לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2014

אחד הדברים


הכי נוראיים שיכולו לקרות לי, הוא זה שהפסקתי לכתוב.

 

כלומר, קראו לי הרבה דברים כואבים שהביאו למצב הביש הזה שבו אני כיום, להתנהגות הזולה והאובדנית הזו, אבל גם זה שהפסקתי לכתוב מסווג אצלי כדבר טראגי. כך גם הפרידה מהבן זוג, אני שונאת אותו, אני כועסת עליו. אני שונאת אותו במובן של אוהבת אותו יותר מידי. הכעיס אותי כל-כך שתמיד אחרי כל ניסיון שלנו לפרידה הוא לא טרח לברר אפילו מה שלומי. לברר שעדיין לא שקעתי לי בתרדמת נצחית עם מנה עודפת של כדורי דיכאון, שגם ככה כבר לא עושים את העבודה.

הצבא המסריח הזה. האנושות כולה.

כזו מיותרת.

 

להפסיק לכתוב משתווה מבחינתי לזה שאלוהים נתן לי מתנה, זרע, שששתלתי כשהייתי צריכה מפירותיו ופשוט לא טיפחתי, לא השקיתי כשצריך, לא נתתי מספיק תשומת לב. עד שהוא נבל...

 

אני כאובה. ואני מתמודדת עם הכאב הזה בדרכים מופקרות. מינית ורגשית. כאילו שזה ייתן לי המשכיות למה שהיה לי עם הבן זוג. אני מחפשת המשכיות, ותו לא. מכריזה בפניי גברים שאני מכירה בקושי שבוע שהתגעגעתי אליהם (מושג שאני מכירה מהזוגיות שלי, אז אני פשוט אומרת אותו, כהרגל,התמודדות, אפילו שהוא לא משקף באמת משהו עמוק, רק כדי להרגיש טיפה ממה שמוכר), כופה עליהם שיחות נפש שכאלה שהם לא באמת רוצים. 

מעכשיו. אני כותבת כל יום. כל מחשבה.

אהיה שבויה של הכתיבה.

 

אני מתפתה לנצל את כל האנרגיה שלי עד לבכות על שהפסקתי לכתוב במקום פשוט לכתוב.

אני בוכה על הזמן שלא יחזור. על הזמן שבו יכולתי להתפתח.

על הקוראים שהלכו.

שכנראה הבינו שאני לא "בלוגרית רצינית", שאני נעלמת.

על קטעי כתיבה שיצאו לי כל-כך מאולצים באופן מגעיל.

 

אני מסתכלת עכשיו על האוגר שלי. היצור הקטן והמכרסם הזה עם העיניים המבריקות שנראות כמו חרוזי פלסטיק שחורים ופנינתיים.

כן, קניתי אוגר, הייתי צריכה איזה יצור חי בחדר, אולי ארגיש פחות לבד.

 

אתמסר ליצירה. בלי גברים. בלי גברים יותר לעולם.

בעצם, לא לעולם. אבל אני רוצה להרגיש ככה. משוחררת. מנוערת מהצורך בהם. אפשר לחשוב מה יש לכם. כולה צינור שרירי בין הרגליים ומוח שמתוכנת לומר לנו מה שאנחנו רוצות לשמוע.

 

סתם. מתלוצצת.

אני משעשעת את עצמי.

 

דיי לבכות.

רק ליצור. לזרום הלאה...

להיות מאושרת

להיות מסופקת

פשוט לזרום...

לחשוב כל יום מה אעשה היום כדי שיהיה לי כיף

כדי שאתפתח.

 

נמאס לי לבכות על הזמן שלא יחזור ועל הכתיבה שלא נוצלה.

עצתם זה שאני עכשויו פה, בבלוג הזה, בתיבת טקסט הזו. אני מאוששת אותה מחדש. אני צריכה לזכור את זה.

 

אני כבר לא איכותית, לא כאדם, לא כבחורה. בשבועות האחרונים עשיתי דברים שאני לא גאה בהם עם גברים.

אומנם הבנתי שמגע אינטימי עם בחור שאני לא מאוהבת בו, רק לשם איזשהו פורקן בשרים (נגדיר את זה ככה באופן עדין) הוא לא כזה "סוף העולם", הוא לא ימוטט אותי מבחינה רגשית ויגרום לי להרגיש שהרסתי את החיים שלי כפי שתמיד חשבתי. אבל זה לא נעים. פשוט לא נעים. את מרגישה כמה המגע ריקני. נעים רק לבשר בלבד. וגם לו לא כל-כך.

כשהבחור אמר לי במיטה בזמן שליטפתי לו את הראש והסתכלתי לו בעיניים "את יודעת שזה לא יכול להוביל לשום מקום רציני, נכון?", כנראה הזכיר לי את זה כי במבט שלי קשה לא להבחין מה אני מחפשת, באותו רגע הכה בי בחוזקה הידיעה שזה לא בשבילי. פשוט לא בשבילי. הבנתי שאני צריכה גבר שבמקום שיגיד לי את הדבר הזה יגיד לי "אז מה עושים מחר?".

וזה לא שהבחור הזה לא היה בסדר. אני הייתי לא בסדר, והיחס שלו פשוט היה בהתאם, זה הכול.

הבנתי באותו רגע שאני רוצה לחזור להיות הבחורה שאיתה בונים חיים. שהאדם, אפילו לא כגבר אני מגדירה אותו, אלא פשוט אדם. האדם הזה, הנשמה הזו, תאהב אותי כאילו באמת אי שם נאמר שהנשמות שלנו צריכות להתמזג יחדיו אני חושבת שיש הרבה אנשים שרוצים את זה ופשוט לא אומרים את זה בקול מכמה קיטשי וטיפשי שזה נשמע (הכול בגלל הקומדיות הרומנטיות), אני גם אך פעם לא אמרתי את זה בקול מאותה סיבה, אבל אחרי הפרידה הזו שחוויתי. אני אומרת את זה, כי זה נכון וזה מה שאני באמת רוצה. לפני כל ההתרסקות הזו שממנה צמחו יצרים אפלים הייתי אחרת, הייתי באמת איכותית ביחס לעכשיו.

נהרסתי כל-כך עמוק אחרי הפרידה אם הפכתי למה שהפכתי.

 

אני זוכרת שהסתכלתי לבחור בעיניים וחיפשתי את המבט הזה שאומר "אני אוהב אותך", ולא מצאתי אותו. לא מצאתי את המבט המוכר הזה שקיבלתי מהאהוב שלי. את התחושה הזו. כל מה שקיבלתי מאותו בחור צנום שנראתי כמו דודה שלו - לא במובן של לא מושכת, אלא במובן הזה שהירך שלי הייתה כפליים משלו, שמעו, הוא היה בחור כזה רזה, ואני גם מלאה, אז בכלל, הניגודים היו עוד יותר בולטים לעין. בכל אופן, כל מה שקיבלתי ממנו היה מבט של "מה את מסתכלת?".

הרגשתי רע בדיעבד. אבל לא לקחתי את זה קשה. כפי שהוא לא לקח אותי ברצינות, גם אני לא לקחתי אותו ברצינות. ניצלתי אותו מינית (או רגשית בהסוואה של מינית) כפי שהוא אותי. לילה למחרת התפרקתי בבכי כי התחוור לי אפילו יותר שאני באמת רק מחפשת משהו מוכר. מגע מוכר. דיבור מוכר. ריח מוכר. ושום דבר מעבר, רק נחמה. זה גרם לי להתגעגע עוד יותר.

מאסתי מגברים. אבל לא הייתי מוותרת על החוויה "המופקרת" הזו. היא רק הבהירה לי את מי שאני באמת רוצה להיות. הכרתי "סוגים", ועכשיו גיבשתי את הטעם שלי יותר טוב. זה גרם להפטר מאותה גישה של הילדה בחטיבה שתתפשר על כל בחור שמסתכל עליה ונותן לה קצת תשומת לב רק מעצם זה שהוא זה שנתן לה תשומת לב. רק מעצם זה שהוא זה שראה אותה.

אני מרגישה שמה שאני רוצה, זה הבחור הבא שיגע בי, או יראה אותי חשופה או כל דבר אחד, יהיה הבחור שאיתו אתחתן, שאיתו אחיה כל חיי.

שפשוט יהיה אהבת חיי. ולא אכפת לי כמה קיטשי וטיפשי זה נשמע. אני מוכנה לחזור להיות הבחורה הזו.

אני סיימתי לנשק צפרדעים.

נכתב על ידי , 8/1/2014 19:31  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בת: 19

תמונה



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

4,468
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לטווה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על טווה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ