לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

רשומות מהפוטון


יומנה של מורה לאנגלית ביפן (ועכשיו גם באירופה...)

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2015

מטיילים בתוך גלויה, חלק א': אפריטיבו וארוחה לבנה במילאנו


כמה מובן מאליו שאתחיל את הפוסט הזה במילים - וואו, כמה זמן לא כתבתי פה!

 

בעצם, אם להשתמש במינוח קצת יותר מדויק - וואו, כמה זמן לא כתבתי משהו עבור עצמי. בשנים האחרונות, כמעט כל הכתיבה הבלוגרית שלי הייתה מקצועית. ועד כמה שאני תמיד משתדלת לכתוב באופן כיפי ולא פורמלי - אין מה לעשות, כשהכתיבה קשורה לענייני עבודה, זאת כתיבה מסוג אחר. זאת לא כתיבה שאני מצפה שרק חברים שלי יקראו; זאת לא כתיבה שבאמצעותה אני מספרת לעצמי חוויות מחדש, כדי שאוכל לחזור ולקרוא בהן שנים מאוחר יותר. לא. כשאני כותבת בענייני עבודה, זה כדי להעמיק ידע, זה כדי לפרסם ולהתפרסם, זה כדי להיות מסוגלת לתרגם את זה בהמשך להון מקצועי ומעשי. וכל אלה - אין מה לעשות - יוצרים כתיבה מסוג שונה לחלוטין.

 

אבל הכתיבה האישית חסרה לי, ומה שמוזר הוא שבשנים האחרונות היו דווקא אינספור הזדמנויות לכתיבה אישית - למשל כשהתחתנתי, לפני קצת פחות משנה, לגמרי יכולתי לכתוב על זה בבלוג, או על הטיול הנלווה שעשינו בארצות הברית במשך חודש. ושנה לפני כן, אגב, נסענו לטייל בסין, וכבר שנתיים בערך שמתבשל לי בראש פוסט בסגנון "עשרה דברים שכדאי שתדעו על סין" - ואיכשהו, עדיין לא יצא לי להתקדם הרבה מעבר לכותרות. אבל זהו, הגעגועים גברו עליי - ולכן, למרות שיש לי איזשהו חלק בראש שדואג שכבר שכחתי-איך-עושים-את-זה, ושזה בטח ייצא לי איום-ונורא-וטרחני, היום התיישבתי לכתוב על טיול שעשיתי לאחרונה עם בעלי היקר (להלן: "אדם") באיטליה, שווייץ, צרפת וגרמניה (לעזאזל, נכון שזה נשמע כמו איזשהו טיול מחריד נוסח "שש-בירות-בשלושה-ימים"? אבל חלילה. זה ממש לא היה ככה).

 

אז - הטיול.

 

כל היוזמה לטיול התחילה מכך שלאדם יש טעם מסוים מאוד במוסיקה. וכשאני אומרת "מסוים מאוד" אני מתכוונת לכך שכל הלהקות שהוא מאזין להן באוטו נשמעות לי בול אותו הדבר (שלא תבינו מזה שאני צוחקת עליו. למעשה, בתור מי שנהנית בעיקר מפופ סכריני וממחזות זמר - אני יורדת פה בעיקר על עצמי). בכל אופן, מדי שנה, לגדות נהר הריין שבגרמניה, מתקיים פסטיבל מוסיקה בשם "Night of the Prog". אדם, שכבר היה בפסטיבל הזה לפני שנתיים, רצה לנסוע אליו שוב - והציע שהפעם אבוא איתו. מסרתי לו את הסכמתי, בתנאי אחד: שלפני הפסטיבל נעשה טיול. וכך, במשך מספר חודשים, כל מי שהיה שואל אותנו על התכניות שלנו לקיץ היה מקבל שתי תשובות: ממני - "כיף! אנחנו נוסעים לטיול אדיר בשווייץ!", מאדם - "כיף! אנחנו נוסעים לפסטיבל אדיר בגרמניה!".

 

(כן, כן. לפעמים גם אנחנו נדהמים מכמה שהטעמים שלנו שונים).

 

כשהתחלתי לנבור בבוקינג וב-AirBNB, קיבלתי אישוש לעובדה הידועה על שווייץ: היא יקרה בטירוף. אבל החדשות הטובות היו שהיא גובלת בהמון מדינות, שכולן זולות ממנה באופן משמעותי. ברגע שחוצים את הגבול, כך גיליתי, אפשר למצוא מלונות באותה הרמה בדיוק - ובחצי מחיר (!). לכן, כבר בתחילת הטיול החלטנו שנישן מעבר לגבול במידת האפשר. לשם התחלה החלטנו שננחת במילאנו, שנמצאת במרחק של כשעת נסיעה אחת בלבד מהגבול השווייצרי.

 

האמת? לא ממש התלהבנו מהרעיון של מילאנו עצמה. יותר מדי אנשים אמרו לנו שמדובר בעיר אפורה, תעשייתית ומשעממת. שכל מה שיש לראות בה זה את הדואומו - הקתדרלה הענקית והמדהימה שלהם. אבל בסופו של דבר, אחרי שראינו את הקתדרלה (שהיא באמת ענקית ומדהימה, ומזל שהבאתי איתי סוודר בתיק למרות שהיו איזה 40 מעלות בחוץ, כי כדי שיתנו לך להיכנס לשם צריך לכסות את הכתפיים) גילינו את האמת הסודית על מילאנו: זאת עיר שאף פעם לא מפסיקים לחגוג בה. (בתמונות: הדואומו מבחוץ; הדואומו מבפנים; אני בדואומו כש-40 מעלות חום בחוץ עם סוודר על הכתפיים)

 

 

 

 

קודם כל, יש את כל העניין של ה"אפריטיבו", שהולך מאוד חזק שם (למען ההגינות עליי לומר שזה בטח די נפוץ בכל איטליה, אבל למרות שכבר הייתי באיטליה בעבר, וגם אדם היה - זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלנו במוסד הזה). הרעיון הולך ככה: מדי ערב בין 18:30 ל-20:30 אתה יכול להיכנס כמעט לכל בר בעיר, להזמין משהו לשתות (במחיר של בין 6 ל-8 יורו) ולצד המשקה שלך ליהנות ממגוון מאכלי בופה. "ואתם לא חייבים להזמין יותר ממשקה אחד," הדגיש לנו אחד מבעלי הגסטהאוס שלנו. "ממש לא. גם אם כל אחד מכם יזמין משקה אחד בלבד, תוכלו להמשיך לאכול כמה שתרצו, ואף אחד לא יוכל להגיד לכם מילה".

 

מה אני אגיד לכם? זה באמת ככה. למעשה, קצת קשה להאמין שאחרי האפריטיבו עוד אמורים ללכת לאכול ארוחת ערב, כי אפשר למצוא שם המון אוכל משביע - כל מיני סוגי אורז עם תוספות, פסטות, קציצות, גבינות למיניהן, צ'יפס, פשטידות, פירות חתוכים ועוגות קטנות. זה עובד להם נהדר, והם לא פושטים את הרגל, וזה לא ברור איך. בישראל זה לא היה קורה!

 

אחרי שסיימנו לאכול, יצאנו לדגום קצת את אזור האופנה וחנויות היוקרה (אנחנו במילאנו, אחרי הכול). מדהים, פשוט מדהים לראות איך אזור האופנה וחנויות היוקרה תמיד נראה בול אותו הדבר - לא משנה אם אתם ברחוב אוקספורד הלונדוני, בשדרה החמישית הניו-יורקית, בשדרת גינזה הטוקיואית או באיזשהו רחוב עלום-שם במילאנו: אלו אותן החנויות; אלו אותם השומרים שפותחים עבורך את הדלת בחלקן; זוהי אותה התחושה המפדחת כשברור לך שאפשר בקלות לראות שאתה סתם תייר מעפן, כזה שנכנס רק כדי להסתכל ולא כדי לקנות.

 

כשהגענו לקצה הרחוב, אמרתי לאדם - 

 

"תגיד, גם אתה שמת לב לזה שהמון נשים בעיר הזאת לובשות לבן?"

 

הוא הנהן. כן, גם הוא שם לב. מעניין מה הקטע, תהינו. האם מדובר באמירה מילנואית אופנתית? או שזה יצא ככה סתם במקרה? אבל כשהגענו להצטלבות עם רחוב ראשי אחר וראינו מאות אנשים - גברים ונשים - לבושים בלבן ונושאים כסאות לבנים ביד וכמויות אדירות של אוכל - הבנו שלא אופנה ולא מקרה. מתברר, שלגמרי במקרה נקלענו לפלאש-מוב. בעברית קוראים לתופעה הזאת "כנופיית בזק" (או "אספסוף בזק"), והרעיון הוא שקבוצה גדולה של אנשים שאינם מכירים זה את זה מתאספים פתאום במקום מסוים, עושים פעילות משותפת כלשהי - ואז מתפזרים כלעומת שבאו. לפעמים מדובר בריקוד גדול ומשותף, לפעמים בדקת דומיה סמלית, לפעמים בקרב כריות עצום. הודעות על הפלאש-מוב חולפות ברשתות החברתיות, לפעמים אפילו רק ממש באותו היום שבו הן מתקיימות.

 

במקרה הזה, הפלאש-מוב שאליו נקלענו היה קונספט של "ארוחה לבנה" ("Dinner in White") - אירוע שמתארגן בלא מעט מקומות בעולם: מאות או אלפי אנשים לבושים בבגדים לבנים מתיישבים לארוחה עצומת-מימדים במקום גדול ופתוח. במקרה הזה, הארוחה התקיימה בפארק גדול שלמרגלות טירה היסטורית שאני לגמרי לא זוכרת מה הקטע שלה. למרבה הצער, לא היה עלינו אוכל (שלא לדבר על זה שלא היינו לבושים בלבן...) - אז לא ממש יכולנו להצטרף לכל העניין. מה שכן, נהנינו לצפות בו מהצד ולצלם. אין ספק שזה היה מחזה שלא רואים כל יום. (בתמונה: תמונת פנורמה של הארוחה הלבנה)

 

 

 

 

לסיום, רגע לפני שהתכוונו לחזור למלון ולהתמוטט על המיטה, נכנסנו לשטח הטירה - וכאילו רק כדי לחזק את הרושם שכל מה שהמילנואים עושים כל היום זה לחגוג, גילינו שמתקיים שם קונצרט ג'ז גדול, פתוח לקהל הרחב. התיישבנו לצפות. היה מגניב, בלי ספק, אבל בשלב הזה יתושי הערב כבר החלו להגיח ולזלול לנו את הרגליים. יאללה, החלטנו, הגיע הזמן לחזור לחדר וללכת לישון. אחרי הכול - מחר נוסעים לאזור האיטלקי של שווייץ! :-)

 

(על כך ועל עוד הרבה - בפוסט הבא. בתמונה: הבוקר למחרת, רגע לפני שעזבנו את מילאנו. התמונה הזאת לחלוטין לא תורמת לסיפור האירועים; היא סתם כאן כדי שתראו מי זה אדם - שאגב, צילם את כל התמונות בפוסט חוץ מזו :-) ).

 




 

נכתב על ידי דנה פאר, יפן , 16/8/2015 22:04  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  דנה פאר, יפן

בת: 37

Google:  dansh81




50,821
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , החיים מעבר לים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדנה פאר, יפן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דנה פאר, יפן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ