לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

you are all individuals


(.I'm not)


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2015

קצת קיטש בחיים ההפוכים שלך


תרשום תרשום.


 


1. בדרך מחיפה


 


אחד הדברים הנחמדים בתנועה בין תל אביב לחיפה הוא מראה הים בירידה לכביש החוף. אחרי חודשים של ים כהה וסוער מודגש בקרן שמש דרמטית שחודרת בין העננים, האופק נפתח לנו אתמול סוף סוף, והים זהר ונצנץ בכחול עמוק. איזה כיף, נגמרו המבחנים, נגמרו ההגשות (כמעט) ואין שום דבר שיעצור אותי מלקפוץ לים אחה"צ. באים?


 


 


2. הנשימה העמוקה הראשונה


 


בגד הים האדום הישן, גופיה לבנה, ג'ינס קצר עם חורים. עם כל אהבתי אל החורף, נעים סוף סוף להרגיש אוויר חם מתפרקד אל הגוף. לשמחתי מגרש החניה אפילו לא חצי מלא. יורדת במסלול המוכר לחוף. מדהים לראות איך הסערות האחרונות צילקו את מצוקי הכורכר- איפה שהיו בקיץ האחרון מדרגות טבעיות שניתן לדלג בקלילות יחסית, יש עכשיו נפילה של מטר וחצי. מדרון רך מאבנים קטנות שנכנסות לכפכפים ומכאיבות בכף הרגל הפך לערימת סלעים. למרות זאת, הנשימה העמוקה הראשונה (במקום הזה, כל נשימה עמוקה היא הראשונה בהא' הידיעה) נשארה כמו שהייתה, וגם המבט הבוחן הראשון ממרומי המצוק אל החוף- כמה זהוב החול, כמה צבעוניות השימשיות, כמה קרים המים ואיפה המיקום המושלם לפרוש בו את המגבת.


 


 


3. למלא את הריאות בחמצן


 


הבחורה שביקשתי ממנה לשים עין על הדברים שלי לרגע הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח. את יודעת שהמים קפואים? יודעת, יודעת. אני בטח אכנס רק לכמה דקות ואצא. ובאמת, אף אחד לא מת מקצת קור, לא? וכמה קר כבר הים התיכון יכול להיות בסוף פברואר?


קר. אני צריכה להכריח את עצמי לקפוץ ראש לתוך הגל הראשון שבא, וגם אז הנשימה נעתקת והלב מתכווץ. לאט לאט אני משקיעה את עצמי במים, מזכירה לסרעפת ולצלעות את תפקידן בעולם, היינו- למלא את הריאות שלי בחמצן. הן נרגעות, וגם אני, נשענת לאחור ומלמלת תפילת הודיה פרטית לאלוהים, לבודהה, למפלצת הספגטי המעופפת או למפץ הגדול. "וואו, המים קרים, אבל ראיתי שנכנסת אז החלטתי לבוא גם", אני מרימה את הראש ורואה בחור אמיץ, טיפש, (הגבול בין אומץ לטיפשות דק מאוד...) שלא ויתר ובא אחריי את כל הדרך הקרה. באמת אבירי מצידו, ותודה על ההצעה לבוא לשבת איתך ועם חברים שלך, אבל האמת שיש לי ספר שאני מאוד רוצה לקרוא. במבט מפקפק הוא מוותר על התענוג שבחברתי במים הקרים וחוזר לחוף. מ'כפת לי אני, גרוסמן מחכה לי.


 


4. אני והיפֶה שלי בחוף


 


ושוב על המגבת הגדולה שקנינו בתאילנד (איזה כיף שדאגתי שהיא תישאר אצלי), מרכיבה את משקפי השמש ומסתכלת סביב. מי צריך לנסוע לתאילנד בכלל? חוף הצוק הרבה יותר שווה מחוף וואי סונג בקו פאנגן, לעניות דעתי. ואחרי שלקחתי רגע כדי להסדיר את הנשימה מהמלחמה בגלים בדרך החוצה, אני מתייחדת, סוף סוף, עם החדש של גרוסמן (אפשר לצלם סלפי, "אני והיפֶה שלי בחוף"). מסביבי כלבים נובחים, מוזיקה רועמת ואנשים בכפכפים מתיזים חול לכל עבר. אני- איתו. צוחקת, נושכת את השפתיים, גרוסמן תמיד נוגע בי ואני לא יכולה שלא להישאב אליו, מה גם שהספר החדש, לשמחתי, הוא לא רומן קליל וסוחף בסגנון "מישהו לרוץ איתו" אלא אחד מהספרים בהם הוא פשוט יוצר שתיים-שלוש דמויות, לא יותר, ונותן להן לשפוך מונולוגים חריפים-מתוקים-מרירים, כי מה שיש לו לומר כנראה דחוף ומרוכז מדי בשביל לפזר אותו בעדינות בתוך עלילה. וכבר מחייכת בחיבה לביטויים שלו שכבר הפכו לבני בית בשפה הפנימית שלי, עושה את כל "הטעויות הנכונות לי" ביחד איתו...


 


5. כל עמוד אני פוגשת מכר ותיק נוסף


 


ובכל זאת, נהיה לי כבד. ועננים גבוהים טיפה מכסים את השמש. משאירה את המגבת והתיק וקמה להתאורר קצת. הולכת לי על קו המים, כמה פיוטי, ומהרהרת בגרוסמן. וליתר דיוק- בכאבים ובמועקות שלא ידעתי שיש להן שמות עד שקראתי ספרים שלו. והיום במיוחד, בכל עמוד אני פוגשת מכר ותיק נוסף. אז טוב לצאת מאזור הרביצה והמטקות של הצעירים לאזור בו כמעט אף אחד לא יושב וכל מי שאני רואה נמצא בתנועה, כמוני.


 


6.אש גנובה בידי 


 


וכבר רואים את בנייני היוקרה הראשונים של הרצליה, ולפניהם- המון אדם צוהל ותוסס. נחיל של צעירים, שנראים כל כך שלמים ושופעי מרץ ושוקקי חיים. נערות יפות מנערות בד צבעוני מהחול שדבק אליו, המטקות מתופפות ניגון עליז, והעורות החשופים והגלשנים הגיטרות והשיער השרוף משמש. מתוך כובד המחשבות שאני שקועה בו, הלב שלי מתפחם לרגע, מתכווץ מגעגוע לא מובן, להיות חלק מהשקיקה הזאת, להיטמע בה ולהרגיש אותה בכל רמ"ח אבריי, שהיא תהיה חלק קוהרנטי ומלא ממני, ולא אש גנובה שאני מצליחה לאחוז בה רק לרגע ושוב היא כבה.

הולכת ביניהם ומרגישה כמו חוט שקוף, פגום, בריקמה מלאת חיים.


 


7. כשהים מתאגם סביבכם


 


...ובתנועה מתורגלת היטב אני נחלצת להציל את עצמי מעצמי, מחביאה את הג'ינס והפלאפון בין הסלעים בקצה החוף, נכנסת למים ולעזאזל התיק שהשארתי "רק לרגע" בקצה השני של החוף. התרחקתי מקבוצת גולשים (ומהדחף המטופש לסקור את פניהם אחד אחד, כאילו שמי שאני מחפשת יהיה כאן) ונכנסתי ראש בראש עם כמה גלים, עד שהגעתי לנקודה הקסומה הזאת, שבה הים נרגע. ואיך אפשר שלא לשמוח, תגידו לי, איך אפשר שלא להרגע ולהתעגל ולהתמלא בהכרת תודה ואושר, כשהים מתאגם מסביב, עוטף ומערסל ומלטף, מזמין לחתור, להיבלע בתוכו, להטביע בו את כל הספקות והמחשבות הנוגות? אי אפשר לחשוב מחשבות נוגות כשאת עטופה ומוגנת בתוך כל הירוק-כחול-כסוף קטיפתי הזה!


 


8. תגובת המציאות


 


עליתי מהמים, נקייה כבר ומטוהרת מכל מה שהצטבר בתוכי. התחלתי לחזור דרומה. ומיד, תגובת המציאות. "אַייייי!!!!!" הסתובבתי, וכמעט ממולי איש מבוגר קצת,שמנמן, לבוש בחולצה כחולה וכובע מצחייה, שמח, מתכופף להרים כדור של מטקה. "ה-ת-ג-ע-ג-ע-ת-י!" הוא צועק לעולם במלוא גרונו. מרים את המבט, נתקל בחיוך שלי, וחזר ואומר, כאילו מסביר לי- "התגעגעתי!"


אז טוב שבאת. גם אני.


נו,היקום מזמן לכם רגע גרוסמני מדוייק שכזה ,מה, תמשיכו ללכת? נראה לכם?


חזרתי. הסתובבתי רגע סביב עצמי, מצאתי את נקודת התצפית המדוייקת, ישבתי על החול. יצרתי במו עצמי קהל של איש אחד למשחק המטקות עם-כל-הלב שלו. ובאמת, החבר'ה האלו לא צוחקים. הכדורים שלהם פוגעים במחבט בכוח וניטחים ממנו בקול.
ועם כל חבטה, האיש זועק מכל הלב- "אַיייי!!!!". כמעט כאילו שולח חלקים מעצמו, לעוף עם הכדור. והבחור שמשחק מולו, תימני שחום ושרירי בבגד ים צהוב צעקני, גם כן לא פראייר. אומנם הוא לא מוציא את נישמתו מכה אחרי מכה, אבל כל חבטה שלו היא עוצמתית ומדוייקת. לאט לאט אני שמה לב שאומנם האיש "שלי" חובט את כל נפשו וליבו בכל חבטה, אבל המכות שלו בדרך כלל לא פוגעות במטרה, והכדור ניתז הרחק הרחק מעבר להישג מטקותיהם של שותפיו למשחק (ולפחות פעם אחת השרירי קצוץ השיער היה צריך ללכת שלוש דקות לכל כיוון כדי למצוא את הכדור ולהחזיר אותו) מה שגורם לי לתהות, כמובן, אולי הוא מבחינתו משחק משחק עם חוקים אחרים לגמרי, ואולי בכלל לא נגד השניים האחרים, אולי זו הדרך שלו ליצור, נגיד, איזושהי הערקה אל היקום, והם רק כלי בטקס פרטי שלו עם עצמו. (ואולי הוא סתם אוהב לצעוק)


ביניהם, שאני לא אשכח, מתרוצצת כלבה שרואה את עצמה כחלק לגיטימי מהמשחק, והם יוצרים רביעייה מקסימה על רקע השקיעה- שחקן הנשמה, השחום עם בגד הים הצהוב ועגיל הזהב, הכלבה, שמזנקת אחרי הכדור באמצע מעופו ביניהם, ואיזה מתרחץ אקראי שהתפתה אל האנרגיות שלהם והצטרף למשחק.

(לא יודעת מה המשמעות של כל זה, אבל בידיים רטובות, רשמתי!)


 


9. יותר מזל משכל


 


בכוח אספתי את עצמי וקמתי, אמרתי להם שבת שלום ותודה על המופע, סירבתי בנימוס להצעה שלהם להצטרף למשחק (בכל זאת, ככה אני, רק צופה) הלכתי לחפש את התיק שלי, בתקווה שאחרי שעה עדיין יהיה שם תיק. לא הצלחתי להפסיק לחייך לעצמי. ניהלתי סמול טוק עם מישהו שהלך לידי. שוב גיליתי שיש לי יותר מזל משכל, כשראיתי את התיק הכתום מחכה לי באופן בולט האמצע החוף, מבלי שאיש נגע בו. וכנראה שבכל זאת לי וליום הזה יש איזו ברית סודית, אם גם בדרך הביתה גלגלצ ניגנו, בזה אחר זה, במיוחד בשבילי, את "רגע" בביצוע היפיפיה של רונה קינן עם יזהר אשדות, ומיד אחר כך את "קחי לך זמן" בביצוע אקוסטי חמוד שלא הכרתי.


 


אולי בכל זאת, השמש, והסיום של תקופת הבחינות, והמרחק, פתחו לי איזה חריץ לנשום ממנו את העולם הזה, שמלא, כל כך מלא, ביופי.


 


 


 


(ובדיעבד אני חושבת שטוב שהיה לי יום מואר כזה לפני לילה כמו שהיה הלילה אתמול. צידה לדרך.)

נכתב על ידי טיפוס החמוס , 1/3/2015 03:05  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של PK ב-1/3/2015 09:26
 





כינוי:  טיפוס החמוס

מין: נקבה

MSN: 




4,516
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לטיפוס החמוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על טיפוס החמוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ