לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


שלום. אני רלוש, ואני פיל.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2014

אחרי עשר שנים


     

לק"י

השבוע, לפני עשר שנים בדיוק, אחרי שבועות רבים של התלבטות, החלטתי לפתוח בלוג. לא ממש ידעתי מה יהיה כתוב שם. בהתחלה חשבתי שכל פוסט אמור להיות משהו גדול, בעל מסר מסויים, בעל תוכן יצירתי כלשהו.

ואז החלה ההתמכרות.

מפוסט אחד ביום זה הפך לשניים, ומשניים לשלושה. וככל שהתחלתי לכתוב יותר, כך התכנים של כל פוסט היו יותר ויותר חסרי תכלית. הייתי כותב פוסט ורושם מה אכלתי לארוחת בוקר. הייתי כותב פוסט אחרי שהייתי מתפלח מבית הספר, ואפילו לפני שהייתי יוצא עם חברים. היומן הזה הפך להיות חלק משמעותי בחיי באותה תקופה.

אחרי שנה עברתי תהפוכה בחיי. בפעם הראשונה עזבתי את הבית, עקרתי ממקום מולדתי ועברתי לגור בירושלים, בפנימייה , שנה לפני צבא. היה ברור שאכתוב פחות. הכרתי חברים חדשים, ומשום מה בחרתי שלא לספר להם על הבלוג. אולי משום שבאותה תקופה הם היו מאוזכרים בפוסטים שלי , ופחדתי שהם ייפגעו אם יוודע להם הדבר. לכן חייתי חיים כפולים, אפשר לומר. הייתי קרוע בין חיי הקודמים לבין המציאות שכל כך לא קיבלתי. רציתי להשיב את הגלגל לאחור, להיות שוב ללא מחויבות וללא אחריות. הייתה זו שנה קשה מאוד עבורי, משום שהרגשתי שהייתי תלוש, לא מחובר. והיציבות היחידה שהייתה שם הגיעה מחבריי החדשים שבסופו של דבר , עברו את אותו תהליך אך היו יותר חזקים ממני מנטלית.

השנה ההיא חלפה. ערב לפני הגיוס לצבא, לשירות קרבי, כתבתי פוסט מודאג ומפוחד, עם קמצוץ אופטימיות שהשד יודע מאיפה קיבלתי. השלמתי עם זה שאצטרך לרדת מפוסט לשבוע- לפוסט לחודש. וגם זה לא בטוח.
החודשים הראשונים בצבא היו חרא. היה נדמה שכולם מסתגלים הרבה יותר ממני. קרעו את כולנו, הוציאו ממנו את האויר, צעקו עלינו, הפחידו אותנו, ובין לילה לבוקר, שש שעות שינה מטכ"ליות, שאתה נרדם ברגע שעיניך נעצמות, ומתעורר שניה אחר כך לקולות השכמה ופתיחת שעונים. ריחמתי על עצמי באותה תקופה, אבל משום מה איכשהו הכרחתי את עצמי לצוף ולהישאר אדיש לכל ההמולה סביבי. כשהייתי יוצא הבייתה הייתי כמו כלב ששיחררו לו את הרצועה, ושוב השמחה והאושר היו שבים אלי בבת אחת.
עד למהפך.
אני לא יודע איך זה התחיל. אולי זו הייתה שיחה קלה בשולחן של ארוחת הערב, אבל פתאום הרגשתי כוחות חיים מוזרמים אלי, והחלטתי- מעכשיו הצבא הוא הבית, והחברים הם המשפחה. כבמטה קסם האופטימיות חזרה ללחיי, צחקתי, נהניתי. וככל שהיה לי יותר קשה פיזית, והתנאים בצבא היו מחריפים, כך הסיטואציה הייתה מצחיקה אותי יותר. לאחר כל שלושה שבועות, הייתי חוזר הבייתה וכותב במשך שעות. והפוסטים היו ארוכים ארוכים. אני בספק אם מישהו אי פעם הצליח לקרוא את כל מה שנכתב. אבל הייתי מאושר מאוד.

לאחר הצבא, הגיע ההתחזקות. זו הייתי תקופה בחיי שבה חיפשתי שלווה. לא חשבתי על מחר, חשבתי על הרגע, ניסיתי לראות את היופי והטוב בהכל, ואכן ראיתי. וכל הרהור שקפץ לי לראש נכתב תיכף ומיד בבלוג. והפוסטים הכילו תכנים מהורהרים מאוד, שלווים מאוד. כמוני.

ואז התחילו הלימודים, לימודי הנדסה, ארבע שנים. ארבע שנים של רציונל וריאליות. התאהבתי בלימודיי, ונתתי את כל כולי, במשך ארבע שנים הייתי לומד ללא מעצורים, מהבוקר עד הערב. תקופות ארוכות שהייתי מגיע לפני כל הסטודנטים, וחוזר מאוחר בלילה, בעשר, או באחת עשרה, מאושר ומרוצה מיום לימודים ארוך עם חבריי. היה לי טוב בתקופה הזו. הידע שרכשתי אינו בר תחליף. אך הלימודים, שהפכו להיות התחביב המרכזי שלי- גנבו לי את שאר התחביבים שלי. באותן השנים הייתי נפנה לכתוב פוסטים קצרים יותר. נקודות זריזות על חיי, מסמן לי, שלא אשכח, איזו תקופה בחיי זו הייתה ומתי.

עשר שנים אחרי אני מביט ולא מאמין, כמה היומן הזה מכיל. כמה תהפוכות בחיי, מן קצה אחד לשני, גלומות בכל דף ודף.

בכל השנים הללו הקפדתי לא להפסיק לכתוב. היה לי חשוב ליצור רצף, למען הסדר הטוב, כדי שאזכור את חיי, כדי שלא אשכח תקופות. לפעמים זה בא לי באופן טבעי, לפעמים נשמתי הייתה היוצרת, ולפעמים הייתי צריך להושיב את עצמי מול המסך כדי לכתוב.

אינני יודע אם אמשיך מכאן באותה המתכונת כפעם. מצד אחד, מפחיד אותי לחשוב שאולי יווצר מצב בו לא אכתוב במשך תקופה שלמה, אך אני אשקר אם אחשוב לעצמי שזה לא יקרה. מצאתי את שאהבה נפשי. ומעתה אנו עומדים לחיות בשניים. ויחד נבנה בית מאושר ושמח.
אינני יודע האם הבלוג יהיה מנת חלקי כמו פעם.
ומצד שני, אי אפשר לדעת. כשם שבעשר שנים האחרונות עברתי תקופות שבהן כמהתי לכתיבה, כך יכולות בהחלט להגיע תקופות כאלו שוב. אין לדעת.
ומי יודע מה עוד החיים היפים יזמנו לי..

=]


נכתב על ידי , 29/8/2014 17:50   בקטגוריות רלוש שבפנים, מסיפורי רלוש  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בן: 27





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרלוש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רלוש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ