לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

פָלְפִיטַצִיוֹת


אני אכן בחיים אך אינני חיה

Avatarכינוי: 

בת: 20





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

3/2015

פתקיות צהובות


0:37

מזל שלא הספקתי לכתוב עלייך.

ועל מה ואיך שגרמת לי להרגיש

באמת חשבתי שאתה טוב בשבילי

 

למה אני כזאת פתטית

 

1:26

יש בי רייקנות והיא מלאת קוצים

היא דוקרת לי את הנשמה

וחנוק לי

כל כך חנוק לי עד שקשה לי לנשום

והלב שלי פועם בחוזקה מחלישה

 

10:48

חיפשתי טיפת שמש אבל השמיים לא פסקו מלנוע.

 

אני רוצה למלא את המועקה שיש לי בחזה במשהו, אני רוצה להרגיש מבין הרייקנות הזאת שנמצאת שם, החור הגדול.

אני רוצה שישרף לי

אני רוצה להרגיש את כל זה עולה באש.

 

 

11:31

אני ממלאה את הפתקיות שלי במילים

ואני ממלאה את הריאות שלי בעשן מטונף

רק כדי שזה ימלא לי קצת את החוסר והרייקנות

רק כדי שזה יגרום לי להרגיש אפילו קצת, כל דבר

אני רוצה שהעיניים שלי יתמלאו דמעות כבר

אני רוצה לשחרר את כל המועקה הזאת

 

19:40

אני אוהבת את הטמבלר וכל הart blogs שיש שם בתקופה הזאת ואיך שזה מצד אחד גורם לי ממש לקנא שקיימים אנשים כאלה מוכשרים אבל מצד שני זה מעורר השראה וגורם לי לרצות להיות יותר ולעשות יותר ולנסות וליצור ולעשות ולעשות ולעשות ולהצליח אבל למעשה זה קל ונחמד לדמיין אותי עושה דברים והולכת למקומות ומתלבשת מיוחד ווינטג'י ופוגשת אנשים וכותבת יומנים ומצלמת תמונות ורואה את הנוף כשלמעשה אני לא זזה בכלל ולא עושה כלום עם החיים שלי.

 

נכתב על ידי , 22/3/2015 14:30  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



20


אני אוכלת ליד אנשים. אני אוכלת עם אנשים מאותה צלחת. כבר כמעט ואין לי דיכאונות של שבת בערב ומחר בסיס. אין לי שום לחץ בית, מצידי להישאר גם עד שש ביום שאני בכלל לא סוגרת. לא כתבתי טקסט כבר הרבה מאוד זמן, וזה סימן חיובי בגלל שרוב הדברים שאני כותבת נובעים מתסכול ורצון לפרוק את הרגשות והמחשבות שלי, שאני לא מצליחה לפרוק בבכי. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבכיתי, ולא מצחוק. לפני כתשעה חודשים מצאתי את השיר happy birthday והזהדתי איתו כל כך עד שהצטערתי שלא מצאתי אותו שלושה חודשים לפני, כשזה היה יום ההולדת שלי, כי זה מספר בדיוק מה שאני הרגשתי. עד לפני כמה חודשים ספרתי את הזמן והימים וחיכיתי שהתקופה הזאת כבר תסתיים, ועכשיו, ארבעה חודשים לשחרור וזה עושה לי כל כך רע וכל כך עצוב. ובאותו נושא, עד לפני כמה חודשים הסיבה לעצבות הזו של השחרור שקרב ובא נבעה מהפחד והחשש של היציאה מהמסגרת הזו וכניסה ל"עולם האמיתי", הפחד שלא אצליח לעשות כלום עם עצמי ושלא אדע לאן לזרוק את החיים שלי; והיום כבר אין את הפחד הזה. זאת אומרת, כמובן שיש אותו עדיין, וכמובן שלא לגמרי השתניתי עדיין ועכשיו אני יכולה לעמוד בכל דבר, אבל ההבדל הוא שנכון לעכשיו זה כבר לא מרתיע אותי. אני מחפשת כיוונים ובודקת דברים ומקצועות ואני מרגישה קצת יותר בשליטה על הכל.

אני לא אומרת שעכשיו הכל מושלם, ושזהו, תיקנתי את עצמי. אני רק אומרת, ומקווה שזה לא רק תקופה שתלך ותחלוף, שכרגע לא רע לי. טוב לי. אני מרגישה המון שינויים לטובה.

אני עדיין מסתבכת עם דברים קטנים ומתסבכת את עצמי. אני עדיין מפחדת שלא אדע לאהוב לעולם. אני עדיין מפחדת שלא אמצא אהבה ואתחתן ואקים משפחה. אני עדיין לא בטוחה שאני יכולה לשבת ולהתחיל וללמוד לדברים. זה עדיין קשה לי הכל.

אבל הכל פחות. פחות מפריע, פחות מטריד,

פחות מפחיד.

 

אני נושמת

 

 

נכתב על ידי , 7/3/2015 22:55  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





6,413
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , מתוסבכים , המשועממים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליָרֵחַ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יָרֵחַ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ