Mistakes were made

(אפילוג?)

ובקיצור.

אני ממש אשמח לחזור להיות הבחורה העצמאית והמגניבה שהתאהבת בה

אבל בשביל זה יותר מדי חומות צריכות לעלות שוב

ואני לא בטוחה שאני מסוגלת.

לגרום לעצמי בכוח לצאת עם חברים במקום להתראות איתך

רק כי אני יודעת שגם אתה חושב שאנחנו מתראים יותר מדי ושאני צריכה חיים משלי

זה ממש ממש ממש מסריח.

וליתר דיוק-

הרגשה ממש ממש ממש מסריחה.

בחיים לא הרגשתי כלכך חלשה, סמרטוטית וכלומניקית מאשר ברגע שבו הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות.

ואני שונאת את זה.

אני לא רוצה לבקש ממך שתעזור לי להיפגש עם חברים במקום להיפגש איתך.

אני רוצה לעשות את זה כי זה הרצון שלי- אבל משום מה אני מרגישה שזה כרוך בלהחליט שלא אכפת לי אם בא לך להיפגש, או אם בא לי להיפגש איתך או- אבל זה קצת יותר ממה שאני מסוגלת לעשות עכשיו.

אני מרגישה ממש חרא. אני לא רוצה שלא יהיה לי אכפת אם אחנו נפגשים או לא.

אכפת לי.

אני לא רוצה לבוא לישון אצלך אחרי שאני נפגשת עם חברים.

אני לא רוצה לדחוק אותך אחורה בסדר העדיפויות, בסדר?!

למה זה כל כך נורא?!?!

למה אחרי כל כך הרבה זמן שבו התאמצת לשכנע אותי שזה בסדר לרצות להיות איתך, ושברור שתעדיף להיות איתי מאשר להיות עם חברים-

למה אחרי שסוף סוף השתכנעתי ויישמתי-

כל החוקים משתנים?!

איך זה הגיוני?!?!?!?!?!??!?!?!

אני לא יודעת איך לעשות גם וגם. לא יודעת איך לפתח חיים חברתיים עצמאיים וכו' בלי להחליט שזה אומר שלהיפגש איתך חלק מהזמן יהיה במקום נמוך יותר בסדר העדיפויות.

אולי זה בכל זאת מה שתקין לעשות?

אלוהים אדירים. החרא הזה ממש מסובך.

הלוואי שהייתי פשוט יכולה למחוק את כל הערב הזה וזהו.

(סרט ההמשך?)

בנימה יותר ספציפית, לנושא שעל סדר היום:

" ו-ב.אפשר לא להיקשר אליך כל כך? זה מלחיץ אותי. אני מצטערת, אבל זה כלכך קשה לי לגלות שאני מזדוקקת למישהו (שילוב של זקוקה ומשתוקקת?), בעיקר כשהמסכן (שזה אתה, כן?) אפילו לא יודע עם איזו פסיכית*** הוא מסתבך עכשיו.כלומר,ג'יז, מתי מגיע השלב שאפשר לגלות לך בלי שתרצה לברוח לקצה השני של הגלקסיה?"

כן כן, כמה שהייתי חכמה לפני שנה.

כמה לא מפתיע לגלות שברגע שאני אסיים לשחק משחקים, לחשב חישובים (סטייל: האם זה נראה נידי להתקשר אליו עכשיו או לחכות שהוא יתקשר אליי?) או להנפיק שיכנועים עצמיים בקצב של 10 בדקה (לקט נבחר:"לא באמת ציפיתי שהוא ישלח סמס", "לא באמת אכפת לי אם נדבר או לא" ו-חביב הקהל-"מה זה משנה, מקסימום זה לא ילך בינינו"), שברגע שבו אני ארשה לעצמי להרגיש באמת בנוח בחיים שלך, שאפנה לך כמה סנטימטרים בלב שלי ואניח שם כיסא למענך- בעצם, בוא נשתמש במטפורה מוכרת יותר- ברגע שאני אתן ל"חומות הקרח" שסביב להינמס-נגלה שאני רק שלולית שתתאדה בחמסין הראשון.

ועוד איזו שלולית.

א. אני יכולה למצוא חברים. נכון שלפעמים אני מפקפקת בזה- ותודה שאתה כאן בשבילי ברגעים האלה- אבל העובדה היא שאם לא תהיה כאן מלא זמן, יש סיכוי שאני לא אשאר ממש כל יום בבית. ואולי אפילו קצת אהנה מזה.

ב. כמעט תמיד אני אוהבת יותר להיפגש איתך מאשר להיפגש עם אחרים. זה יותר כיף, יותר קל ויותר בטוח.

ג.  אני יודעת שאתה משתדל שלא, אבל הפרצופים שאתה עושה לי לפעמים כשקבעתי עם חברים למרות שקיווית להיפגש הערב ממש מוציאים את החשק לקחת את הסיכון ולנסות לקבוע איתם משהו. כלומר, האם כל הטרחה של למצוא עם מי לצאת שווה את הצ'אנס של לבטל ברגע האחרון כי בעצם אתה יכול להיפגש? (יש יותר סמרטוט מזה?) (אגב, הנה עוד משהו שמונע מחברים לזרום איתי)

ד. יכול להיות שלדברים שקרו בעבר הרחוק של הקשר שלנו יש יותר מדי השפעה עלי כיום.

ה. אני פשוט פחות טובה בזה ממך.

ו. בא לי למות.

והכי נורא זה, שבכתיבה כבר אין פורקן.

כי באמת, הכל זה אותו גלגל ענק שעולה ויורד שוב ושוב ושוב. גם אם בכל פעם אמצע דרכים חדשות לתאר אותו, חדי העין מבינינו ישימו לב שהנוף הוא אותו הנוף.

כל פעם דבר חדש, ובדיעבד שטותי, מדליק את הטריגר, ומזכיר לי שמכיתה ט' ועד היום- לא הרבה באמת השתנה.

תחת קרום דק של "בגרות" "תחביבים" ו-"מסגרת" וקליפה שברירית שנקראת "חבר תומך"

עדיין נמצא הרצון האנוכי הזה, הפחדני הזה

להיזרק מתחת לגלגלים של המכונית במעבר החציה

לקפוץ מעבר למעקה

או סתם לשרוט את אמות הידיים.

(אפילו הבנאליות- אותה הבנאליות?)