חלמתי חלום על איך הכל נגמר. ראיתי איך אני יושבת עם כולן ליד הטור השמאלי בכיתה ומכריזה בקול רועד "אני אתגעגע לטור שלנו, אני אתגעגע לכולכן... ואסור לכן לשכוח אותי!" וכולן צוחקות מבעד לדמעות שמציפות את העיניים. איך אני מבקשת מאחת לא לשכוח לשלוח לי הזמנה לחתונה, מהשנייה הזמנה לברית, מהשלישית הזמנה לטקס האוסקר או לטקס הענקת פרס הנובל, מהרביעית הזמנה לתערוכה הראשונה שלה, מהחמישית אני דורשת שיחות טלפון כל שבוע ואת השישית אני פוטרת מלשלוח לי הזמנה, כי ברור שאני אהיה שם. איך כולנו עומדות יחד בטקס של היום האחרון, בפעם האחרונה, ומקשיבות לכל המנהלים מדברים. איך אנחנו רואות את המורה לתאטרון ורצות לחבק אותה בפעם האחרונה. איך אני מתרחקת מהקבוצה, כשאני מזהה את המורה האהוב עליי ורצה אליו כדי להיפרד, איך אני מחבקת אותו חזק ואומרת לו את כל מה שרציתי להגיד לו בשלוש השנים האחרונות, איך אני אומרת לו "ביי גיא" כמו בסוף כל שיעור והוא עונה לי "יום טוב, שירה".

ואז התעוררתי ופרצתי בבכי.