אני בוחרת דברים שלא מתאימים לי. מכניסה את עצמי למצבים מיותרים.
-
אני הכי יפה באור הנוגה, הצהבהב של עשרות נורות זעירות.
שמיים זרועי כוכבים בוערים, שמלווים אותי בכל שברון לב, בכל התקף זעם, בכל בכי
ורסיסי געגוע שמתבשלים בתוכי ומכאיבים לי.
יש לי שמלות בצבע של דם, יש לי שמלות בצבע של יין.
יש לי שמלות בצבע של אוקיינוסים,
של מים סוערים בלילה ושל גלקסיה שחורה משובצת כסף ואינדיגו.
חיה בין קורות העץ, הן עוזרות לי לנשום. הן נושמות בעצמן,
אני שומעת את הרוח בחוץ, חולקת עם האוויר של העולם את ריח התבשילים והבושם המתקתק
חמצמץ שכבר נספג בעורי.
לפעמים אני חושבת להשאר לנצח בבקתה בתוך יער, רחוקה מהשמש, מחתכים, מעקיצות.
לפעמים אני חושבת שאני שבירה מידי בשביל העולם הזה.
אנשים מזכירים לי כמה אני טובה בלאסוף את השברים של עצמי,
כמה אני עמידה בפני רוע- אבל לא חסינה.
כמה אורבניות וטירוף אני סופגת, תוך כדי החיפוש המתמיד שלי אחר השקט.
ערמתי חלומות על גבי משאלות על גבי פנטזיות
ואני נר לרגליהן.
אהבה חומקת ממני, כשאני מטביעה את עצמי בשיקוי שגורם לחופש ותשוקה לזרום לי
בוורידים.
אומץ נוזלי, כאילו שאני צריכה אותו. כאילו שמישהו צריך להיות אמיץ כשהוא לבד.
הצלילים שבוקעים ללא הפסקה הם אוסף הרגשות הפרטיים שלי, גלויים ומוכנים לחדור אל
כל מי שיש לו אוזניים. לחדור בצורה טוטאלית וחסרת בושה, היישר אל הליבה המיוסרת,
המדוכאת והצמאה של כולם.
עשן סמיך ולבן מתמר מבעד לשפתיים התמיד אדומות שלי,
מזמן הפסקתי להתריס. אני אוהבת את החום, את הגיצים הכתומים שמתקרבים אליי בכל
שאיפה, נייר ספוג בזבל. עינוי. גיהנום בצורת מקל, עם מסננת...
ולמי בכלל אכפת?
כואב לי בלי המוזה שלי. אבל עכשיו היא כאן, מתהדרת בדופק מהיר בצורה
מסחררת, בלבול, סומק, אין לה כיוון, מטרה, אין לה אלוהים.
אני רוצה לכתוב עוד, אבל זה לא בשליטתי. אני נעצרת כשהמילים היפות ביותר נגמרות. כמעט נחנקת בניסיון להוציא עוד מילים, לתרגם איזו מחשבה סמויה מבין האצבעות.
כל כך כואב לי כאן וכל כך יפה. כאן אני נשארת.
עד שמישהו יחלץ אותי.
אז, היום הגיע היום הגדול. אני כמעט מתביישת שזה נהיה כזה פרויקט בשבילי.
אני מאשימה את בעיית הקשב והריכוז שלי, שבפן הרגשי וההתנהגותי, החמירה בשנתיים האחרונות,
בשל תקופות של עומס נפשי, בלבול, חוסר רצון להשקיע בעצמי או להתאמץ בשביל דברים שיעשו לי טוב.
-חזרתי לקרוא-
אחרי שהפצרתי בי וכעסתי על עצמי שאני מזניחה דבר שאני אוהבת כל כך, זה קרה.
לקחתי ספר לידיים, אחרי הרבה זמן שכל מה שקראתי היה בלוגים (והרבה שירה, אבל זה לא כמו לקרוא ספרים באורך מלא)
למעשה, שום דבר לא משתווה לקריאה. היום ב15:00 אחר הצהריים התחלתי לקרוא וב20:00 כבר הייתי אחרי (מנגבת את הדמעות, ליתר דיוק. אם יורשה לי לחשוף ספוילר בנוגע למצב רוח שבו סיימתי את הספר המקסים הזה)
טבעתי ב'אשמת הכוכבים' (באנגלית: the fault in our starts)
ושמחתי שאני מסוגלת לרסן את הביקורתיות שהרגשתי באמצע קריאת הספר ולהנות מסיפור אהבה יפה באמת, מתוק, כתוב טוב, מתוחכם. לא הפסקתי לבכות מנקודה מסוימת ועד הדף האחרון, כולל תוספת די עניינית ואינפורמטיבית מאת המחבר.
הספר העלה בי גל חיובי וקליל של תהיות קיומיות.
מי ששוקע בפילוסופיה ומחשבות על המיקום והמשמעות שלו בחיים האלה יודע שלרוב זה לא נגמר בצורה חיובית. או שאולי זו רק אני, שיכולה לילות שלמים להשתגע ממחשבות. לרוב אני פשוט נכלאת בסבך המחשבות של עצמי, במושג 'נצח', בלנסות להבין שהחיים שלי הם לא מרכז היקום ושהחיים של כולנו רקומים אחד אל המסלול של השני בצורה אקראית לחלוטין ואולי לא.
כמו ב'כמה טוב להיות פרח קיר' (the perks of being a wallflower)
גם כאן, הסופר מעניק לדמות להקה אהובה ושירים משמעותיים שמוזכרים לאורך העלילה. זה מאוד מוצא חן בעיניי.
הבא בתור 'בריחה' של אלכס מונרו.
שום דבר לא יעצור אותי עכשיו
מלמלא את החור שיש לי בראש ובלו"ז.
מלהתמלא בהשראה
ולהרגיש שאני אוהבת את עצמי ומעשירה את עצמי
ולהתגעגע ללהיות נאהבת דרך דמויות שנעלמות באותה מהירות שבה נבראו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
