לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

פָלְפִיטַצִיוֹת


הפסקתי לשחק רולטה רוסית עם עצמי

Avatarכינוי: 

בת: 20





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2015


אני זוכרת את היום ההוא במדויק. ישבתי על הרצפה בחשיכה של הערב וחיכיתי לך.  האוויר היה קריר אך האספלט היה חם. חם כמו המבט שפעם הכרתי בעינייך.

זה היה ערב מקסים באמצע יולי. השעה הייתה 19:28, השמיים נעו בין כחול לשחור והירח הצהוב זרח ממש מולי, דק כשערה אך בלתי ניתן לפספוס, שומר עליי ממרחקים. חייכתי למראו, אך מיד נזכרתי למה אני נמצאת פה. השפלתי את מבטי. הוצאתי את הטלפון מהכיס ונכנסתי להודעה ששלחת לי. "נגה אני צריך לראות אותך. תפגשי אותי בשביל שלנו". השביל שלנו, חשבתי לעצמי, אחרי הערב הזה הוא כבר לא יהיה שלנו. אולי יום אחד הוא יהפוך להיות של זוג אחר. הם יגלו אותו בדרכם הביתה מבילוי משותף, שיכורים מאהבה ומתנדנדים מהתרגשות, נוטפים אלכוהול שמעורבב עם תשוקה.

מהמרחק ראיתי את הצללית שלך מתקרבת לעברי. התרוממתי וסידרתי את שמלתי. כשהגעת אליי אמרנו שלום שקט. ניסיתי לחפש את עינייך אך עשית כל מאמץ אפשרי שלא לפגוש את מבטי. הייתי צריכה לראות את העיניים האלה שלך. לפחות פעם אחת. שילטפו אותי לפני המכה שאני הולכת לקבל. שנינו יודעים לאן זה מוביל, ואין טעם למשוך את זה. זה פשוט כבר לא כמו פעם. כמו שזה היה אז, כשהלכנו בשביל הזה לראשונה. החזקנו ידיים במחשבה שאם נעזוב העולם יחרב, הלכנו צמודים זה לזו ובלתי ניתנים להפרדה. הצחקוקים השקטים שלנו היו כל מה ששמענו בדממה שאפפה אותנו. השעה הייתה כמעט חמש לפנות בוקר, ספק לילה ספק יום. האדרנלין זרם בנו. כשהגענו לקצה השביל ותחילת הרחוב בו גרתי לא יכלת להתאפק יותר ונישקת אותי. לרגע כל מה שידעתי היה מגע שפתייך הרכות, שסוחפות אותי. כל מה שהרגשתי היה את ידייך שמטיילות על גופי. כל מה שרציתי זה שדבר לא יפריד בין אצבעותייך החזקות והחמות לבין קימוריי. לבסוף התרחקנו זה מזו והסתכלנו אחת על השני בעיניים בוערות ורעבות.

ועכשיו, נותרנו עם מבטים ריקים וקרירות. זה התחיל לפני כמה חודשים. בהתחלה לא דיברנו על זה, כל אחד שמר לעצמו, ניסה להכחיש. עד שאי אפשר היה להתעלם מזה. אבל לא תמיד היה רע. ניסינו, השתדלנו להפוך את זה למה שזה היה לפני. ולפעמים גם הצלחנו. היינו במין אופוריה מתוקה, מאושרים עד הגג, עד שהבלון התפוצץ ונחתנו על הרצפה הקשה.

בסופו של דבר הרמת אליי את מבטך, ותפסתי את עינייך העצובות. ניסיתי לשמור על אדישות. "נגה..." נפלתי בפח למשמע הקול שלך שאני כל כך רגילה אליו, כל כך אוהבת. קול חזק ויציב, מנחם. "אני לא יודע איך להתחיל או מה לומר, אני חושב שזה מובן למה נפגשנו פה". נשכתי את שפתיי וקיוויתי שהוא לא שם לב לעיניי המתמלאות דמעות. קיוויתי לשווא, הוא מחה באמצעות אגודלו את הדמעה שנחה על קצה העין שלי. לא ציפיתי להרגיש אותו, ופרצתי בבכי שקט. הוא חיבק אותי חזק ולא הרפה. מלטף את שערי. "אני יודעת", אמרתי, בעודי יוצאת מאחיזתו ומנגבת את פני. "אני עדיין אוהב אותך. אני בטוח שתמיד אוהב. אני פשוט לא מצליח לגרום לך להיות מאושרת יותר". הנהנתי בהבנה, "תגידי משהו", הוא הפציר. "אני אוהבת אותך", היה כל מה שיכלתי להגיד באותו רגע. הוא שאף את האוויר כל כך עמוק, שלשניה הרגשתי שהולך להיגמר לי האוויר, ונשף הכל החוצה. הוא התיישב על האספלט והרים יד לעברי, אחזתי בה והתיישבתי לצידו. ישבנו צמודים כשראשי על כתפו וידו על כתפי, כמגינה, כמנחמת. ישבנו בשקט, מידי פעם שמענו מכוניות מרחוק, חולפות ברחוב בו אני גרה.

ישבנו בלי לומר דבר עד שלא יכולנו לשבת יותר. התרוממנו ביחד, הסתכלנו אחד לשניה בעיניים. המשכתי לחשוב על היום ההוא לפני שלוש שנים, הנשיקה הראשונה שלנו הייתה בדיוק במקום הזה בו עמדנו.

חייכת חיוך קטן ונישקת אותי על שפתיי, נשיקה עדינה שלא הכרתי אצלך. פחדת לשבור אותי.

נכתב על ידי , 21/7/2015 23:11  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יום ראשון ה5 ליולי, 2015


 

לפני שנה פרסמתי את הפוסט הזה.
באותה תקופה התסכול המתמשך שלי לא פסק מלחתוך לי את העור. בכל רגע בכל יום שעבר הרגשתי שאני לא מסוגלת להכיל את כל זה יותר.
התייחסתי המון לבנות בבסיס, שבמקום להעריך את העובדה כי מצאו דרך להתחבר אלי, ובחרו בי להיות חברה שלהן, הסתכלתי על הכל בצורה השלילית ביותר. במקום לבחור להנות מחברתן ולהפיק מכל רגע את מיטבו, לקחתי את כל הדברים שאני חסרת ביטחון לגביהם, את כל הדברים שהרגשתי שהן כן ואני לא, כל הכאבים והמחשבות ההרסניות שלי; ועם זה בניתי את הקשר שלי איתן.
כל הזמן הן שיתפו דברים וסיפרו כמה אנחנו, בתוך הקשר המצומם והקטן הזה, קרובות. איך שהן מספרות דברים שהחברות הקרובות מהבית לא יודעות עליהם. ורק אני מלמלתי וחזרתי עם חיוך מתנצח "אתן לא באמת מכירות אותי".
בפוסט הזה התייחסתי אליהן ואל הקשר שלי איתן. אמרתי שבכל העולם ישנה מישהי אחת בלבד שבאמת מכירה אותי.
שנה אחרי, אני יכולה להגיד שהכרתי מישהי מדהימה. הכרתי אותה כבר אז, אבל לא הסתכלתי על הדברים כמו שהם באמת.
יש לי מישהי, נוספת, שאני מרגישה הכי קרובה אליה, שאני כל כך פתוחה איתה, שאני יכולה להגיד ללא ספק שהיא מכירה אותי.
תמיד היה לי נדמה שאני והיא הפכים גמורים, שני קצוות מנוגדים, אך כמה שטעיתי. הבחורה המדהימה הזאת מצטיירת כמישהי חייכנית ומצחיקה בטירוף, עם שמחת חיים וביטחון עד השמיים, בלי שום קושי בחיים, שלא עברה שום מכשול. תמיד תצליח לעודד ולהעלות חיוך לכל זר שיעבור - אפילו בלי להתכוון. אבל בתוך תוכה, הבחורה המדהימה הזאת דומה לי כל כך ושונה ממני בכל כך הרבה דברים. הביטחון שנוטף ממנה, היא עיוורת אליו. התגובות שהיא מקבלת מהסביבה, היא מוחקת אותם בלי לשים לב. היא לא שלמה עם עצמה. היא חווה המון קשיים ומכשולים שבמבט ראשון לעולם לא היית מתאר לעצמך שהיא עברה כל כך הרבה בחיים. 
ולא פלא שככה התחברנו אחת לשניה.
בסוף מאי כתבתי להן על כך שעברתי תקופות לא טובות, שלא ראיתי משמעות לחיים ורציתי לסיים אותם. 
מאז אני מראה לאנשים את הדברים שאני כותבת, אני לא מסתתרת יותר. גם את הדברים הקשים והכואבים שכתבתי אני מתחילה להוציא החוצה.
אני מניחה שזה בגלל שאני לא מרגישה שזה כבר מאפיין אותי ואת מי שאני. 
הפסקתי להגדיר מה נקרא לחיות לפי היציאות שלי בימי שישי או החברה שיש מסביבי. הפסקתי ליחס לזה חשיבות, לחשוב שזוהי שמחת חיים.
התחלתי לקבל את הגוף שלי. אני לא מרוצה ממנו, היו דברים שהייתי שמחה לשנות בו, אבל אני שלמה איתו. 
הרבה השתנה
אני לא בטוחה איך ומתי אבל הרבה השתנה בי. 
ימים טובים יותר יבואו על כולנו
הכל מסתדר בסופו של דבר
גם אם אתמול היה לי נורא והיום יבבתי, והרגשתי שהנה אני חוזרת לשם. תמיד קיים בי הפחד הזה שבשניה שאשתחרר הכל יחזור. שזוהי רק הסחת דעת אבל מתחת לפני השטח דבר לא השתנה והכל נותר כפי שהוא. אבל אני יודעת שזה לא נכון, ואני אוסרת על עצמי לחשוב על זה, או להאמין בזה אפילו מעט - כי זה סותר את כל נקודת המבט החדשה שלי שבזכותה אני מי שאני היום.
שיניתי את הקטגוריות שהבלוג שייך אליהם. "המשועממים" וה"מתוסבכים" הפכו ל"המתמודדים" ו- מי היה מאמין - "האופטימיים".

אני לא המחשבות שלי. העבר הוא רק סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.

 

נכתב על ידי , 5/7/2015 20:30  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





6,819
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , האופטימיים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליָרֵחַ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יָרֵחַ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ