גם שנה אחרי כל העניין הזה שהטריף אותי לגמרי אני עדיין מרגישה החמצה. אני יצור הרבה יותר שלם עכשיו אבל הידיעה שיכולתי לקבל את השאכטה שלי מהעיניים שלך ואולי גם מאיזה מוצא פה ופספסתי את זה יכולה להביא אותי לידי דמעות. אבל לא באמת כי מתחילת השנה לא הצלחתי לבכות. גם כשדהרתי עם האופניים שלי בשש בבוקר לתוך עץ והכל נקרע וגם כשאנשים קמו והלכו ונשארתי אפילו יותר לבד ממה שהייתי (תמיד אפשר יותר למדתי) לא בכיתי. לא מפריע לי במיוחד.בסך הכל החיים שלי זורמים וטוב לי. טוב לי כי אני גרסא משופצרת של עצמי כנראה. בכל מקרה שתדע שלמרות שאני משתדלת להדחיק כל הרהור עליך עצם הקיום שלך מענג אותי. מרגיע אותי שיש אנשים כמוך שמתהלכים בעולם ומחפשים, כמוני בדיוק, ללא תכלית, חושבים ותבוניים ומפיצים את עצמם לכל עבר.
יש לי ידיעה ברורה ובהירה כמוך שנתראה שוב. ככה זה. אין בי שום כמיהה אני פשוט יודעת. מתחילים איתי ברחוב על ימין ועל שמאל אבל כל מה שרץ לי בראש זאת רק אותה התמונה שלך זולל שקדי מרק מהידיים שלי ואת כל התחושות שהציפו אותי ועשו לי בצקות בלב. (שזה ביזארי בהחלט כי היו בינינו סיטואציות הרבהההה יותר מיניות או אינטימיות או וואטאבר אבל זה מה שתפס אותי). וכן מתישהו זה יסתנכרן ואני אמצא עוד מישהו שיגרום לי לזכור לנצח בצורה כזאת תוספות צהובות למרק. אז לא דואגת רק מחכה מנסה לשמור על שפיות ואומרת תודה כי בנית יותר משהרסת למרות שלא נשארת וזאת אמנות נשגבת בעיני.
עד הפעם הבאה שדרכינו יצטלבו בסללום הכלום הקיומי,
גל
נ.ב. כשאני לא מצליחה למצוא מוזיקה באים הספרים והם טובים והם בזה אחר זה אבל למה אי אפשר לקבל את המכלול? באסוש שאי אפשר לקבל את הכל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
