לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

you are all individuals


(.I'm not)


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2015


לספור את הטוב מזמן לזמן.

 

חשבתי על זה היום, והגעתי למסקנה שאני מה-זה בכיינית מלאת רחמים עצמיים. אז נכון שכולנו מרגישים הכי מיוחדג'ים (לא יודעים איך לקרוא את המילה הזאת? סימן שלא גדלתם בצפון תל אביב) כשאנחנו עצובים, והכי עמוקים, והרי "כל המשפחות המאושרות נראות אותו הדבר, וכל משפחה אומללה סובלת בדרכה שלה" או משהו כזה, ואפילו רחל המשוררת נפלה בזה (אם כי לה היו יותר סיבות. וגם דבר קטן ולא עקרוני, נו, כישרון כתיבה) אבל חאלס.

 

טוב? טוב.

 

בואו נדבר תכלס- זו אחת התקופות הטובות בחיים שלי. היענו-עצמאות הזאת, כל הפריבליגיות של המבוגרים בלי חובות מעיקות מדי שמתווספות אליהם (נוט טו מייסלפ: למצוא עבודה). אם כי אני חושדת שלא משנה כמה מבוגרת אמיתית אהיה, לעולם לא אצליח לזכור לשלם את הארנונה בזמן (נוט טו מייסלפ : להתארגן כבר על ההנחה בארנונה) אבל עזבו ארנונה, המטלה שהכי הכי קשה להתמודד איתה לבד היא להחליף את הציפית של הפוך. ואם אינני טועה, כבר שמעתם את הסיפור על השבוע בוא ישנתי מכורבלת בסדין על מזרון חשוף, פשוט מתוך חוסר כוח לתפעל את תהליך החלפת המצעים. אבל, אם כי אני לא מודה בשום דבר,יתכן שפיתחתי חרדה קלה מהנושא אחרי שפעם אחת, בעת מאבק מתיש במיוחד עם כלי המיטה שלי, הצלחתי להיקבר לגמרי בתוך הציפית (שירלי בשק. הייתם קונים?) בעוד השמיכה, שהייתה אמורה להתיישר 'חת שתיים במקומה, נשמטה לה בערימה לעגנית לרצפה. (נוט טו מייסלפ 3: לעשות כבר ספונג'ה) מסתבר שלהיחלץ מתוך ציפית שהחליטה לבלוי אותך בשלמותך זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נשמע.

סתם, סתם. אפשר לנתק את השיחה לרשויות הרווחה, הכל תחת שליטה: הכיור ריק, המקרר מלא, במקפיא יש שתי פשטידות שתיקתקתי בסופ"ש, הסדינים ריחניים אין א גוד וואי, ואפילו הצלחתי, אחרי שלושה ימים של ישיבה בחשיכה, להחליף את הנורה בחדר. ואם זה לא עונה להגדרת תפקוד מופתי כאזרח בוגר במדינת ישראל (אל תיספרו לי את זה שהצבעתי מרצ, טוב?) אז אני לא יודעת מה כן.

 

רק מה, למה אני חייבת לחטוף דלקת גרון כל חודשיים? די, חיידקים יקרים, אני כבר לא בצבא ואין מי שיתן לי גימלים. לכו תציקו לאנשים שיש להם זמן (או לפחות סבתא בשלוף). ושוב, בצעד מאוד אחראי ולאו דווקא אופייני, הלכתי לרופא מיד. קיבלתי מרשם לאנטיביוטיקה. עשרה. ימים. מדאיג מאוד שפתאום עשרה ימים בלי לשתות נראים לי כמו נצח. ודווקא מחר במסיבה יש לי שתייה חינם בלי הגבלה. (סיפור מצחיק. בקצרה: תחרות תמונות אביביות, יותר מדי כוסיות מצולמות בשדות נוריות וכותבות בכותרת כלניות מביאות לי את הסעיף, משכנעת חבר טוב מהלימודים ללבוש שמלה ולהצטלם בשדה חרציות ליד הבית שלי, זכינו מקום ראשון. בום, כניסה ושתייה בחינם.) תודה מרפי!

 

באופן כללי ניתן לומר שאני חולה מעצבנת מאוד. כ-ו-ל-ם סביבי צריכים לשים לב שאני חולה ומסכנה. (בינינו, נדמה שבאופן כללי כ-ו-ל-ם סביבי צריכים לדעת עליי די הרבה דברים. אוי) ולרחם עליי, ולהכין לי תה, ולשאול מה שלומי, ולומר לי ללכת לנוח, ולבדוק אם יש לי חום בתדירות של פעם בחצי שעה בערך. (לקנות מדחום זה בורגני מדי). נו, פולנייה. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד להגנתי הוא שכשאנשים סביבי חולים אני מיד מתייצבת עם מרק עוף ותרמוס, שואלת אותם מה שלומם, שולחת אותם לנוח, ובודקת להם חום בתדירות של פעם בחצי שעה. whether they like it or not.

 

אבל לא חיידקים ולא אנטיביוטיקה יעצרו אדם נחוש לבב כאמתכם הנאמנה, בטח שלא בדרכה לשיעור קרב מגע, הראשון בקורסי הספורט שהיא לוקחת כדי שהטכניון יסכים לתת לה תואר! פייר? מגניב מצד הטכניון להכריח אותנו לעשות ספורט. אם גם ככה הנפש לא בריאה (טכניון, כן?) , לפחות ניתן לגוף צ'אנס.

אז, קרב מגע. המאמן הוא רוסי קשוח וחמוד, אבל לא לגמרי שולט בעברית. "תראו... ארבעה חודשים ללמוד זה מעט.. קבוצה קודמת יש תוכנית, עוד מעט תעשו גם גילגולים... לא להפסיד שיעור." מה שמשאיר אותנו תוהים ובוהים, מנסים להבין למה בדיוק הוא התכוון ואיך משתלבים הגילגולים בסיפור. (רבע שעה אחרי זה, הבנו. הוי כמה שהתגלגלנו! אני מתה על הקורס הזה) כך או כך, היום למדנו קצת חסימות. כלומר- המאמן הדגים מאוד מהר, ואני וסטודנטית שאיתרע מזלה להצתוות איתי, ניסינו במידה משתנה של הצלחה לחקות אותו. ימין מסיתה! שמאל חוסמת! ימין משלימה! ומכה! לחסום! אם תיראו השבוע סטודנטית מסתובבת בטכניון ומנפנפת בידיה מול הפנים בתימהוניות תוך כדי הליכה, תדעו שזו אני. כנ"ל לגבי ניסיונות התגלגלות בדשא. ואני מזהירה אתכם-לא להתעסק איתי! אני כבר יודעת.. ל.. לזרוק עליכם את הקלמר שלי ולברוח. והוא כבד. אז תיזהרו!

 

טוב, התחיל הסמסטר, לא באמת ציפיתם שאני אצליח לדבר על משהו שלא קשור ללימודים, נכון?

אם כי לא דיברתי עדיין על הטיול למכתש, ועל האבטיח הראשון של העונה שנאכל טרי מהשדה וגרם לי למלמל גירסה פרטית של "שהחיינו", ועל שני השירים החדשים שאפשר לומר שלמדתי לנגן בגיטרה, ובטח שלא על הפס הורוד החדש שנוסף באופו זמני לסקאלת הסגולים-כחולים בשיער, ועל הקעקוע שאעשה בפסח, אם תרצה האיטרייה.

אבל בינתיים, נהיה מאוחר. 

 

 

(סופים פתאומיים זו אומנות בפני עצמה)

ביי.

נכתב על ידי טיפוס החמוס , 25/3/2015 00:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אזהרת חפירות אגוצנטריות משעממות. לשם שינוי. (דאמיט, זו צריכה להיות הכותרת של הבלוג)


 


הלילה, בהופעה לרגל עשרים שנה ליציאת האלבום "פצעים ונשיקות", התמלאתי געגועים אל עצמי שהייתה קטנה. הילדה שלמדה בעל פה את כל השירים בדיסק הזה- הדיסק הראשון שבאמת אהבה. שחזרה נפעמת מההופעה הראשונה שלה, של הלהקה הזאת בדיוק, וכתבה ממש כאן שטויות חמודות של ילדה בת 14 נורמלית לחלוטין. (והיא לא הייתה מאמינה לי אם הייתי אומרת לה שזה מה שאני אכתוב עליה) (כי אני כל כך משונה ומיוחדת, חה. ) שהלכה פעם לבית הספר והחליטה לשתוק יום שלם כדי לראות אם מישהו ישים לב. שהייתה דלוקה במשך שנתיים תמימות, אני מתביישת להודות, על ברק מח'3. ששנאה להתלבש יפה וגם לא ממש יודעת איך. שבכיתה י', כשאחד ה"מגניבים" מהשכבה בצופים התעקש להניח יד על הירך שלה  באוטובוס, היא הזיזה אותה שוב ושוב ותוך כדי הייתה בטוחה לחלוטין שהוא צוחק עליה או מתכנן איזו מתיחה על חשבונה, כי לא הגיוני שהיא מעניינת אותו. שבלי סיבה מיוחדת, קצת קיוותה להידרס בכל פעם שהיא חצתה את הכביש בדרך לתיכון.


 


והלילה, לשעתיים. השירים שליוו אותה בדרך הביתה מהצופים, הולכת לבד בחאקי מדוגם ובעניבה המקופלת בקפידה (בכל זאת, אחות של אח שלי) שרה לעצמי את "עוד פעם" ברחוב ומדמיינת איך יהלי סובול שומע אותי ומזמין אותי להצטרף אליו למסע הופעות. וברדיו של האוטובוס, שורת הפתיחה של "גשם חזק" רגע לפני שאני יורדת ממנו ונפרדת מהחבר הראשון שלי.  ובשיר הבא, פלאש באק, חודשיים אחורה- מחבקת אותו בהופעה אינטימית של מוניקה כשהם מבצעים את "מספיק בנאדם". ולהיקרע קצת מבפנים על הבנאדם שלא היה מספיק חכם לשמור, לרצות שהוא יהיה איתי וגם לדעת שהוא לא היה מתחבר למקום ולאנרגיות בשום צורה, ותוך כדי אותה מחשבה מפחמת לבבות לראות בזווית העין זוג מחובק. לצעוק עם סובול- בהתחלה נהיה לי רע אחר כך נהיה לי טוב. לשמוח בלב שלם על החופש לקפוץ כמו אחרונת הגרופיות בגיל ההתבגרות בלי שאף חיבוק יקרקע אותי.

(כמובן שהשורות הישנות והאהובות נוגעות בי, כמה שנות ניסיון חיים מאוחר יותר, במקומות חדשים לחלוטין. הרכבה של מפות נקודות המגע אחת על השניה, שני גיליונות סקיצה המציגים סכמה של השתנות הנפש על ציר הזמן. תחושה מעניינת. קצת מעיקה, כמו לדחוס ספר למדף מלא. קצת נעימה, כשהוא מוצא את מקומו וכאילו היה שם מאז ומעולם.
ומעניין אותי איך סובול מרגיש כשהוא שר, בגיל ארבעים, שיר שכתב לפני עשרים שנה.)


 


ובאמצע ראקוויאם לבלונדינית זימנתי אותה, את שירלי בת ה14, לפגישה מיידית. מתן פסק דין. היא הסתובבה אלי על כיסא המחשב העטוף בקטיפה כחולה. הכתף שלה הציצה מתוך הצווארון הגזור של חולצת התלבושת הכהה וחסרת הצורה, השיער שלה אסוף ברישול. עמדתי דוממת באמצע הקהל הקופץ והמתנועע, ושאלתי אותה בדחיפות משונה- נו, אז מה דעתך? עליי? על עכשיו? היה שווה את זה? עשיתי טוב? היא עצמה את העיניים, ואז כמו היום, חיפשה את הניסוח הנכון. תראי, היא אומרת, לא עשית רע. והיו רגעים טובים. אבל לא
הייתי מאמינה אם היית מספרת לי. למה לא היית מאמינה? אני שואלת בתחנונים. למה? לא הייתי מאמינה שאפשר לשנוא את עצמך אפילו יותר ממה שאני שונאת עכשיו. לא הייתי מאמינה שלא הצלחת להתגבר על הייאוש הזה. לא הייתי מאמינה שלמרות שהשנאה מתגברת, הכאב כמעט נעלם. לא הייתי מאמינה שהצלחת ללמוד לחיות עם זה, או לפחות למות מזה רק פעם בחודש-חודשיים. לא הייתי מאמינה שהצלחת לגדל סביבך קרום שכזה, מגן, כרית אוויר פתטית, מורכבת מאדישות והשלמה ושומן.


 


ובהמשך מתברר שהיא טעתה. כאבים ישנים מתים לאט. ועד אז- הם יושבים כמו הצטברויות מוגלה בשכבות העמוקות של האפידרמיס. גם לכם יש אותן, אני בטוחה- מאגרים של עלבון ותבוסתנות, כל הדברים הרעים שאי פעם אמרו לכם ובעיקר כל אלו שאי פעם אמרתם
לעצמכם. כשאתם לוחצים אליהם את האצבע הם כבר חסרי תחושה, לא? הצלקת נסגרה. ובכל זאת, הלילה, שלושה אקורדים בגיטרה החשמלית ואתם שם. קצת לכודים אולי, נחנקים בתוך הרפש נפש שלכם. נוספו לה גם כמה מרכיבים חדשים, שלא הכרתם עד עכשיו- צחנה של דחייה ועוויתות של תסכול, חוסר הצלחה ופחד. וכמה טוב זה, הא? להתפלש בביצה החמימה והמוכרת. טעם של בית, ריח של בית. מי רוצה לעזוב בכלל.


 


(וכשנגמרת ההופעה, שעתיים של מנהרת זמן, עוטה מיד את מדי הצעירה-השמחה-ומלאת-הביטחון ("אבל כידוע, מי זה העצמי הזה ומי רוצה לחזור אליו") הולכת לשתות כוס יין ולדבר על פוליטיקה עם חברים,חוזרת הביתה, כותבת כדי לא לשכוח-שבעוד עשר שנים אוכל לקרוא גם את זה ולצחוק על עצמי קצת.)


(וגם קצת, עדיין,רוצה איזה מגע מנחם. חיבוק גדול ועוטף נגיד. אבל יותר מזה-מתענגת על השקט בחדר שלי עכשיו. אולי אני מתחילה ללמוד להפיק אותו מעצמי?)


ליל פז.

נכתב על ידי טיפוס החמוס , 20/3/2015 03:48  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קצת קיטש בחיים ההפוכים שלך


תרשום תרשום.


 


1. בדרך מחיפה


 


אחד הדברים הנחמדים בתנועה בין תל אביב לחיפה הוא מראה הים בירידה לכביש החוף. אחרי חודשים של ים כהה וסוער מודגש בקרן שמש דרמטית שחודרת בין העננים, האופק נפתח לנו אתמול סוף סוף, והים זהר ונצנץ בכחול עמוק. איזה כיף, נגמרו המבחנים, נגמרו ההגשות (כמעט) ואין שום דבר שיעצור אותי מלקפוץ לים אחה"צ. באים?


 


 


2. הנשימה העמוקה הראשונה


 


בגד הים האדום הישן, גופיה לבנה, ג'ינס קצר עם חורים. עם כל אהבתי אל החורף, נעים סוף סוף להרגיש אוויר חם מתפרקד אל הגוף. לשמחתי מגרש החניה אפילו לא חצי מלא. יורדת במסלול המוכר לחוף. מדהים לראות איך הסערות האחרונות צילקו את מצוקי הכורכר- איפה שהיו בקיץ האחרון מדרגות טבעיות שניתן לדלג בקלילות יחסית, יש עכשיו נפילה של מטר וחצי. מדרון רך מאבנים קטנות שנכנסות לכפכפים ומכאיבות בכף הרגל הפך לערימת סלעים. למרות זאת, הנשימה העמוקה הראשונה (במקום הזה, כל נשימה עמוקה היא הראשונה בהא' הידיעה) נשארה כמו שהייתה, וגם המבט הבוחן הראשון ממרומי המצוק אל החוף- כמה זהוב החול, כמה צבעוניות השימשיות, כמה קרים המים ואיפה המיקום המושלם לפרוש בו את המגבת.


 


 


3. למלא את הריאות בחמצן


 


הבחורה שביקשתי ממנה לשים עין על הדברים שלי לרגע הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח. את יודעת שהמים קפואים? יודעת, יודעת. אני בטח אכנס רק לכמה דקות ואצא. ובאמת, אף אחד לא מת מקצת קור, לא? וכמה קר כבר הים התיכון יכול להיות בסוף פברואר?


קר. אני צריכה להכריח את עצמי לקפוץ ראש לתוך הגל הראשון שבא, וגם אז הנשימה נעתקת והלב מתכווץ. לאט לאט אני משקיעה את עצמי במים, מזכירה לסרעפת ולצלעות את תפקידן בעולם, היינו- למלא את הריאות שלי בחמצן. הן נרגעות, וגם אני, נשענת לאחור ומלמלת תפילת הודיה פרטית לאלוהים, לבודהה, למפלצת הספגטי המעופפת או למפץ הגדול. "וואו, המים קרים, אבל ראיתי שנכנסת אז החלטתי לבוא גם", אני מרימה את הראש ורואה בחור אמיץ, טיפש, (הגבול בין אומץ לטיפשות דק מאוד...) שלא ויתר ובא אחריי את כל הדרך הקרה. באמת אבירי מצידו, ותודה על ההצעה לבוא לשבת איתך ועם חברים שלך, אבל האמת שיש לי ספר שאני מאוד רוצה לקרוא. במבט מפקפק הוא מוותר על התענוג שבחברתי במים הקרים וחוזר לחוף. מ'כפת לי אני, גרוסמן מחכה לי.


 


4. אני והיפֶה שלי בחוף


 


ושוב על המגבת הגדולה שקנינו בתאילנד (איזה כיף שדאגתי שהיא תישאר אצלי), מרכיבה את משקפי השמש ומסתכלת סביב. מי צריך לנסוע לתאילנד בכלל? חוף הצוק הרבה יותר שווה מחוף וואי סונג בקו פאנגן, לעניות דעתי. ואחרי שלקחתי רגע כדי להסדיר את הנשימה מהמלחמה בגלים בדרך החוצה, אני מתייחדת, סוף סוף, עם החדש של גרוסמן (אפשר לצלם סלפי, "אני והיפֶה שלי בחוף"). מסביבי כלבים נובחים, מוזיקה רועמת ואנשים בכפכפים מתיזים חול לכל עבר. אני- איתו. צוחקת, נושכת את השפתיים, גרוסמן תמיד נוגע בי ואני לא יכולה שלא להישאב אליו, מה גם שהספר החדש, לשמחתי, הוא לא רומן קליל וסוחף בסגנון "מישהו לרוץ איתו" אלא אחד מהספרים בהם הוא פשוט יוצר שתיים-שלוש דמויות, לא יותר, ונותן להן לשפוך מונולוגים חריפים-מתוקים-מרירים, כי מה שיש לו לומר כנראה דחוף ומרוכז מדי בשביל לפזר אותו בעדינות בתוך עלילה. וכבר מחייכת בחיבה לביטויים שלו שכבר הפכו לבני בית בשפה הפנימית שלי, עושה את כל "הטעויות הנכונות לי" ביחד איתו...


 


5. כל עמוד אני פוגשת מכר ותיק נוסף


 


ובכל זאת, נהיה לי כבד. ועננים גבוהים טיפה מכסים את השמש. משאירה את המגבת והתיק וקמה להתאורר קצת. הולכת לי על קו המים, כמה פיוטי, ומהרהרת בגרוסמן. וליתר דיוק- בכאבים ובמועקות שלא ידעתי שיש להן שמות עד שקראתי ספרים שלו. והיום במיוחד, בכל עמוד אני פוגשת מכר ותיק נוסף. אז טוב לצאת מאזור הרביצה והמטקות של הצעירים לאזור בו כמעט אף אחד לא יושב וכל מי שאני רואה נמצא בתנועה, כמוני.


 


6.אש גנובה בידי 


 


וכבר רואים את בנייני היוקרה הראשונים של הרצליה, ולפניהם- המון אדם צוהל ותוסס. נחיל של צעירים, שנראים כל כך שלמים ושופעי מרץ ושוקקי חיים. נערות יפות מנערות בד צבעוני מהחול שדבק אליו, המטקות מתופפות ניגון עליז, והעורות החשופים והגלשנים הגיטרות והשיער השרוף משמש. מתוך כובד המחשבות שאני שקועה בו, הלב שלי מתפחם לרגע, מתכווץ מגעגוע לא מובן, להיות חלק מהשקיקה הזאת, להיטמע בה ולהרגיש אותה בכל רמ"ח אבריי, שהיא תהיה חלק קוהרנטי ומלא ממני, ולא אש גנובה שאני מצליחה לאחוז בה רק לרגע ושוב היא כבה.

הולכת ביניהם ומרגישה כמו חוט שקוף, פגום, בריקמה מלאת חיים.


 


7. כשהים מתאגם סביבכם


 


...ובתנועה מתורגלת היטב אני נחלצת להציל את עצמי מעצמי, מחביאה את הג'ינס והפלאפון בין הסלעים בקצה החוף, נכנסת למים ולעזאזל התיק שהשארתי "רק לרגע" בקצה השני של החוף. התרחקתי מקבוצת גולשים (ומהדחף המטופש לסקור את פניהם אחד אחד, כאילו שמי שאני מחפשת יהיה כאן) ונכנסתי ראש בראש עם כמה גלים, עד שהגעתי לנקודה הקסומה הזאת, שבה הים נרגע. ואיך אפשר שלא לשמוח, תגידו לי, איך אפשר שלא להרגע ולהתעגל ולהתמלא בהכרת תודה ואושר, כשהים מתאגם מסביב, עוטף ומערסל ומלטף, מזמין לחתור, להיבלע בתוכו, להטביע בו את כל הספקות והמחשבות הנוגות? אי אפשר לחשוב מחשבות נוגות כשאת עטופה ומוגנת בתוך כל הירוק-כחול-כסוף קטיפתי הזה!


 


8. תגובת המציאות


 


עליתי מהמים, נקייה כבר ומטוהרת מכל מה שהצטבר בתוכי. התחלתי לחזור דרומה. ומיד, תגובת המציאות. "אַייייי!!!!!" הסתובבתי, וכמעט ממולי איש מבוגר קצת,שמנמן, לבוש בחולצה כחולה וכובע מצחייה, שמח, מתכופף להרים כדור של מטקה. "ה-ת-ג-ע-ג-ע-ת-י!" הוא צועק לעולם במלוא גרונו. מרים את המבט, נתקל בחיוך שלי, וחזר ואומר, כאילו מסביר לי- "התגעגעתי!"


אז טוב שבאת. גם אני.


נו,היקום מזמן לכם רגע גרוסמני מדוייק שכזה ,מה, תמשיכו ללכת? נראה לכם?


חזרתי. הסתובבתי רגע סביב עצמי, מצאתי את נקודת התצפית המדוייקת, ישבתי על החול. יצרתי במו עצמי קהל של איש אחד למשחק המטקות עם-כל-הלב שלו. ובאמת, החבר'ה האלו לא צוחקים. הכדורים שלהם פוגעים במחבט בכוח וניטחים ממנו בקול.
ועם כל חבטה, האיש זועק מכל הלב- "אַיייי!!!!". כמעט כאילו שולח חלקים מעצמו, לעוף עם הכדור. והבחור שמשחק מולו, תימני שחום ושרירי בבגד ים צהוב צעקני, גם כן לא פראייר. אומנם הוא לא מוציא את נישמתו מכה אחרי מכה, אבל כל חבטה שלו היא עוצמתית ומדוייקת. לאט לאט אני שמה לב שאומנם האיש "שלי" חובט את כל נפשו וליבו בכל חבטה, אבל המכות שלו בדרך כלל לא פוגעות במטרה, והכדור ניתז הרחק הרחק מעבר להישג מטקותיהם של שותפיו למשחק (ולפחות פעם אחת השרירי קצוץ השיער היה צריך ללכת שלוש דקות לכל כיוון כדי למצוא את הכדור ולהחזיר אותו) מה שגורם לי לתהות, כמובן, אולי הוא מבחינתו משחק משחק עם חוקים אחרים לגמרי, ואולי בכלל לא נגד השניים האחרים, אולי זו הדרך שלו ליצור, נגיד, איזושהי הערקה אל היקום, והם רק כלי בטקס פרטי שלו עם עצמו. (ואולי הוא סתם אוהב לצעוק)


ביניהם, שאני לא אשכח, מתרוצצת כלבה שרואה את עצמה כחלק לגיטימי מהמשחק, והם יוצרים רביעייה מקסימה על רקע השקיעה- שחקן הנשמה, השחום עם בגד הים הצהוב ועגיל הזהב, הכלבה, שמזנקת אחרי הכדור באמצע מעופו ביניהם, ואיזה מתרחץ אקראי שהתפתה אל האנרגיות שלהם והצטרף למשחק.

(לא יודעת מה המשמעות של כל זה, אבל בידיים רטובות, רשמתי!)


 


9. יותר מזל משכל


 


בכוח אספתי את עצמי וקמתי, אמרתי להם שבת שלום ותודה על המופע, סירבתי בנימוס להצעה שלהם להצטרף למשחק (בכל זאת, ככה אני, רק צופה) הלכתי לחפש את התיק שלי, בתקווה שאחרי שעה עדיין יהיה שם תיק. לא הצלחתי להפסיק לחייך לעצמי. ניהלתי סמול טוק עם מישהו שהלך לידי. שוב גיליתי שיש לי יותר מזל משכל, כשראיתי את התיק הכתום מחכה לי באופן בולט האמצע החוף, מבלי שאיש נגע בו. וכנראה שבכל זאת לי וליום הזה יש איזו ברית סודית, אם גם בדרך הביתה גלגלצ ניגנו, בזה אחר זה, במיוחד בשבילי, את "רגע" בביצוע היפיפיה של רונה קינן עם יזהר אשדות, ומיד אחר כך את "קחי לך זמן" בביצוע אקוסטי חמוד שלא הכרתי.


 


אולי בכל זאת, השמש, והסיום של תקופת הבחינות, והמרחק, פתחו לי איזה חריץ לנשום ממנו את העולם הזה, שמלא, כל כך מלא, ביופי.


 


 


 


(ובדיעבד אני חושבת שטוב שהיה לי יום מואר כזה לפני לילה כמו שהיה הלילה אתמול. צידה לדרך.)

נכתב על ידי טיפוס החמוס , 1/3/2015 03:05  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של PK ב-1/3/2015 09:26
 





כינוי:  טיפוס החמוס

מין: נקבה

MSN: 




4,566
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לטיפוס החמוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על טיפוס החמוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ