לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

איתמר סול

חיים של בן קיבוץ


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2009

רציתי לספר סיפור טוב (אמת ובדיה)


 

אלון חילו, חתן פרס ספיר לשנת 2009, כתב רומן היסטורי על העלייה הראשונה, וירון לונדון, מראיין סקרן וחקרן, שאל אותו לגבי אחת מהסצנות בספר. השאלה הייתה, איך הוא יודע, בפירוט כזה, מה קרה בין שתי דמויות היסטוריות. התשובה של חילו נראית לי חשובה. הוא אמר שאם יש סיכוי, ולו הקל ביותר, שהסצנה הזו אכן התרחשה במציאות, הרי שמותר לו כסופר לכתוב אותה.

 

המוטיבציה שלי לכתוב את הסיפור היא לא תיעוד ולא הנצחה. חשבתי פעם להיות אולי היסטוריון. היסטוריה בשבילי היא רצף של סיפורים מרתקים. שוורץ (הנה, עוד בדיה) המורה שלנו להיסטוריה (לא לספרות) היה בשבילי מודל לחיקוי. לא בחרתי בסוף בהיסטוריה כי הצורך בהיצמדות לעובדות הפריע לי. מרתק לקרוא היסטוריה, אבל נראה לי משעמם לטרוח בבדיקת העובדות כאשר אפשר לבדות אותן. ואכן, היום אני חוקר ומלמד בתחום אחר.

 

כתבתי את הסיפור כי אני אוהב לכתוב סיפורים, זה קודם כל. במקרה כזה, קלות הבדיה נוחה ביותר. יכולתי אמנם לכתוב סיפור דמיוני מההתחלה ועד הסוף, אבל רציתי לכתוב גם על מותו של יובל. יצא שעטנז שאצלי הוא טבעי. אני נוטה בדרך כלל לבלבל בין דמיון למציאות. אני מעלה בעבודה שלי רעיונות שאנשים רציניים לא יודעים אם אני באמת מתכוון. אני שומר על כובד ראש סביר בעיקר בפני סטודנטים שבאים ללמוד ממני על העולם ולא על הדמיון שלי.

 

נעבור לדוגמאות?

 

היינו שלושה אחים. לא שניים. אחד מת ושניים נותרו בחיים. אז למה מחקתי מהסיפור את האח הנוסף? החיים שלו מגבילים לי את הדמיון. איך אני יכול לספר עליו בדיות, בלי לחשוש שאני גורם לו עוול? בינתיים, הוא קורא את הבלוג. הבלוג, אם מותר לשים את הקלפים על השולחן, הוא ברובו על מתים שלא יודעים עליהם שהם מתים.

 

הדודים מתל אביב הם אמיתיים וחיים. אחד מהם אפילו מפורסם מאוד בתחומו. אבל, הייתי צריך אותם בסיפור. הם יצרו פרספקטיבה. אז איך כותבים עליהם? והם קוראים בבלוג. אז כתבתי עליהם מעט, גם אם יכולתי לכתוב ספר שלם רק עליהם. אי אפשר לכתוב מעט על אח שחי איתי יומיום את הכאב ההוא. יכולתי למשל לספר על בן הדוד, המפורסם ההוא, שמתקשה להבין שהקלידים במחשב הם לא מסמרים ובמקום להחליק עליהם בעדינות, הוא מכה בהם כאילו הם מס הכנסה שחייבים לדפוק אותם. אחותו, למזלו הטוב, מספרת לו בקיצור על מה הבלוג ובתוך כך גם מסבירה לו. אח שלי, אגב, גם מפורסם בתחומו.

 

ככל שאני רוצה לספר סיפור, העובדות אינן חשובות כמו הדינאמיקה הפנימית. דינאמיקה של סיפור היא בשבילי לרוץ אחרי הסיכויים של דברים להיות במציאות. סיפור טוב לא מחמיץ אף סיכוי טוב, גם אם הוא רחוק מהמציאות. רציתי לספר סיפור טוב.

 

אבל, רגע. אם אני מדבר על סיכוי טוב, איך הגעתי מדי פעם לסצנות מופרכות, כולל בפרק האחרון? נדבר על זה בפוסט הבא.

 

נכתב על ידי , 25/6/2009 17:03  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי: 

מין: זכר




11,680

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיתמר סול אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איתמר סול ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ