לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


את צרה כמו תפיסת עולם של רד-נק טקסני

Avatarכינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

7/2015

כמה זמן לא שתיתי יין טוב


היד שלי מפסיקה להישלח באופן אוטמטי לבטן התחתונה שלי

וחזרנו לשכב

ועברתי את הפרודצורה המתקנת 

ועכשיו אני חייבת,

בשביל עצמי (ובשביל כולם)

לשכוח מכל מה שקרה עד שאהיה חייבת להיזכר בזה שוב. 

.

.

טל אמר לי שבחורה כמוני לא תצטרך לעבור הרבה שברונות לב בגלל דבר כזה

וחייכתי וברח לי צחוק מיואש,

והוא חייך ומשך אותי לחיבוק 

"תמיד אפשר לאמץ, ואם הוא יאהב אותך מספיק זה לא ישנה לו."

.

.

אני עדיין חושבת על הגשם עם פ'

ולכל המעילים שלי יש את הריח שלו

וכשאני חושבת על חורף אני חושבת על המקלחת שלו 

והחיוך שלו עם הגומות, והשרירים שלו שהיו עוטפים

 

דיברתי איתו כשהכל התחיל

"ולמה את מדברת איתי ולא עם חבר שלך?"

"פעם היית טוב בלהסיח את דעתי."

"פעם היית טובה בלהשאיר אותי בחיים שלך."

 

פ' עדיין לא החליף את הסבון שלו כי כל פעם שהוא מתקלח הוא חושב עליי

אבל אני די בטוחה שחברה שלו לשעבר (שהחזיקה חודשיים וקצת) זרקה את מברשת השיניים שלי שנחה על השולחן שלו שנתיים וקצת

וכל מה שפ' טוב בו זה לדרדר אותי לנשיקות בצוואר ורומנטיקה זולה שמתפוגגת עם האלכוהול

ושאלות על שאלות על ניסיון החיים המפוקפק שלי כמו ילד קטן שרק למד לשאול 'למה?'

וכל מה שאני טובה בו, בחיים של פ', זה לקום וללכת כשהדברים נהיים אמיתיים.

.

.

אני והבלונדיני ביחד שבעה חודשים

והכל התחיל לפני שנה וחצי

ועכשיו אני רוצה לטוס

או לעבור לירושלים

או פשוט לעזוב אותו ואת הפנים היפות שלו

ואיך הוא עצוב, ואיך הפנים שלו משתנות, 

ואיך הידיים שלי קטנות לעומתו.

.

נכתב על ידי , 26/7/2015 22:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Take Me To Church


מבין כל הבכי והצרחות וההיסטריה של השבועות האחרונים,

הבלונדיני הכניע אותי, משך אותי בשיערות, הוריד אותי על הברכיים, 

וגרם לי להסתכל במראה ולהגיד: "אני חולה."

כל התיאור האלים הזה שווה ערך לאיך הגוף שלי נראה עכשיו, 

ואיך שאני מרגישה.

 

 

"זהו רובי, נשבר לי הזין מהשטויות שלך, אני מתחיל לעקוב אחרי כל צעד שאת עושה."

ואני בוהה באוויר הריק כי אין לי מה להגיד ואין לי גם אנרגיות כבר לריב על זה. 

"אני גם ככה עושה כל מה שאתה רוצה."

"אבל את לא מבינה שאני רוצה שתעשי את זה בשבילך?"

"אבל אני עושה את זה בשבילך."

 

איזה דיכאון.

פ' נתן לי המרחב לנשום בריאות מזויפת ואדים של אלכוהול,

וכל השאר נתנו לי את החופש לא לספר.

כשחזרתי הביתה מבית החולים, הסתגרתי בשירותים ושלחתי לו הודעה

והוא דאג וכמעט נתתי לו לגעת ואז קמתי מהמיטה שנוצרה בראש שלי,

אמרתי לו "תודה" וחזרתי למיטה שלי. 

 

הבלונדיני לא מפסיק לחבק ולנשק ולבקש שאני אבין שאני חייבת להילחם בכל מה שמנסה להכניע אותי

אמרתי לו לפני כמה לילות

"נלחמתי כל כך הרבה, כל כך הרבה שנים, לא הגיע הזמן לוותר?"

והוא החניק דמעות ותקף אותי "אל תגידי את זה לעולם" 

"אני זקנה מידי בשביל זה." אני כל כך רגילה להגיד את המשפט הזה ולחייך את החיוך המריר שלי.

"אני לא מסוגל לשמוע אותך מדברת ככה." והקול שלו כבר נחנק והאשמה הזדחלה לבטן שלי.

"כמה שנים נשארו לי כבר?" וחייכתי באמת ולא הבנתי כל כך למה

והוא בכה כבר באמת.

 

 

החודש אני אלך לחמישה רופאים מומחים (בשבילו).

כשהתקשרתי לרופא של המחלה שתהרוג אותי יום אחד (אם האחרות לא ישיגו אותה), שלא ראה אותי כבר שנתיים, התחלתי לתרץ תירוצים למזכירה והיא אמרה שזה ממש בסדר בקול רך, וגרמה לי לחשוב שאולי זה באמת ממש בסדר. אולי זה כי אני משלמת לו 2,000 שקל לביקור, אז היא חייבת להיות נחמדה. 

 

שבוע הבא מרדימים אותי בשביל לסיים את מה שהרחם שלי לא נתן להם להתחיל, פרוצדורה פשוטה שגילתה אמת שלא הייתי חייבת לגלות עוד הרבה מאוד שנים.

היד שלי עדיין נשלחת לאזור הבטן התחתונה כל הזמן, מגוננת, עצובה, מתאבלת. לא משחררת מהפנטזיה של הבטן הקשה והיד שלו מעל היד שלי והיצור הקטן ששוחה בתוכי שהוא רק שלנו וכבר לא יהיה לעולם.

אני לא מצליחה להסביר לבלונדיני, שהוא אולי צעיר מידי מכדי להבין, שאני לא מצליחה למצוא סיבות להילחם בכל החולי הזה כשאני יודעת שלא יהיה לי לעולם יצור עתידי להילחם בשבילו, ואני פשוט לא מספיקה. 

 

אולי יותר מהאצבעות של הגניקולוג שמיששו לי את הצוואר הרחם בזמן שנאנקתי מכאב, ואולי יותר מכל הדם שיצא מהגוף שלי בשבועות האלו, הכי טראומטי היה המבט של כולם כששאלתי מה כל זה אומר. כי תמיד כשאני עוזרת את האומץ לשאול הם שותקים, הם פשוט מסתכלים. 

נכתב על ידי , 12/7/2015 12:07  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל.Mrs. Robinson אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על .Mrs. Robinson ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ