לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עכשיו זה הזמן שלי


עכשיו זה הזמן שלי. בשבילי. גם שלכן, בשבילכן, ואפילו בשבילכם. כל אחד מאיתנו צריך לעצור, ולהחליט מה לעשות עכשיו, בשביל עצמו, ומיד לאחר מכן, גם בשביל הסובבים אותו. באמצע החיים, צריך להבין מה באמת חשוב, מה אפשר לקדם, ממה להנות, ועל מה לוותר.

Avatarכינוי: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2012    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2012

בדחילו ורחימו


 

הגעתי לשיעור ראשון של שחיית חתירה בשיטת TI. 

 

בתשע בבוקר התייצבתי לשיעור, חמושה בבגד ים לא מחמיא במיוחד, משקפת צלילה (עד היום לא השתמשתי בכאלו) במגבת גדולה, והרבה חששות.

 

דיברתי עם המדריך לפני יומיים, והוא הסביר לי בלהט שאני מתחילה ממש מאוחר מדי את האימונים לקראת הטריאתלון. די קצתי בקיצוצי כנפי, אני לא חושבת שהמטרה היא לחלוטין הזויה בשבילי, ומכיוון שאני ממש מתכוונת להתחיל ולסיים (רק בתקווה שאגיע לקו הגמר לפני שיפרקו את השולחנות עם התעודות), ובכלל לא מתכוונת לנצח אף אחד חוץ מאשר את הפחדים, החששות, הדעות הקדומות שלי על עצמי, הרי שאחרי שנכנסתי לכושר שנה שלמה, וחודשיים לפני האירוע אני מרגישה שיש סיכוי שאצליח.

 

התחלנו בשחיית חזה לחימום, והמדריך אמר שבסך הכל אני שוחה די טוב, ושכדאי להקדיש שיעור אחד לשיפור סגנון החזה שלי. לאחר שיעור אחד אני שוחה לאין ערוך יותר טוב מאי פעם. כבר הצלחתי לשחות 20 אורכים של 25 מ', וזהו המרחק שאני צריכה לשחות ביוני, בטריאתלון. 

 

נכון שעצרתי כל אורך לשניה בקצה הבריכה, נכון שזה לא ים אלא בריכה, נכון שהמסלול היה שלי בלבד ואיש לא התיז עלי, בעט בי או דחף אותי במרפק. אבל יש חודשיים...אני מאמינה שאת זה אצליח לעשות.

 

בשבע בבוקר למחרת (אתמול) יצאנו בעלי ואני לסיבוב מחודש על אופניים. בעלי העמיס אותם על האוטו, לקחנו קסדות, לקחתי אוויר, ויצאנו למגרש חנייה גדול וריק ברעננה.

 

שם ראיתי שאני מצליחה לעלות על האופניים ולרכוב בזהירות בלי ליפול. לאט לאט קיבלתי קצת יותר אומץ, ורכבתי בכל המגרש הלוך ושוב הלוך ושוב הלוך ושוב. לא נפלתי. הצלחתי (בקושי....) לפנות בסיבובים, פרקי האצבעות כאבו לי מאחיזה חזקה במיוחד בכידון, ובסך הכל הצלחתי לרכוב (בדקנו אחר כך עם מד המרחק של המכונית) 2.5 ק"מ. גם זה שימח אותי מאוד. לפעם ראשונה, ולרוכבת מתחילה מאוד - שהרי מעולם לא רכבתי על אופניים, ואני לא חוזרת למיומנויות ילדות אלא לומדת דברים חדשים - זו הייתה הצלחה כבירה.

 

אחרי הצהריים הלכתי שוב לבריכה והתאמנתי בעצמי, וגם היום יש לי שיעור שחייה נוסף.

 

כנראה שאני צריכה להכין מערכת מסודרת של אימונים - הליכה/ריצה, רכיבה, שחייה, ולקראת תאריך היעד לעשות את כל השלושה ברצף.

 

בינתיים אני זקוקה לזמן, לשקדנות ולסבלנות, להתמדה, ולהרבה הרבה עידוד. 

 

 

תודה תודה לחברתי נ*גה שהקדישה לי פוסט מרהיב. זה מחמם את הלב. תודה לכל המעודדים כאן, בפייסבוק ובטלפון. אנא המשיכו. כמות מקצצי הכנפיים גדולה מאוד, והסיכוי שאצליח תלוי הרבה בנחישות ובמורל. אז אנא, המשיכו לתמוך ולעודד. למה לא לעשות דברים, מה קשה, ומה מפחיד, מה שיגעון, מה לא מתאים לי/לגילי, אני יודעת בעצמי. אנא מצאו דברים שמסבירים לי למה כן. ולמה זה אפשרי בשבילי. ואיך. 

 

 

נכתב על ידי , 30/3/2012 09:02  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



איזו פריחה מתפרצת


 

 

יש בדיונות שלי.

 

יצאנו היום לחיפוש הכניסה לדיונות בפארק של חוף השרון ליד געש. מצאנו את השער/חרך בגדר וקיוויתי שאצליח להשתחל דרכו...הצלחתי. כבוד לעצמי. הכנסתי את הבטן, עצרתי את הנשימה....סתאאאאאם. בלי בעיה נכנסנו לשמורה המרהיבה הזו. 

 

השיטה פורחת במלוא תפארתה. החרציות הפרגים החמציצים ומה לא. הכל ירוק מנוקד בצבעים עזים. התחלנו לצעוד - מימין לנו, מעבר לגדר מגרשי הגולף של געש, ומשמאל לנו - הים.

 

הלכנו לאורך המצוק צפונה. עולים, יורדים, על כורכר, בחול טובעני יותר, הדבורים והפרפרים סביבנו.

 

עליות וירידות שהשאירו אותי חסרת נשימה, עומדת ושואפת אוויר אל מול מרחבי האינסוף של הים הכחול / ירוק / טורקיז. בכורכר הקשה והמהודק מגיחים ראשים קטנים של חרציות לבנות, של פרחים ורודים. מצליחים לשרוד, לחיות, להרים ראש אל השמש כנגד כל הסיכויים - תאבי חיים ואור. איזו שמחה הם מביאים ללב!

 

ערוצים תלולים גולשים במדרונות היישר לים. שם על החוף שתי נשים רצות. ... רצות... אוף. איזה כושר. ממשיכה להתנשף חורקת שיניים וממשיכה בכייף בצעדה האביבית.

 

חתכנו ימינה, דרך שביל צמוד לשדה - הישר לכביש החוף. לגשר. עלינו, חצינו וצנחנו על כסאות בקפה בונו. ארוחת בוקר של בריאות. חלקנו - אני את הפירות ומחצית הגרנולה, ובעלי את היוגורט עם המחצית השניה. אני מיץ תפוזים סחוט, והוא קפוצ'ינו. איזה שלווה.

 

חוזרים לגשר. הוא מאתגר אותי - נראה אותך רצה בעליה אליו - ורצתי. מה זה רצתי!

 

ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה. הדיונות תלולות יותר בדרך חזרה. והשמש קופחת כבר. נשרפנו - חבל על הזמן.

 

היה שווה כל שניה, כל צעד וכל נשימה. לשים לבן על השריפה של העור???

 

מחר שוב. אבל ב 5:45. כבר לא אשרף. מקווה שלא אקום עם התכווצות שרירים...

נכתב על ידי , 24/3/2012 17:40  
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




 

 

קירות של שתיקה

 

באיזה גוון כדאי לצבוע אותם

כדי שלא אתקל בהם שוב ואפגע

 

אני משייפת בנייר הזכוכית,

שכבר נשחק

והלבין

ונקרע

והזיזים והבליטות עליהם

לא מגלים שום שינוי

 

אבא שלי צדק:

כשיש סדקים בקיר

צריך כדי לסתום אותם

להעמיק עוד יותר

 

לחפור

 

אחר כך –

 

למלא את פי מים

 

לירוק לתוך הסדק

ולשים שפכטל

לפעמים הוא נדבק

בדרך כלל נופל שוב

 

ותמיד תישאר צלקת

 

נכתב על ידי , 21/3/2012 06:53  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 40 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרותי קוטלר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רותי קוטלר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ