לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

רשומות מהפוטון


יומנה של מורה לאנגלית ביפן (ועכשיו גם באירופה...)

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2011

הטרילוגיה לגיל 30, חלק ג' ואחרון: זוגיות (או: מה זה הרעש הזה?)


אז מה אתם רוצים שאני אגיד לכם בפוסט הזה? שאני מוטרדת? מפחדת? שכולי אכולת סרטים לגבי הבשורות שהקידומת החדשה הזאת הולכת להביא איתה בכל מה שקשור לעולם הרומנטיקה, הדייטים והזוגיות? זה מה שאתם רוצים לשמוע ממני? שאני אחוזת אימה?

 

ובעצם, איך אפשר שלא להיות? כל כך הרבה שמות תואר "מחמיאים" מתקשרים לעשור הזה, בעיקר לגבי נשים. רווקה נואשת, לחוצת חתונה, סחורה משומשת, הם רק כמה מהם. אני כבר לא יכולה להגיד על תינוק שהוא חמוד בלי שאחד מהחברים החכמולוגים שלי (בדרך כלל יותר מאחד) יצקצק בלשונו ויגידו, "אוה, מה זה הרעש הזה? זה במקרה השעון הביולוגי המתקתק שלך, דנה?"

 

לפעמים אני תוהה, מה פשר כל הארס הזה שהחברה משלחת לעבר רווקות בנות שלושים פלוס. במה הן פשעו, במה חטאו (ובעצם, אולי אני צריכה כבר להתרגל ולומר, "במה פשענו, במה חטאנו"). לפעמים אני תוהה, אם הסיבה האמיתית לכל הירידות האלה היא שהנשואים בינינו מתוסכלים כל כך מחיי הנישואין שלהם ומתגעגעים לרווקות, שזו אחת הדרכים שלהם להתמודד עם זה. ולפעמים אני תוהה, אם זה לא בעצם אפילו יותר רע - שתקופת הרווקות שלהם הייתה כל כך גרועה ושוממת, שהם כל כך לא נהנו ממנה ולא הצליחו להפיק ממנה את המירב, שהם באמת מרחמים על כל מי שעדיין נמצא שם.

 

לא כל הנשואים הם כאלה, אבל יש לא מעט. וולפעמים חולפת בי המחשבה שאולי גם אותם צריך לשאול, את אותם נשואים ונשואות מהזן המקנטר, כשהם מתפעלים מכוסית מזדמנת שחולפת ברחוב, מה זה הרעש הזה, והאם זאת במקרה אנחת התסכול שלהם על כך שכל הזיונים שלהם תלויים עכשיו בגחמות של אדם אחד, שקובע עבורם בדיוק כמה ואיזה סוגים של מין הם יעשו. או לשאול אותם אם הם לא היו שמחים להיות מסוגלים לקבוע טיול או בילוי בלי להזדקק לאישור המקדים של בן או בת הזוג. או לשאול את הנשואות אם הן לא מצטערות לפעמים זה זה שכבר לעד הן לא יתלבשו יותר לקראת המבט המיוחד הזה של דייט ראשון, שבו בחור חדש מעביר את העיניים שלו בהערכה על הגוף שלך. אם הן לא מתגעגעות לזה שאתם יושבים בפאב יחד, מדברים בכיף, מגששים את דרככם לתחילת ההיכרות, ואת מוצאת בשבילו את הסיפורים הכי טובים שלך ורואה איך העיניים שלו מתרחבות בעניין, מאזינה מרותקת לסיפורים הכי טובים שלו, שהוא דולה במיוחד בשבילך, מצחיק אותך וחושף אותך תוך כדי לעולמות חדשים שלא הכרת עדיין. ואז מגיעים הבירה או הוויסקי שלו והקוקטייל הנשי שלך, ובחסות האפלולית המתקתקה אתם משיקים כוסות במבט חצי-מחויך, לוגמים את הלגימה הראשונה, המרגיעה, ובמהלך הדייט, אם הוא טוב, המתח המיני הולך ומתלהט ביניכם כמו חוטי חשמל דקיקים שמתיזים ניצוצות לכל עבר, והירכיים שלכם מתחככות קצת מתחת לשולחן הבר, כאילו במקרה, והזרועות שלכם גם טיפה נוגעות, ואת חושבת לעצמך, אוי, כמה שהוא חמוד, הלוואי שהערב הזה יימשך ולא ייגמר לעולם, ואז אתם יוצאים מהפאב והנה הזרוע שלו כבר נכרכת סביבך ואתם הולכים לכם יחד מחובקים באישון לילה ברחובות תל אביב, ואת מרגישה את הלב שלך פועם בדופן החזה וכמעט מרגישה גם את פעימות הלב שלו מתחת לבגדים, וכל מה שאת יכולה לחשוב עליו זה רק כמה שאת רוצה להרגיש כבר בפעם הראשונה את השפתיים שלו על השפתיים שלך, את הלשון שלו על העור שלך...

 

אבל לא, לא. ברור שלא. איכשהו, מרגע שמתחתנים, כנראה שכבר לא מתגעגעים לזה בכלל.

שזה די מעודד בעצם, אם חושבים על זה. בהנחה הדי סבירה, למען האמת, שגם אני אתחתן יום אחד.

 

כי כן, אני רוצה זוגיות. אני מוכנה להודות בזה כאן, בקול גדול, קבל עם ועדה. ויותר מזה - אני מוכנה גם להודות שבמשך כל שנות העשרים לחיי רציתי זוגיות, ולמעשה, כנראה שהשתוקקתי אליה כבר מכיתה ג' והלאה, שזו הייתה הפעם הראשונה שהתאהבתי (כן כן, אהבה אמיתית לגמרי. מחשבות בלי סוף, הסמקות לידו, פרפרים, כל החבילה. במשך לא פחות משנתיים). אבל ברור שאין לי שום בעיה להודות בזה, כי לדעתי, תקחו כמעט כל רווק או רווקה בעולם, לא משנה כמה עמוק הם מצויים בתוך עינוגי הרווקות, ותשאלו אותם מה יקרה אם הם יפגשו פתאום את הבנאדם הנכון, זה שממש מתאים להם ומשלים אותם - ואני חותמת לכם שתשעים ותשעה אחוזים מהם יגידו שבמקרה הזה, הם ירצו את הזוגיות הזאת. פשוט, כי זה הבנאדם הנכון.

 

ולכן, כשמישהו סתם מכריז באופן כללי שהוא רוצה זוגיות, זה לא דבר ממש רציני בעיניי. כי זה ברור. כי זאת סוג של אקסיומה מובנת מאליה. כי כולנו רוצים לפגוש את הבנאדם הנכון הזה, לאהוב אותו ולהיות נאהבים על ידיו. אבל זוגיות, הרי, היא לא בדיוק זה. בגלל זה אנשים לא קופצים אליה כל כך בקלות. היא דורשת, בין עוד הרבה מאד דברים אחרים, גם הרבה התחשבות, וגמישות, ופשרות. (מזכיר קצת את המשחק "סבבה והכל", שגם לגביו כולנו בוודאי נסכים שזה משחק מאד מציאותי).

 

ולכן, גם לכל ההכרזות שלי במשך השנים, בפני חברים ואפילו בפני עצמי, אני לא מתייחסת יותר מדי ברצינות. כן, רציתי זוגיות. אבל אולי נכון יותר יהיה להסתכל על המעשים שלי, הפעולות, כדי להבין כמה רציתי בה, וכשאני מסתכלת לשנות העשרים של חיי אני לא יכולה להימנע מהמסקנה שאחרי שכמעט בכל חציו הראשון של העשור הזה הייתי במערכת יחסים רצינית זאת או אחרת (כבר בגיל 20 עזבתי את הבית ועברתי לגור עם מי שהיה אז החבר שלי) - אחרי שמערכת היחסים הרצינית האחרונה שבהן הסתיימה, לא ממש התנהגתי כמו מישהי שמחפשת מערכת יחסים אמיתית.

 

לא. כל מה שאני זוכרת מהדייטים שלי בגילאי 25 ו-26 זה בעיקר המון המון המון המון המון המון המון המון דייטים ראשונים. פעם ב-, גם דייט שני, אם הבחור ממש מצא חן בעיניי. אבל מילא דייטים, עזבו דייטים. גם אותם בנים שמצאו אז חן בעיניי באמת - מהסוג שהייתי חושבת עליו בלילה, לפני שאני נרדמת - אני עוברת עליהם בראש, אחד אחרי השני, סורקת אותם, ונזכרת שפעם אחר פעם כשהיה מישהו כזה על הפרק, אחרי שהיו מתגלעים כמה קשיים - הייתי בורחת. חותכת. מנתקת ומתנתקת. לא נלחמת על הקשר, לא מנסה לגרום לו לפעול בכל זאת.

 

ויותר מזה - רוב מה שהטריד אותי באותה תקופה היה פחות עם מי אני יוצאת, אלא יותר איך הוא תופס אותי. אם בחור לא היה מתקשר אליי אחרי דייט, הייתי מתבאסת רצח - כי חלק גדול מאד מהעניין של הדייטים תפסו אז אצלי שאלות של דימוי עצמי. במקום להתייחס לדייטים בתור עניין פשוט של כימיה - שזה, בדיעבד, מה שאני מבינה היום שהם באמת - התייחסתי אליהם יותר בתור נוסחה מתמטית. הוא לא התקשר? כנראה שעשיתי משהו לא בסדר. לא התלבשתי יפה מספיק. דיברתי יותר מדי. נראיתי נלהבת מדי. אני גם זוכרת שבאותה תקופה היה לי נורא קשה להשלים עם העובדה הבלתי מעורערת שאני לעולם לא אסובב ראשים ברחוב. כן חמודה, כן גוף סבבה, כן פנים בסדר - אבל ביני לביני, הייתי משוכנעת אז שהכל בדייט קם ונופל על היופי. ושאם הבחור לא יחשוב שאני נורא יפה, לא יהיה שום טעם לדייט הזה מלכתחילה.

 

בריא נורא, בקיצור.

 

אבל מבין כל הדברים שהטרידו אותי אז לגבי דייטים, דבר אחד שלא הטריד אותי בכלל היה המחסור בכל הדברים המדהימים שבן זוג יכול לספק - כמו תמיכה, למשל. או אהבה. או אינטימיות. כל הדברים האלה לא חסרו לי בכלל, ובעצם הדבר שרציתי יותר מהכל היה להיות לבד, מה שהגיעו לשיאו בהחלטה לנסוע ליפן. מאז ומתמיד הייתי מוקפת אנשים - גרתי בדירה לא גדולה עם זוג הורים שעובד בבית, ועם החברים הייתי יוצאת אז - ואני לא מגזימה - ארבע או חמש פעמים בשבוע. וכשלא הייתי יוצאת איתם, או לעוד דייט, הייתי מדברת איתם בטלפון או בצ'ט. כל זה גרם לכך שלמרות שמדובר היה בפעולות שלי בעיקר, התחושה של הלבד הייתה חסרה לי נורא, וכשנסעתי ליפן הדבר שהכי התמוגגתי ממנו בהתחלה זאת העובדה שאני בסוף העולם, מנותקת מכולם, חסרת טלפון סלולרי וגרה לגמרי לבדי בעיר שבה אני לא מכירה כמעט אף אחד.

 

וזה היה נפלא. מדהים. מעולה. אני זוכרת בבירור שלא היה תענוג גדול יותר בעיניי מאשר לחזור אז הביתה אחרי יום עבודה בבית הספר, לעלות בגרם המדרגות החיצוני שהוביל לדירה היפנית הקטנה והישנה שלי, לפתוח את הדלת, לפסוע פנימה, לסגור את הדלת מאחוריי, ולדעת שאני לבד. לבד. לבד לגמרי. שאין עכשיו אף אחד בעולם שיכול להיכנס לפה בלי רשותי, או להגיד לי מה לעשות. שאני לא צריכה להתחשב בדעות וברצונות של אף אחד אחר. זאת הייתה אחת התחושות המשכרות ביותר שחוויתי בחיים, ונהניתי ממנה כל כך (לו הייתי יכולה למלא עכשיו עמוד שלם בצמד המילים "כל כך", הייתי עושה את זה). וכשחזרתי לארץ ולבית של ההורים, הצורך הזה התחיל שוב להתעורר, וכשעברתי לגור לבד שוב לא רציתי שאף אחד יהיה פה חוץ ממני. חברה מחו"ל ביקשה אז לבוא לשבועיים ולהתארח אצלי, ואמרתי כן אבל התבאסתי נורא, למרות שאני אוהבת אותה מאד - וזה, כי עד כדי כך הייתי צריכה שוב את הזמן הזה לעצמי (בסוף, לשמחתי, היא הגיעה רק כמה חודשים אחר כך, ואז כבר שמחתי לארח אותה). אשכרה התחלתי לקבוע ערבים עם עצמי, לבד בבית, ולהקפיד שיהיו לפחות שניים כאלה בשבוע. כן, באמת, עד כדי כך הייתי צריכה את זה. כשאני מסתכלת על זה, אני לא מבינה בכלל איך בן זוג יכול היה להיכנס למשוואה אז, גם לו רציתי (כמובן, אלא אם כן הוא היה הבחור הנכון והמושלם והחצי השני שלי ובלה בלה בלה וכל זה).

 

ופתאום, כמה חודשים אחרי שעברתי לגור פה, קרה משהו.

ארבעה דברים קרו, ליתר דיוק. ארבעה בחורים, שאיתם זה היה יותר מסתם. ארבעה בחורים, שאיתם באמת ניסיתי. ארבעה בחורים, שבאמת הייתי מוכנה להכניס אותם לחיים שלי, לתת לקשר שלי איתם צ'אנס אמיתי. עם שניים מהם סיימתי אני את הקשר. שניים מהם סיימו אותו איתי. אבל עם אחד מהם, השלישי שבהם, שמתי לב פתאום לשינוי המובהק ביותר - כשהוא היה אצלי יום אחד, ואני פשוט לא רציתי שהוא יילך הביתה. וזה, מבחינתי, היה באמת וואו.

 

כי תבינו, אני לא מאלה שסתם מנפנפים בזה שהם אוהבים להיות לבד. רק לא מזמן, חברים היו אצלי כל היום ואז עברו לשבת במקום אחר, ואני אמרתי להם, אני אצטרף אליכם בעוד חצי שעה. לא באמת כי היה לי דחוף לסדר את הבית אחרי שהם הלכו, שזה היה התירוץ הרשמי. הסיבה האמיתית הייתה שמהבוקר לא הייתי לבדי, והייתי צריכה חצי שעה כדי להתאוורר. ולכן, מבחינתי, זה שסוף סוף היה בחור שממש רציתי שיהיה פה, שיישאר איתי, שיישן איתי - זה, באמת, היכה אותי בתדהמה טובה, כל כך כיף היה להרגיש ככה כלפי מישהו עוד פעם, כמו שהרגשתי במערכות היחסים הרציניות שלי. וכשהוא הופיע יום אחד במפתיע על מפתן הדלת שלי ואמר לי שזה נגמר, הייתי שבורה. אני זוכרת איך יום אחד, שבועיים אחר כך, שכבתי במיטה בצהריים וקראתי ספר, וכל עשר דקות נאלצתי להניח אותו בצד ולהסיר את המשקפיים, פשוט כי התחילו לזלוג לי דמעות מהעיניים בלי שליטה ולטשטש את המילים שעל הדף. וזה היה קשה, נורא קשה, אחד הדברים הקשים ביותר שעברו עליי בשנה האחרונה, אבל מצד שני, היה בזה גם משהו אחד ששימח אותי - שסוף סוף, אחרי כל כך הרבה שנים, בחור הצליח לגרום לי לבכות. נכון, היו לא מעט בחורים בשנים האחרונות שהייתי מבואסת בגללם, או עצובה, או מתוסכלת, אבל לידי דמעות זה לא הגיע. והידיעה הזאת, שמישהו שוב גרם לי לבכות - היה בה פתאום משהו שהיה גם מאד מעודד ומנחם. ומעורר אופטימיות. כי פתאום, בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים, הרגשתי שאני באמת רוצה שוב זוגיות. לא סתם הכרזת זוגיות ריקה של "סבבה והכל" אלא זוגיות שאני אהיה מוכנה להישאר בה, גם כשיש קשיים, ולנסות לגרום לה לעבוד. ולא לשלוח את הבחור הביתה בשעה שתיים או שלוש לפנות בוקר, במקום להציע לו להישאר פה ולישון איתי ואז לבלות גם את הבוקר ביחד.

 

ולכן, כשאני מסתכלת לאחור על העשור האחרון של חיי, או לפחות על החצי השני שלו - לא על מה שאמרתי אלא על איך שהתנהגתי - אני לא יכולה שלא להסיק שעד לפני חצי שנה בערך, לא באמת רציתי זוגיות, על כל המשתמע ממנה (אלא אם, כמובן, היה מגיע הבחור המושלם וכו' וגו'). שזו, מצד אחד, מסקנה מעודדת, כי זה מרגיש כאילו הדברים הם במגמה טובה עכשיו. אבל בד בבד עם המסקנה הזאת - עדיין, כל הסטיגמות שקשורות לשנות ה-30 כן מפחידות אותי, ואני לא יכולה שלא לשאול את עצמי אם מחר, כשהקידומת תוחלף, אולי משהו מהותי ישתנה. אולי גברים יחשקו בי פחות. אולי יכתבו לי באתרי ההכרויות פחות. אולי ישמעו בת כמה אני וכבר לא ירצו אותי יותר. אולי ואולי ואולי.

 

והסיבה שאני אומרת פה אולי ואולי ואולי, היא שאין לי באמת איך לדעת חוץ מאשר להיות שם בעצמי. מה שאני כן יודעת, זה שהדייטים שלי כיום הרבה יותר מוצלחים ממה שהם היו פעם. ושהיום, אני מרגישה מבוקשת ומחוזרת הרבה יותר ממה שהרגשתי אי פעם בתקופות אחרות של חיי. את כל זה אני יודעת. אבל האם הכל ימשיך במגמה הטובה הזאת, חרף שנות ה-30 המתרגשות עליי בעוד רגע? אולי. האם מחר הכל יתחיל להשתנות לרעה? גם אולי. תשאלו אותי בעוד שלושה-ארבעה חודשים. אז אני אדע כנראה הרבה יותר מאשר היום לענות על השאלה הזאת. רק תאחלו לי בהצלחה.

 

 

* * *


 

אז זהו.

גיל 30.

 

אין ברירה. הוא כאן, הוא מגיע, הוא יהיה פה בעוד כמה שעות. ולמרות מה שכתבתי בתחילת הטרילוגיה הזאת, אני לא באמת יכולה לחזור לגיל 26. אבל אני גם לא חושבת שיש בנאדם אחד שקורא את הבלוג הזה, ושמכיר אותי, ושחשב שיש סיכוי ממשי שזאת המסקנה שאני אגיע אליה. גם אם ברור לכם שניסיתי לכתוב פה את כל האמת לגבי איך שאני מרגישה, בכנות הגדולה ביותר שיכולתי לאפשר לעצמי על גבי במה ציבורית, אני בטוחה, שלרגע לא היה לכם ספק מה תהיה המסקנה. כי אם הנטייה שלי לדאוג היא זאת שגרמה לי לכתוב את הטרילוגיה, לנסות לנתח את איך אני מרגישה, הנטייה שלי להסתכל על חצי הכוס המלאה היא זו שגורמת לכך שהיה די ברור שאנסה, תהא המסקנה אשר תהא, לנסות למצוא את מה שכן טוב בגיל הזה, בעשור הזה, העגול, החדש.

 

ועדיין, עצוב לי לעזוב את שנות ה-20 מאחוריי. עצוב לי, שהחל מבעוד כמה שעות, לעולם לא אוכל לשמוע את השיר "עשרים פלוס" של ארקדי דוכין ולהרגיש שהוא מדבר עליי. עצוב לי, שלעולם לא אוכל לענות עוד על השאלה "בת כמה את?" בתשובה שתתחיל במילים "עשרים ו...". עצוב לי ששנות העשרים שלי נגמרות, כי לצד זה שהיו בהן תקופות מאד קשות ומבלבלות, היו בהן תקופות ממש מדהימות שלא יחזרו על עצמן יותר לעולם.

 

מה שכל זה מזכיר לי, זה משהו שמישהו אמר לי פעם, אחרי שסיימתי תואר ראשון. אמרתי לו שאני עצובה, כי כעת תמה תקופה שציפיתי לה כל חיי, והיא כבר לא תחזור עוד. אני כבר לעולם לא אעשה יותר תואר ראשון, וגם אם כן, אין סיכוי שזה ירגיש אותו הדבר. הוא נתן לי אז תשובה שנשמעת מאד פשטנית, משהו בסגנון, "אבל דנה, אנחנו לא חיים את החיים האלה כדי לעשות שוב פעם תואר ראשון. עכשיו הגיע הזמן לתואר שני". אבל כמה שהתשובה הזאת הייתה פשטנית, היה בה גם משהו עמוק וחכם מאד, שעודד אותי. נכון, תואר ראשון כבר עשיתי, עכשיו הגיע הזמן לחוויות חדשות.

 

ובאותה הצורה, את שנות העשרים שלי כבר חוויתי, ועם יד על הלב, אני מרגישה שבאמת חוויתי ומיציתי אותן בצורה הטובה ביותר האפשרית, ממש עד תום. היו לי אהבות, והיו לי טיולים, והיה לי סקס והיו לי לימודים והיו גם מקומות עבודה, ובילויים, וחברים, וקשיים, ורגעים מדהימים. הכל היה שם, בשנים האלה, והכל היה גם במידה גדושה, מצבור רב של חוויות מגוונות ומאד שונות האחת מהשנייה. אין ספק, כל מה שרציתי שיהיה בשנות העשרים שלי, היה בהן, ואפילו יותר. ועכשיו, עכשיו אני אראה מה לשנות השלושים יש להציע. ונכון, יכול מאד להיות שמה שיש להן להציע טוב פחות ממה שהיה לשנות העשרים - אני ממש לא שוללת את האפשרות הזאת. אבל - וזה האבל הגדול, אין לי ברירה.

 

נכון, אין לי ברירה. בת 30 אני אהיה מחר, בין אם ארצה בכך ובין אם לא. ולכן, הדרך הטובה ביותר להיכנס בשעריו של הגיל הזה, של העשור החדש הזה, היא ליישם את מה שלמדתי בשנות העשרים שלי בתור הדרך הנכונה ביותר לפעול בה - והיא, לקבל אותו באהבה, לחבק אותו, ולנסות לחוות אותו מתוך כמה שיותר שמחה, הנאה והרפיה מדאגות. כי בדרך הזאת, בין אם הוא יהיה מעולה ובין אם הוא יהיה ממש גרוע ומעפן ומלא בתקתוקים של הרבה מאד שעונים ביולוגיים - בדרך הזאת, לפחות, יהיה לי הסיכוי הגדול ביותר להוציא ממנו את המירב ולהנות ממנו כמה שיותר. כמה שרק אפשר.

 

בת 30. אני. עוד רגע קט.

 

מזל טוב לי.

נכתב על ידי דנה פאר, יפן , 11/4/2011 16:50  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  דנה פאר, יפן

בת: 37

Google:  dansh81




50,821
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , החיים מעבר לים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדנה פאר, יפן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דנה פאר, יפן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ