לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

פָלְפִיטַצִיוֹת


אני אכן בחיים אך אינני חיה

Avatarכינוי: 

בת: 19





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2014


 ‏יום שלישי ‏25 ‏נובמבר ‏2014 22:36:57 

 

נסעתי היום כשעה בבוקר,

וכשעה אחר הצהריים.

במהלך הנסיעה לא יכלתי שלא לבהות בשמיים.

הנוף המשגע נגלה כתמונה בלתי נפסקת ומשתנה.

הבוקר היה אפלולי, ומתוך הערפל הסמיך הופיעה קשת בענן.

קשת בענן אמיתית. קשת בענן כמו בסרטים המצויירים.

שבעה צבעים שהופיעו סתם ככה, משום מקום.

שבעה פסים צבעוניים שמתחילים בנקודה מסויימת ונגמרים בנקודה אחרת.

קשת בעלת שבעה צבעים ברורים, קשת מוחשית, שנראה כאילו אם רק אתקרב אוכל להרגיש אותה.

 

הנסיעה אחר הצהריים הייתה שונה מזו.

הדרך שלי נפרשה כך שנסעתי על אזורים שונים וחלפתי על פני כמה ערים.

היה גשם שהתחיל ופסק לפרקים. פעם ממטרים כבדים ופעם טיפטופים קלים.

אני אנסה להסביר זאת, אך זה באמת בלתי ניתן לתיאור במילים.

השמיים פשוט היו ענקיים. הם היו אין סופיים.

שכבות על פני שכבות של עננים סמיכים בגוונים שונים.

לבן, כחול, אפור, שחור.

שמיים בצבעים, מרוחים כבמכחול.

צהוב ותכלת וסגול וכתום ואפור וורוד.

תמונה מרהיבה שאף צייר באנושות כולה לא היה מצליח להנציח.

מצדו האחד שמיים בהירים עם עננים גדולים, לבנים ואווריריים.

מצדו השני, ערמה מבולגנת של כהות. עננים כבדים וכהים שמסתירים את צבע השמיים,

מלבד מקטע אחד למטה למטה שממנו יצאו קרני השמש והצבעים היו כל כך חמים שהיה נראה כאילו בכל רגע העננים יעלו באש.

מנגד, במקטע אחר, גם מבין העננים הכהים, אפשר היה לראות כיצד על העיר המרוחקת ההיא, שמעליה עומד הענן השחור, יורד הגשם.

 

נזכרתי בטיסות.

וכיצד מהחלון הקטן במטוס אנחנו יכולים לראות את הנוף שמתחתינו בהדרגתיות.

ראשית, כשאנחנו מתרוממים מעל פני האדמה, אנחנו מתרחקים יותר ויותר והערים המוכרות הופכות להיות מיניאטוריות. עד שכל מה שנראה זה קבוצות קרקע מפוסלות בסלילי כבישים.

לאחר מכן, אנחנו נכנסים לשכבת העננים. וזה כמעט ובלתי אפשרי לראות משהו מבעד לחלונות, מלבד לובן.

ולבסוף, אנחנו נמצאים מעל שכבת העננים, ככה שמה שנגלה לנו מבעד לחלון זה הנוף הראשוני, מרוחק יותר, מכוסה וכמעט ומוסתר בהמון המון צמר גפן. גושי עננים לבנים.

 

לראות את זה, גרם לי להבין כמה שהעולם ענקי. כמה הוא לא מוסבר.

הצרות שלי והמחשבות שלי וכל מה שעובר עלי מרגיש חסר חשיבות ביחס לגודל הזה.

יש דברים שאני עוד לא מבינה ויש דברים שלעולם לא אצליח להבין.

אני לא אוכל להכיל את כל הקיום הזה ואת כל החלל הזה ואיך הכל פועל.

אני לא אצליח להבין ולקלוט שאני אדם כל כך קטן ושיש כמוני עוד כל כך הרבה, כמות שלא אצליח להכיל.

מצדו השני, זה רק הביא לי עוד סיבה לחשוב על כך שהקיום שלי חסר חשיבות.

עם כל מה שנמצא פה, מה זה משנה אם אהיה או לא אהיה?

למה מוות זה דבר קשה?

הרי כל אדם שנכנס לתוך העולם, יודע שבשלב מסויים הוא ימות.

מה זה משנה מתי זה קורה?

למה זה כל כך נורא שהוא "הפסיד" עוד כמה שנים מחייו?

למה הוחלט שהוא מפסיד אותם? שהוא מפסיד משהו?

למה אנשים סבורים שהוא בכלל מרגיש את זה, שאת השנים המפוספסות?

למה צריך להצליח בחיים? למה צריך לחיות טוב? מה זה משנה בעצם?

למה כשמגיעה שעתו וזקן נפטר זה כל כך טראגי? למה זה כל כך מכאיב?

הרי ידוע לכולם שזה מה שאמור לקרות.

מה הטעם של כל זה.

 

 

 

 

אני אוהבת את השמיים ואני אוהבת את הירח שמשתנה בכל יום ואני אוהבת את הכוכבים כשאני עוברת ברחוב חשוך ואני אוהבת את הברקים וכיצד ניתן לראות אותם גם מעיר אחרת ואני אוהבת את הגשם ואני אוהבת את השמיים הורודים ואני לא אוהבת את עצמי

מה זה משנה בסופו של דבר

 

נכתב על ידי , 25/11/2014 23:07  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

5,993
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , מתוסבכים , המשועממים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לגלוריה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על גלוריה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ