לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  כותבת הסיפור(:

בת: 19





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2008    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2008

פרק 2


שלום!!!!!!

אני במצברוח טוב במיוחד

אז החלטתי להעלות את הפרק עכשיו! DDD:

שיר לפרק: http://www.youtube.com/watch?v=TJUTFxEhfH4

הסיבה למצב הרוח בסוף הפרק DDDDD;

הפרקים הראשונים בסיפור יותר מתמקדים בהכרת הדמיות...

קריאה מהנה.

פרק 2

 

"טוב, אז אני אלך עכשיו" אמרתי בקול צרוד מדמעות,

כ"כ לא רציתי לעזוב את הארץ... אבל מה שהיה לי הכי קשה

זה לעזוב את ניקול.

אני וניקול היינו חברות מגיל 0...

היינו משתפות אחת את השניה בכל דבר,

אפעם לא הסתרנו משהו.

בגיל 10 גילינו בית נטוש במרחק של כמה דקות מהבתים שלנו...

אנחנו קוראות לו "המקום" אפאחד לא ידע עליו חוץ מאיתנו.

כשהיה לנו מצברוח ירוד היינו הולכות לשם ומתיישבות על גג הבניין.

ככה בילנו שעות ארוכות במשך 6 שנים שלמות.

"אוקיי" היא אמרה וחיבקה אותי שוב.

שמתי מעליי את המעיל ויצאתי מבית.

הלכתי לבד, בחושך.

מרחוק ראיתי קבוצה גדולה של נערים, הם היו בהמשך השביל שהלכתי עליו.

נעצרתי לרגע, לא רציתי לעבור שם. פחדתי...

אבל לא הייתה לי אפשרות אחרת כי גם בצידו השני של הכביש היו

אותן קבוצות של נערים.

המשכתי ללכת, אבל בקצב מהיר יחסית.

"היי ילדה!" אחד הנערים צעק לעברי, בקולו היה אפשר לזהות שהוא שיכור.

לא התייחסתי, רק השפלתי את ראשי...

כ"כ רציתי לרוץ- להגיע כמה שיותר מהר הביתה,

אבל לא רציתי להראות לו שאני מפחדת.

עברתי לידו, הוא לא עשה לי כלום ובסופו של דבר הגעתי לפתח ביתי.

יכלתי לשמוע את צעקות ההורים שלי,

הריבים שלהם הם לא דבר שחדש בשבילי

אבל תמיד פחדתי שיום אחד הם יבואו לידי גירושין.

נכנסתי הביתה.

הם ראו שנכנסתי אך לא אמרו דבר.

גם אני העדפתי להתעלם...

עליתי במדרגות אל חדרי אך בדרך הבחנתי בקול הבכי של

אן מאחורי דלת חדרה.

פתחתי את הדלת וראיתי אותה בוכה ומחבקת את בובת הדובי הגדולה שלה.

היא אפילו לא הבחינה שנכנסתי.

התכופפתי וחיבקתי אותה חזק.

"אל תבכי" אמרתי לה אפילו שגם לי היו דמעות בעיניים

"הכל יסתדר, אני מבטיחה לך" ליטפתי בעדינות את שיערה הבהיר.

"אנחנו נלך מכאן ולא נחזור?" היא הביטה בעיניי ושאלה

"אל תדאגי, יהיה בסדר" אמרתי בנסיון להתחמק משאלתה

כי גם אני לא ידעתי מה הולך לקרות.

"טוב" אמרה לי ולאחר דקות אחדות נרדמה ביידי.

כיסיתי אותה בשמיכה והמשכתי לחדרי.

התחברתי לאייסיקיו מהמחשב שלי, רק ילדה אחת הייתה מחוברת...

הילדה שאני הכי שונאת בבית הספר! סקיי.

כמובן שלא פתחתי איתה בשיחה אז פשוט כיביתי את המחשב

ונרדמתי עמוק בתוך שמיכות הפוך.

-

בבוקר התעוררתי מוקדם יחסית...

החלטתי לנצל את ההזדמנות שיש עוד שקט בחוץ ויש קצת אור

אז לקחתי את הכלב שלי ספוטי לטיול.

הלכתי איתו אל 'המקום'.

הוא התחיל לרוץ בשדה אחרי פרפר לבן,

ואני נשכבתי על הדשא, מסתכלת על העננים האפורים

שמלאו את השמיים.

לאחר מכן חזרנו הביתה.

"בוקר" אמרתי לכולם שנראו אוכלים את ארוחת הבוקר

"בוקר" השיב לי אבי בקול קריר

"מאיפה חזרת?" שאלה אימי

"סתם. יצאתי עם ספוטי" השבתי

"אוקיי תתארגני כי בית הספר מתחיל עוד רבע שעה. שלא תאחרי"

"טוב אמא" אמרתי ועליתי לחדרי.

שמתי סקיני ג'ינס כהה וחולצת בית ספר בצבע ורוד בהיר.

סירקתי את שיערי והדגשתי את עייני הירוקות בעיפרון שחור

שהלם אותי מאוד...

את שאר אירגוניי הבוקר סיימתי במהרה ויצאתי לכיון בית הספר.

"איימי?" שאל אותי קול מוכר בעודי בדרך לתחנת האוטובוס

'אויי לא'

המשך יבוא...

 

אני פז ומור הולכות להיות קהל ב"כוכב נולד 6"!!!!!DD:

ליבי!!!?? ישראל!?!?!? אנחנו בדרך!! XDXD



נכתב על ידי כותבת הסיפור(: , 31/7/2008 21:55  
67 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק ראשון! D:


שלום לכוווולם! D:

איך החופש? (;

אז ככה, קודם רציתי להגיד תודה רבה

לכל מי שהגיב לי. 96 תגובות(:

ועכשיו לפרק הראשון בסיפור...

עוד אין לו שם אבל בימים הקרובים אני אמצא לו שם

ואוסיף את הפרקים שלו ברשימה...

ואם כבר הזכרתי רשימה אז יש לי עיצוב חדש,

ומי שמעוניין להיות בקבועים אז שירשום(:

שיר לפרק:

http://www.youtube.com/watch?v=wZmvJknzLfU&feature=related

 

 פרק 1

"לא לא! אתם לא תעשו את זה! לא!"

צעקתי בקול חנוק מדמעות.

"אני מתחננת! בבקשה תקשיבו לי! אני לא רוצה לעזוב"

מלמלתי בבכי וחיבקתי חזק את אמי שהייתה עסוקה בלהרגיע את אחותי

הקטנה שנבהלה מהבשורה.

-

אני איימי ואני בת 16 וחצי, תלמידת כיתה י'.

 אני גרה בלוס אנג'לס שבארצות הברית

 יחד עם הוריי ואחותי הקטנה אן.

אני בעלת שיער בצבע חום דבש ועיניים ירוקות .

אני לא כ"כ אוהבת את המראה שלי, למרות שהרבה טוענים שאני יפה...

אני חסרת ביטחון עצמי ולכן אפעם לא הייתי בין ה"מקובלות" בבית הספר.

הוריי, אריק ותמי... הם ישראלים. הם מלמדים אותי ואת אחותי הקטנה עברית,

ולכן אני כבר יכולה לדבר שותף.

לפני מספר דקות הם הודיעו לי ולאן שהם רוצים שנעבור לגור בישראל,

 לא לכמה שנים אלא לתמיד.

אני ממש לא רוצה לעזוב...

אני אוהבת את הארץ שבה אני גרה, יש לי פה המון חברים

וממש כיף לי פה.

-

"איימי בבקשה אל תהפכי את המצב לקשה יותר" אימי הסתכלה עמוק בתוך עייני.

"אבל אמא..."

"איימי מספיק!" היא גערה בי.

התרגזתי. לקחתי את המעיל שלי שהיה מונח על שידה ליד

הדלת ויצאתי החוצה.

השעה כבר הייתה מאוחרת... כל הרחוב היה מואר במנורות ובשלטים זוהרים .

בצידי הכביש ישבו נערים ונערות בגילי ושתו משקאות חריפים.

התחלתי לרוץ. לא ידעתי לאן... פשוט רצתי- לאיפה השהרגלים לקחו אותי.

תוך דקות ספורות מצאתי את עצמי עומדת מול דירתה של ניקול, חברה שלי.

היה קר בחוץ.

 חיטטתי בכיסיי הג'ינס ושלפתי משם את הפלאפון.

'את ערה?' שלחתי לניקול

'כן' היא החזירה לי תוך שניות ספורות.

'אני פה בחוץ, תפתחי לי את הדלת'

 שלחתי לה במהירות והכנסתי את ידיי אל כיסיי המעיל שלא יקפאו.

הדלת נפתחה וניקול יצאה לבושה בפיג'מה מנוקדת.

"איימי? מה את עושה פה בשעה כזאת?" ניקול אמרה לי תוך כדי

שהיא מחבקת אותי.

"אני..."

"שניה, עצרי" היא קטעה אותי.

"לא כדאי שניכנס? קפוא פה בחוץ" היא רעדה

"אממ... אפשר?" שאלתי וחיוך קטן של מבוכה עלה על פניי.

"ברור! אבל לא כדאי שנרעיש, כולם ישנים אצלי" היא אמרה

נכנסנו אל הבית שלה, עלינו בשקט אל החדר וסגרנו את הדלת.

הורדתי את המעיל והנחתי אותו על הכיסא...

"שבי" היא הציעה לי לשבת על המיטה, ולאחר מכן התיישבה גם היא.

"נו... אז מה מביא אותך אלי? " ניקול שאלה אותי בעיירנות שלא

איפיינה אותה.

"אני עוזבת את לוס אנג'לס" אמרתי בשקט והשפלתי את ראשי

"את מה!?" היא צעקה וסתמה עם ידייה את פייה כשהבינה שדיברה חזק מידי.

"את מה?" חזרה על עצמה אך הפעם בלחש.

"עוזבת..." אמרתי והרגשתי איך הדמעות מאיימות לפרוץ החוצה

"למה?" היא הסתכלה אל תוך עייני ושאלה מבוהלת.

"אני לא בדיוק יודעת" אמרתי והדמעות לא איחרו להגיע.

"לא לא אל תבכי" ניקול קמה וחיבקה אותי חזק.

"ההורים שלי רוצים שנעבור לגור בישראל" מחיתי את דמעותיי עם

 שרבוליי חולצתי.

"ישראל?!" היא שאלה בלחץ

"כן... מה, למה הפרצוף? מה לא טוב בישראל?" שאלתי בדאגה

"אני לא יודעת... כל הפיגועים והסכסוכים"

"כן, מפחיד" השבתי.

הפאלפון שלי צלצל.

"ששש!" ניקול אמרה בלחץ כדי שהצלצול לא יעיר אף אחד...

"אני עונה, אני עונה" רצתי אל המעיל שהיה בפתח החדר ושלפתי

 מאחד הכיסים את הפאלפון ועניתי.

"הלו" אמרתי

"איימי מותק תחזרי הביתה עכשיו! למה יצאת ככה בלי לומר מילה?"

אימי שאלה בנימת קול טיפה מודאגת.

"אני פה אצל ניקול, הכל בסדר אל תדאגי לי"

"אצל ניקול? מה פתאום בשעה כזאת?" היא כעסה

"אמא תראי אני לא יכולה לדבר עכשיו אז נדבר בבית טוב?" שאלתי אותה

"אני רוצה שתחזרי הביתה מיד" היא האיצה בי.

"אני באה" אמרתי וניתקתי.

"אני צריכה ללכת, אני מצטערת שנחתתי עליך ככה" אמרתי לניקול

"לא אל תדאגי זה בסדר, אבל מתי את טסה? אני עוד רוצה לדבר איתך!

אני לא רוצה שתעלמי לי פתאום... "

 היא אמרה ועינייה הבריקו מדמעות.

"אל תדאגי" חיבקתי אותה חזק.

 המשך יבוא...

 

בבקשה תגיבו לי ^^

 

 

 

נכתב על ידי כותבת הסיפור(: , 27/7/2008 21:02  
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

4,805

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לכותבת הסיפור(: אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על כותבת הסיפור(: ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ