לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

רשומות מהפוטון


יומנה של מורה לאנגלית ביפן (ועכשיו גם באירופה...)

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2011

הטרילוגיה לגיל 30, חלק א': קריירה (או: היה זה הרגע המאושר בחיי)


"מה היה הרגע המאושר בחייך?"

 

לפעמים זה מפתיע אפילו אותי שהרגע המאושר בחיי (עד כה, לפחות) היה קשור לעבודה דווקא, ולא לתחום מתבקש קצת יותר, כמו אהבה למשל. הסיבה שזה מפתיע אותי כל כך היא שאני לא תופסת מעצמי בנאדם שאפתן במיוחד, לפחות לא מבחינת קריירה. איך שאני רואה את זה, כל עוד תהיה לי עבודה שאהנה ממנה ושתאפשר לי לחיות ברמת חיים נוחה, אני לא חושבת שיהיה לי דחוף במיוחד להוכיח לעצמי, או לעולם, שאני מסוגלת לעשות הרבה יותר מזה. ובכל זאת, איכשהו, הרגע המאושר בחיי (שימו לב - אני מדברת על רגע אחד של אושר מזוקק, ולא על תקופה או סיטואציה מתמשכת) ארע לי בהקשר של העבודה שעבדתי בה בתחילת שנת 2006, בערב אחד של אמצע השבוע שבו מצאתי את עצמי ישובה במשרדי "נענע" (שעדיין שכנו אז בדרום תל אביב), בתחילתה של משמרת לילה בערוץ האקטואליה.

 

זה היה בעיצומו של התואר שלי במשפטים ופסיכולוגיה, בערך חודש אחרי שהתחלתי לעבוד ב"נענע" ויומיים אחרי שהכתבה הראשונה שכתבתי בחיי התפרסמה. זה היה במסגרת טור שהצעתי לעורך שלי שאכתוב, ושעסק בתרבות החנונים הישראלית. כתיבת כתבות לא הייתה בהגדרת התפקיד שלי, אני בכלל הייתי עורכת משנה. אבל עורכים ב"נענע" נהגו אז לכתוב פה ושם בפרילנס, והעורך שלי הסכים שגם אני אנסה, בתנאי שאכתוב אותה מבלי לקבל עליה תשלום, ואמר לי ש"נראה כבר לפי התגובות אם יהיה לזה המשך". הכתבה מאד הצליחה, ובצורה שלמען האמת די הפתיעה אותי, שקיוויתי כמובן שתצליח אבל שבהחלט לא ציפיתי שתגרוף כמות כזאת גדולה של כניסות גולשים ותגובות.

 

בכל אופן, השעה הייתה שעת ערב מאוחרת, חשבתי שאני כבר לבד במשרד, כשפתאום מי שהיה בזמנו העורך של ערוץ המחשבים של נענע נכנס לחדר שישבתי בו, ניגש אליי ונעמד לידי.

 

"ממש אהבתי את הכתבה שלך," הוא אמר. "אולי בא לך לכתוב גם בשביל הערוץ שלי?" במשך כמה דקות דיסקסנו על מה אכתוב, סיכמנו נושא, ואז, בטון שהשתדל להישמע אדיש ונונשלנטי ככל האפשר אבל שהסתיר מתחתיו המון המון המון המון המון המון המון המון המון שכבות על גבי שכבות של חוסר ביטחון, שאלתי:

 

"וכמה תשלם לי עליה?"

 

"250 ש"ח ל-600 מילה," הוא ענה לי. "הולך?"

 

ואני הפטרתי בחזרה, בקול שהשתדל עדיין, כמיטב יכולתו, להישמע אדיש ונונשלנטי:

 

"סבבה".

 

ואז הוא חייך, אמר לילה טוב, הסתובב, והלך. ואני הסתכלתי לאחור, מעבר לכתף, כדי לוודא שהוא כבר לא שם, וכשהייתי בטוחה במאה אחוז שהוא כבר התרחק מספיק איגרפתי את יד ימין שלי, הנפתי אותה באוויר, ובקול הכי שמח שיכולתי לשלוף מתוך ארסנל כל הקולות הכי שמחים שלי, סיננתי:

 

"ייייייייייייייששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש!"

 

ומאותו הרגע, בכל ארבע השעות שנותרו עד סוף המשמרת, ערכתי כתבות וגזרתי תמונות וסיננתי טוקבקים עם החיוך הדבילי ביותר האפשרי שאתם יכולים לדמיין לעצמכם מרוח לי על כל הפרצוף, וכל מה שעבר לי בראש כל דקה ודקה של המשמרת הזאת (שאני די בטוחה שהייתה לא יעילה במיוחד), היה: הולכים לשלם לי בשביל כתיבה. הולכים לשלם לי בשביל כתיבה. הולכיםלשלםליבשבילכתיבה. אני לא מאמינה. א-נ-י ל-א מ-א-מ-י-נ-ה. אשכרה הולכים לשלם לי בשביל כתיבה! הגוף שלי רעד כולו מהתרגשות, הלב פעם כמו ארנבון על 30 סוללות של דורסל, כל מולקולה ומולקולה שהרכיבה אותי חלצה באותו לילה פקק מבקבוק שמפניה מטאפורי, ואני מקווה שזה ברור לכם שה-250 שקל האלו בכלל לא היו לב העניין. הנקודה הייתה, שיש מישהו, בפעם הראשונה בחיים שלי, שחושב שהכתיבה שלי טובה מספיק כדי שישלמו לי עליה.

 

ולפעמים אני גם חושבת לעצמי, שלא יכול להיות, שזה הרגע שלי. לעזאזל, זה הרי עלוב ממש, שמתוך כל החוויות המדהימות שעברו עליי בשלושים השנים האחרונות, זה היה רגע האושר המזוקק הטוב ביותר. והמח שלי שולח פקודת חיפוש שמחטטת בין כל התיקיות הישנות של התאים האפורים ומעלה משם רגעים נוספים שהם כנראה ראויים יותר לזכות בכתר הזה, כמו למשל הרגע שבו החבר שלי שלף בהפתעה גיטרה שהחביא מבין השיחים ושר לי שיר אהבה שכתב והלחין במיוחד בשבילי; הרגע שבו גררתי את המזוודה שלי במעלה מדרגות הרכבת התחתית, בפעם הראשונה שלי בניו יורק, ורגע אחרי שהעיניים התרגלו מחדש לאור השמש נפעמתי כשגיליתי שאני עומדת בדיוק מתחת לשלט רחוב ענק שכתוב עליו "ברודווי", או אולי הרגע שבו ישבתי מול מפה של המזרח הרחוק וכמו הילד שמניח אצבע על מיקום רנדומלי בגלובוס החלטתי בספונטניות שבחופשת החורף הקרובה שלי אטוס לווייטנאם; או הרגע שבו עשרים עוזרים משפטיים נעמדו והריעו לנו במחיאות כפיים סוערות על מה שהם כינו "ההשתלמות הטובה ביותר שהייתה לנו בחיים"... אלוהים, כל כך הרבה רגעים מופלאים היו, גם ככה אני מבלה בערך עשרים אחוז מהחיים שלי במצב של אופוריה משונה - וזה היה הרגע הטוב ביותר מביניהם? זה שבו הציעו לשלם לי ארבעים אגורות למילה?

 

אבל דווקא בגלל זה, דווקא בגלל שזה קיצוני כל כך במוזרותו, די מצחיק שלקח לי כל כך הרבה שנים להבין מה זה אומר.

 

אבל לא, הרבה זמן לא הבנתי, וכשחזרתי לארץ אחרי שנה וחצי כמעט ביפן ובאירופה והייתי צריכה להחליט במה אני רוצה לעבוד ב"חיים האמיתיים" שלי, ונחתה עליי הצעה שלחלוטין לא ציפיתי לה - עבודה בשוק ההון - החלטתי לנסות ללכת על זה, למרות שהקשר היחיד בין שוק ההון וביני זה שקראתי פעם בוויקיפדיה מה זה אג"ח ותעודת סל, ושיש לי שלושה כרטיסי אשראי. אבל ההצעה הייתה מפתה, התנאים היו מעולים, ואני בדיוק לא התקבלתי לעבודה באיזושהי חברת הייטק שנבחנתי אליה ושדווקא די רציתי לעבוד בה, אז אמרתי לעצמי, יאללה, ננסה. ממילא רוב העבודות השוות ביותר שהגעתי אליהן היו חצי במקרה (נענע - שילוב של טעות במספר ואתר אינטרנט שנתקע ברגע קריטי; ההתמחות במשפטים - ניסיתי מראש לסנן החוצה את כל השופטים הפליליים, ובטעות אחד מהם נשמט לי מרשימת ההשמטה; בית הספר ביפן - לא רציתי לגור בעיר קטנה ואת הראיון עם נוריקו תכננתי לעשות בעיקר כדי "להשתפשף" לקראת ראיונות חשובים יותר. מה לעשות שבמהלך השיחה התאהבתי בה?) - אז חשבתי לעצמי, אם כל כך הרבה פעמים הגעתי לעבודות נפלאות חצי במקרה, אין שום סיבה שזה לא יעבוד גם הפעם.

 

אבל זה לא עבד. אופס, אמרתי לא עבד? סליחה, התכוונתי ל"היה ממש מזעזע". הבוסית הייתה אישה מקסימה אמנם, אבל את העבודה פשוט לא סבלתי. ואחרי חצי שנה שבה ניסיתי, באמת ניסיתי, ללמד את עצמי לאהוב מספרים ופגישות עם אנליסטים וכתיבת דו"חות כספיים הבנתי שתנאים מצוינים זה פשוט לא מספיק לי. אני חייבת לאהוב את העבודה שלי, לאהוב אותה באמת. כי כשאני אוהבת משהו באמת, אני לא שמה לב בכלל לזמן שעובר. נשבעת לכם, כשאני כותבת כתבה, או פוסט, אני יכולה להתלבט במשך רבע שעה האם לכתוב "לפעמים זה מפתיע אפילו אותי ש..." או "לפעמים, אפילו אותי זה מפתיע ש...". אני אכתוב את המשפט הראשון. ואז אסתכל עליו בהתלבטות, אנשוך את השפה התחתונה, אצמיד את השפתיים עד שילבינו, בשתי אבחות מקלדת אשנה לגרסה השנייה, אטה את הראש קצת הצידה, אסתכל עליה בביקורתיות, אנשום עמוק, ואז אשנה בחזרה לראשונה. וככה, חוזר חלילה (וכך אכן בדיוק עשיתי, בתחילת הפוסט הזה ממש). כמובן, זה לא קורה לי עם כל משפט (אחרת היו צריכים כבר מזמן לאשפז אותי), זה קורה בעיקר עם התחלות וסופים של פוסטים וכתבות, אבל עדיין, הנקודה היא שאני יכולה להשליך על זה רבע שעה בכיף, בלי להרגיש ולו לשנייה אחת שזה היה זמן מבוזבז, או שאני סובלת מזה. ולכן, בתור מי שיש לה את היכולת (או: ההפרעה? :-)) הזאת לגבי דברים שהיא אוהבת באמת, עבודה שבה אני מחכה כל יום לשעה ארבע שתגיע כדי שאוכל כבר ללכת הביתה, מרגישה לי פשוט כמו דבר ממש לא נכון לזרוק עליו רבעי שעות. ולא חשוב כמה התנאים שלה טובים.

 

אז התפטרתי.

 

ואז הגיעה תקופה חדשה לגמרי בחיי, שבה אמרתי לעצמי: אוקיי, דנה. אם את הולכת להיות עכשיו מובטלת לתקופה מסוימת, אולי כדאי שסופסוף תנסי להגשים את החלום הגדול ביותר של החיים שלך, לכתוב ספר?

 

אז ניסיתי. חשבתי על עלילה, שרטטתי לעצמי כמה דמויות בראש, בקווים כלליים, התחלה וסוף משוער, התיישבתי מול המחשב, וניסיתי להתחיל.

 

ומה אתם יודעים? לא הלך. מפתיע, נכון?

 

והתחלתי שוב. הרבה זמן פנוי היה לי אז, אחרי הכל.

 

ושוב, זה לא הלך (את המשפטים האחרונים אפשר לשכפל עוד כמה פעמים). ואחרי כמה נסיונות כושלים כאלה וסדנת כתיבה הבנתי, שאולי בכתבות ובפוסטים אני כבר יודעת בדיוק מה אני עושה, אבל כשזה מגיע לפרוזה, אין לי שמץ של מושג איך עושים את זה. וניסיתי, שוב, וירקתי דם, ואמרתי לעצמי, את נותנת לעצמך עכשיו שלושה חודשים של כתיבה אינטנסיבית לפני שאת מוצאת עבודה כעורכת דין (כן, באותו השלב כבר החלטתי להיכנע לרעיון של עריכת דין, שזה היה משהו שאף פעם לא רציתי) וישבתי בבית כל יום שמונה שעות וסיפרתי לחברים שלי שאני רואה כל היום פרקים של Friends אבל בעיקר כתבתי וכתבתי וכתבתי. ובסופו של דבר, וממש קשה לי להקליד את המשפט הבא וזה שובר לי קצת את הלב אבל אני אעשה את זה בכל זאת כי אין מנוס, בטרילוגיה הזאת החלטתי להיות כנה עם עצמי ככל האפשר - בסופו של דבר הגעתי למסקנה שעד כמה שאני רוצה, משתוקקת, מתה ממש, להיות סופרת, עילוי אני כנראה ממש לא.

 

לא שאני נוראית, כן? אני סבירה, לא רעה, פה ושם יוצאות לי אפילו כמה הבלחות שהן, נקרא לזה, נחמדות פלוס - אבל נכון להיום, אם אעמיד את הפרוזה שלי מול מראה, בלי איפור, בתאורה של סופרפארם שמבליטה את כל הפגמים והנקבוביות והקמטים, אהיה חייבת להודות בכך שהפרוזה שאני כותבת היא מזויפת מדי. מתאמצת מדי. שהרבה יותר אכפת לה איך היא נראית מהצד, מאשר ממי שהיא באמת. ובעיקר, שהיא לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמה. אוי ואבוי. כשאני קוראת מחדש את המשפט האחרון שכתבתי - הפרוזה שלי היום, היא פחות או יותר מי שאני הייתי בגיל 25 (המממ. אז אולי, כשגם היא תגיע לגיל 30, תהיה לה תקווה?).

 

אז לא, לוותר אני לא מתכוונת. בטח שלא. על חלום חיים לא מוותרים כל כך בקלות, ואני מתכוונת להמשיך ולנסות להגשים את החלום הזה כל עוד יהיו לי מסך ומקלדת. אבל בואו נגיד, שממקום שבו קיוויתי והתפללתי שמתישהו בשנים הקרובות זה יוכל להפוך למקצוע העיקרי, אפילו הבלעדי שלי, הגיעו המציאות והמודעות העצמית, טפחו על פניי וגרמו לי להבין שגם אם מתישהו אשתפר באורח דרמטי, כנראה שזה לא יקרה בעשר השנים הקרובות לכל הפחות וצריך למצוא דרך אחרת להתפרנס בה.


אולי הסיבה שאני מסוגלת לכתוב על זה בצורה כל כך שקטה ומפוכחת (יחסית) כרגע, היא שכל שלוש העבודות שלי כיום מהוות עירוב של משפטים עם כתיבה. ופה אני רוצה לחזור רגע אחורה, לתחילת הפוסט הזה, ולומר שלאחרונה סוף סוף הבנתי (כנראה שמאד באיחור) משהו מהותי מאד על עצמי: אני חייבת לעסוק בכתיבה. מאז ומתמיד, מאז ולתמיד, באיזשהו אספקט שלה אני אהיה חייבת להתעסק. כנראה שזה באמת לא סתם שאותו רגע קטן כל כך, טריוואלי כל כך, לא ייחודי כל כך (באלוהים, הרי *כל* כתב שבעולם עובר את הרגע הזה מתישהו!), הוא-הוא שנחשב בעיניי לרגע הכי מאושר שלי, רגע כל כך מכונן בחיים. כנראה שזה לא סתם שהיו לי שלושה יומנים, שבמשך שנים כתבתי על במות שונות, בהיקפים משתנים, בעילום שם ובגילוי שם, שלא סתם שאני יכולה להתלבט במשך יותר מעשר דקות על המיקום המוצלח ביותר של הפסיק במשפט. כן, זה די בעט לי בפנים ואני הייתי אהבלה מספיק, או עקשנית מספיק, כדי לנסות בכל זאת לעסוק בדברים אחרים, בכלל לא קשורים, רק כדי לחזור לזה בסוף.

 

כן, שלוש עבודות יש לי היום. בטח קלטתם את זה, אם קראתם בתשומת לב. שתיים מהן נחתו עליי בדרכים די עקיפות וממש לא צפויות, ואני אוהבת את כולן. מאד. הבעיה היחידה היא, שכולן בצורה של פרויקטים, על אחת מהן אפילו לא ישלמו לי עד לשנה הבאה, מה שאומר שנכון לעכשיו אין לי הכנסה קבועה בסוף כל חודש, ושרק אלוהים יודע איך עדיין לא בעטו אותי החוצה מהבנקאות הפרטית. כי איך לומר? פרויקטים, זה בעייתי. אז נכון, זה נחמד מאד כשמשלמים לך אלף שקל לשעה, אבל כשיש לך רק שעה אחת כזאת בחודש, זה לא עוזר לך יותר מדי (ולא, המספר הזה היה סתם לצורך הדגמה. בהחלט לא משלמים לי אלף שקל לשעה, באף אחת מהעבודות שלי :-) ). ועכשיו, כשאני נושקת ל-30, עוד שנייה וחצי כבר שם, אני חייבת לשאול את עצמי ברצינות, שוב, מול מראה בתאורה של סופרפארם, האם זה בסדר שאין לי עבודה של תשע עד שש עם הכנסה בטוחה בסוף כל חודש. והאמת היא - שלא. לא. אני לא נותנת תשובה חיובית על זה. נכון, אני מתה על כל העבודות שלי, אבל זה לא כל כך לעניין בעיניי. מצד שני, גם עבודה של חמישה ימים, תשע עד שש, אני יודעת שאני לא רוצה. ממש לא רוצה. אני אוהבת שיש לי גם זמן פנוי שאני יכולה לשלוט עליו ולהחליט מה לעשות בו, והאם לעבוד עכשיו או סתם לשבת מול המחשב ולרפרש את פייסבוק פעם אחר פעם, אחר פעם.


ואם אני מנסה עכשיו לרפרף על כל אלפי המילים ששפכתי פה ולדוג מהן מסקנות (הרי זה היה כל הרעיון של הטרילוגיה הזאת, אחרי הכל), אני חושבת שאני גם מרוצה וגם לא מרוצה. אני מאד מרוצה מזה שעוד לפני גיל 30 הצלחתי להבין סוף סוף מהם כיווני העבודה שעושים לי ממש טוב בחיים, ושהצלחתי למצוא כמה עבודות כאלה. אני גם שמחה מכך שאני מנסה, בכל זאת, את כוחי בפרוזה. כי גם אם אני לא אצליח בסוף, גם אם שום ספר ראוי לשמו בחיים לא ייצא לי מתחת לידיים, זה בדיוק מסוג הדברים שבגיל 80 לא הייתי רוצה לחשוב שסתם ויתרתי עליהם ולא נתתי להם צ'אנס אמיתי, בלי שום קשר לתוצאה הסופית שלהם. אבל אני לא מרוצה מזה שאין לי עבודה קבועה. בגיל 30, כבר הייתי מצפה שתהיה לי הכנסה שתאפשר לי לתכנן קדימה ליותר מחודש-חודשיים מראש. ולכן, המשימה הבאה שלי תהיה להתברג בעבודה מהסוג הזה. אבל לא כל יום מתשע עד שש. זה עוד משהו שהבנתי על עצמי. בעבודה מהסוג הזה יהיה לי קשה להיות מאושרת. חצי משרה קבועה. זה מה שאני רוצה לנסות ולמצוא עכשיו.

 

וואו. לומר לכם את האמת? הייתי בטוחה שהמסקנה תהיה הרבה יותר גרועה מזאת, אבל בסך הכל, כשאני קוראת את כל מה שכתבתי, אני מרגישה שלפחות מבחינת קריירה אני יכולה לעבור את גיל 30 בראש יחסית מורם, כל עוד אמקד את המאמצים ואדאג למצוא לי בזמן הקרוב חצי משרה מעניינת. יו, איזה כיף. המסקנה המשמחת הזאת מפתיעה אפילו אותי.

 

בעצם, אולי דווקא עדיף לכתוב: "היא מפתיעה אפילו אותי, המסקנה המשמחת הזאת"? המממ. שאלה טובה. באמת. נו, נראה כבר. בטח אצליח להחליט לגבי זה די בקרוב.

 

בעוד רבע שעה, גג.

 

נכתב על ידי דנה פאר, יפן , 28/3/2011 19:08  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  דנה פאר, יפן

בת: 37

Google:  dansh81




50,821
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , החיים מעבר לים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדנה פאר, יפן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דנה פאר, יפן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ