרתי לרגע בכדי לתת לה את ההזדמנות לשאול שאלות אך היא רק עיקלה את המידע והנהנה בהסכמה, "יש לך את אנה, שהיא חברה טובה שלך לפי סיפורייך, והיא דווקא נחמדה ברוב המקרים."

היא צחקקה לרגע קט ושאלה משועשעת, "ברוב המקרים?"

"כן, לפעמים היא סתם מוזרה. גם חמודה, נחמדה וכאלה...אבל בעיקר מוזרה." סיפרתי לה אודות חברתה הנוראית, היא נתפסה בעיניי כטיפוס קנאי ומעצבן שתמיד שואל שאלות אודות כל דבר אפשרי ואפה מבקר בכל  מקום ברחבי הגלקסיה. אך מידע זה לא נשלף החוצה מהסיבה שהוא רחוק מלהיות משמח, בנוסף לעובדה  שזאת חברתה היחידה וחברים זה לא בדיוק חלק ממנה.

לשמחתה, הטאקט אליו זכיתי לא איפשר לפרטים הללו לגלוש החוצה ורק דאגתי לייפות את מציאותה.

"מי עוד?" שאלה את אותה השאלה ממנה ניסיתי להימנע.

"רוב חברייך עזבו." התחמקתי באלגנטיות והיא רק הנהנה בראשה.

"איפה אני עובדת?"

"במגזין אופנה הנקרא 'מאדאם'. את עורכת האופנה."

"רציני? זה נהדר! אני חשבתי שהפרנסה היחידה שלי היא להתלונן לאנשים עד כמה העבודה שלי גרועה ועוד לקבל על זה ליש"ט* כפיתרון להשתקתי." צחקה וחיוך התפרס על פניה, עם אותה ההבעה וההתלהבות הילדותית היא הצחיקה אותי. מלפני יובלות יכולתה להיות מצחיקה או חייכנית- נשכחה.

" את חוש ההומור שלך לא איבדת, זה כבר טוב."

"עוד, עוד!" דרשה באותה ההתלהבות כשל ילדה בת חמש אשר נהנתה מלקיקת סוכרייה וייחלה לטעימה נוספת.

"איזה מן אדם אני?"

"אדם?"

"כן, איזה מן טיפוס."

"אה..טיפוס ידידותי ונחמד?" מלמלתי כתירוץ את הדבר הראשון העלה לראשי באותה מאית השניה.

"ידידותי ונחמד?"

לא.

"כן, מאוד אפילו." אישרתי ועטתי על פניי חיוך מזויף התאם להרגשתי- שקרן מזויף.

"זה טוב. אני בן אדם נחמד, אנשים נחמדים זה טוב!" באמירת דברים אלו עיניה נצצו ואני רק שמחתי על כך שלא חשפתי בפניה את הסטאטוס 'כלבה להכל' בו היא מתהדרת.

זה לא יחשב לשקר בתנאי שההגדרה שלה לנחמד היא בן אדם שכל הרואה אותו נס לנפשו ומתחבא מתחת לפני האדמה בכדי לא לסבול את התנהגותו המחרידה במלוא המובן.

'זה לא הולך להיות קל' חשבתי והמשכתי לחייך לעברה חיוך מאולץ.

 

 

הידקתי את המגבת הלבנה בחוזקה לגופי ונעלתי נעלי בית כחולות וגבריות למדי, מתחילה לנוע אל כיוון המרפסת הגדולה. התיישבתי על המעקה בזהירות וטיילתי עם עיניי בנוף אשר נגלה לפניי-  הרחובות של האזור הפרברים השקט של לונדון נראה יפה מתמיד, אנשים חצו את הרחובות בשמחת חיים ובמרץ אף על פי שהשעה הייתה מאוחרת, האורות הצבעוניים מהחנויות הפתוחות והסגורות הבהב ללא הפסקה, חבורת נערים ישבה על ספסל וצחקה צחוק מתגלגל המראה על אותה רוח הנעורים הנערצת והמעלה געגועים, הצמחייה המרובה והירוקה מסביב לבתים הפרטיים המקושטים בגדרות- הכל יצר מראה מרהיב למרות שייחודיות או ביזאריות לא ניתן למצוא בקרבת השכונה.

בשעה בה התבוננתי באותם הנערים המצחקקים והמשקפים צעירות ותמימות בשעת ילדותם, ניסיתי למצוא בזיכרוני הריק מאית של עבר ילדות, מהתקופה בה אני הייתי כמו אותם הנערים, התקופה בה הייתי מוקפת בתמימות וצחוק אותנטי.

בחנתי כל תנועה שלהם, כל צעקה רמה או צחוק הנשמע על מנת להיזכר דרך אותם חיוכים בחיוך הנעורים שלי. מנסה למצוא זיכרון בודד מצעירותי. המראה המלבב של אותם הצעירים העלה בי חיוך ענקי וגעגוע לראות פנים מוכרות.

"למה את מחויכת כל כך?" הפתיע אותי אלכס מאחורה והבחנתי בידיו כמה שקיות בגדלים שונים.

"הנערים, הם נראים כל כך שמחים. כל כך...נהנים מהכל בלי שום בעיות רציניות."

הוא הניח את השקיות בצד והתיישב לידי על המעקה, משקיף על הנערים ומצמיח חיוך קטנטן בזווית פיו, חיוך שובב.

"פעם גם אנחנו היינו ככה, מבלים ללא הפסקה וחיים את הרגע." אמר שקול שליו ולא הסית מבטו מהם.

"כן..." מלמלתי בעצב.

"מצטערת." התנצל והסית את שערי מאחורי אוזני בהיסוס, התקרב והתקרב...

"מה יש בשקיות." התחמקתי באלגנטיות מהמעשה עליו הוא חשב והתכוון לעשות. אלכס זר עבורי, הכל זר עבורי.

"בשקיות?" הצביע עליהן ואני רק הנדתי לחיוב. הוא קם מהמעקה והתקדם לעבר השקיות ולקח את כל השקיות חוץ מאחת השקיות- הקטנה ביותר.

"אין לך בגדים פה אז חשבתי לקנות לך כמה עד שנשיג את הורייך." אמר וגירד בעורפו. הוא הושיט לעברי את השקיות וביקש שאפתח. מהשקית הראשונה הוצאתי שתי שמלות יפיות האחת בצבע אפור כהה בעלת כמה כפתורים קטנים בצורת פרח בחלקה העליון והשניה שחורה עם צווארון. הצתי בשקית השניה ודגתי ממנה מעיל צמר בגוון הנע בין שחור לכחול המתהדר בכפתורים גדולים ועגולים, באותה השקית מצאתי גם כמה חצאיות וזוג מכנסי ג'ינס יפים למדי כמו כל שאר פרטי הלבוש. השקית השלישית הכילה מגפונים בצבע שחור שמשכו אותי אליהם מיד ורציתי לנעול אותם על רגליי מידית.

שלחתי קדימה את ידי אל השקית אחרונה אך אלכס חטף את השקית במהירות והרחיקה ממני, גורם לי לעטות את פניי לסימן שאלה.

"הפתעה." אמר בהבעה מסתורית ומרוצה ואני צחקתי בתגובה.

"תודה אלכס, באמת, תודה ענקית. הכל נורא יפה ונראה יקר. אני אחזיר לך הכל. עד הלירה האחרונה."

"שטויות, הכל בשבילך.אל תעזי לי אפילו להחזיר לי ליש"ט." אמר ורק חייכתי בתגובה. ניסיתי לפרש את האדיבות שלו כלפיי אך לא הצלחתי. אולי הוא מאוהב בי, אולי אנחנו ידידי נפש. מי אתה עבורי אלכס?

"מה יש בשקית הקטנה?" שאלתי והצבעתי על השקית היחידה שנשארה בפינה בה הונחו שאר השקיות.

הוא קם בחיוך קטנטן והתקדם לעבר השקית.

"אפשר להזמין אותך לדייט גלידה על הספה מול הטלוויזיה?"

דקות בודדות לקחו לנו לקחת כפיות ולהגיע אל הספה להתייחדות עם הגלידה והטלוויזיה.

התענגתי על כל כמות של גלידה אשר הכנסתי אל גופי, היא הייתה כל כך טעימה ובעלת טעם אותו לא הכרתי כמו כל דבר אחר. הטעם המתוק התחלחל לתוכי וגרם לי להנאה מרובה ולאלכס גיחוכים מרובים על ההתלהבות שלי.

"את יודעת במי נזכרתי עכשיו?" שאל לפתע אלכס ובכך גרם לי להפסיק להתענג על כל ביס.

"במי?"

"בכריסטיאן." ברגע שהשם כריסטיאן התגלגל משפתיו הרגשתי נעיצה קלה בלב והרגשה מוזרה אשר עלתה במורד גופי וגרמה לי לצמרמורת. הרגשת המוזריות אשר פקדה אותי אינה מוגדרת, טובה ורעה כאחת.

מי זה כריסטיאן? מי הוא עבורי?

 

 

(*ליש"ט= לירה שטרלינג= מטבע בריטי.)

 

 

 

 

פרק חם מהתנור [וורד] ישר יצא אליכם, לא הספקתי אפילו לעבר עליו ולערוך, כך שאם תצאו שגיאות, משפטים דיבילים ודימויים עלובים- מצטערת, אתקם הכל אחר כך.

 

התעופפתי לקרוא טת הסיפורים ואני מקווה שגם אתם, תענוג אמיתי.

 

ד"א- תודה ענקית ענקית על התגובות, אין דבר המשמח אותי יותר מלדעת שאוהבים את הסיפור.

 

רוזי.

 

 

 

 

נכתב על ידי .Rosemary , 26/8/2008 05:05   בקטגוריות כתיבה, כתיבה יוצרת, סיפור בהמשכים, סיפרותי  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לא אותה אחת- פרק 2.


ענייני מחשב.

המחשב הסתדר פחות או יותר ומישהי חביבה הפחידה אותי עם הצהרה שבאה לה כבדרך אגב- 'אולי יש לך תוכנת ריגול במחשב'.

המחשבה שמישהו רואה את כל פעולותיי מצמררת אותי [לא שהן כל כך סודיות כמו תוכניות כיבוש אוסטרליה או אוסף יקר של אתרי פורנו, כן?] אבל עדיין, פלישה לפרטיות וכאלה...

איך בודקים בכלל את העניין? אני כישלון בענייני טכנולוגיה כמו שכבר סופר יותר מדי מספר פעמים.

 

ענייני קורס.

מתחילת החופש אני נמצאת בקורס היסטוריה עקב חוסר למידה בשנה הקודמת. אני ממש עושה חיל בקורס הזה בין כל [רובם] הטיפשים משלל

הבתי ספר המגוונים. במבחן הראשון קיבלתי 85- הציון הכי גבוה. במבחן השני קיבלתי שוב העתק מדויק של הקודם -85- הציון הכי גבוה שחולק את המקום עם עוד אחת שקיבלה את אותו הציון. ומבחן דמוי מתכונת הקשה מבין שלושתם ואחרון קיבלתי 93- הציון הכי גבוה בכיתה. ד"א- במבחן הזה כל הכיתה נכשלה חוץ משלוש כולל אותי והשניים האחרים לא עברו את 75. ~אושר, אושר~

אני כל כך אוהבת היסטוריה! ואני תמיד צמאה לידע חדש שיתכנס תחת הגדרת 'ידע כללי'. שוב, אני חולה על היסטוריה! זה המקצוע האהוב עליי מכיתה ו' בערך. אני גאה בהשגים שלי. אבל רגע, אני מבזבת את החופש שלי בחברת אדיוטים שנכשלו אפילו במבחני הקורס, איך אפשר להתגאות בזה?

היום עשיתי מתכונת, מה שלאכזבתי הרבה לא היה מוצלח במיוחד. איחרתי אליה בעשרים דקות, קיבלתי בלקהאוט והתקף חרדה וכשחזרתי לעצמי נשאר לי מעט זמן אז במקום האוצר הקודם קיבלתי אוצר חדש- לחץ וחוסר זמן. במקום להתעמק בכל תשובה ולהשקיע עניתי בצימצום ובמהירות האור על-מנת להספיק לענות על כולן. הדבר הביא לבילבול ממעלה ראשונה וחרא של מתכונת.

החלק האירוני בסיפור הוא שבדמוי מתכונת קיבלתי 93 [!] ובמתכונת עצמה אקבל מתחת ל-70 וזה עוד במקרה הטוב.

עצוב, אם תשאלו אותי.

 

-

 

לאחר חפירת תרום פרק שאף אחד בטח לא טרח לקרוא נגיע לעיקר[שגם אותו אף אחד לא טורח לקרוא]:

 הפרק שדפק איחור *לא* אופנתי מכל הבחינות....

 

 

 

 

עיניי כבר נעצמו מעצמן, הכוח להחזיק את גופי ער במשך שעות נוספות הגיע לקצו. הייתי חייב, רק עוד קצת. לא רציתי שתתעורר לבדה ותתמודד עם הבהלה בלהתעורר בחדר הקודר ההוא, שאפילו גופות לא ראויות להימצא בו. נאבקתי בעצמי, נאבקתי בתשישות האגרסיבית אשר אפפה אותי מכל הכיוונים.

"ספל קפה נוסף?" הציעה לי אחת מאחיות בית החולים ואני רק סירבתי בנימוס. אם אכניס לגופי עוד קמצוץ של קפאין- ישר כרפלקס אוציא אותו ואת כל שאר הליטרים אותם אני מכיל בתוכי.

הבטתי בה שוב- היא נראתה חלושה ושברירית כזכוכית, כל כך פגיעה ותמימה בין כל המכונות הללו. בעודה שוכבת שם היא הזכירה לי את אותה הנערה מפעם- אליה התגעגעתי יותר מכל, התגעגעתי לאהבה הראשונה שלי.

גל עייפות תקף אותי בפעם המיליון, אך בפעם הזאת הוא היה כה חזק שעיניי בלי שום יכולת התנגדות- פשוט נעצמו...

 

-

 

הרגשתי כאב חד אשר פילח את ראשי ורק התחזק בכל שניה ושניה אשר עברה. הרגשתי שריאותיי לא קולטות אוויר ואיני יכולה לנשום. גרוני היה יבש בדומה לשבוע במדבר עם החום הקודח וללא מים, אפילו לא טיפונת.

עין אחת נפקחה באיטיות מצמררת...ובמאמץ מוגבר השנייה... הכל לבן. סביבי הכל היה שקט, אף ציוץ חוץ מהליכות וקולות המהדהדים מרחוק. פתאום הכל התחיל להתבהר והלבן בעיניי החל להתפוגג- לפניי נגלה מראה מטושטש של מכונות מוזרות וצינורות המחוברים לגופי, אותו בכלל לא הרגשתי. לא הפסקתי לשאול את עצמי איפה אני, מי אני ומה קרה לי בעצם.

התחלתי להילחץ בצורה קטסטרופלית. הכאב, החוסר באוויר, הצימאון, הטשטוש- הכל גרם לי לשיגעון פורעני. צריחה מחרישת אוזניים התגלגלה מפי. הרגשתי בתזוזה בקרבתי ומיד הפניתי את ראשי לעבר כיוון הרחש. דמות לא מוכרת הביטה בי באובדן חושים, מבולבלת והמומה כאחד. מצמצתי כמה פעמים בעיניי אך הדמות לא הייתה מוכרת. מרוב הטשטוש רק זיהיתי את מינה- גבר. ניסיתי להיזכר איפה אני ומי אני, ולפתע הכה בי חלל ריק, שום זיכרון. הכל ריק.

אין שום דבר! חור שחור!

-

 

התעוררתי במכה מהצרחה אשר שמעתי והבטתי בה המום מתמיד- היא התעוררה, לילי סוף סוף התעוררה! כל כך שמחתי אך מרוב התדהמה אשר הכתה בי לא יכולתי להזיז אף שריר ורק התבוננתי בה בפה פעור לרווחה. היא הסתכלה עליי במבט כאוב ומבולבל, עינייה פתוחות למחצה וכל תזוזה שלה נראתה סיפור משל עצמה. פתאום בלי התראה מוקדמת היא החלה לצעוק בקול שקט למדי ובחוסר כוחות, היא נלחצה ונראתה כל כך מפוחדת, המראה שלה כל כך הפחיד אף אותי. היא הוכתה בפחד פתאומי וצעקותיה לא פסקו. אחיות בית-החולים והרופא המטפל בה נכנסו במהירות האור אל חדרה.

"בחור, תחכה בחוץ!" ציוותה עליי אחת האחיות.

"לא, אני רוצה להישאר איתה." מחיתי בכל התוקף, לא רציתי לעזוב אותה. לא כשהיא במצב כזה.

"החוצה, עכשיו!"

יצאתי מחדרה בלית ברירה והתיישבתי בחוסר אונים על אחד הכיסאות שבמסדרון הלבן, כמו כל בית-החולים- חלול. שמטתי את ראשי ואחזתי בו בחוזקה. לא הבנתי מה קורה לה, מדוע היא הגיבה בצורה כזאת. קיללתי את הרגע בו התאונה הזאת התרחשה מלכתחילה. תאונה מזורגגת. המראה המפוחד שלה כמו שפן העומד לפני צייד אשר אוטוטו יורה בו הדהד בראשי ללא הפסקה. העייפות שלחה התראה גם באותן השניות, לא התנגדתי הפעם ועצמתי את עיניי במטרה להשכיח את המחזה הנוראי שזכיתי לראות.

 

צפצוף מכשיר האינפוזיה של אחד המאושפזים גרם לי לניצוץ של ערנות. פקחתי את עיניי ושפשפתי אותם בעדינות, בכדי שכל אשר נגלה לפניי יאבד את טשטושו. אותה האחות שגירשה אותי עמדה לצידי וסידרה מסמכים, ברגע שהבחינה בי היא מלמלה שלילי מרגישה טוב יותר מליל אמש, מה שאומר שביקורים בחדרה מותרים לציבור הרחב.

התייצבתי על רגליי ובקלילות ובאיטיות רבה על-מנת למנוע רעש, פתחתי את דלת חדרה.

"בוקר טוב." בירכתי אותה בחיוך ענקי אשר כיכב על שפתיי וזכיתי לקבל ממנה חיוך מהוסס. לקח לי בדיוק כמה שניות לשים לב למצב המעורער בו היא שרויה. התיישבתי ליד מיטתה ושלחתי ידי אל שערה עם הגוון הייחודי במטרה ליהנות ממגעו ולהרגיעה, אך ברגע שידי הגיעה ס"מ בודדים מראשה היא מיד הסיתה את ראשה בתנועה חדה.

"את לא זוכרת, נכון?" שאלתי והיא הנידה את ראשה לשלילה.

"התקשרתי אל אימך, אין מענה." סיפרתי, מנסה לשנות נושא באלגנטיות.

"הרופא אמר שאצטרך להישאר פה שבוע." הודיע לפתע. "בבקשה תשיג אותה, אני רוצה מישהו קרוב לידי." ביקשה במבט מתחנן שלא השאיר הרבה ברירות.

"אני מבטיח."

"דרך אגב, מה שם משפחתי? האחות אמרה ששמי לילי אבל היא לא ידעה את שם משפחתי."

"קונור. לילי קונור."

-

 

"נו, היא ענתה?" שאלתי בחוסר סבלנות, בית-החולים הפחיד אותי והרגשתי צורך עז לראות מישהו אהוב עליי, למרות שאיני זוכרת. אהבה מרגישים, אין צורך לזכור אותה. היא שם גם אם המוח יקרוס ושאר הגוף יכנס לתרדמת עמוקה, היא תמיד שם- כך שבטוח ארגיש בנוח עם אחד מקרוביי. והעובדה שאני בבית החולים כבר במשך שבוע ימים מזרזת את הרצון לצאת מפה.

"לא. מצטער." השיב אלכס ומבט מתנצל התפשט על פניו, "אולי עד שנצליח להשיגה תיסעי אליי?" הציע.

"אין לי דירה?" שאלתי, התפלאתי שבגיל כזה אני גרה עם הוריי. מסיבה לא מובנת זה הרגיש לי כל כך לא מתאים לי, אולם לא הכרתי בכלל את מה ששוכן בגופי, אך זה הרגיש לא נכון.

"יש לך, יוקרתית אפילו."

"אז מה הבעיה?"

"המפתח. לא נמצא עלייך שום חפץ בהגעתך לפה." הסביר לי את המצב ואני רק אמרתי 'ברוכים הבאים' להבעת התסכול שלי. "את יכולה לבוא אליי, כמו שאמרתי. עד שנשיג את אימך, כמובן."

"אבל..אני לא מכירה אותך וגם זאת סתם טירחה מצידך, אני לא רוצה להעמיס." אמרתי בהיסוס, הרעיון לא מצא חן בעיניי כלל וכלל.

"היי, את לא מכירה אף אחד." גיחך אלכס ואני רק חייכתי מעצם העובדה שיש משהו בדבריו.

"רק עד שנשיג כן?"

"עד שנשיג." אישר בחיוך ממיס. נמסתי בעצמי כמו סוכר במים חמים רק מלראות את החיוך של אותו הבחור הזר שניצב מולי.

"אתה בטוח שזה בסדר?" שאלתי בעוד שבעיני רפרפתי ברחבי החדר. להימצא בדירה לא מוכרת אשר נראית זרה הרגיש לי כה מוזר. לא זיהיתי אף חדר או חפץ אשר הדירה מכילה, למרות שאלכס דאג ליידע אותי בכך שרגלי דרכה 'יותר מדי פעמים' בדירתו. הו, הנה פרט ראשוני שגיליתי הודות עצמי- אני עלוקה.

"את רוצה קפה?" צעק אלכס מכיוון המטבח ואני רק תהיתי כיצד הוא הספיק להגיע לשם כל כך מהר.

"כפית אחת של קפה וכפית סוכר אחת, תודה." נפלט מפי בלי שום יכולת ממשית של שליטה, זהו היה מן זיכרון אשר התגלגל החוצה דרך הדלת הנעולה בזיכרוני. חייכתי. לזכור את הקפה שלי זאת כבר התקדמות.

אלכס הגיח לסלון עם שני ספלי קפה אשר הדים חמים יצאו מהם והתפזרו ברחבי הסלון הגדול שלו והמעוצב בטיב טעם.

"בואי, שבי." הציע אלכס והצביע על הספה לידו לאחר שמיקם את שני הספלים על שולחן הקפה הקטן.

"תודה." הודיתי בנימוס. שתינו בשקט את הקפה החם ואני רק הרהרתי לעצמי בנוגע לעצמי ומי אני בכלל. אולי אני פקידה עלובה? או מנהלת חשובה? או בכלל מובטלת שגרה בדירה שכורה עם עשרים ואחת כלבים ושלושה חתולים שכל מעשיה בחיים זה להתלונן עד כמה רע לה ולגדל את בעלי-החיים שבדירתה? כל ההרהורים הביאו אותי למחשבה גאונית שאין לי חלקיק קטן של מושג מדוע היא לא ביקרה לפני כן- לתחקר את אלכס הודותיי. מעבר לשמי וגילי הוא לא סיפר לי בדיוק הרבה, וזה מהסיבה שהרופא אסר עליו להעמיס עליי מידע בבום ואני צריכה זמן. לאחר שבוע בבית החולים המוח שלי מוכן ומזומן לפיסות מידע הודות הגוף המאחסן אותו.

"אלכס..." קראתי בשמו וגרמתי לו להתנתק מהקפה ומהעיתון שרפרף בו.

"כן?" הפנה אליי את מבטו.

"אתה יכול לספר לי קצת על עצמי?" שאלתי במן היסוס. הפחד מלגלות את לילי קונור התפשט בכל גופי. עצם המחשבה שאני לא אוהב את אשר אשמע שיתקה את גופי.

 

 

 

 

להעלות את הפרק היה פשוט סיוט! כל שניה זה חתך, מחק, העלים כל דבר שנכתב פה.

שעתיים אני נלחמת בעריכה הזאת כדי שיהיה פרק!

ואם כבר בעיות פרק- אתם רואים אותו מקוטע? או שלם?

 

בכל מקרה- איך הפרק?

קצת מאכזב, אם תשאלו אותי.

 

ד"א- לא. זה לא הולך להיות כמו שבטח כולכם [שתיכן.] חושבים- הסיפור לא יעסוק בכמה לילי כעת חמודה נפלאה וקוצ'י מוצ'י והוא יתאהב בה מחדש. לא. העלילה מסתובבת סביב משהו אחר. רומנטיקה בסיפור הזה היא תוספת נחמדה, לא מעבר.

 

רוזי.

 

עריכה:

סידרתי את הפרק!

נכתב על ידי .Rosemary , 7/8/2008 17:50   בקטגוריות כתיבה, סיפור בהמשכים, סיפרותי, כתיבה יוצרת  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

1,425
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , יצירתיות , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל.Rosemary אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על .Rosemary ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ