לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


את צרה כמו תפיסת עולם של רד-נק טקסני

Avatarכינוי: 

מין: נקבה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

12/2014


"כן, אני זוכרת."

אני אומרת והוא מוריד את הראש במבוכה ומגחך.

הוא מוציא פלסק מהכיס הפנימי של המעיל שלו ומציע לי.

"לחיי העבר."

ואני צוחקת ושותה.

.

.

אני נכנסת כמו שאני תמיד נכנסת. 

במכה.

ועוברת מאחד לשני ואומרת שלום ולכולם וכל כך הרבה נשיקות על הלחי. 

לאחד אני לוחשת את החדשות באוזן והוא צווח ומחבק אותי. 

אולי זאת חברות.

"איזו יפה את היום, אפשר למות."

מה הייתי עושה בלי רגעים של נחת.

.

.

עמדתי במקום כשראיתי את המחזה.

התחרטתי שלא נעלתי עקבים, שהצעדים שלי לא עשו רעש. 

הוא סובב את הראש והסתכל עליי במבט שבור לב. 

היא ראתה אותי ומשכה את הצווארון שלו אליה. 

ככה הם הדברים. 

.

.

"אני רואה שהסיגריה שלך פותחת רגליים לכולם."

אני מעבירה לו אותה.

"אם היא גם ככה פותחת רגליים אז למה לא גם לך?"

.

.

יום אחד כל זה יהיה רק זיכרון אחד מעורפל. 

נכתב על ידי , 20/12/2014 23:38  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




הוא סוגר את בקרת היציבות ולוקח את הסיבוב כמו שצריך לקחת סיבובים. משהו בתוכי צונח ואני עוצמת עיניים. 

ככה אני רוצה שהחיים שלי ירגישו כל הזמן. בדיוק ככה, כמו הסיבוב הזה, כמו הנהיגה שלו. 

.

.

מספיקות כמה מילים בשביל לגרום לי לאבד ריכוז ולשקוע בפנטזיות. 

אני מביאה על עצמי תקופה ארוכה של סקס גרוע. בחור עם הנתונים הנכונים וטכניקה של תלמיד תיכון. 

בינתיים, מסתובב בין הרגליים שלי הבחור שאחראי לרוב האורגזמות שהגעתי אליהן בחיי, מנסה לשכנע אותי ליפול חזרה אליו. 

ומעבר להכל, הפורקן הרגשי כשאני מקבלת עם אדם לא רלוונטי שרחוק ממני מספר מוגזם של קילומטרים. 

.

.

אני קוראת את ״עיר של נשים״ שגורם לי לרצות לשקוע במיטה ולא לזוז. 

בתקופת המבחנים של לפני שנתים שכבתי על הספה בסלון שלנו וקראתי כל היום בזמן שהוא למד. 

פראג הייתה לי טובה ושקעתי בדיכאון הנכון. 

עכשיו אני שוקעת בתוך החרדות שלי. המון המון חרדות ואני מרגישה שאני על סף הואליום 90% מהיום. 

.

.

״אני עוד לא רוצה לתקן אותך״

איזה משפט ארור. אז מתי כן תרצה? מה יש לתקן? על מה אני אצטרך לוותר בשביל לקרוא לך ׳שלי׳?

״אני לא יוצא עם מסוממת״

גרסא יותר קשה של אותו הדבר. אני מסתכלת במראה ואני לא מסוממת. העור שלי איבד הרבה זוהר, העיגולים השחורים מעמיקים, וכך גם הרעב התמידי לעוד. הפסקתי לשתות באמצע השבוע בברים אבל זה לא מספיק לאף אחד. 

.

.

הוא לא מאמין לדברים שאני אומרת על עצמי,

אז במקום לריב אני פשוט צוחקת, כי אני יודעת כמה מהר זה יתפוס לו את הקרביים ויסובב. יכאב לו מספיק בשביל שהוא ייפול על הברכיים ויבכה. יש לי כל כך הרבה רע להביא. 

.

.

הריח הדק שהוא משאיר על הכריות שלי מדיר שינה מעיניי. ברקע שלו אני מדברת עם גבר שלא יכול להיות שלי, שכל פעם שאני עוצמת עיניים שורט לי מקום אחר בגב. 

.

.

הם מושכים לי בצמות ואני נותנת להם. אני כל כך קרובה לליפול לתוך כל הבורגנות הזאת. אני נמסה מילדים ומתינוקות מאז שאמרו לי שלא יהיו לי כאלו. נמסה מהאופציה לנהל זוגיות. נמסה מהאופציה להיות ביחד. 

אבל לא רוצה לוותר על כלום. 

.

.

לפעמים הייתי רוצה להיות בלונדינית שברירית שכולם רק רוצים להוציא מהבור העמוק שהיא חפרה לעצמה, הטיפשונת. 

אבל השיער שלי שחור, העור שלי כמעט שקוף לפעמים, חושף כל פגם אפשרי, ואני לא רוצה שאף אחד יעזור לי חוץ מעצמי. 

זאת עוצמה. 

.

.

בכיתי כששכבנו במיסיונרית, כמיטב המסורת. לא שמת לב, אבל בכיתי כי ידעתי שאתה בתוכי, אבל גם הוא. כמו שד שלפת לי את האיברים הפנימיים. 

.

נכתב על ידי , 18/12/2014 01:58  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




הכי מפתה עכשיו זה לכתוב רשימה של כל הדברים שאני אאבד אם אני אגיד "כן."

להגיש לו אותה כאילו זו מטלה בבית ספר, שיעורי בית. "הנה, זה כל מה שאני אקריב בשבילך. זה מה שאני חושבת שאתה שווה."

הרשימה נטוות לי בראש מאוד בקלות. על החתול והכלב ועל הבוטלג ועל נשיקות של אמצע הלילה ועל קוק ועל הצ'ייסרים שאני מגניבה לתוכי. אני אצטרך לוותר על הסקס, על הספונטניות, על האופציה לשחק. אני אצטרך לוותר על המרחב האישי שלי, על מגירה בשידה, על העיר שלי. אני אצטרך לוותר על האופציה להישאר בסוד, על האופציה לחזור חזרה, על האופציה לברוח מפה כי אין כאן שום דבר שמשאיר אותי. זה מה שאתה שווה - קיבלת אישור לקחת אותי. 

.

.

והלוואי וזה היה כזה פשוט להחליט לקום וללכת מהשגרה המרגיעה הזאת. כי אני יודעת שאם אגיד כן אנחנו במסלול המהיר אל עבר להפסיק לעשן ביחד ולעבור לגור ביחד ולהפסיק לשכב. גם ככה אנחנו לא שוכבים עכשיו, אז מה יקרה עוד שנה. ובכלל, שוב לקחת שנה הפסקה מהעיר? אני אעמוד בזה? אני צריכה את האוויר של אלנבי לריאות יותר ממה שאני צריכה חמצן. ולמה החלטתי מראש שזאת תהיה שנה? אולי יימאס לי אחרי יום? אולי נתחתן? למה הגדרתי שהכל צריך להיות בטווחים של שנה?

.

.

איפה הוא יעמוד כשאני אפול במאי. זה גם עובר לי בראש. אני תמיד נופלת. כמה סלחן הוא יהיה? זה לא כמו היום, לא תהיה לי לגיטימציה.

לא שהיום באמת יש לי לגיטימציה להתנהג כמו שאני מתנהגת. הוא חוזר ואומר שאני עזבתי, אבל הוא דחק אותי לפינה. אני קמתי והלכתי כי הוא לא נתן לי אופציה אחרת. אז הוא מרגיש נטוש, מרגיש לבד, מרגיש נפגע. איפה הוא היה חודשיים?

.

.

איפה פ' בכל הסיפור הזה?

איפה הרצון החופשי שלי בכל הסיפור הזה?

הייתי אמורה להיות עכשיו בדרום אמריקה. 

נמאס לי לנצח.

נכתב על ידי , 12/12/2014 17:09  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טיסה


אני שוכבת באמבטיה עם הראש מתחת למים ועיניים פקוחות. טום ווייטס נשמע במעורפל דרך המים והמחשבות שלי מתערפלות יחד איתו.

 

עשיתי יותר מידי סמים, שוב. זה לא מפתיע אותי. אני שוכבת מתחת למים בידיעה שכשאכנס למיטה אתחיל לבכות מתסכול. הראש שלך כבר מותש, הוא לא שם, הוא לא שם כבר שעות, אבל הגוף שלך מסרב להירגע. הגוף שלי כועס עליי שבגדתי בו. נתתי לו סוכרייה וחטפתי אותה באמצע הליקוק. איכשהו מתחת למים יש מספיק גירויים ויש לי מנוח לכמה דקות. קצת שקט.

 

לאחר כל יציאה אני רושמת לעצמי דו"ח נזקים על הנעשה. במקרים כאלו, שאני כבר מחוקה לחלוטין, דו"ח הנזקים שלי הופך להיות רצף קללות. למה, הו למה, למה אני כל כך אוהבת להרוס?

 

ההחלטה הראשונית שלי לוותר על הבר המיועד העידה כבר על המשך הערב. רציתי להיות רגועה, לוותר על הסמים, להזמין אלף צ'ייסרים ולהירדם בעמידה. לשבת בבר באמצע אחת הצמתים הכי סליזים בתל אביב, אולי כאן אפשר לציין את ההחלטה הגרועה השניה. מתקדמים לשלבים מתקדמים יותר בערב.

 

גיליתי שהמקום שהגדרתי כבית השני שלי במשך שנים ארוכות, כל שנות ההתבגרות שלי, הוא מקום שאני כבר לא רצויה בו. זה טבעי, גדלנו, השתנינו, עברנו לצפון, הבאנו ילדים לעולם. קורה לטובים ביותר. המקום נשאר, אבל שום דבר אחר לא. שיר רנדומלי של אביב גפן מתנגן, תסלחו לי שאני לא יודעת איזה – בשבילי כולם נשמעים אותו הדבר. השעה שלוש ובמקום אין נפש חיה. אולי אביב הבריח אותם. הברמן החדש שמע עליי מספיק בשביל לדעת שהוא צריך להיזהר, אולי זה כי הבוס שלו פולט צווחה כל פעם שהוא רואה אותי. בלונדינית שלא יודעת שלקחו אותה לעבודה כי היא מזכירה עובדת אגדית יושבת על הבר בבטלה. מאחורי הבר עומדת הבחורה התורנית, סביר להניח שכשהמקום היה בשיאו היא הייתה עסוקה בלקחת תרופות נגד אקנה. אנחנו רקדנו על הבר ודיברנו על קורט וונגוט עד חמש בבוקר. היו ימים במערב. החבורה התפזרה לברים באזור וקבוצת הוואטסאפ דעכה. כמה אפשר להתמרמר ולדבר נוסטלגיה במילים רומנטיות?

 

ומשם למועדון. השעה ארבע וחצי וצריך ללכת למקום ער. אני לא אוהבת תורים, לא אוהבת לעמוד בהם, לא אוהבת את החברתיות, לא אוהבת את האמפתיה שנכפת בין כל העומדים בתור. למזלי, אני כמעט ולא צריכה, אבל לפעמים עומדים בתור עכשיו בשביל לא לעמוד בתור לעולם. "אנחנו מכירים" אני לא מצליחה לקשר אבל יודעת שהוא אחד מהבעלים של המקום, או מקורב מאוד לבעלים, במקומות כאלו הגבולות מיטשטשים. נגמר, אין תור יותר לעד.

"טוב פה." ותוך חצי שעה הכל מסתבך ואני נופלת לתוך ריב מיותר.

"אני מאמין שעוד נחזור."

"אנחנו?"

"כן, אנחנו."

"אין לאן לחזור."

והלחישות הפכו לצעקות ישר לתוך האוזן וכשידעתי שהמשפט הבא שלי יגרום לו להתרחק נתתי לו נשיקה בלחי. להמתיק את המכה. "לילה טוב." הדרמטיות שבה הוא עזב את המקום לא הפריעה לו להציק לי בהודעות בהמשך.

 

שש וחצי. בוקר טוב תל אביב. קפה. כל הדרך לבית הקפה אני מנסה להיזכר איך קראו לבריסטה שהכרתי שם לפני חצי שנה, מצליחה רק לשלוף את זה שמדובר בהברה אחת. בכל מקרה הוא לא שם ואני לא יכולה להכניס כלום לפה. קפה. בוקר שישי. צריך לקנות ידיעות בדרך הביתה. מתישהו הצטרף כלבלב לכל הסיפור הזה, הוא הוסיף עניין בעיקר כשהוא היה בשקט ופשוט ישב שם, טיפה יותר כשהוא התפשט.

 

אני יושבת מתחת לשמש המחממת של שמונה בבוקר בים, וחושבת על סיני. "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה."

נכתב על ידי , 5/12/2014 17:49  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




"לא חשבתי שביי זה ביי״

״מה חשבת אז?״

״שתחזרי.״

.

.

אני צריכה ללמוד להנות בלי סמים

ובלי אהבה

ובלי תכשיטים בצורת אדם שקשורים לי לצוואר. 

.

.

כל כך מפתה להתקשר שתבוא,

רק כי זה קל

וכי אתה באמת חסר, 

וכי בא לי שתצחק עליי שאני חסרת עמוד שדרה

ותעשה לי נעים כשאנחנו לא עושים כלום

ואז תגיד לי שאתה אוהב אותי. 

והיום לפני שלושה חודשים היית מוריד לי את המתח

ומנשק אותי בעורף

ונותן לי משהו כמעט-אמיתי להיאחז בו. 

.

.

״ואין שרף או שטן בעולם ואין צר בים ערפלי שיגרע או יקרע את הקו של זהב״

״את באמת משהו מיוחד, את מזכירה לי את זה כל פעם מחדש.״

״עברו מספיק שנים בשביל שתזכור את זה לבד.״

״אני רוצה את הנשיקה שלך אבל אני יודע שהיא לא נכונה.״

.

.

הייתי עושה המון בשביל להיות עכשיו בסיני. 

פשוט לנסוע ולהתנתק ולא לחשוב. 

לקרוא ולשתות ולקרוא ולשתות. 

פיסת גן עדן עזובה. 

.

.

אני לא רוצה להיות חלק מכל זה יותר

חשבתי שאני בדרך החוצה

אבל כמה קל להישאב

.

.

״תפסתי אותך ואני לא עוזב אותך לעד״

אלו המילים שהוא לחש לי באוזן כשהוא תפס אותי באמצע המועדון.

״פ׳, תשחרר אותי"

זה המשפט שהייתי צריכה לחזור עליו פעמיים בשביל שהוא באמת יעזוב. 

״את צריכה לבחור עכשיו.״

זאת המניפולציה שהוא בחר לאתמול. 

״בחרתי כבר ממזמן, וזה בכל אחד שהוא לא אתה.״

זאת הייתה צריכה להיות התשובה שלי.

״בסופו של דבר, את זאתי שבאה למי שהיא אוהבת.״

פרובוקציות זולות תמיד היו העניין שלו. 

״בסופו של דבר אני זאתי שקמה והלכה.״

נכתב על ידי , 5/12/2014 12:41  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל.Mrs. Robinson אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על .Mrs. Robinson ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ