לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



Avatarכינוי:  .peach

בת: 22

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2017    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2017

דייט


כמה מהאנשים שבאמת מכירים אותי קוראים פה? נראה בימים אלה ממש, אולי (אולי!!!) חצי בנאדם. אז אני יכולה לכתוב פה מה שבא לי, נכון? כי מי שאני אכתוב עליה את זה בטוח לא תקרא את זה.

אני מקווה.

ישראבלוג נהיה כל כך אישי ופרטי שאפילו אני שוחכת שהאתר הזה קיים לפעמים. עד שאני באמת צריכה אותו.

 

קמתי היום בארבע בבוקר מכאבי בטן והתחלתי לחשוב על מה לכתוב פה, עליה. אבל לא רציתי לקום מהמיטה כי הכל כאב לי אז אמרתי לעצמי שאני אכתוב אחר כך. עכשיו אחת עשרה וחצי בלילה ואני כותבת מה שאני לא זוכרת שרציתי לכתוב.

 

 

אני לא יודעת למה היא הציעה לי לצאת איתה. אני לא רוצה לחשוב על זה, אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה. כמו שאומרים לך "אל תחשבו על סוס" - ואתם חושבים על סוס. אני תוהה אם היא תמיד חיבבה אותי, כמו שאני תמיד חיבבתי אותה, או שזה היה להט של הרגע. האני שהיא מכירה זאת האני עם הפילטרים הכבדים שאני שמה לעצמי כשאני מדברת עם אנשים שאני לא בנוח איתם. אני מנסה, ממש מנסה, אבל עוד לא הגעתי למצב 'נוח' איתה. אני לא במצב נוח עם אף אחד כמעט, אז זה לא אמור להדאיג אותי. אבל זה בכל זאת מדאיג אותי.

אז נפגשנו אי שם, במרכז של סוף העולם, והיא לקחה אותי לאכול משהו שהיא אוהבת, משהו שהוא חלק מהתרבות שלה. היא סיפרה לי כל כך הרבה על עצמה, ויש לה חיים כל כך מעניינים. לא יצא לי לפגוש מישהו כמוהה קודם. והיא מגניבה בכל המובנים, וכשאמרתי לה את זה היא צחקה. היא שילמה כי היא אמרה שאני נסעתי רחוק בשבילה. אחרי זה היסתובבנו במרכז של סוף העולם, הכל היה ציבעוני במיוחד כי יוני, ומלא באנשים כמו תמיד. היא המשיכה לספר לי דברים, ובשלב מסויים התחלנו ליצחוק ולהחזיק ידיים למרות שהיה לח וחם נורא והזענו הרבה. לא הייתה אווירה רומנטית או משהו, זה הרגיש כמו להיות עם חברה. עד כמה רומנטי המרכז של סוף העולם יכול להיות? מקומות רומנטיים הם, מניסיון אישי, מבודדים וחשוכים. בסוף, אחרי שניפרדנו לשלום, הגשתי רע שלא דיברתי הרבה. אני פשוט לא מצליחה. היא דיברה המון. הרגשתי שאולי עשיתי משהו לא בסדר. כשהגיע האוטובוס כתבתי לה הודעה שהיה לי כיף ושאני מצטערת שלא דיברתי. היא אמרה שהיא נהנתה ולא היה לה משעמם, ושהיא תוכי ויכולה לדבר מספיק בשביל שתינו, ושהיא כבר מתכננת מה נעשה בדייט הבא.

אחרי זה חזרתי לעמק שבצפון סוף העולם והלכתי לעבוד והייתי תשושה כל כך. לא ידעתי מה עכשיו. המוח שלי רץ. לא מספיק לעבוד. גם כשאני מנסה להעסיק את עצמי, תמיד המחשבה של 'מה עכשיו? מה הלאה?' חוזרת אליי. אני יודעת שאני לא צריכה לדאוג אבל אני לא יכולה לא לדאוג. יש לי ניסיון רע בדברים האלה. דייטים. מערכות יחסים.

כבר הרבה זמן לא הרגשתי שאני רוצה דייט שני. אבל הינה זה כאן. ואני מקווה שזה ימשיך לדייט שלישי ורביעי וחמישי וכן הלאה - אבל שוב, אני לא רוצה לחשוב על זה יותר מידי.

מפחיד אותי שאנחנו לא מתכתבות. היא כתבה לי הודעה יום למחרת לגביי משהו ממש דבילי שקרה שהיא השביעה אותי לא לספר לאף אחד. אבל אחרי זה לא התכתבנו יותר. אני פשוט לא יודעת מה לכתוב. אולי גם היא לא. אולי תוכים לא יודעים לכתוב הרבה.

אני כל כך מודאגת שאני מנסה להמציא נושאי שיחה מראש, וכבר יש לי רעיון מה לכתוב לה - אבל אוכל לשלוח את זה רק בשישי בערב. איזו לוזרית אני.

בכל מקרה, עכשיו אני חולה, עם חום קטן אבל מציק, בחילה וסחרחורת שלא מאפשרת לי להינות מאוכל כמו שצריך. המזגן באוטובוס היה אינטנסיבי, למרות שהייתי עם מכנס ארוך, נעליים סגורות ואפילו הבאתי איתי ג'קט.

 

אני לא יודעת מה יהיה ואני לא רוצה לחשוב על זה. אני לא יודעת מה יש עכשיו ואני לא רוצה לחשוב על זה.

אם יהיו לי עוד מחשבות טורדניות אני כנראה אחזור לפה, כי רק חצי בן אדם שמכיר אותי באמת קורא פה. היי לך.

נכתב על ידי .peach , 7/6/2017 00:14  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





21,851
הבלוג משוייך לקטגוריות: אינטרנט , החיים כמשל , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל.peach אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על .peach ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ