לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

~the life as a story~


"השאלה היא אם את רוצה לשתף את כולם בטימטום שלך"- אמרתי את זה בהקשר אחר, רק לא מזמן גיליתי שזה מתאים להיות כתוב פה XD

Avatarכינוי:  נעמהנונה:]

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2014

סיפור רנדומלי על אזעקות, לחץ ופחית קולה


 

אז שלשום יצאתי מהמקום הבטוח שלי ונסעתי לאזור שאליו מגיעים הטילים (עלק 'בטוח' גם אלינו הגיעו האזעקות -_-)

כל הדרך נלחצתי שהאזעקה תתפוס אותי באמצע שום מקום ואז לא יהיה לי לאן ללכת ואני אהיה לבד בלי מרחב מוגן.. מלחיץ :S 

חברה שלי בדרום סיפרה לי שהיא כבר רגילה לזה, אבל אני? נראה לי חוייתי אזעקות רק פעמיים-שלוש בחיים וזהו. ואני חשבתי שאני מישהי רגועה יחסית..

הקטע הוא שהטילים עצמם לא מי יודע מה מלחיצים אותי -בקטע מוזר לגמרי אני יודעת- (אולי בגלל כיפת ברזל? נבוך) מה שעוד יותר מלחיץ אותי זה האזעקות עצמן. הרעש של הסירנה העולה והיורדת יכולה ממש לעשות לי התקף לב.

 

נראה לי כתבתי את זה מתישהו...

קריפי.

 

בכל מקרה אתמול חזרתי וכל אותו זמן שבו שהיתי שם לא הייתה אזעקה אפילו פעם אחת. רק חצי שעה אחרי שעזבתי את המקום הייתה באמת אזעקה. מין מזל שכזה..

 

 

 

כך או כך הייתה לי הסחת דעת דחופה יותר שהסיתה מתודעתי את אותו הלחץ-

-תתכוננו לסיפור רנדומלי מלא בדרמטיות שבוודאי לא תרצו לקרוא וכדאי לכם לצאת עכשיו מהבלוג בשביל לא לבזבז לכם דקה מהחיים-

סיפור שקרה כך קרה:

בעודי הולכת לי ברחוב טיפה חוששת ומפחדת שמא תהיה אזעקה, הסתכלתי בשעון וראיתי שנשאר לי עוד הרבה זמן להעביר. החלטתי לאכול ארוחת צהריים- ניגשתי למסעדה והזמנתי פיצה יחד עם פחית של קולה. אך בגלל שמדובר בי, ולי יש שתי ידיים שמאליות, קרה שאיבדתי שיווי משקל מה שגרם לפחית הקולה ליפול על הריצפה.

'או או.. זה לא הולך להיות טוב..'

הרמתי את הקולה ובהיתי בה 'יופי מוכשרת, מה את אמורה לעשות עכשיו??'

 

החלטתי להתייעץ בוואטסאפ עם אחיותיי-

אני: "כמה זמן צריך לחכות מרגע שמפילים פחית קולה עד שבטוח לפתוח אותה?"

אחותי הצעירה: "חחחחח תדפקי על הלמעלה של הפחית"

אני: "לא נראה לי שזה יעזור"

אחותי הצעירה: "תעשי את זה מלא"

אני: "אמאלה"

 

אכלתי בנתיים את הפיצה אבל כשרציתי לשתות עדיין לא העזתי, גם כשהייתי צמאה לא יכולתי להסתכן בלפתוח את הפחית (לעולם אין לדעת מה יקרה!)

בהיתי בפחית הקולה ומאותו הרגע כל האזעקות והטילים נראו לי רחוקים או מודחקים אי שם ברקע, עכשיו הפחד והחשש עברו לפצצה הממשית שהחזקתי ביד.

ביזבזתי את כל הזמן שהיה לי בהתלבטויות ודילמות אם לפתוח או לא. החלטתי לחכות עוד קצת זמן עד שאני אהיה בטוחה ב-100 אחוז שאפשר לפתוח את הפחית ושמרתי אותה בנתיים בתיק.

רק יותר מאוחר בערב נזכרתי בקולה הזאת והוצאתי אותה. הסתכלתי עליה ותהיתי לעצמי האם בכל זאת אפשר לפתוח אותה עכשיו אחרי שהיא עברה את כל ההטלטלויות בדרך (איזו מלודרמטיות!)

 

כתבתי שוב בוואטסאפ-

אני: "שתדעו שעדיין לא פתחתי את הקולה :/"

אחותי הצעירה: "תפתחי אותה כבר!"

אחותי הגדולה: "חחחח מגזימה"

אני: "אני מפחדת זה כמו פצצה. ואני פה על הרכבת זה עוד יותר פאדיחות"

אחותי הצעירה: "עזבי בטח כבר אין לה גזים"

אני: "יש משהו בדברייך חח"

אחותי הגדולה: "תקני חדשה"

אני: "איזה קניתי אותה במסעדה יחד עם הפיצה. טוב על החיים ועל המוות..."

 

נשמתי נשימה עמוקה.. ואז לאט לאט הרמתי את הלשונית והפחית נפתחה בקול 'תסס' חזק.

גיליתי שנשארתי בחיים. הוריי! 

וכך שתיתי קולה חמה בלי גזים.

 

 

זה היה סיפור כל כך מיותר... אבל הי- לפחות זה הסיח את דעתי מהמצב :]

 

 

 

נכתב על ידי נעמהנונה:] , 22/7/2014 20:18  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נעמהנונה:] ב-22/7/2014 20:27
 



שיתוק שינה


 

המכונית מתחילה לנסוע, הכל נהיה יותר אפל וחשוך ופנסי הרחוב מהבהבים מלפנים. המכונית מגבירה מהירותה בדרכה בין הסמטאות החשוכים ואני במושב האחורי, מביטה סביב בלחץ. הייתי צריכה לעשות את זה, הייתי צריכה לעשות את הטקס למרות שחשבתי שהכל זה אמונות טפלות, הייתי צריכה אולי רק בשביל להיות רגועה. עכשיו אני לא יודעת איפה אני, והכל חשוך וצר וחונק. אני מנסה לעשות משהו בתקווה שזה יעזור אבל אז הוא עוצר אותי- לידי במושב האחורי וחושף שיניים בחיוך.

אין נהג.

"באתי לקחת אותך לקבר"

 

 

___

 

 

החלומות שלי נהיים קריפיים מרגע לרגע.

 

 

 

ועוד אח"כ הרגשתי צמרמורת בכל הגוף ומגע קר, ושכבתי במיטה בלי יכולת לזוז כשדמות בצורת שד בוהה בי ומנסה להרגיע אותי שזה הכל חלום.

 

 

 

 

 

*ובאופן אירוני יש משהו שמושך אותי באימה, ממש בא לי עכשיו לראות איזה סרט מפחיד או לקרוא ספר מצמרר עד השעות הקטנות של הלילה. וזה מוזר כי אני אמורה לפחד אחרי חלום שכזה ולהמנע מדברים כאלה אבל מצד שני... זה קצת מדליק ומסקרן אותי.

(ואני מתה לנסות את הספר הזה, אבל אומרים שרק 6% העזו להמשיך לקרוא אותו וחוץ מזה שאני לא סומכת על קנייה דרך האינטרנט ועוד מאתר בחו"ל.. או שאלה סתם תירוצים :/)

 

 

הלכתי לישון כי אני צריכה לקום מחר ב4 וחצי לפנות בוקר.

מקווה שהפעם יהיה לילה ללא סיוטים. O_O

 

 

______

 

עריכה:

ראיתי עכשיו פרסומת באינטרנט: "מי ארבעת החברים שתקחו איתכם לאילת? רוצים לזכות ולנסוע לאילת עם עוד 4 חברים??'

ואני אומרת- יולי. קיץ, שיא החום. מי לעזאזל רוצה לנסוע עכשיו לאילת?! אני גרה בצפון וכבר פה חם לי, אז אילת?? הייתי פעם אחת באילת באוגוסט וממש יכולתי לראות במו עיניי כיצד אני נהפכת לשלולית של כלום. ('כלום' בגלל שמיד אחרי שהפכתי לשלולית כבר הספקתי להתאדות) 

אז כן...

 

נכתב על ידי נעמהנונה:] , 8/7/2014 21:55  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נעמהנונה:] ב-11/7/2014 20:24
 



היש מצב שנחטפתי על ידי חייזרים?


 

מגלפת סבונים עם סכין יפנית בזמן שאני שומעת 'super bass' של ניקי מינאז'.

סיטואציה יותר מוזרה מזו כבר לא תמצאו אותי.

 

(ואל תשאלו. תאמינו לי פשוט אל תשאלו.)

 

 

 

 

אפרופו (חטיף מגעיל) מוזר..

קרה לי איזה מיקרה השבוע כשבאחד הבקרים כשהתכוננתי לצאת לעבודה, באתי לבדוק בפלאפון מה השעה, הסתכלתי כמה שניות על המסך ואז פתאום השעה קפצה קדימה בכמה דקות. פתאום השעה השתנתה ועתה כבר הייתי על סף איחור. מיד קפצתי להתארגן מהר ולמזלי לא איחרתי בהרבה..

רק אח"כ חשבתי 'מה לעזאזל עבר על הפלאפון שלי באותו רגע??' ככה הוא מטעה אותי?

 

ואז עברה בי מחשבה משעשעת, סביר להניח שזה היה פאק של הפלאפון.. אבל מה אם ההפך הוא הנכון? מה אם אני בעצם קפצתי בזמן? מה אם קרה משהו משמעותי בדקות האבודות האלה כמו לא יודעת.. נחטפתי על ידי חייזרים? אולי אני העתידית שלי חזרה אחורה בזמן לדקות האלה ושינתה משהו בחיי (על תקן 'אפקט הפרפר'), אולי ראיתי את אחד היצורים הנקראים 'הדממה' שהיפנט אותי וגרם לי לעשות דברים בניגוד לרצוני (על תקן 'דוקטור הו'), או שאולי אירגון סודי השתלט לי על המוח וגרם לי להפוך למישהי בעלת מיומנות של נינג'ה ולהרוג כמה רוצחים סדרתיים במהירות של כמה דקות ואז לחזור לעצמי (על תקן 'בית הבובות'). אולי זה כל דבר אחר.. כל דבר יכל לקרות בכמה דקות האלה אבל בגלל שאיבדתי את הזיכרון זה היה נראה כאילו השעה קפצה קדימה!

הממ.. מחשבה מעניינת.

 

אני אומרת שראיתי יותר מדי מדע בדיוני.

 

 

 

 

נ.ב:

נהייתה לי אובססיה לתפוחים. לצייר תפוחים.

 


(איכות של סורק ><)

 

 

לא יודעת מאיפה באה האובססיה הזאת לצייר את המודל הזה בכל מיני סיגנונות ובכל מיני זוויות, ולמה דווקא תפוח. אבל זה כיף.

מבטיחה להעלות את הרשימה המלאה כשאני אמצא איזשהו שיפור בציורים האלה.

 

 

 

 

נכתב על ידי נעמהנונה:] , 3/7/2014 16:42  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נעמהנונה:] ב-3/7/2014 20:15
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנעמהנונה:] אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נעמהנונה:] ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ