לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


Avatarכינוי:  b l a c k s h e e p

בת: 19

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2015


הלב שלי נשבת קצת, אבל לא יותר מידי. לא נכנסתי עמוק אז זה לא כל כך כאב. המחשבות עדיין שם, אבל חוץ מהן יש רק אכזבה, בעיקר מעצמי, שנתתי לעצמי ליפול ככה שוב, גם אם הפעם זאת הייתה רק מעידה קלה.

 

עטפתי את עצמי השבוע בסיפור אימה נוראי. לא בגלל הסיפור, אלא בגלל הדמויות. זה לרוב ככה, אני מעדיפה את הדמויות על הסיפור. אני מאמצת אותם וקוראת להם ילדים שלי ובוכה כשמשהו רע קורה להם, וכשמשהו טוב קורה להם אחרי משהו רע. יותר קל לאהוב דמויות דימיוניות שלא צריך להתמודד איתם פנים מול פנים.

 

אתמול בלילה נזכרתי ברגעים בחיי בהם הרגשתי שאני חיה חיים של מישהו אחר. באותם רגעים תמיד הרגשתי כאילו אני יושבת בצד על כיסא וצופה במה שקורה, שאני לא באמת חלק מהסיטואציה, למרות שללא ספק הייתי. רגעים כמו שרואים בסרטים, דברים שאין מצב שיקרו לי, הרי תמיד הייתי ותמיד אהיה הצופה מהצד. אולי בגלל זה הסיטואציות האלה אף פעם לא החזיקו יותר מידי מעמד.

 

שני בנים מהעבודה מציעים לי לצאת איתם כל הזמן, אחד מטריד והשני משעמם. אני לא מסכימה לאף אחד מהם, נמאס לי לתת צ'אנסים, בעיקר לאנשים שמגעילים אותי. זה גורם לי לתהות אם אי פעם אצא עם מישהו שכן מוצא חן בעיניי ולא אהרוס הכל עם החרדות החברתיות והרומנטיות שלי.

 

 

 

 

אני חושבת שהגעתי לגיל כזה שאני חייבת שיהיה מישהו לצידי. זה כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו כשאני לא דואגת לדמויות דמיוניות. זה מסריח, כי כל כך נוח לי לבד, כל כך קל, ובכל זאת אני רוצה שמישהו יהיה איתי.

נכתב על ידי b l a c k s h e e p , 28/2/2015 20:23  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




לקחו ממני את הנסיכה הקטנה שלי, אני לא אעבוד איתה יותר בכלל. כל כך עצוב לי. אני לא חושבת שאי פעם התגעגעתי ככה למישהו. אני רואה אותה לפעמים עוברת פה ושם וכל פעם אני רוצה פשוט לבוא אליה ולחבק אותה חזק חזק ולא לעזוב. היא כל כך מתוקה שכואב לי. אומנם סבלתי ממנה המון, ובכל זאת אני מרגישה שנוצר ביננו קשר מאוד מיוחד ועמוק, וזה הדדי. באתי להביא משהו למקום אליו היא עברה והיא ישר באה אליי וביקשה לחזור למקום הקודם שבו אני נמצאת, וכשאמרתי לה שלא ושהיא פה עכשיו ושאני חייבת ללכת, היא אמרה לי 'אל תלכי', בקול כזה שרציתי פשוט לפרוץ בבכי שם באמצע הסלון.

זה כל כך מוזר שהיא זאת שעוזבת אותי, ולא אני אותה. כשהיא עוד הייתה איפה שאני עובדת, אם הייתי נשארת יום חולה בבית ואז היה סוף שבוע, התגעגעתי אליה עד אין סוף, וכששוב התראנו היא חייכה כמו השמש והתרוצצה ובילבלה לכולם את המוח עם דיבורים חסרי תוכן. אני אוהבת אותה כל כך, היא כמו הבת שלעולם לא הייתה לי, ואני ממש מקווה שאוכל לעבוד איתה שוב. היא הייתה קרן האור של היום שלי, כל פעם אחרי שבית הספר נגמר והגיע הזמן לארוחת צהריים כל כך ציפיתי לזה; 'אני הולכת לראות את ליאורי עכשיו'. עכשיו בארוחות צהריים אני מסתכלת על המקום שבו היא פעם ישבה בעצב ועדיין שומעת אותה אומרת 'עוד' בזמן שהיא מצביעה על כערת הקוסקוס.

אחרי שהעבודה נגמרת אני מסתובבת בבית ומתלוננת שאין לי מה לעשות, עכשיו כשליאורי לא שם. העובדים האחרים אומרים לי שזה טוב ושעכשיו אני יכולה לנוח. אני לא רוצה לנוח, לא ככה. קשה לי עם שיעמום ולקחתם ממני את החברה הכי טובה ממני במקום הזה, מה אני אמורה לעשות? הפלאפון זה טוב ויפה והכל, אבל לא כשאין לי את ליאורי לידי שממלמלת 'רוזי' ללא הספקה, לוקחת לי את הפלאפון מהיד ונכנסת לאפליקציה של היוטיוב, רק כדי שאגיד לה שאין לי קליטה ושאין לי מושג למה היא מתכוונת בזה שהיא אומרת 'רוזי', והיא כמובן עונה לי במבט חלול וכמובן במילה 'רוזי'.

בנוסף להכל, נשאר לי עוד כל כך הרבה זמן במקום הזה, ועכשיו אני מרגישה שמי שמילא והציף לי אותו הלך. זה יעבור, העצב יעבור, אני יודעת, אבל כל כך קשה לי עכשיו. אני רואה את עצמי עוד 50 שנה, נזכרת בליאורי הקטנה והעגולה מהלכת בבית כמו פינגווין עם חיוך שובב, מנסה להציק לאחרים רק כדי לקבל קצת תשומת לב. פעם בחנוכה הייתי כל כך עייפה ומוטשת שלא היה לי כוח לכלום, וליאורי הלכה, לקחה נר, באה אליי והתחילה לשיר לי 'נר לי נר לי'. הייתי כל כך עצבנית באותו זמן שפשוט לקחתי ממנה את הנר והחזרתי למקום, אבל כשחזרתי הביתה ונחתי ונזכרתי במה שהיא עשתה, פרצתי בצחוק.

אני אומנם לא מכירה אותה הרבה זמן, אבל אני יכולה לכתוב עליה ספרים שלמים. כל פעם שאראה אותה ארצה לבכות עכשיו, אבל אין מה לעשות, אלה החיים.

אני אתמודד.

 

 



 

 

נכתב על ידי b l a c k s h e e p , 18/2/2015 19:10  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





20,058
הבלוג משוייך לקטגוריות: אינטרנט , החיים כמשל , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לb l a c k s h e e p אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על b l a c k s h e e p ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ