בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי במצב רוח די נאחס, ואני חושבת שזה הכל בגלל האנשים שנמצאים סביבי. לפעמים אני מרגישה שכולם מטומטמים ואני הנורמלית היחידה.
כמו סקווידוויד. חברות שלי כבר ירדו עליי שאני כמוהו. :/
מר מרמור...
אז השבוע האחרון עבר בעיקר בשנאה על המין האנושי ועל הקיום שלי בעולם הזה, אבל עכשיו זה עבר לי. כי באמת, יש גבול עד כמה אפשר להיות ממורמר.
ובכל זאת אכתוב כאן כמה דברים ותהיות שנאספו אצלי בראש בזמן שבוע זה-
(*אזהרה- פוסט זה מכיל כמות רבה של פילוסופיה, ראו הוזהרתם!*)
שמתי לב שפחד ישר מתקשר לשנאה. רבים אולי לא מודעים לזה וכאשר הם מפחדים ממשהו או ממישהו, הם מתרגמים את זה לשנאה כלפיו. כמו הומופוביה (פוביה=פחד), או כמו שהכלב שלי מתחיל לנהום ולנבוח כלפי מישהו זר אבל אם אותו המישהו יבעט בריצפה עם הרגל לעברו, הכלב שלי ישר יברח מפחד. הרי הוא לא באמת שונא אותו, הוא פשוט חשדן כלפיו. (אוי כמה שהכלב דומה לבעלים! סתם סתם אני לא מתחילה לנבוח על אנשים :/)
אגב, גם חשד מתקשר לשנאה. נראה כי כל דבר שלא מכירים, כל משהו או מישהו שונה שנתקלים בו לראשונה ישר חושדים בו. כמו נגיד מאכל חדש שטועמים, בהתחלה חושדים בו ומעדיפים להתרחק (כמו ריבת הבטטה שניסיתי מתישהו, ותתפלאו- זה טעים!). חברה שלי אמרה פעם "אין טעם שלא אוהבים, יש טעם שלא רגילים אליו". ככה אותו הדבר עם אנשים. נראה לי כל העולם בנוי ככה ובגלל זה, לא רק אבל גם, יש ריחוק וקיר בין בני אדם מסויימים.
אני כבר מזמן החלטתי לא לתת לפחד ולחשד לעורר בי שנאה, ומעדיפה להתנהג כמו שהתנהגתי עם ריבת הבטטה ^^ למרות שהשבוע אנשים מסויימים לא ממש נתנו לי צ'אנס לזה :/ (באמת, ריבת בטטה אפילו מתנהגת יותר טוב מכם!)
השבוע יצא לי לחשוב על כל מיני משפטים כאלה נורמלים שאנשים אומרים, אבל אם חושבים עליהם לעומק, הם בכלל לא נורמלים!
כמו כשמבוגרים רואים ילדים קטנים ואומרים "בא לי לאכול אותך!"
יענו הילד כל כך חמוד עד שמתחשק לאכול אותו. אבל כשאני חושבת על זה לעומק אני לא מבינה מה הקשר. מה הפאקינג קשר בין ילדים קטנים חמודים לבין תגובת קניבליזם מצד הוריהם??
זה מזכיר לי את האוגרים שגידלתי ביסודי, הייתה אוגרת אחת שאחרי שהמליטה פשוט אכלה חלק מהגורים שלה. עכשיו אני תוהה האם זה בגלל שהיא חשבה שהם כל כך חמודים עד כדי שבא לה לאכול אותם ופשוט לא יכלה לשלוט בעצמה. אם כך מעניין מה היה קורה לו בני אדם לא יכלו לשלוט ביצרים שלהם ואשכרה היו אוכלים את התינוקות שלהם בגלל שהם כל כך חמודים!
טוב, אני יודעת שסביר מאוד שזה לא באמת כך, ושזה עוד משפט מוזר ומטומטם שאנשים אומרים כבדרך אגב, אבל זה כיף להשתעשע במחשבות מעין אלו.
שמתי לב לעוד משהו די מדהים.
מישהי נוספת באה לישון אצלנו בחדר לתקופה זמנית אבל לא היה לה מפתח, ובגלל שהשותפה האחרת לא הייתה בבסיס ולקחה את המפתח שלה ורק אני הייתי כי סגרתי שבת, נאלצתי להביא לה את המפתח שלי. הבעיה היא שאף אחת מאיתנו לא ידעה איך השנייה נראית כיוון שעדיין לא נפגשנו, וגם לא אפילו את השם של השנייה. בסופו של דבר היא השיגה את מספר הטלפון שלי ודיברנו וקבענו להפגש בנקודה מסויימת על מנת שאוכל להעביר לה את המפתח. אז חיכיתי לה בנקודת המפגש ואז ראיתי מישהי מתקרבת אליי וידעתי שזאת היא.
זה ארך פחות מדקה-
"היי, אני ק' איך קוראים לך?"
"נעמה, הנה המפתח."
"תודה, ביי."
"ביי."
(לא בדיוק ככה, אבל משהו כזה.)
זה היה בבוקר השיחה הזאת וזה היה כל כך קצר עד שכל מה שחשבתי עליו זה לתת לה את המפתח, וזהו לא יותר מזה. אז יותר מאוחר בערב הלכתי אני ועוד אחת לארוחה ולא היה מקום בשולחנות כי באנו מאוחר יחסית, ראינו שולחן אחד שישבו בו רק שתי בנות והחלטנו להצטרף אליהן. אחרי כמה זמן שבו ישבנו ודיברנו, שמתי לב שאחת הבנות נראית לי מוכר, ואז איך שנזכרתי מי היא, הבחורה פתאום אומרת "היי, את נעמה! זאת שהביאה לי את המפתח!"
ואני כזה, "כן ידעתי שאת נראית לי מוכר!"
הבנות האחרות לא ידעו למה ההתלהבות, אבל אם הן היו יודעות שהמפגש הקודם שלנו היה של כמה שניות כך שלא הספקנו אפילו להסתכל אחת על השנייה, הן היו יודעות בדיוק למה התפלאנו שזכרנו זו את זו. כנראה שלא משנה כמה זמן העיניים שלנו נחשפות לדבר מסויים, אפילו אם זאת רק שנייה אחת, זה בכל זאת נצרב לנו בתת מודע.
זה רק מזכיר לי עד כמה המוח האנושי זה דבר מדהים, במיוחד בכל הנושא הזה של זיכרון.
אגב-
בכל פעם שאני באה לסבא וסבתא שלי יש איזה משהו חדש שאני מגלה על העולם הזה, כמו למשל- שיש כזה דבר עוגת תירס.
השבוע באתי אליהם וסבתא כזה : "בואי תאכלי עוגת תירס ^^"
לשם שינוי לא ממש התנהגתי כמו שהתנהגתי עם הריבת בטטה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעמהנונה:]
