לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

you are all individuals


(.I'm not)


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2014


הלו הלו, מה זה פה? ככה מפנים לכאן קוראים, בלי שום התראה? חבוב, לפני שמגיעים אורחים צריך לתת לבחורה זמן להתארגן, לשים איזה אודם, להחליף את הטרנינג לאיזו שמלת מלמלה, להחביא את הכביסה שנשארה על הספה בסלון... תאמין לי, יום אחד אישתך תזרוק אותך מהבית בגלל "הפתעות" כאלה!


 


(סתם, נו, שלא תשכחו שאני פולניה.)


 


בכל מקרה, אם בכל זאת שניים וחצי אנשים באו לכאן בגלל השאלה  (החזרתי לך עכשיו, הא!) אז בואו נדסקס את זה קצת, Shell we?


 


ומה בדיוק קורה אחר כך?


נגיד שהתעוררת. התעוררת עם ידיעה וודאית ומוחלטת שאת רק דמות בתוך חלום. אין גלולה כחולה שתחזיר אותך למטריקס בשכחה מבורכת. החל מעכשיו, את תסתובבי בעולם הזה במודעות מלאה לכך ששום דבר, אבל שום דבר ממה שאת עושה לא בשליטתך. כל עניין ה"רצון חופשי" הזה שמנסים לדחוף לך בגרון? חה. כל החלטה שלך, החל בעם מי לשכב הלילה וכלה באיזו נייר טואלט לקנות בסופר, היא לא יותר מקצר חשמלי בתת המודע במוח של מישהו (משהו?) שבכלל לא יזכור אותך כשהוא יתעורר.


שלא לדבר על הזמן. הרי הזמן בחלומות האלה הוא משהו שנמתח ונמתח, החלומות האלה, הרי הם נצחיים, בטח ובטח לדמויות שלכודות בתוכן. אז את תתהלכי לך בעולם החלום הזה, החנוק, המתעתע, האינסופי, תחווי את כל קשת ההתנסויות האנושית. תחיי דרך כל הכאבים, השמחות, שברונות הלב האלה שלנו. ותוך כדי, תהיי מודעת לחלוטין לכך שזה בסה"כ עוד סיוט שאת לא מצליחה להתעורר ממנו. ועוד סיוט של מישהו אחר. אז למה לטרוח להמשיך בעצם?


(כי אין לך ברירה)


 


תכלס, אני לא בטוחה שזה כל כך שונה מהחיים האמיתיים שלנו.


(מה שמעלה את התהייה- גם אם אנחנו בסה"כ דמויות בחלום של מישהו אחר, למי אכפת?)

נכתב על ידי טיפוס החמוס , 19/12/2014 00:07  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של טיפוס החמוס ב-19/12/2014 00:59
 




כתבתי דווקא הרבה השבוע, בעיקר למגירה, ואולי קצת יותר מדי-  בקיצור- נדמה לי שאזל קרדיט הקשקשת.



אז היום, לכבוד אדי הדלק שנשמתי בהליכה טרודה לצד הכביש הראשי


(וגם לכבוד חיוך שהתחייך לי ולזר מוחלט באותה שפת כביש)


היום נלך ונמלמל מילים

שמישהו אחר כתב-
 


אקציה זהובה


 


אקציה זהובה שלי, אני כבר לא כל כך טוב


בלתאר יופי אבל גם את כבר לא מה שהיית


והבקר הזה בדרך הים לאשדוד שפכת


זהבך כמו אז על חולות נעוריך בשיגעון


של יופי כאילו לא היו שרפות ושטפונות


וכל משבריך וגליך, מוכנה להפקיר הכל


בזהב הניגר על החול. מי יכול, למי יש כח


ליפי הזה, שמור אותי אלהים. זה שנים


אני עף מטורף בכבישים, מתחייב בנפשי


בערפיח בתוך העשן את תראי אותי שב


בפנות יום. מאוחר, פריחתי, מאוחר


הדלקה על החוף דעכה


עוד מעט גם אני וגם את


עוד מעט ונלך.


רק יפייך


 


(נתן יונתן)


 


 


 


 

נכתב על ידי טיפוס החמוס , 18/12/2014 17:49  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דיוקן עצמי (אימון אינטרוולים בנרקיסיזם)


שיער:


בהיר. יחסית.


הויכוח האם השיער שלי בלונדיני או חום עתיק כמעט כמו הדיון הזה של הביצה והתרנגולת, רק יותר חסר טעם. בכל מקרה, יש להודות שברגעי מצוקה אי אז בגיל 15, הלכתי להשוות את הצבע שלו עם הגוונים של הטסטרים של צבעי השיער בסופרפארם, במטרה לקבוע אחת ולתמיד האם הבלונד הוא חלק מהותי בזהות שלי או לא. התוצאה? חברות מסויימות הגדירו אותי כ"בלונד כהה", ואילו חלק כ"חום דבש". מסקנה- לא לבנות על חברות שמייצרות צבעי שיער כיועץ לענייני תפיסת העצמי שלך.


 


בכל אופן, אני מחבבת את השיער שלי. לרוב הוא די חלק-גלי, ובסופו של דבר הבנתי שהיחסים בינינו הם קצת כמו בכל זוגיות טובה- אני לא אציק לו יותר מדי, ובתמורה הוא יתנהג יפה רוב הזמן, יסבול בשקט כשאני אצבע חלקים ממנו בכל צבעי הקשת ואפילו יפתיע אותי עם צרור תלתלים על הבוקר פה ושם.


 


מצח:


אולי קצת גדול מדי אבל היי, אומרים שזה מעיד על חוכמה, אז שאני אתלונן? (לא, כי אני חכמה)


 


גבות:


אני אף פעם לא מצליחה להבין איך זה עובד לבנות האלה שהגבות שלהן תמיד נראות כאילו מישהו צייר אותן במסגרת מדוייקת ולא יצא מהקווים. אני בגדול די נותנת לגבות שלי לצמוח חופשי, מינוס ניקיונות הכרחיים באזור עצם הגבה. למזלי קיבלתי את הגבות המקושתות של סבתא מצד אמא, ככה שאני עוד יוצאת מזה בסדר.


 


עיניים:


נדמה לי שכבר הזכרתי את זה, אבל אחד הדברים הנחמדים בלהיות בחורה זה שאני יכולה להתיישב מול המראה, להתבונן בעיניים הירוקות אך סתמיות שלי, ובהינף שלוש עד חמש צלליות+מסקרה+עיפרון שחור+איליינר להפוך אותן לעיניים קצת מסתוריות כאלה, למשוך אליהן את המבט. ואם נגיד נתפרע ונוסיף קצת פיסות פלסטיק קטנטנות ונדביק אותן אחת אחת על קצה העפעף (פעילות נשגבת הידועה גם בשם המטעה- הדבקת ריסים) אז אומנם אני לא אוכל למצמץ כל הערב מחשש שהעפעפיים שלי ידבקו אחד לשני (או פשוט לא יצליחו להתרומם מפאת המשקל) אבל היי, העיניים שלי יראו כ-ל   כ-ך   ג-ד-ו-ל-ו-ת ומגניבות.


חוץ מזה שזה יכול להיות אחלה ספורט. הנפות-עפעפיים. מעניין אם נצליח להכניס את זה לאולימפידה.


 


שקיות שחורות:


את השקיות השחורות מתחת לעיניים אני דווקא קצת אוהבת, מזכירות לי כמה כיף שאני חיה ושהחיים שלי מלאים מדי בשביל להספיק לישון שנת לילה רצופה וטובה.


 


אף:


תכלס אין דרך טובה לתאר אף שהוא סתם, קטן וסבבה כזה. חוץ מלכתוב שהוא קטן וסבבה כזה.


 


התחלה של קמטי הבעה:


למה, למה, למה? בכל ספרי הבנות ובלוגי הטיפוח כתוב שהקמטים מתחילים רק בגיל עשרים פלוס, ואני רק בת- רגע, לא משנה. אוף.


 


פה:


תמיד רציתי פה צרפתי קטן וחמוד, שפתי דובדבן כאלה. במקום זה יש לי סתם שפתיים סטנדרטיות- לא עבות אבל גם לא דקות מדי, סימטריות בסה"כ, ורודות בהירות. נו שוין.


 


וכמכלול:


תראו, איכשהו האיברים החשובים האלה מאורגנים על הפנים שלי באיזשהן פרופורציות ובקומפוזיציה שהיא מאוד נעימה לעין, אבל באופן שלא מותיר רושם על המתבונן. פנים כאלה שכיחות, שרואים כל הזמן אבל לא באמת זוכרים בדיוק. אחת התוצאות של זה היא שאנשים כל הזמן "מזהים" אותי, דבר שלרוב יוצר סיטואציות די מביכות (את מתל אביב? לא מעפולה? יש מצב שיש לך אחות קטנה בעפולה?). 


אבל היי, זה מה יש ועם זה ננצח (או לפחות נפסיד בכבוד)


 


חוץ מזה שאני תמיד יכולה להמם אנשים עם הקסם האישי השופע שלי.


("להמם" במובן של לגרום להם לאבד את ההכרה. כמו רימון הלם.)


...


...


...


...


 


וכל זה, כי כשהולכים לקנות משקפיים חדשות צריך להסתכל המון במראה בפרק זמן מאוד קצר.


ועכשיו, אם אפשר שהמשקפיים הגדולות הסגולות החדשות שלי יגיעו לפני החג?


 


(התלבטות לגבי סיום הפוסט- האם העובדה שאני כותבת לכם שאתם מוזמנים להגיב בחרוז, בדיחה או חמשיר באמת מעודדת אתכם לעשות את זה?)

 

(ואלו, יקיריי, היו סוגריים ארס-פואטיים)

(בעצם, בהזדמנות זאת אעניק את פרס המגיבה המצטיינת לקוראת PK - שאני די מקווה שהיא אדם בפני עצמו ולא פיצול של האישיות שלי שמתוערר באמצע הלילה כדי להגיב לי בבלוג - בכל מקרה, תודה וכל הכבוד. ועכשיו, ארבעת הקוראים הנותרים, אני מקווה שעכשיו כשאתם יודעים שיש לכם פרס לשאוף אליו תשקיעו קצת יותר. אלא אם גם אתם דמויות פיקטיביות שהתת מודע שלי המציא כדי להתגונן מפני המציאות של החיים בעולם הזה. אם כן, תשכחו מזה.)


 


 


לילה טוב!


 


(אגב, לא באמת מצופה מכם להגיב. שלא תרגישו מחוייבים או משהו.)


(כשחושבים על זה להגיד לקוראים להגיב לבלוג זו המקבילה ביקום הישראבלוגרי ללשאול "אתה אוהב אותי?". שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה)


(מספיק עם הסוגריים ודי)


(ביי)

נכתב על ידי טיפוס החמוס , 12/12/2014 00:09  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של הד שקט ב-12/12/2014 13:49
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  טיפוס החמוס

מין: נקבה

MSN: 




4,247
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לטיפוס החמוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על טיפוס החמוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ