לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם


בלוג מחקר שנמצא בישראבלוג מ-2004 והוקם לצורך הדוקטורט של כרמל וייסמן. כרמל כבר דוקטור (ולא רק "דוקטור בלוג") מספטמבר 2010 אך ממשיכה לעדכן מדי פעם אודות מחקריה על בלוגים, פקצות ותופעות שהחלו בישראבלוג.
Avatarכינוי:  כרמל וייסמן

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2007    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2007

תרבות הטוקבק: בין פאתיה לאמפאתיה


ראיתם את הסרט "הטוקבקיסטים"? עכשיו אפשר לראות את זה אונליין. דבורית שרגל תהתה מדוע לא עסקו בסרט בתגובות בבלוגים. אמרתי לה שזה בגללי. בזמנו היתה לי שיחה ארוכה עם תחקירנית הסרט ואמרתי לה שאני לא ממליצה להכנס לזה. אמנם מבחינה טכנית מנגנוני טיקבוק (תגוביות בלשון האקדמיה) בווינט ובבלוגים דומים פחות או יותר, אבל אופן השימוש, סגנון הכתיבה/דיבור והקהילה שמאחוריהם שונים בתכלית, והסרט צריך פוקוס ברור, אין לשים את שני הדברים באותה הקלחת.

אצלנו כאן בישרא, למשל, אין "כנסו כנסו" ולאף אחד לא קוראים "אחד שיודע", כי מנגנון התגובות בנוי אחרת ובעצם התגובה נפרשת ללא כותרת. רוב המגיבים הם בעלי בלוגים מזוהים. ב"רשימות" יש כותרות לתגובות אבל הן נחשפות יחד עם הטקסט כך שאין לאן להכנס. בנוסף, סגנון הכתיבה המקובל בבלוגים שונה מזה שהתפתח באתרי החדשות, בין השאר בגלל שיש פניה לכותב ספציפי בגובה עיניים, שגם משתתף בעצמו בדיון. מסיבות אלו, המגיבים בבלוגים אינם "טוקבקיסטים" במובן התרבותי של המושג.

הצפיה בסרט עוררה בי מחשבות רבות. אחד הממצאים שלי בדוקטורט קשור לתגובות בבלוגים של ילדות ויש חלקים ממנו שרלוונטיים גם לתגובות של בלוגרים מבוגרים וגם לטוקבקים. אני עדיין מתלבטת אם זה תופס נפח של פרק שלם או נכנס עם מספר נושאים נוספים תחת "קהל הבלוג". אני משתפת אתכם קצת במחשבות שלי על הנושא.

אחד הממצאים העיקריים שלי על תגובות בבלוגים נוגע לכך שרובן המוחלט של התגובות הן פאתיות. בתקשורת פאתית הכוונה לכל אותו מלל שמטרתו אינה עניינית ותשומת הלב בו אינה מופנית בהכרח לתוכן, אלא שהוא נחוץ להרגעה, אישור או תמיכה. זה המקום שבו אנחנו מדברים רק כדי לגרום לאדם ממול להרגיש טוב או שהכל בסדר. כשאנחנו אומרים מה שלומך או יהיה בסדר אנחנו לא באמת מתכוונים לזה, זה מילוי פאתי. אורי ברוכין ציין פעם בתגובה לפוסט של שרון גפן שיש בתקשורת מסנג'רית אלמנט מוגבר של זה, וזה נכון.

 

מסתבר שגם בתגובות לבלוגים ובמיוחד בתגובות אצל ילדים יש בעיקר אלמנט פאתי. למעשה אנשים מעוניינים שתגיב רק כדי לדעת שהיית שם, לאשר שקראת, לדפוק כרטיס נוכחות, להראות שאכפת לך ואתה מעורב בחייהם. עומס רב על כתפיה של תגובה אחת וכמה קל להגיב ככה, אפילו בלי לקרוא ולפעמים אפילו תוך הודאה שלא קראנו, רק עברנו והגבנו כי אנחנו אוהבים אותך (לכאורה). וזה נסלח. תגובה במקום הקשבה, במקום נוכחות, במקום אכפתיות. פאתי במקום אמפאתי. פאתיה, שזה הקליפה של האמפאתיה, ללא הרגש, ההכלה, ההקשבה והנוכחות הדרושה לכך. מה הלך שם לאיבוד בדרך?

 

המצב הזה משתקף בבלוגים אבל לא ייחודי לבלוגים: כמה פעמים נחלצתם מחוסר קשב וחוסר ריכוז בעזרת תגובה שגרמה לחבר להרגיש בטעות שהקשבתם? כמה פעמים התקשרתם לחברים רק כדי לעדכן מה קורה ולהרגיש שפרקתם? כמה אתם באמת מקשיבים להם כשהם פורקים אצלכם, תוך כדי מחשבה מתמדת על מה אתם הולכים להגיד בעוד דקה או תכנון הסידורים שאתם צריכים לעשות דקה אחרי שהם יסתמו את הפה? החדשות הטובות הן שלא באמת צריך להתאמץ, אפשר להיות חברה טובה מאד של הרבה אנשים ככה, אם כל מה שצריך זה להנהן ולאיית את שמי נכונה (בעצם אפילו לא זה).

אני מזכירה לכם כאן השכם וערב שכתיבה ברשת היא גם דיבור. מה שמשתמע מזה הוא שקריאה ברשת היא גם הקשבה. ואנו איבדנו לחלוטין את היכולת להקשיב לאחר, יחד עם הסבלנות לקרוא טקסט שעולה על 500 מילה. מכירים את התגובות בסגנון "לא קראתי / לא קראתי עד הסוף, אבל....". אבל, ממתי לשתוק זה כבר לא אופציה?

תגובה כמעורבות וסכנת הסימום

לתרבות התגובה יש השלכות רחבות יותר. שי גולדן מציין בסרט "הטוקבקיסטים", שאנשים אשר פורקים בטוקבקים לא פועלים בשדה הפוליטי-חברתי. הם מהפכנים רק לכאורה. חוקרי התקשורת החלוצים, לזרספלד ומרטון, הזהירו מפני האפקט הזה של המדיה עוד בשנות החמישים. הם קראו לזה "סימום" וסטודנטים לתקשורת נוטים להבין זאת בטעות כאדישות, אבל כוונתם המקורית היתה לזה שאנשים יתעצבנו מול הטלוויזיה ולא ייצאו לרחוב, בשל התחושה שהם מעורבים מעצם הצפיה והתגובה.

עתה כשהתקשורת אינטראקטיבית, זה מעצים את אשליית הפעלתנות, מהפכנות ממש. אבל הדבר היחיד שממשיך לפעול במרץ הוא מנגנון הגירוי-תגובה הבסיסי, העכבר-מעבדתי, זה שאין בו יוזמה ממשית ואף לא תוצאות במציאות. המנגנון שההון והשלטון בונים עליו מבלי להצטרך לקונספירציות. הרעש הסימבולי של הטוקבקייה ישכח במהרה. מה שחשוב הוא שהרחוב ריק, שאף אחד לא עוצר אף יוזמה בגופו. לייתר דיוק, שאף אחד כבר לא פועל מתוך יוזמה עצמית, מתוך גופו.

צרם לי שאחת הטוקבקיסטיות בסרט אמרה שהיא מגיבה להמון סוגים של כתבות וכיף לה עם זה שהיא מעורבת בהמון נושאים. מעורבת? תגובתיות היא עכשיו הגדרה למעורבות חברתית? הפילוסופית מרגרט ארצ'ר העוסקת בפילוסופיה של פעולת העצמי כתבה על כך שסיפוקים מיידיים, בהם היכולת להגיב מיידית, יוצרים אשליה של אקטיביות מואצת אבל למעשה העצמי האנושי (human agency) אינו פעיל כלל. לא באמת אכפת לו, הוא לא מסוגל בכלל להוביל דברים עד סופם, לא יכול לגמור לקרוא פוסט אפילו, הנוכחות פשוט לא מחזיקה מים. וכשאין שם באמת מעורבות, במובן הפנימי של זה, אנו הופכים פסיביים באותה מידה שאנו מרגישים אקטיביים. מנגנון אשלייה מדליק שאולי מסביר בכלל את מה שלזרספלד ומרטון זיהו בזמנו כיכולת הסימום של המדיה.

 

הפילוסוף קן וילבר הזהיר לא פעם שבעידן שלנו מוחקים לגמרי את מה שקורה בממד הסובייקטיבי ומסתכלים רק על התנהגות נצפית. ככה מגיעים למצב המסמם שתגובה=מעורבות. מה שקורה כאן, רבותי, הוא תופעה שאני מכנה אותה אזלת-נוכחות על משקל אזלת-יד. הסוציולוג זיגמונט באומן אומר דברים דומים בהקשר לשימוש שלנו בניידים כאמצעי להתחמק מנוכחות. לא מספיק שפטרנו את הגוף מהצורך לחוש את המציאות באמצעות אמצעי התקשורת השונים, עכשיו אנחנו נותנים פטור גם לתשומת הלב ומאפשרים לה להתפזר על פני המולטי-טאסקינג שהרשת דורשת. וכשרק חלקיק קטן של האנרגיה שלנו בכלל מצוי בריכוז, גם לפוסט הזה כרגע, איך בכלל נהיה מסוגלים לתקשר משמעותית? במצב הזה איך בכלל מצפים מאיתנו למשהו יותר נעלה מתגובה מרפרפת שנורית כנגד גירוי?

 

לא פעם אנו דנים במה זה בלוג ומה זה לא וכבר אמרנו פעם שתגובות זה מרכיב קריטי בבלוג בעוד שהאמריקאים לא חושבים ככה. אני ממליצה בחום לקרוא את הטיעונים של דייב ווינר נגד מנגנון התגובות בבלוגים. יש בהם לא מעט היגיון וגם לא מעט בעייתיות, ואפשר להשליך משם הרבה גם לטוקבקים.  אתם עוד פה? לא, כי אנחנו כבר מתקרבים ל-900 מילה. בכל מקרה, תשארו, כי יש לי פתרון מפתיע לתרבות הטוקבק: הבלוג.

 

וורדפרס לכל טוקבקיסט

 

כדי לסתום למישהו את הפה, כל מה שאתה צריך לעשות זה לגרום לו לפעור את פיו חזק יותר, שהרי שני הקצוות חד המה. שנו חכמנו שלאן שאדם רוצה לילך מוליכים אותו ובהקשר שלנו: הטוקבקיסטים רוצים לדבר? למה להסתפק בשדה התגובות המוגבל של אתרי החדשות? דברו, דברו עד הסוף, דברו הרבה, דברו כל יום. אני פוצחת בזאת בקמפיין בלוג וורדפרס לכל טוקבקיסט. הבלוגים הם הפתרון המושלם לטוקבקיסטים. תחשבו על המצב שבמקום להחזיק מנגנון טיקבוק ולהיות במצב האבסורדי שגוף תקשורת אחראי משפטית לפליטות הפה של כל אידיוט במדינה - לכל טוקביסט בסרט הזה היה בלוג.

 

בלוג נותן את כל המקום לאדם לבטא את עצמו וליצור לעצמו "זנב ארוך", בעוד שהוא נעדר את הבולטות התקשורתית הנופלת כנטל על כל ישראל, ואם זה וורדפרס הרי שהוא גם אינו מהווה נטל משפטי גם על חברה מסחרית כלשהי, אלא מצוי באחריות הבלעדית של עצמו.

 

רוצים לנקות את המרחב הציבורי ולשפר את תרבות הדיון? יתנדבו נא אנשי הוורדפרס לעצב בלוגי כבוד לבכירי הטוקבקיסטים ולפטור אותנו מעונשם של אלו, באמצעות פתרון win win שנותן לטוקבקיסטים את מלוא הכבוד, המרחב והזרקור הדרושים למחייתם. למעשה, אפשר להרים פרוייקט אתרים מבוסס וורדפרס, כמו "רשימות", שמוקדש אך ורק לבלוגים של טוקבקיסטים כתגובה לכל ארועי החדשות אך בנפרד מהם. גופי התקשורת יוכלו לתת לינק לבלוגי הטוקבקיסטים, אם ירצו, מבלי להפוך אותם לחלק מהטקסט ומבלי לקחת אחריות על דעותיהם. זה סטארט-אפ.

 

 

נ.ב התשובה לסימום היא, אגב, שימוש במחאה הסימבולית באופן מוחשי. השימוש שנעשה בארץ בבלוגים כמרחב להתאגדות, בו "השידור הציבורי" פוגש את "ההסתדרות החדשה" (זוהי אגב חלק מכותרת המאמר שנכתב עבור "מגמות"), הוא היפוך הסימום לפעולה.

 

יאללה טקבקו אותי. או שלא

נכתב על ידי כרמל וייסמן , 25/11/2007 18:52   בקטגוריות בלוגינג כפעולה חברתית, בלוג כקהילה  
47 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של איתי() ב-10/1/2008 13:52
 



"הם לא משלנו": יחסי בלוגרים והתקשורת בישראל


אני מבטיחה את הפוסט הזה כבר מזמן אבל רק עכשיו התפניתי לכתוב אותו. התובנות שלי לגבי יחסי הבלוגרים והתקשורת בארץ צמחו על רקע כתיבת מאמר מחקר שיפורסם בקרוב על הבלוגים הפוליטיים המובילים, כאשר כחלק מהקריטריונים לבחינת השפעתם, בחנתי את הכיסוי התקשורתי שלהם.

 

לכאורה נדמה שהתקשורת הישראלית מתלהבת מבלוגים ובלוגרים, אבל בחינה מקרוב של הענין מגלה שיש לכך סייג:  גופי התקשורת מכירים בבלוגוספרה כחממה שמתוכה ניתן לגייס כשרונות כתיבה חדשים וכשיקוף של המרחב הציבורי שניתן לאתר בו חומרי גלם לכתבות. כל הבלוגרים שהפכו עיתונאים, הפכו לעיתונאי טכנולוגיה או תרבות ובידור. כל פעם שהבלוגים עלו על סדר היום התקשורתי היה זה בזווית בידורית, מציצנית או במסווה של דאגה חברתית, מהבלוגרית הגזענית דרך הבלוגרית המתאבדת ועד לבלוגר המזיין והבלוגרית האנורקטית.

 

הפעילות הפוליטית החשובה שמתנהלת באמצעות הבלוגוספרה כמעט ולא זכתה לכיסוי תקשורתי בהקשר רלוונטי. כש"לחץ חברתי" נלחמים על ביטול חוק ההסדרים, כש"עבודה שחורה" משפיעה על עובדות הקבלן של הדואר והמאבטחים להתאגד, או מפרסמת תשובות מעניינות וחשובות בנושאים שונים מפוליטיקאים, כש"משמר הכנסת" חושף את העוקץ בהצעת חוק חדשה – זה מעולם לא מגיע לעמודי החדשות הפנימיים. הבלוגים הפוליטיים שלנו סוקרו בהרחבה בראשית דרכם בעיקר בעיתונות האינטרנט ומוספי הנישה הטכנולוגיים. "לחץ חברתי" היו היחידים שזכו לסיקור גם בעיתונות מקומית ("העיר") והופעה אחת בטלוויזיה, בערוץ 1, הערוץ היחיד שעוד מוכן להתעסק עם נושא "רציני" על סדר היום. (כל זאת בשנה הראשונה שנבחנה במאמר שלי. השנה היתה כבר התקדמות עם הרדיו וקצת גלובס-דה מרקר, אבל העיתונות הכלכלית-פוליטית הארד קור, לא נשברה ולא פזלה אליהם. השנה יש גם כבר כמה בלוגים פוליטיים נוספים בשטח).

 

דה-פוליטיזציה של הבלוגוספרה

 

הקרע הזה הוא טריוויאלי, תגידו. בעיתונים לא מתעסקים עם הנושאים החשובים באמת ממילא, והעמדה של הבלוגרים מקוטבת אידאולוגית ביחס לעמדת העיתונים הגדולים. יתכן שזה היה נכון, אלמלא התקשורת כן התעניינה בסיפורים שלהם. מאבק עובדות הקבלן בדואר זכה לכיסוי תקשורתי נרחב ואף תחקיר ב"עובדה". זהו סיפור הצלחה שהקרדיט בו הוא נטו לעבודה שחורה, אבל מישהו הזכיר אותם בתקשורת כסיפור הצלחה בלוגי ראשון בארץ? התקשורת האמריקנית מפרגנת לבלוגרים שלה ויודעת למנות אילו מהשערוריות הגדולות מיוחסות לבלוגרים, אפילו שהתקשורת עשתה בהם את האימפקט בפועל (כגון פרשת מוניקה לוינסקי או הסנטור טרנט לוט).

 

אצלנו המצב הפוך. תקשורת המיינסטרים מתעלמת לחלוטין מהבלוגרים כגורם שעשוי להוות לה תחרות כלשהי ו"מייבשת" אותם. התחרות האלימה והמביכה בין גופי התקשורת המסחריים בארץ בשנים האחרונות אינה סוד והיא הולכת ומחריפה. זה די ברור מדוע אין בה מקום לפרגן לשחקן נוסף, אפילו שהוא לא בדיוק מתחרה עימה בשוק הסיפורים המקוריים. בנוסף, התנשאותם של בכירי העיתונאים לא מאפשרת להם לפרגן לכך שאת הכתיבה הפוליטית ברשת מובילים עיתונאים מנישות אחרות כמו תרבות וטכנולוגיה, או חלילה, אנשים מן השורה.

 

זהו גם הסבר אלטרנטיבי לפרשת אורן פרנק ורפי גינת. רפי לא היה מתעצבן כל כך אם עיתונאי אחר היה כותב זאת. נדמה לי שרוגל אלפר או רענן שקד כתבו זאת בצורה בוטה בהרבה. מה שמעצבן מנקודת המבט של העיתונאי, זה הבלוגים האלה, שכל אחד יכול לדחוף דרכם את האף לתחומים שהם לא עניינו. מה פתאום שפרסומאי או נהג אוטובוס או מתכנת, יספרו לי איך עושים תחקיר? לדעתי הכעס האמיתי פה הוא על המדיום הזה שמרעיד את קרקע ההתמחות והמקצועיות תחתינו ומשנה סדרי עולם.

 

הייתי מעזה ואומרת אף שבנסיבות הללו, התקשורת הישראלית עושה דה פוליטיזציה לבלוגוספרה. בעשר השנים האחרונות גופי התקשורת הישראליים חוו מעבר חד מאד לחשיבה מסחרית וכל מה שמדיף ניחוח פוליטי חזק מדי נראה להם ארכאי ולא מעניין. הבלוגרים הפוליטיים המרכזיים שלנו הם באמת נורא שמאלנים ויש להם אג'נדה מאד ברורה. אבל לדעת בדיוק מה אתה רוצה לקדם, זו כבר באמת מילה גסה בתקשורת, כשהנורמה הרווחת לסיקור היא תוכחה צינית בסגנון זקני החבובות, המתפרצים מדי פעם לנקיטת עמדה לגבי דברים שבקונצנזוס כמו פדופילים, אנסים, רצח וכאלה. מסחריות היא עמדה נוחה להשקיף ממנה על הפוליטיקה ואפילו יכולה להתפס בטעות כסוג של אובייקטיביות. אבל זה כבר סיפור רחב יותר.

 

זה מקרה שפתאום כולם מתאגדים?

 

בשבוע שעבר צלצלה אלי תחקירנית ערוץ 10. היא רצתה ליזום כתבה מגניבה על בלוגים וביקשה ממני ליעץ לה לגבי זווית שטרם נבדקה בתקשורת. אמרתי לה שנמאס לי מהכתבות המשעממות שלהם שמחפשות למי להציץ בבלוגים. אף אחד לא התאבד, התפשט או קילל ערבים אצלנו לאחרונה ואם היא רוצה לשקף נאמנה את 2007 בבלוגוספרה, הכתבה צריכה להתמקד בבלוגינג הפוליטי ובכל ההשגים שלו השנה. אילו השגים? אתם ודאי מגרדים בראשכם. נכון, נדמה לנו שהיה שם איזה סיפור הצלחה של עבודה שחורה עם עובדות הדואר, שרק אנחנו ידענו שעבודה שחורה אחראים לזה. אבל זה יותר מזה. שיתוף הפעולה והנוכחות המשותפת של עבודה שחורה ולחץ חברתי ברשת אחראי באופן ישיר למדי בעיני לכל מה שקורה במרחב הציבורי ובמשק כרגע.

 

זה לא במקרה שזוהי השנה הראשונה שבה אנחנו שומעים על שביתת מלצרים, התאגדויות מאבטחים ועובדי קבלן ושומו שמיים, התאגדות עיתונאים ב"הארץ" - כולם, שימו לב, בליווי בלוג.  אלו אינן תופעות אקראיות וההשפעה והתמיכה כאן היא של אותה קבוצת אנשים. אני לא פספסתי בכתבת הטלוויזיה את המלצרית מקופי טו גו מקבלת במקרה סמס תמיכה מחבר עבודה שחורה וועד המאבטחים, בשידור חי. זה במקרה? ושימו לב מי הם האנשים שהקימו ומתחזקים את בלוג ארגון המורים. זה שההתאגדות היחידה בעיתון בארץ, מתרחשת במערכת העיתון שבו חברי "לחץ חברתי" עובדים, זה במקרה? והיכולת של הכנסת פתאום להרים ראש מול האוצר ולתקוף את חוק ההסדרים לאחר 20 שנה של אימפוטנציה וזה שלפתע ילדי תנועות נוער מארגנים משמרות מחאה לביטול החוק שאף אחד לא שמע עליו לפני שנה, כל זה במקרה?

 

אז לא, הבלוגרים בארץ לא משפיעים כמו בארה"ב, כלומר לא באותה הדרך של השפעה ישירה וברורה. וזה לא אשמת הבלוגרים אלא אשמת התרבות הישראלית. בארה"ב  ערכי התחרות ההוגנת, חופש הביטוי הדמוקרטי והאחריות האישית של נבחרי הציבור היא (לפחות לכאורה) בסיסית וחשובה יותר מאצלנו. ולכן סנטור או כתב בכיר מתפטר כשבלוגר חושף שערוריה אודותיו, והעיתונים נותנים קרדיט לבלוגר הזה. רק בישראל, ראש ממשלה מסרב להתפטר גם אחרי ועדת חקירה ממלכתית והפגנה של מאה אלף איש בככר רבין, אז מישהו מצפה מבלוגר לעשות לו את זה? רק בישראל, קרה כבר פעמיים שעיתונאים פרסמו מחדש וללא כל קרדיט, סיפורים מקוריים מ"לחץ חברתי" ומהבלוג של דבורית שרגל ואפילו העיזו להתווכח עם הבלוגרים, שהם עיתונאים מקצועיים, שכאשר הם כותבים בבלוג הם לא בתפקיד ולכן עיתונאי רשאי להתייחס אליהם כאל שיחה ושמועה ברשת. רק בישראל.

 

אני חושבת שזה נושא מגניב לכתבה. כתבה ראשונה על הבלוגינג הפוליטי הישראלי וניסיון לשים אותו בקונטקסט של השפעה על אווירה ציבורית שיש לה תוצאות יפות אשר כל אחת מהן סוקרה כבר בתקשורת כארוע בודד. מה גם שהרעיונות שהבלוגרים הללו מקדמים מאד אולד-פאשן ביחס לקפיטליזם המתפרץ שאנו חוגגים כרגע. התחקירנית, כמובן, לא חזרה אלי. אולי היא התקשרה למישהו אחר בנענע שיספר לה על בלוגרית מתפשטת חדשה, או שאולי נעשה שוב את הכתבה על בלוגי פרו אנה? זה חשוב! ברור שזה חשוב. על זה כולם יסכימו. ושלא נדבר על הרייטינג.

 

עשו שלום עם עיתונאי ערוץ 10

 

ועכשיו אליכם, הבלוגרים, שמלקקים את השפתיים בהנאה ובהתלהמות. אתם לא יותר טובים. במקום לברך על ההזדמנות שנפתחה לשינוי ביחסים הללו עם איחוד נענע וערוץ 10, ולקבל בברכה את הבלוגים החדשים (והמרתקים!) של כתבי ערוץ 10, אשר למרות העדר הפנאי הבולט שלהם משקיעים בכם עם סיפורים נפלאים מאחורי הקלעים, הרבה יותר מעניינים מהכתבות עצמן, בינינו – מה אתם עושים? תוקפים. "הם לא משלנו", "הם בכלל לא בלוגרים" אתם אומרים. נו באמת! אז מה אם נענע התרגשו קצת ועשו להם עיצוב אחיד והם מקדמים אותם? מה הייתם עושים במקומם, מתעקשים להחביא אותם בבלוג מספר 55776869 כשיש להם דברים נפלאים להגיד והם עושים זאת בהתלהבות?

 

מה הם צריכים לעשות כדי שתואילו בטובכם לקרוא להם בלוגרים, להגיב בבלוגים האישיים שלכם 24/7 ולהתחנף קצת ל"ח'ברה"? אפשר לבקר אותם באופן אישי על תפקידם ואפשר גם לחשוף את הפחד שלכם לאן הולכת הבלוגוספרה כשמבליטים בה עיתונאים. אבל אי אפשר לומר עליהם שהם לא בלוגרים או שהם מתחפשים, או שהם לא עושים את המאמץ לדבר אתכם ולהקשיב לקוראים שלהם, שזה כשלעצמו עשוי להפוך לחצי משרה, כידוע לכם. והם באמת משתדלים.  

 

בעיני זו הזדמנות לקהילה הבלוגוספרית לקבל את התקשורת בברכה, לאפשר להם להתרגל לסגנון הבלוגי ולתת לנו כאן את הדברים הטובים באמת שבתקשורת אי אפשר, ולא לנהוג בהם כפי שחבריהם נוהגים בבלוגרים הפוליטיים שלנו. המקרים בארה"ב הוכיחו שיש צורך בשיתוף פעולה בין התקשורת לבלוגרים כדי להשפיע באמת, ואימוץ אנשי ערוץ 10 לכאן הוא צעד ראשון ענק בכיוון הזה. השאלה שלי היא האם אתם רוצים להשאר תופעה שולית וחבויה "למבינים ומסתחבקים" בלבד, או שלבכם פתוח למקום שבו כל מי שמוכן לבלוג הוא בלוגר? שבלוגינג הוא גישה וסגנון וזה לא משנה אם מכריחים אותם בעבודה או עשו להם עיצוב אחיד. בשורה התחתונה, הם נותנים מעצמם, הם משקיעים והם לגמרי כאן, לתחושתי, ממש בגובה עיניים.

נכתב על ידי כרמל וייסמן , 21/11/2007 16:52   בקטגוריות בלוגינג כמדיה  
114 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   6 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של כרמל ב-10/12/2007 19:42
 





66,654
הבלוג משוייך לקטגוריות: אינטרנט , ביקורת בלוגים , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לכרמל וייסמן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על כרמל וייסמן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ