רובי של העתיד,

.

הכל בסדר, אפילו שלא ממש.

אני חושבת שאני מוכנה נפשית לזה שאני לא אלך כמה שבועות (אולי חודשים). היה לי מספיק זמן לעכל את זה.

אני טסה לחו"ל עוד שבועיים, וכשאני אחזור אני אתחיל בטיפולים. יהיה הכי כיף והכל יהיה טוב, והכל ייפתר, ושוב החלומות יהיו צלולים ואני אראה אותנו בשבת בבוקר על הספה, אני עם עיתון והוא עם ספר.

את אולי חושבת שאין לך כבר כוח יותר, ושאת עייפה ומותשת, ושיש לך הרבה יותר מידי מדרגות בבית, ושטרמדקס זאת אופציה מעניינת להעברת הזמן.

קודם כל, לא. טרמדקס זאת אף פעם לא אופציה מעניינת, וזה אף פעם לא עושה לך טוב, צאי מהסרט הרע שאת חיה בו. 

אחר כך, תסתכלי ימינה. את לא צריכה שום דבר חוץ ממנו בכל העולם כולו.

יהיה טוב, ועדיף להקדים את התרופה למכה, תמיד האמנת בזה. תנשמי עמוק, יש לך מיטה נוחה, וחבר תומך, ומלאי בלתי נדלה של סרטים, תוכניות טלוויזיה, משלוחים וויטמינצ'יק (וסביר שאת הפלייסטיישן של גל). 

חוץ מזה, מאז הניתוח ב2009 את רוצה לשפר את המיומנויות שלך בכיסא גלגלים, עכשיו זה הזמן! לכי על זה!

את חזקה ועברת דברים הרבה יותר קשים מזה, ואת יודעת את זה יותר טוב ממני אפילו.

קחי נשימה עמוקה, זאת בהחלט לא הולכת להיות הבעיה האחרונה שתצוץ לך (כולל אלו שאת מתעלמת מהן עכשיו).

.

שלך,

רובי של ההווה, שבאמת מאמינה שאת יכולה לעבור את זה (בעיקר איתו)

(ובאמאשלך, תפחיתי בביצים, את לא צריכה גם לעלות את הכולסטרול שלך יותר ממה שהוא גם ככה)

אני לא חושבת ששום דבר ישנה את זה, אני לא חושבת שגל ישנה את זה. אני חושבת שהבעיה הגדולה ביותר עם אנשים שרואים במוות בית, במקום בחיים, זה שהם מרגישים ניכור מהאופציה לנשום. 

והאמת, זה מצחיק שכבר כל כך הרבה שנים אני מפתחת הרגל של להפסיק את הנשימה שלי, סתם ככה, ורק אחד שם לב. 

וויתרתי על החיים שלי בפעם הראשונה שבלעתי כדורים, ומאז עוד מאות פעמים ויתרתי עליהם בדרכים שונות ומשונות. גם היום אני מוותרת על גל, כי אני מנסה לחבל בנו. כמו שאנשים מפחדים ממוות, אני מפחדת מהחיים. הם בולעים אותי ויורקים אותי כל פעם מחדש ואני מרגישה כמו צעצוע מרוט ומעופש שלאף אחד אין לב לזרוק לפח. 

אני לא מאמינה באהבה יותר, בעיקר בגללי. האידיאל המדהים והחולני שהתרגלתי אליו אכזב אותי. אני לא מאמינה באהבה, פשוט כי אין צורך גם ככה. "כולם בוגדים", נכון? 

והכל עניין של זמן, והשעון הביולוגי שלי מתקתק הפוך. אין לי זמן להתעסק בזוטות כמו כל המשפטים שאתה אומר שקורעים אותי. אני עסוקה בלשרוד כדי שלא תבכה. אני מושפלת, כי אני חוזרת כל פעם כמו כלב שנשאר נאמן לבעלים המכה שלו. 

אני לא רוצה יותר, יקיריי, אני לא רוצה יותר לנשום, פשוט כי זה לא חכם להמשיך להאבק במצב נתון. מצבי הגופני לא ישתפר, ומצבי הנפשי גם הוא, בדרך לקרקע מבחינה הורמונלית. 

וזה מצחיק, איך אתה מוכן להלחם בכל העולם בשבילי (כביכול), אבל להבטיח שלא תבגוד, אבל לא לשים אותי מול - . לא. זה יותר מידי. (וכל השקרים הקטנים האלו שאני רואה, או רוצה לראות)

.

פעם הייתי משהו נפלא. פעם היו עוצרים ושרים לי סרנדות באמצע רוטשילד. פעם לא הייתי כל כך לבד.