לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

רשומות מהפוטון


יומנה של מורה לאנגלית ביפן (ועכשיו גם באירופה...)

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2011

כי לא יכולנו אחרת


השנה 1992, אני בת 11, ונמצאת עם ההורים על טיסת אל-על בחזרה מארצות הברית לישראל. אמא התעקשה על אל-על דווקא, למרות שהכרטיסים ב-TWA היו זולים משמעותית, כי, הבטיחה לי, רק באל-על תחכה לך הפתעה מיוחדת באמת בסוף הטיסה. מחיאות כפיים, כבר שכנעתי אותה לספר לי, הן חלק מהעניין, אבל יש גם עוד משהו. ועד היום עדיין צרוב בי המבט המאוכזב שלה כשנחתנו, ובניגוד לציפיות המוקדמות שלה, הדיילים לא השמיעו ברקע הקלטה של "הבאנו שלום עליכם". לא, הנחיתה שלנו לוותה בסך הכל במספר מחיאות כפיים מהוססות, שהוסו גם הן כעבור רגע - בטח שלא השטף שהיא צפתה, וגרמה גם לי לצפות לו. וגם אני התאכזבתי במידה מסוימת, מאותה הפתעה שלא הייתה, ועד היום, כשאני נוחתת בטיסה של אל-על בישראל, יש בי אותו מקום שעדיין מצפה לשמוע גל מרגש של מחיאות כפיים סוערות, ומתאכזב בכל פעם מחדש. להבאנו שלום עליכם אני אפילו לא מצפה.

 

כילדה, גדלתי על האתוס של סיפורי הגבורה הישראלים, כשהמשותף לכולם היו תמיד שני דברים: אל"ף, כולם היו קשורים לרעיון של "עשינו את הבלתי אפשרי", וב"ית, כולם אירעו כעשר שנים לפני שנולדתי לכל הפחות: מלחמת השחרור המפתיעה ומרעישה בניצחונה הבלתי סביר, הבסת כל צבאות ערב במחי יד ותוך שבוע ב-67, אפילו מזוועת הקונספציה ב-73 הצלחנו לצאת בסופו של דבר כשידנו הרדומה והקטנטונת על העליונה. והיו גם אלי כהן, האיש שלנו בדמשק, שהצליח לחדור ממש לתוך צמרת הממשל הסורית, והיו מבצע אנטבה, ומבצע שלמה... אבל במה בדיוק היה לנו להתגאות אחר כך כמדינה, כעם? בעוד פיינל פור מוצלח? בזה שדנה אינטרנשיונל והנוצות שלה לקחו לנו את האירוויזיון? שכמובן, כבודם של כל אלו במקומם בהחלט מונח, אבל בתחום הפוליטי-מדיני-צבאי, מה היה לנו כאן בשנים האחרונות - מלחמות כושלות, שר שמטריד מינית, ראש ממשלה שמעלים מיסים, נשיא שאנס. מי בכלל התגאה להיות ישראלי בעשרים-שלושים השנים האחרונות? לא פלא שלא הייתה סיבה טובה להשמיע יותר את "הבאנו שלום עליכם" בנחיתה בבן גוריון, בחזרה בישראל. כן, פה ושם היו מקרים שנדמה שליכדו את כולנו יחד לשעה קלה, כעם - פיגועי תופת, רצח רבין, המוות הטרגי של אילן רמון. אבל איכשהו, דומה, שכמעט כולם לא היו בדיוק מקור לגאווה.

 

ואז הגיע הקיץ הזה, שתחילתו בשלושה סטודנטים שהחליטו להקים מאהל קטן בתחילת שדרות רוטשילד, וסופו אתמול בשעה 10:40 בבוקר, כשכל עין בישראל דבוקה למסכי הטלוויזיה, בדממה ודמעה. והיה זה אתמול, בפעם הראשונה מזה המון המון שנים, אולי מאז אותו הבאנו שלום עליכם שלא היה בגיל 11, שחשתי דחף לאו בר כיבוש לרוץ ולקנות דגל ישראל ולתלות אותו מהמרפסת. שרציתי לחבק כל אדם שחלפתי על פניו ברחוב. שרציתי לצרוח בסטטוס שלי בפייסבוק, באנגלית, לכל החברים מיפן ומצרפת ומכל שאר המקומות בחו"ל שהייתי בחו"ל שאני ישראלית, ישראלית, ישראלית, למלא במילה הזאת את המסך. כי קיץ 2011, שתחילתו בשניים-שלושה אוהלים וסופו בחייל חיוור אחד, יהיה, לפחות למשך השנים הבאות, הקיץ שאותו נזכור כקיץ שבו העם הזה, הדפוק הזה, המטורף, העם הבלתי שפוי והנפלא הזה, שב להוכיח, לעצמו ולכל העולם, שהבלתי אפשרי הוא עדיין בגדר האפשר.

 

וזה לא למרות המחיר הכבד של אתמול, זה בגלל. כי, אני חושבת, ואולי אני תמימה, אבל אני בכל זאת חושבת שבדיוק המוסר והערכים האלה, והאמונה הבלתי מתפשרת בקדושת החיים, והערבות ההדדית הקיצונית הזאת שיש לנו, היחידה מסוגה מבין כל עמי העולם שצפו בנו אתמול בתדהמה ובהשתאות - אלו אינם חולשתנו אלא בדיוק הגורמים שמאחדים אותנו, אחת לכמה שנים, סביב עוד משימה בלתי אפשרית חשובה ומשותפת אחת - בין אם מלחמה או מבצע או עסקה; אלו הם הקסם שאיפשר ושמאפשר לנו לשרוד, מעטים מול רבים, כנגד כל ההיגיון והסיכויים, שמאפשר לנו להמשיך ולקיים עם שכבר אלפיים שנה מנסים לכלותו עמים שיש אחד משלנו על כל אלף שלהם. מנסים - ולא מצליחים. והם לא מצליחים דווקא בגלל שאחד מאיתנו שווה עבורנו כל כך הרבה. הם לא מצליחים דווקא בגלל שהחיים של בני עמנו, של כל אחד מאיתנו, מקודשים כל כך בעינינו. דווקא בגלל שלכל אחד מאיתנו יש על מי להישען ועבור מי ועבור מה להילחם. הם לא מצליחים דווקא בגלל שחייל אחד הוא בסופו של דבר החייל של כולנו, הילד של כולנו.

 

אז כן, חייל אחד שחררנו תמורת אלף מחבלים, ובניגוד למה שחושבים זה לא בגלל קמפיינים ולא בגלל גורמים גיאו-פוליטיים ולא בגלל דפני ליף, אלא זה כי בסופו של דבר, אנחנו עם שלא יכול לעשות אחרת. וזה, לפחות בעיניי, הוא גם בדיוק סוד קיומנו הבלתי אפשרי. שאנחנו לא יכולים לעשות אחרת.

נכתב על ידי דנה פאר, יפן , 19/10/2011 23:41  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  דנה פאר, יפן

בת: 37

Google:  dansh81




50,821
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , החיים מעבר לים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדנה פאר, יפן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דנה פאר, יפן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ