הסיפור על הילד שחיבק את גאיה

לפעמים, מגיע אור שאני לא מכיר. והוא גדול ויפה ומאיר. אני מביט בו כשהוא מביט דרכי וגובר מתשומת ליבי המסתקרנת.

ישנם הרגלים בי שרגילים לראות אורות גדלים קרבים ובאים, והם מושכים אותי ביד חזרה אל המלאכה.

המורגלים שבי שקוראים אותי לשם, המליכו על עצמם מחשבה עיקשת ועתיקה בממלכתי ושמה: רק עוד קצת.

רק עוד קצת מאמינה שאם יהיה לי דיי ידע, אוכל להקים חממת עצי כסף ומציירת על הקנווס תמונה של כנרת חסר גבולות, חיוך של אושר מהול בחופש גדול.

והיא קונה אותי בזה. המורגלים גם הם חתמו לה, ועל כן שומרים עלי מפני האור הגדול, הפראי, הלא צפוי, החדש, הלא מוכר.

אך אני לומד אותם, לאט לאט. עם התנגדות קטנה גודלת בכל פעם. עד הפעם.