לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


המקרה השתוקק לקרות

Avatarכינוי: 

בת: 20



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2014

בתור בן אדם אני חושב יש תכלית אפילו אם החושך רק מתחדד על כל תגלית


עם מלא נייר טואלט ושאריות עוגיות מהמפגש קומונה שבקושי קמתי אליו כי ישנתי שעתיים בלילה וכי הייתי חולה, וכמובן גם מזרון סיירים שקש ופליז כי בכל זאת מטיילים, מצאתי את עצמי באוטו שלך בדרך למצפה רמון, בפעם השנייה בחופש המשיגנע הזה. דיברנו על אוניברסיטה צבא תל אביב התמכרויות מהות וגשרים. הרדיו ניגן בכוונה שירים קיטשיים ואנחנו דיברנו במילים גבוהות (שכאילו הסכמנו שהן מרחיקות מהמהות ומנתקות מהרגש אבל בפרדוקסליות רבה המשכנו להשתמש) והתעלמנו באלגנטיות מהרמזים של היקום.
 הגענו, זרקת את האוטו בחווה של חברים ובשבע בערב התחלנו לנווט בשומקום. זתומרת, אתה ניווטת, אני שאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה עם האף הסתום שלי והאזניים שפעמו לי כבר באזור העיניים. טיילנו מלא. גרמתי לך לקחת לי את השעון כדי לא לדעת מה השעה. קסום יותר. 
ההרגשה הייתה לטייל על הירח. שקט תהומי, שהתעקשת קצת בסוציופטיות שלא להפר. הכוכבים צבאו בהמוניהם. רצת את השבילים שאלתרת כמו פסיכי. אני ניסיתי לנצור הכל ולא לעכב. סבלתי.  נהנתי. הזעתי. היה לי קר. ישנו איזה שעתיים עד שעלה ירח. המשכנו ללכת, ראינו טיפה יותר לאן אנחנו הולכים. המצפן הפנימי שלך עבד כמו כושי בשדות כותנה שמישהו הזריק לו אדרנלין בכמויות והבטיח לו חיי חירות ביום למחרת. מינוס שירי הגוספל כמובן.
אני ביצעתי כמה נפילות די מרשימות עם נחיתות מרשימות עוד יותר. לפעמים הרגשתי לבד וקצת כאילו הנוכחות שלי היא עול בשבילך. 
הייתה סופת ברקים לא רחוק מאיתנו באותו לילה. זה היה מהמם ומאיים בו זמנית. הרגשתי חיה. כשכן החלפנו מילים הסכמנו שאנחנו באמת על הירח שהוא עשוי מגבינה ושאין שום כח משיכה. הדפנו את מה שהיה יכול להיות בינינו ובכלל, למרות האוספריי על הגב הרגשתי שאני יכולה לעוף.
קצת לקראת ארבע וחצי בבוקר ואחרי עשרה קילומטרים סיימנו לטפס על הפסגה שעליה רצית לראות את הזריחה. נרדמנו לאיזה שעה עד אור ראשון. איכשהו התעוררנו. היה לנו קר. נראית כמו ערבוש עם הכאפייה והקפה השחור ביד. לא האמנתי שסחבת פקל. 
הכדור האדום המושלם והלוהט עלה מתוך הערפל, שנדמה היה לים המקיף ומציף אותנו. שכנעתי את עצמי שאני לא על סמים והשתלשלות ה24 שעות האחרונות היא לא פנטזיה שהמצאתי. השלפוחיות ברגליים שלי הוכיחו לי שזה באמת קורה. צחקתי. פתאום היינו בתוך ההר ולרגע פחדתי שנשארנו אחרונים בעולם הזה ושאני ואתה היחידים שקיימים על ההר הזה בתוך הענן. ואז המחשבה הפסיקה להפחיד אותי והחלה להפעים. בהינו כמו מהופנטים בערפל מתשפט ומתפוגג ובזריחה הקטלנית קורנת על הר הנגב. הפסגות החלו להציץ עדיין טובלות בים הערפל כמו עוגת שוקולד שכבות. הייתי בשוק שמערכת האף אוזן גרון שלי פועלת טוב. הרגשתי לא ראויה להיות גורת אדם בגוף בריא. (בעצם אולי 20 זה כבר לא גור). ואז דיברנו שוב. הפעם על ענווה ואלוהים ועל מוזיקאים וחתולים והומואים עם צהבת. הייתי מאושרת. 
לא מיציתי את המראה המטריף אבל אכלנו וירדנו מההר. אם הייתי ציירת סביר שהייתי גרה שם עד שהייתי מצליחה לשמר את הפירוש שלי לנוף הזה בציור.  הלכנו איזה שישה קילומטר בחזרה לחווה, שלוש שעות של שתיקה. כיבדתי אבל היה לי קשה. מרוב שיחות עם עצמי עלה לי עשן מהשכל. מצאת עקבות של דורבן וכמו מתוך איזה מערכון על מורה פסיכי לשלח עקבת אחריו עד למחילה. ראינו גמלים בגוונים שונים. עברנו את על יד המטווחים של בהד 1. הגעתי למסקנה שגמל כתום נראה בדיוק כמו המדבר, ולא רק מותאם אליו. לעסתי מלוח רוב הזמן. 
הגענו לחווה, הכנו ארוחת בוקר אדירה. גבינת עזים וחביתה. לא היה לי מטען והפלאפון שלי לא פעל כבר יומיים. נתתי לאלפקות לגרוס את המלפפונים שנשארו והסתכלתי בסקרנות. חיה חמודה. הקפצת אותי לדירת שירות של חברה שהיא מורה חיילת, היא לא הייתה שם ולא היה לי איך להתקשר. השתמשתי ב144 והיא הייתה בסמינר אז תפסתי טרמפים לצפון וחזרתי הביתה. הגעתי בשמונה. אתה נשארת שם לעוד כמה זמן. כנראה כדי להיות לבד ולספוג את השקט שהפרתי.
ביום ראשון חוזרים לשגרה והזריחה הזאת, על הר נפחא - היא משהו שאיאחז בו גם עוד הרבה זמן.  
אני חושבת שככל שאתה צובר יותר ימים כאלה, שבקיצם אתה אומר לעצמך 'וואלק לא חשבתי שככה זה יסתיים' אתה יותר שווה את החמצן שאתה מכלה.
סליחה סליחה, כל אחד שווה את החמצן שהוא מכלה. מכלה זה בכלל לא נכון לומר כאן. וסליחה אם לא שאבתם כלום מהפוסט הזה, הוא כאן כדי להנציח. ולא יהיה כאן שיר מיוטיוב כדי להודות לך ולקדש את השקט.
אתה לא באמת יודע מה עשית בשבילי. תודה.
ואולי טוב שכך
נכתב על ידי , 18/10/2014 04:25  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השראון


עזבו כבר הרבה זמן
לא באות אליי מילים יפות
לנגן לכם

אני זוכרת פעם חשבתי
איזה יופי כתבתי
כמה ענוג חרזתי

החיים הם עדיין
מעציבים, מרגשים אותי
גם מרטיטים ומכזיבים אותי

ובכל זאת
אולי שווה להפסיק לנסות
ואז הן יחזרו כאהוב תועה

תאכלו תפוח ילדים
זה מרחיק את הרופא
ומה מרחיק את המוזה?
נכתב על ידי , 13/10/2014 12:52  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , פילוסופיית חיים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לaffinity אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על affinity ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ