לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

you are all individuals


(.I'm not)


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2015


יש לי משפחה של חרקים אוכלי עץ בארגז התריס ואני לא רוצה ללכת לישון לבד.

יש לי משפחה של חרקים מורעבים בארגז התריס והשמיכה שלי מלאה סיכות שדוקרות לא משנה לאו אסתובב ואני לא רוצה ללכת לישון לבד.

יש לי משפחה של  חרקים בארגז התריס, ובכל לילה הם ממתינים לרגע המדוייק שבו אכבה את מנורת הקריאה ואעצום את העיניים כדי להתחיל סעודת מלכים. אמיתי לחלוטין, בחיי; זו מטאפורה פשטנית מדי בשביל להשתמש בה (אפילו בשבילי). אז הם שם, מכרסמים תעלות מפותלות בעץ, ואני כאן, מתפלת בשמיכה. בהתחלה עוד ניסיתי להילחם בהם, אפילו פירקתי את הארגז כולו וריססתי פעם-פעמיים בעזרת השותף הנאמן שלי, אבל אחרי יומיים הם חזרו לנגוס במלוא העוצמה. שקלתי להזמין מדביר, אבל בסופו של דבר התרגלתי לנוכחותם. גם האפשרות שהמדביר יגיע ויאשר את האפשרות שאין שם כלום והכל קולות בראש שלי לא קרצה יותר מדי.

אז כאמור, הם שם ואני כאן, וכשהם מגזימים עם קולות הכירסום אני מטפסת על המיטה וממנה אל השולחן שניצב מתחת לחלון ובדחילו ורחימו נוקשת שלוש פעמים על העץ. זה לא ממש מזיז להם אבל גורם לי להרגיש טוב יותר.

 

אם מצאתם בסיפור הזה לקח או מוסר השכל כלשהו, אנא שתפו אותי. אני עייפה מכדי לראות אותו.

 

 

(אני עדיין לא בטוחה, אבל נדמה לי שחזרתי)

נכתב על ידי טיפוס החמוס , 18/7/2015 00:30  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




כמה חבל יהיה כשלא יהיו יותר מכבסות אוטומטיות. התנועה הזאת תחסר בעולם, לא? המקומות האלו כאילו נבראו בשבילי, על אינטימיות-חלון-הראווה שלהם: השמלה הקייצית שנלבשה שוב ושוב השבוע מתערבלת בפומבי עם הג'ינס המלוכלך מאדמה, הידיים המערסלות בגדים מכווצים וסחוטים קרוב לחזה, מנסות להצניע מפני עיניים זרות את מרקמה של חזיית התחרה. ההמתנה חסרת המעש, השקטה, המקצב והחום של המהום המייבש ברקע. הריח המוכר של כביסה המלוכלת, הססגוניות שמתגלה במפתיע בתיק הכביסה של זר מוחלט. האנשים המגיעים, משליכים במעשיות את כביסתם אל פיה של המכונה, אדישים כביכול לנוכחותי. תנועות הידיים המהירות הממיינות בין אדום, צבעוני ולבן. כוריאוגרפיה שלמה, ריקוד שכולו בדידות ועצמאות ובעיקר אנושיות.

 

אני מדמיינת חיים שבהם כשארגיש תלושה ולא שייכת, וספר הטלפונים יראה שוב ריק ולא מזמין, אלך לעשות כביסה. אאסוף את כל הבגדים המלוכלכים, אקלף את הציפיות מהכריות ואשב לי שם. אצפה בכל האנשים ההולכים וחוזרים, ואספר לעצמי- גם להם אין איפה לכבס. וכשיצאו מהחדר לענייניהם החשובים עד מאוד (למשל, להיפגש עם החברה שלהם, או ללמוד עם חברים למבחן), אשב מול חלון המכונה שהם הפעילו (הרי זו בדיוק המטרה לשמה הרכיבו בה חלון, לא?) ואנסה לנחש את חייהם מתוך הבגדים הנלחצים אל הזגוגית. צבעם, יופיים, כמותם. אם המכונה תהייה כמעט ריקה (ואולי יש בה רק סדין אחד, לבן, מוכתם ביין) אנסה לדמיין לעצמי שגם להם זו כבר המכונה השלישית השבוע.

 

 

 

 

(ודווקא בדרך הביתה הייתה רוח נהדרת והרגשתי את העולם רוקד סביבי בעליצות וחשבתי דברים נורא משמחים, לא יודעת למה נכתב לי טקסט עגמומי שכזה. אפשר גם אחרת:

עזוב אותך מללכת לבר, בוא נצא ביחד למכבסה האוטומטית. אחרי שנכניס את הבגדים שלנו למכונות נפרדות (אתה תצחק על התחתונים שלי, שמצוירים עליהם שועלים, אני אצחק על חולצת הטי המהוהה שקיבלת כשהיית בצופים ואתה מתעקש להמשיך ללבוש) נשב על הספסל, נפתח פחית קולה, ונחכה. נשתוק, או שנדבר דיבורי חולין של המתנה. נבהה בתנועות המהירות של מיון-העברה-קיפול, בהבזקי צבע של בדים הנפרשים ומתכסים מול עינינו. נהמהם בשקט ביחד עם המכונה. נתהה בקול מי בדיוק חשב להרכיב חלון למכונת הכביסה, ואיזה צורך הנדסי החלון הזה משרת. כשייכנס מישהו, (למשל- צעיר תרמילאי שזוף, תיירת שמאחוריה מתגלגלת מזוודה או סטודנט חיוור, ממושקף) נרגיש כאילו מעצם השותפות בסיטואציה, אנחנו כבר מכירים אותם קצת. נחליף איתם מבטי הזדהות: כן, גם אנחנו רחוקים מהבית, ונתקענו כאן למשך שיבעים דקות של כביסה פלוס ייבוש בדיוק כשהיינו באמצע הרפתקה. (נעשה את זה אפילו אם זה לא לגמרי נכון.) )

נכתב על ידי טיפוס החמוס , 17/7/2015 00:23  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של הד שקט ב-17/7/2015 01:44
 




95%  מהזמן אני מאושרת שאין לי חבר. ב5% האחרים אני משתוקקת לפחמימות.

 

לפעמים אני מביטה עמוק לתוך ליבי ושואלת: "הו ליבי, ליבי, מה בעצם אתה רוצה? למה אתה משתוקק?"

ואז ליבי עונה לי: "פסטה. כל מה שאני רוצה זה פסטה".

שזה יחסית פשוט.

 

כל מיני דברים שכאבו נורא פעם משאירים היום רק רישום עדין של זכרון כאב על העור. נורא, כמה שכולם צודקים כל הזמן.

נכתב על ידי טיפוס החמוס , 5/7/2015 22:15  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  טיפוס החמוס

מין: נקבה

MSN: 




4,682
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לטיפוס החמוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על טיפוס החמוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ