לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

רשומות מהפוטון


יומנה של מורה לאנגלית ביפן (ועכשיו גם באירופה...)

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2011

הטרילוגיה לגיל 30, חלק ב': מה שקורה מבפנים (או: ביפן לא דואגים)


אם יבקשו ממני להגדיר מה זה אושר, אני לא אוכל לעשות את זה. מה שאני כן יודעת, בלי שמץ של ספק, זה שאני בנאדם מאושר. ככה זה היה עד היום, וככה, אני מקווה מאד (טפו, טפו, טפו), זה יוסיף להיות גם בהמשך. אבל קשה לי להסביר למה אני מתכוונת כשאני מדברת על "אושר", כי נראה לי שאושר הוא מושג שקשה לגבות בדוגמאות. הרי הוא לא בהכרח תלוי מציאות. אני לא יודעת למשל להסביר למה, כשאני מסתובבת בעולם, יש לי רוב הזמן ציפייה לכך שדברים מגניבים יקרו לי. ואני גם לא יודעת להסביר למה, למרות שאני ממש לא מאמינה ב"ידיים מכוונות" מלמעלה, אני מצליחה בדרך כלל לשכנע את עצמי לראות במכשולים משהו שנמצא כאן מסיבה שאולי אינה מובנת לי כרגע אבל שבסופו של דבר המכשולים האלה יובילו, כמו בסרט של דיסני, לאיזשהו "הפי אנד" מתקתק, ורוד ובלתי נמנע. בכלל, הנטייה החזקה שלי לראות את החצי המלא של הכוס באה לידי ביטוי המון פעמים, כשהדוגמה הקיצונית ביותר שאני מצליחה לחשוב עליה היא מגיל 17, כשמי שהיה אז החבר שלי נפרד ממני בטלפון. אני זוכרת עדיין את עצמי מסתובבת באותו יום בחדר שלי עם הטלפון ביד, הפנים שלי אדומים ורטובים לגמרי מדמעות. הוא בכה, אני בכיתי, שיחת הטלפון בינינו הייתה עצובה וקורעת לב, כשלפתע - הפסקה בשיחה. אני נאלמת דום, מפסיקה לדבר, מפסיקה לענות. שתיקה משתררת על הקו. "דנה? את עוד שם?" הוא שואל בדאגה כעבור כמה רגעים, בעוד שאני, לוטשת עיניים במראת הקיר שלי, ככה ממש מקרוב, עונה לו בקול יציב וחף לחלוטין מכל סימנים של בכי, במעין שמחה רגעית שטופת-התפעלות - "וואי, איזה מגניב. הריסים שלי מה-זה יפים כשאני בוכה!"

 

(אני נשבעת לכם שאני לא ממציאה את זה)

 

חשבתי שאכתוב את הפוסט הזה על חברים. אבל אני לא אכתוב את הפוסט הזה על חברים. את הפוסט הזה החלטתי לכתוב על הנפש, על מה שקורה מבפנים, ואני רוצה להתחיל אותו לפני שנתיים, באיטליה, כשביקרתי בעיירה טוסקנית קטנה בשם לוקה. לא היה באמת שום דבר מיוחד לראות או לעשות בעיירה הזאת. סתם, עיירה קטנה, חמודה, שקטה, מוקפת ירוק. בשלב מסוים, תוך כדי שיטוט ברחובות, נכנסתי לכנסיית אבן קטנה.

 

היה בה שקט, בכנסיה. אבל לא השקט מטיל המורא שמקיף אותך בקתדרלות עצומות. זה היה שקט אחר, נעים. היה גם חמים בכנסיה, והיה בה מספר מועט של אנשים, בדיוק במידה הנכונה שתיתן לך להרגיש שאתה לא לבד אבל שגם אף אחד לא יפריע לך. ואני הסתובבתי שם, מסתכלת על הציורים הגדולים שהיו תלויים על הקירות, והרגשתי כל כך רגועה, כל כך שלווה ונינוחה, כאילו... כאילו אני תינוקת שבדיוק סיימו להאכיל ולעשות לה אמבטיה ואז השכיבו אותה על השטיח כדי שתשחק בכיף עם בובות הפרווה שלה, ומן הסתם אין לה אפילו דאגה אחת בעולם כולו.

 

ואז חשבתי לעצמי, שלפני כמה שנים, אפילו רק לפני שנה וקצת, גם אלף כנסיות כאלה ביחד לא היו יכולות להשרות עליי את תחושת הרוגע הזאת.

 

כי האושר שלי, פעם, לא היה מהסוג הרגוע. ממש לא. למעשה, אני חושבת שלא אגזים אם אומר שהמאבק הגדול ביותר של החיים שלי, עד היום לפחות, היה בנטייה המעצבנת שלי לדאוג יותר מדי. אוי, כמה פעמים שרציתי את היכולת לחשוב פחות. לכבות את המח, להפסיק לדמיין בו מגוון תסריטים ותרחישים, מופרכים ומופרכים פחות, להירגע. מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הייתה לי איזושהי "דאגה טורדנית" שרצה בראש, כמו "טאסק" במחשב שרץ ברקע בזמן שאתה עושה דברים אחרים, שרוב הזמן אתה לא שם לב אליו אבל שבהחלט נמצא שם, תופס לך משאבי הזיכרון ומידי פעם מקפיץ לך הודעה מעצבנת שמזכירה לך שהוא עדיין נמצא שם, עדיין פועל. ובאופן טבעי, לדאגות האלה הייתה נטייה לתפוס אותי דווקא כשהייתי מנסה להירגע, כשלא היה שום דבר  אחר שיסיח את דעתי מהן, למשל במהלך שיטוט חסר תכלית מיוחדת בכנסיה שקטה אי שם באירופה.

 

אז מה השתנה? למה פתאום באותו יום, בכנסיה הזאת, זה היה אפשרי? למה שם הרגשתי שאני מסוגלת פשוט להתיישב על ספסלי העץ ולהישאר שם במשך שעות, בלי לזוז, בלי לחשוב יותר מדי?

 

במשך הרבה שנים ניסיתי להיפטר מהצד המודאג שלי, ובמידה מסוימת גם הצלחתי, אבל לא מספיק. ואז נסעתי ליפן, וואני חושבת, שאחת מהסיבות הפחות-מוצהרות שבגללן כל כך רציתי לנסוע ליפן הייתה כדי לראות איך אני מרגישה ומתנהגת כשאני במקום אחר, רחוקה מכל מה שמוכר לי. זה קרה חודשיים אחרי שהגעתי לשם. החלטתי אז, שאני רוצה לכתוב טור על התרבות היפנית. בזכות האופטימיות הנצחית, שאפתי גבוה, ובאמת - אני חייבת לומר שהייתי בטוחה שכל עיתון/אתר בישראל יקפצו בשמחה על המציאה שאני מציעה. אבל במבחן המעשה זה לא היה פשוט כל כך ודרש התכתבויות ארוכות, מעצבנות ומייגעות עם כל מיני גורמים, והתהליך הזה נמתח כמו מסטיק במשך כמה שבועות, ופשוט - לצערי אין לי מילים אחרות לתאר את זה - הטריף לי את השכל. כל כך רציתי לעשות את זה, אתם מבינים? כל כך הייתי בטוחה שהרעיון הזה לטור שיש לי בראש יכול להצליח, וכל כך פחדתי להפסיד את ההזדמנות החד פעמית הזאת בגלל כל הבעיות הקטנוניות שהתגלעו שם באמצע (אחרי הכל, מתי עוד אגור שנה ביפן? או בכל מדינה אקזוטית אחרת?). וככה מצאתי את עצמי חושבת על זה כמעט כל הפאקינג זמן - הולכת לעבודה וחושבת בזמן השיעורים איך לשכנע אותם לתת לי לכתוב על דווקא הנושאים שאני רוצה לכתוב עליהם; מדוושת הביתה על אופניים וחושבת איך להגיב על האימייל שבו הציעו לי תנאים מביכים; שולחת תשובה ואז אוכלת את עצמי במשך שעות על מה שכתבתי שם, מתייעצת על זה עם חברים ואז מתבאסת עוד יותר... ולילה אחד במהלך התקופה הזאת, שוכבת על הפוטון ומנסה להירדם, קמה לשירותים אחרי שעה של נסיונות שווא, חוזרת לפוטון ונשכבת בו, כולי מתוסכלת - חשבתי לעצמי - לעזאזל. לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל, דנה. לא בשביל זה באת לפה. לא בשביל זה עברת לצד השני של היבשת, לא בשביל לשכב פה, על הפוטון הזה, ולהתפתל מדאגה בגלל דברים שקורים במרחק אלפי קילומטרים ממך. לא בשביל זה את כאן.

 

ואז, בתוך כל האנדרלמוסיה הזאת שהתרוצצה לי בראש, החלטתי ש - אעשה ניסוי. רק למשך השנה הזאת, אמרתי לעצמי, תנסי להרפות. תנסי לא לדאוג, ותראי מה קורה כשאת לא דואגת. הרי גם אם זאת טעות, לא לדאוג, מה את כבר יכולה להרוס? את החיים שלך ביפן? ביג פאקינג דיל, הם ממילא יסתיימו בעוד שנה. זה לא שאת יכולה לעשות פה איזושהי טעות פטאלית. ולכן, רק במשך השנה הזאת, תנסי שלא לדאוג ותראי מה קורה כשאת לא חושבת על דברים יותר מדי. כשאת לא מנתחת אותם למוות. כשאת לא מנסה כל הזמן לשנות בכח דברים שלא מוצאים חן בעינייך. ואם תגלי שזה בעייתי -סבבה, ברגע שתחזרי לישראל תוכלי להמשיך לדאוג בדיוק כמו שעשית קודם. אבל בינתיים, כל עוד את ביפן - את לא דואגת.

 

ביפן לא דואגים.

 

ומאז, זאת הייתה המנטרה התמידית שליוותה אותי במשך כל שאר השהות שלי ביפן. ואז גם באירופה. ואחר כך, גם בישראל, ולמעשה, עד עצם היום הזה ממש. וזה היה קשה בהתחלה, נורא קשה לשבור הרגל מגונה של שנים, אבל אני התעקשתי לשנן את המנטרה הזאת ולהרפות בכל פעם שהרגשתי את המחשבות המודאגות משתלטות עליי (כולל, כן, לגבי כל מה שהיה קשור להתכתבויות לגבי הטור, שתוך זמן קצר אחרי שהרפיתי הסתדרו מצויין, למרבה פליאתי) ואחרי כמה זמן - לתדהמתי - זה פשוט התחיל לעבוד (!). עם הזמן, הרגשתי שאני באמת דואגת פחות, וככל שהזמן חלף המלחציים האלה שהחזיקו לי במשך השנים כל כך הרבה פעמים את הלב הלכו והשתחררו, וגיליתי כשאתה פחות מודאג (כן זהיר, כן נוקט בצעדים שיקדמו אותך למטרה שלך, אבל בלי כל הלחץ האטומי שליווה את זה קודם) דברים, איזה יופי, נוטים להסתדר דווקא טוב יותר - ויום אחד, שנה מאוחר יותר, אני מגיעה פתאום לכנסיה קטנה בלוקה וקולטת ש... הצלחתי? הייתכן, שבאמת, הצלחתי?

 

אין לכם מושג כמה בא לי לכתוב עכשיו "כן". כן גדול, ענק, בפונט מודגש בגודל 36. איך היה בא לי לסיים את הפוסט הזה בכך שעכשיו, רגע לפני גיל 30, אני יכולה לזקוף לזכותי הישג גדול כל כך, של מאבק והתמודדות עם תופעה אישית שהפריעה לי במשך כל כך הרבה זמן.

 

אבל אני לא יכולה לכתוב את זה.

אני לעולם לא אצליח לגמרי. זה תמיד יהיה מאבק.

 

כזאת אני. וזה, והבנתי את זה בעיקר תוך כדי כתיבת הפוסט הזה בימים האחרונים, כי אותו מנגנון שמאפשר לי להיות כל כך מאושרת, שגורם לי לתת משמעות ולהתלהב נורא מהדברים הכי קטנים בחיים, הכי זניחים, שגורם לי להסתכל על העולם בצורה ורודה ושמחה ולבנות לעצמי תסריטים אופטימיים שבסופם הכל יהיה אפשרי אם רק אעז ואנסה - זה בדיוק הצד השני של אותו מנגנון שגורם לי להיתפס מידי פעם על משהו מטריד, לחשוב ולנתח אותו מאלף אספקטים שונים, ולנפח אותו למשהו הרבה יותר רע ממה שהוא באמת. וזה למרות שבסופו של עניין אני חייבת להגיד פה שאני חושבת שכל עוד אנחנו בריאים (פיזית ונפשית) ויש לנו מספיק משאבים (פיזיים ונפשיים) כדי לחיות מהם - אז, גם אם שום דבר אחר לא ממש מסתדר לנו כל כך טוב, אנחנו עדיין מאד, מאד, מאד בני מזל.

 

ובכל זאת, פעם אמרתי לחברה שאני מוצאת את המוות כמחשבה מנחמת. "נניח," אמרתי לה, "שכל החיים שלי יילכו רע ואני לא אשיג שום דבר שרציתי. הידיעה שיש בסוף מוות לפחות מאפשרת לי לומר לעצמי ששום דבר לא באמת משנה, כי מתישהו לאף אחד מהדברים שקורים לנו לא תהיה יותר משמעות". "המחשבה הזאת מנחמת אותך," היא אמרה, "דווקא בגלל שאת נותנת לחיים שלך כל כך הרבה משמעות". חשבתי על זה הרבה אחרי שהיא אמרה את זה. וכן, כנראה שזה נכון. אני באמת נותנת המון משמעות לחיים. מה זה נותנת? מפוצצת אותם במשמעות, המון דברים קטנים שקורים לי הם משמעותיים נורא בעיניי - אמנם לא "משמעות" במובן שנהוג להתכוון אליו, של רוחניות וסיבת הקיום וכל החרא הזה של למה אנחנו נמצאים פה בכלל - אבל אין ספק שהבחירה שלי לתת לדברים משמעות היא שגורמת להם להלהיב אותי, או להדאיג אותי, עד כדי כך.

 

אז אולי לכן זה דווקא בסדר גמור מבחינתי שבגיל 30 אני עדיין לא יכולה לכתוב את ה"כן" הענק הזה. אני לעולם לא אוכל, זה פשוט מבנה האישיות שלי. ולכן, לעשר השנים הבאות, עד גיל 40, נותר לי רק לאחל לעצמי להמשיך במסלול הטוב הזה שאני נמצאת עליו מאז תקופת יפן ולהמשיך ללמוד ולתרגל איך להירגע ולהרפות מהר יותר מדאגות מוגזמות - אבל מה שכן, היפית זרוקה ומאושרת אין לי שום ספק שלעולם לא אהיה.

 

נכתב על ידי דנה פאר, יפן , 8/4/2011 16:40  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  דנה פאר, יפן

בת: 37

Google:  dansh81




50,821
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , החיים מעבר לים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדנה פאר, יפן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דנה פאר, יפן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ