לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

רשומות מהפוטון


יומנה של מורה לאנגלית ביפן (ועכשיו גם באירופה...)

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2012

טיול לספרד, חלק א': מדריד, טולדו, ותיש צבעוני מקונפטי


וואו, כמה זמן לא כתבתי פה. איזה כיף זה מרגיש, לשבת מול המקלדת ומול המסך של ישראבלוג, ולדעת שאני שוב הולכת לכתוב פוסט על טיול! ממש התגעגעתי לזה. :-) אבל אולי לפני הכל שווה להכניס פה עדכון קצרצר על עיקר קורותיי מאז שחזרתי לארץ: נראה לי שהעדכון החשוב ביותר הוא שאיכשהו יצא שהתגלגלתי להיות מרצה למשפטים. הזוי ביותר, אני יודעת. אם מישהו היה אומר לי לפני כמה שנים, כשישבתי בכיתות ממוזגות יתר על המידה בבוכמן, שבעוד כמה שנים אעמוד אני בצידה השני של כיתת סטודנטים למשפטים - בחיים לא הייתי מאמינה. אבל אלה הם החיים, אני מניחה. בלתי צפויים למדיי. :-) עדכון נוסף (והזוי פחות) הוא שכבר יותר משנה שיש לי חבר, בחור חמוד בשם אדם - בנשמה איש קולנוע, בפועל - איש QA מתוסכל.

 

אז הטיול: לפני כמה חודשים אמרתי לאדם שממש בא לי (למעשה, לראשונה מאז שחזרתי לארץ מיפן ומאירופה) לנסוע שוב לחו"ל. לאדם דווקא לא ממש היה חסר חו"ל (הוא חזר לא מזמן מטיול באיטליה), אבל הוא אוהב אותי מספיק כדי לעשות הקרבות גדולות שכאלה, ומפה לשם החלטנו שניסע לספרד - ארץ שבה שנינו עדיין לא היינו (אם לא מחשיבים ערב אחד לפני כמה שנים, שבו עברתי את הגבול מצרפת לספרד כדי לאכול כמה טאפאסים בסאן סבסטיאן).

 

היות שלמרצים למשפטים יש יותר זמן פנוי מלאנשי QA, רוב הארגון נפל עליי. בהתחלה לא היה אכפת לי בכלל, כי הייתי בטוחה שזה יהיה הארגון הכי פשוט בעולם - בטח נעשה שבוע בברצלונה, ואולי גם יומיים-שלושה בקוסטה בראווה, אמרתי בהתחלה לאדם בידענות. אלא שהאמת הייתה שלא היה לי אז שמץ של מושג מה יש בכלל בקוסטה בראווה, שחברה המליצה לי עליה - זה פשוט שהשם עצמו כבר הספיק כדי לעורר בי מגוון אסוציאציות קסומות סטייל "ברבדוס" או "איי הבהאמה". בקיצור, הנחתי שזה באמת מה שנעשה בסוף - הנחה שהתנפצה מול חופי המציאות כשהתחלתי לקרוא על ספרד ב"למטייל". קראתי על ברצלונה, גיגלתי בגוגל אימג'ס תמונות מקוסטה בראווה, וכל מה שעבר לי בראש היה: "אוקיי, בסרט הזה כבר הייתי אלף פעם". ערים אירופאיות עמוסות אטרקציות? צ'ק; חופים עם חול לבן? אני פאקינג גרה חמש דקות מאחד כזה. צפון ספרד, לעומת זאת, נראתה לי קסומה ומיוחדת - אזורים מיוערים, קרירים ויפהפיים, זרועים בגבעות ובהרים ובעיירות קטנות וציוריות. עם כל כתבה נוספת שקראתי היא נראתה לי כמו אזור שממש לא כדאי להחמיץ. מצד שני, איך אפשר לנסוע לספרד ולפספס את ברצלונה? אז בסופו של דבר החלטנו שלא לבחור אלא לשלב - להתחיל במדריד, להמשיך לצפון המדינה, ולסיים בברצלונה (ותודה לאל על טיסות פנימיות במחיר 60 דולר שמאפשרות לעשות בחירות כאלה!).

 

הטיסה למדריד הייתה מצוינת, בעיקר מכיוון שלא ישנו בכלל בלילה שלפני ולכן כל הטיסה ישנו כמו מתים. כשהגענו למלון הקטן שלנו במדריד היינו הרוגים למדיי, אבל אחרי מנוחה קצרה שכללה מקלחת (אני) ומספר מכובד של משחקי סונג-פופ בסמארטפון (אדם), החלטנו שנמשוך עד הערב. אגב, היינו מרוצים מהחדר שלנו, שהיה שקט, זול, נקי, ועם נוף מרהיב מהחלון:

 






 

אחרי שנחנו מספיק יצאנו לקבלה ושאלנו את הבחורה בדלפק איפה באזור כדאי לאכול. היות שהיא ידעה בערך שתי מילים וחצי באנגלית, והיות שהספרדית שלי די התדרדרה מאז לימודי הספרדית האינטסיביים שלי בגוואטמלה לפני שבע שנים, לא ממש הצלחנו להבין את ההסבר, ובסופו של דבר הלכנו למקום אחר מזה שהיא המליצה עליו, ושהסתבר בסופו של דבר כמסעדה המדהימה ביותר שנהיה בה לאורך כל הטיול שלנו (ואולי גם כל החיים!). רשמו לפניכם בחגיגיות שאם אתם מגיעים למדריד, אסור לפספס בשום פנים ואופן את חוויית האכילה במסעדת פאבליק, המנוהלת על ידי משפחה פיליפינית נמרצת במיוחד. זה הלך משהו כזה: התיישבנו; תוך עשר שניות הניחו לפנינו תפריטים; תוך עשר שניות נוספות שאלו מה אנחנו רוצים לשתות; תוך חצי דקה השתייה הגיעה לשולחן; תוך שתי דקות לקחו מאיתנו הזמנת מנות; תוך שתי דקות נוספות הן הגיעו לשולחן - וככה זה המשיך והמשיך. ולא שתגידו שהמנות היו מעפנות, שהן חוממו בחיפזון במיקרו או טוגנו ברישול - ממש לא! הן היו מעולות! יגענו וחיפשנו ולא הצלחנו למצוא שום הסבר הגיוני לעניין, למעט זה שיש להם במקום מכונת זמן שמאפשרת להם לחזות בדיוק מה כל לקוח עומד להזמין בסביבות רבע שעה לפני שהוא אשכרה מבצע את ההזמנה. בכל מקרה, שאפו שאפו שאפו! אל תשכחו: מסעדת פאבליק, מדריד. :-)


כנראה שזה ממש היה היום של "לא להתכוון לזה ובכל זאת ליפול על דברים מגניבים" - כי בערך שעה אחר כך הגענו לגמרי במקרה לגולת הכותרת של העיר - מוזיאון הפראדו. מדובר במוזיאון שיש בו את אחד מהאוספים הגדולים ביותר לאמנות שבין המאות ה-14 ל-19. המוזיאון היה ממש מדהים, אין מילים. אפילו אני, שאני לא חובבת אמנות גדולה במיוחד, נהניתי מאד. הבעיה הייתה שכזכור, בכל זאת היינו די הרוגים מהטיסה, ומשום מה הרבה הרבה יותר קשה לעמוד במקום ולהסתכל על תמונות מאשר סתם לשוטט ברחבי העיר. מתישהו שנינו הרגשנו שאנחנו ממש לא מסוגלים לעמוד יותר על הרגליים, אז יצאנו החוצה לכמה דקות, השתרענו על ספסל עגול ברחוב, ושם נחנו עד שהיה לנו כוח להיכנס שוב למוזיאון. יום למחרת הלכנו למוזיאון נפלא אחר - "ריינה סופיה" - הפעם של אמנות המאה ה-20. אבל תכל'ס? האמת היא שאין יותר מדי מה לעשות במדריד, למעט המוזיאונים וקצת שיטוט רגלי בעיר. השיטוט הזה ברגל הוביל אותנו בשלב כלשהו לפלאזה מאיור שלהם (הכיכר המרכזית), והניב לשמחתי תמונה מופלאה שלי עם תיש צבעוני מקונפטי (נראה לי שבשלב הזה אדם די התפדח...):

 

 

 

 

ביום האחרון שלנו באזור מדריד החלטנו לנסוע לטולדו, שהייתה בירת ספרד לפני מדריד ושמפורסמת בעיקר בזכות התלת-קיום בין היהודים, הנוצרים והמוסלמים. בתיאוריה, הדרך לשם הייתה אמורה להיות פשוטה - נסיעה של חצי שעה ברכבת. בפועל, כשהגענו לתחנה המרכזית וניגשנו למשרד הכרטיסים, שלחו אותנו מיד למשרד כרטיסים אחר, שבו אכן היה שלט ליד אחד הדלפקים שהכריז "טולדו" באותיות גדולות. הבעיה הייתה שבנוסף לכך היה גם תור של מאה אנשים לפחות מול הדלפקים. כעבור כמה דקות שבהן שום דבר לא זז, נטשנו את התור וניסינו לקנות כרטיס באחת המכונות האוטומטיות. אחרי שמצאנו את הרכבת הרלוונטית ובחרנו את השעה ואת המושבים, גילינו בשלב הסופי של התשלום שאי אפשר לשלם לא במזומן ולא באשראי, אלא רק עם כרטיס מיוחד של חברת הרכבות. כמו שאומרת גיבורת "50 גוונים של אפור" 17 טריליון פעם לאורך הספר - באסה בריבוע. מיד שבנו בבושת פנים לתור המקורי, כשלפתע שמענו את העובדת שיושבת ליד הדלפק שכתוב בו "טולדו" מסבירה לאיזושהי תיירת שלא כאן קונים את הכרטיסים לטולדו, אלא "בסוף המסדרון ימינה". WTF?! מיד זינקנו בספרינט לכיוון הכללי שהיא הצביעה אליו, שם הגענו לגינה (??) גדולה שבתוכה משרד כרטיסים שלישי (!!!), שלא היה בו תור בכלל! שם אמנם הצלחנו סופסוף לרכוש כרטיסים לטולדו - אלא שבדיוק פספסנו את הרכבת שרצינו ונאלצנו לחכות עוד שעה וחצי לרכבת הבאה (במהלך הזמן הזה, אגב, נסענו לראות את פארק אל-רטירו, הפארק המרכזי של מדריד - ושוב כמעט פספסנו את הרכבת לטולדו. אבל רק כמעט!).

 

הנה תמונה של טולדו היפהפיה מרחוק:

 




 

 

הדבר הבולט ביותר בטולדו הוא ללא ספק מבחר החרבות המוצע למכירה כמעט בכל חנות מקומית (ניסיתי לשכנע את אדם לחבור ליצר הגברי הקמאי שבתוכו ולקנות חרב, אבל איכשהו התרשמתי שאדם, יותר מכל החרבות בעיר, התלהב משום מה דווקא מסכין המטבח הבאה... :-) ):

 

 

 

 

אחרי ששוטטנו קצת בעיר ואכלנו לארוחת צהריים את אמא של במבי, מיהרנו לבקר בשני בתי הכנסת המפורסמים ביותר בעיר. אין לי יותר מדי מה לספר עליהם, למעט שני דברים: א. באחד מבתי הכנסת פגשנו נזירה קתולית דוברת עברית כמעט שוטפת, שהשם שלה היה מורכב מהשעטנז המשונה "מריה חנה יוכבד" (משהו כזה). הזוי! ב. בית הכנסת השני הוא בית כנסת שהוסב מתישהו לכנסייה ובסופו של דבר הפך למוזיאון. תכל'ס לא הכי מעניין ליהודים לבקר שם, כי אנחנו כבר מכירים את מנהגי היהדות וזה לא מחדש לנו יותר מדי - אבל משהו שכן ראוי לציון הוא כמה קברים יהודיים שהביאו אליו מכל מיני מקומות בספרד. מסתבר שפעם, כשהיו קוברים יהודי בספרד, היה נהוג לכתוב לו חמשיר על הקבר. זה יכול היה אולי להיות נחמד, אלמלא החמשירים האלו היו פחות או יותר ברמת גנון שולה (להלן חמשיר לדוגמה: "בקבר זה נקבר/ איש שכל ונבון דבר/ נקי כפיים ובר/ מלא הוד וחוכמה/ ודעת ומזימה/ יועץ וחכם חרשים/ טוב עם ה' ועם אנשים"). (אני נשבעת לכם שאני לא ממציאה את זה).

 

וזהו. יום למחרת ארזנו את דברינו וטסנו לבילבאו שבצפון ספרד, להתחיל את החלק השני של הטיול, עם הנופים המיוערים, ההרים הנישאים והעיירות הציוריות.

 

 

(המשך יבוא...)

 

נכתב על ידי דנה פאר, יפן , 3/10/2012 18:01  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  דנה פאר, יפן

בת: 37

Google:  dansh81




50,821
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , החיים מעבר לים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדנה פאר, יפן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דנה פאר, יפן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ