הייתה זו שנה מלאה טלטלות,

גם הטובות - וגם הרעות,

ובמבט לאחור, בהרהור חטוף

אני מבין שהבלוג הזה הספיק כבר לעוף.

הבלוג הזה הוא הבלוג היחיד

שלכתוב בו הייתי מתמיד,

ולמען האמת הוא פעיל כבר שנה

עם מעל 13,000 כניסות - בלי הגזמה!

הבלוגיספרה הפכה לחלק חשוב

ובלתי נפרד מאורח חיי העלוב -

וכאן מגיעה התפנית החדה -

שהלך והשתפר במהלך השנה.

הכתיבה הפכה פחות אדוקה,

והרבה אירועים נשארו רק טיוטה.

כמה מהן מאוד עמוקות

בהן מחשבות אישיות מוצגות.

בסקירה ארוכה של המקום האדיר

אני מוצא זכרונות שלא רציתי להשאיר,

או אנשים שונים שרציתי לעזוב

ודברים נוראיים שראיתי מקרוב.

ומהצד השני ישנם זכרונות

כל-כך נעימים ומלאי תקוות,

ואנשים טובים, ומקומות נחמדים,

והחברים הכי, הכי טובים.

אני קורא ומרגיש אהבה בכל הגוף,

ודחק שבי, שרוצה לעוף.

מגיע זמן בו אדם

יודע שצריך להשתחרר לפני שיהיה מאוחר.

המקום כבר לא חי, אלא הפך לשממה.

נכנסים לכאן ורואים אכזבה:

פוסטים קצרים וחסרי עניין

על מחשבות משמימות וסיכומן.

הפתיחת השנה הבאה עלינו לטובה,

מגיעה עוד מחשבה ואיתה ההבנה

שזהו, הגיעה העת

לערוך למקום סגירה מכובדת.

הבלוג, כאתר, יישאר פתוח,

אך ידי הכותבות ילכו לנוח.

ידוע שכל המוסיף - גורע,

אז אני את זאת היום מונע.

הבלוג עזר לי כשהייתי לבד,

כשמשהו קרה ובכיתי בצד,

כשלא היה למי לפנות וההרגשה הייתה רעה

ואף אדם לא רצה להביע דעה.

אך היום, למזלי, הדברים שונים.

ישנם אנשים שלי כה קרובים,

עליהם אני סומך במים ובאש

ולהם את כל סודותי אלחשש.

ניר, שהיה שם כשהיה לי כה רע,

תמיד רצה לעזור, תמיד ידע מה קרה.

גיא, שתמיד הראה נכונות להקשיב,

כשהמצב רע - תמיד מילה טובה בפיו.

לי, שבכל המצבים כבר הייתה,

תמיד ידעה מה לעשות, תמיד לקחה לשיחה.

ועוד רבים ורבות שתרמו בגדול

להיותו של הבלוג הזה

בעולמי להכל.

כמה דברים שלא העזתי לומר,

נשארו בכמה טיוטות במאגר.

מעטים האנשים להם אותם אראה,

אך בפרסום אותם לעולם לא אזכה.

אך חוץ מכך כולכם כבר יודעים

על אימי, ואחי, ועל החברים,

ועל המסע לפולין, והטיול השנתי

והגדנ"ע שלא הייתה, והאירוח הגרמני,

והיומולדת השישה-עשר, ולידור המד-הי-מה

שהביאה לי את תל-אביב

על מגש כולו פלדה,

והעיר הגדולה עם החברים הכי טובים,

ועבודה של שש שעות בחדר אוכל מלא זבובים,

ומסע דרך מדבר, והטיסה הראשונה,

החדר המשופץ, המחשב והטלויזיה,

ניר, ולי, וגיא, ויאנה,

לידור, עופרי, לירון, ואנה,

ועוד שלא מגיבים אך קוראים באותה מידה

והפכו את כתיבת הבלוג לחוויה מדהימה.

הזכרונות יישארו לעוד זמן רב מאוד,

ואולי יום אחד אשוב לכאן עוד

ואקח את כל הרשומות הדוהות

ואהפוך אותן ליומן זכרונות

שישכב גם הוא בקופסא על השולחן

ביחד עם האוזניות, הסרט לשיער ושאר הבלאגן.

אני יוצא מהבלוג לזמן לא מוגבל

בידיעה שיש לי תחליף שחבל -

חברים כה טובים, שיודעים להקשיב,

עליהם אפשר לסמוך, ולהם כבר אין תחליף.

חברי הם משפחתי, וזו מהותי.

ובפעם האחרונה - שלכם, רוני.