לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

רשומות מהפוטון


יומנה של מורה לאנגלית ביפן (ועכשיו גם באירופה...)

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2011

הטרילוגיה לגיל 30: פרולוג (או: מה זה הגיל הזה בכלל?)


כשהייתי בת 14, בעצם 15 כמעט, שכבתי ערב אחד על הספה בסלון. אמא שלי ישבה לידי על כורסה, ויחד צפינו בפרק של הסדרה הקלאסית "חשיפה לצפון". בפרק הזה, מגי קיבלה מכתב מיוחד מאד - מכתב, שכתבה כשהייתה בת 15, הכניסה אותו למעטפה, ועליה כתבה: "לא לפתוח בשום אופן לפני גיל 30".

 

במילים אחרות, המכתב הזה היה מכתב שמגי בת ה-15 כתבה למגי העתידית, בת ה-30.


לא מזמן נזכרתי בפרק הזה. למעשה, קצת לא פייר לקרוא לזה "נזכרתי", כי בעצם לא היה כמעט שום פרט לגבי הפרק הזה שזכרתי בכלל. לא זכרתי מה מגי בת ה-15 כתבה במכתב. לא זכרתי איך מגי בת ה-30 הגיבה כשקראה אותו. אפילו לא זכרתי מה הייתה המסקנה הסופית מכל העניין. הדבר היחיד שכן זכרתי - וזכרתי היטב - היה שכשהפרק נגמר, כתוביות הסיום עלו על המסך והדלקנו בחזרה את האורות בסלון, אמא שלי שאלה אותי אם גם לי בא עכשיו לכתוב לעצמי מכתב כזה, ושהיא תשמור לי עליו ותיתן לי אותו כשאגיע לגיל 30.

 

עכשיו אתם בטח חושבים לעצמכם, שההמשך של הסיפור הוא משהו בסגנון - דנה בת ה-15 כתבה מכתב, נתנה אותו לאמא שלה, ועכשיו, רגע קט לפני שהיא חוצה את קו ה-30, היא תוהה מה כתבה לעצמה שם, ואיך היא תרגיש כשתקרא את זה בעוד פחות מחודש. נכון שזה מה שחשבתם?

אז זהו, שלא.

כי כשאמא שלי הציעה לי את הרעיון הזה, לא קפצתי מיד, ובשמחה, על ההצעה הנחמדה. אמרתי לה שאני צריכה לחשוב על זה. ובמשך החודשים שעברו עד שהגעתי לגיל 15 חשבתי על זה די הרבה. ובסופו של דבר החלטתי, שאני לא רוצה לכתוב לעצמי כזה מכתב. אבל משום מה, במשך השנים הבאות זה המשיך להטריד את מנוחתי מידי פעם - בגיל 17, ו-21, ו-25, ו-27, ואולי גם בעוד כל מיני גילאים שעברו להם שם באמצע - שוב ושוב נזכרתי בהצעה הזאת, ושוב ושוב תהיתי לעצמי, האם - אולי, עכשיו, דווקא כן? אולי עכשיו אכתוב את אותו מכתב אל העתיד? אבל במבחן התוצאה, לא עשיתי את זה אף פעם. והסיבה לכך שלא עשיתי את זה, שעד היום לא עשיתי את זה, הייתה שפחדתי. פחדתי נורא. פחדתי שבגיל 30, כשאפתח את המכתב, אגלה שדנה בת ה-30 לא הצליחה לעמוד בציפיות של דנה בת ה-15. והחשש הזה, שריחף לי כמו ענן מעל הראש, מלאכזב את עצמי, גרם לי לדחות בתוקף את הרעיון הזה בכל פעם ופעם שהוא עלה על דעתי מחדש.


גיל 30. בתקופה שלנו מדברים יותר על "משבר גיל ה-40", ואילו לגיל 30 נהוג להתייחס דווקא באמירה המנחמת של "ה-21 החדש". ובכל זאת, נראה שיש משהו במעבר לגיל הזה שמטריד, ולא רק אותי. בשיחות עם חברים, עם מכרים, אני נתקלת במידה רבה של אמביוולנטיות לגבי המעבר הזה, שאצל רובם הוא כבר די קרוב, אם לא כבר חלף. ידיד שלי, שלעולם לא הייתי מעלה בדעתי שסוגיית הגיל תטריד אותו, התוודה בפניי לא מזמן שהחל מגיל 29 וחצי הוא היה קצת בדיכאון לקראת החלפת הקידומת. בחור אחר, אחד שיצאתי איתו לתקופה קצרה ושגם הוא עמד לעבור את ה-30 תוך זמן קצר, קטע שיחה שניסיתי ליזום על הנושא בתואנה ש"הוא לא רוצה לחשוב על זה". חברה אחרת, בת 29 וחצי, שניהלתי איתה שיחה על נושא הגיל, אמרה שכבר מתחילת גיל 29 היא אומרת לאנשים שהיא בת 30 "כדי להתרגל לרעיון". ואני - בפורים האחרון, שהיה רק עכשיו, התחפשתי ל"נערת החן 2003". כששאלו אותי למה, עניתי שאני "יפהפיית עבר", ולפעמים גם הוספתי ש"זה חלק מההתמודדות שלי עם המעבר לגיל 30 וההשלמה עם העובדה שאני כבר לא צעירה, יפה ורעננה כמו פעם". אז נכון, זה לא ממש נאמר ברצינות, אבל, טוב נו, אתם יודעים איך אומרים - הרבה אמת נאמרת בצחוק.

 

אז למה, בעצם, גיל 30 מטריד אותנו - או לפחות, את חלקנו - במידה כזאת? מה הסיבה לזה שהחלפת קידומת גורמת לנו פתאום לעצור, ולשאול את עצמנו שאלות, ולפקפק במקום שבו אנו עומדים?

 

ככל שאני חושבת על זה יותר (ובשבועות האחרונים, לפני שהחלטתי להתחיל לכתוב את הטרילוגיה הזאת, חשבתי על זה לא מעט) אני הולכת ומשתכנעת שדווקא בכיף יכולתי לכתוב את המכתב הזה לעצמי אז, מאחר שהסיבה לכך היא דווקא לא הציפיות שהיו לנו מעצמנו כשהיינו צעירים יותר. בעצם, אני לא רוצה לדבר בשם כולם, אז אדבר רק בשם עצמי. את השאיפות שלי מגיל 15 אני אמנם כבר לא זוכרת בכלל (אולי חוץ מ"להיות נשואה עם ילדים"), אבל השאיפות שלי בגיל 23 היו לבטח הרבה יותר חדות, ברורות ומדויקות (ואותן אני זוכרת היטב, כי כתבתי אותן בצ'ט עם בחור שהיה אז בן 30, וששאל אותי את השאלה הזאת בדיוק). ולהלן הן:

א. להיות נשואה (אאוץ', כמה מביך שזאת *תמיד* הייתה התשובה האוטומטית הראשונה שלי! אבל בשלב הזה ילדים כבר בפירוש לא רציתי לפני גיל 30 *מינימום*). ב. שתהיה לי פרארי אדומה עם גג נפתח. ג. לגור בחו"ל שנה או שנתיים (היי, את זה דווקא הגשמתי!). ד. לכתוב את הרומן הראשון שלי (שיהיה, אם ירצה השם, הביקורת החברתית פורצת הדרך ביותר מאז 1984 של ג'ורג' אורוול). ה. להיות בדרכי הבטוחה לקריירה מזהירה כאישה הראשונה בישראל שתעמוד בראשות בית המשפט העליון (המממ, את זה כבר פספסתי בכל מקרה, ולמעשה - איזו הקלה - אפילו בלי שום קשר אליי!).

 

טוב, אולי קצת הגזמתי בתיאורים שלי פה. זה לא בדיוק מה שכתבתי לו (כי אז הוא היה בטח מנתק לי, ובצדק, את הצ'ט בפרצוף). אבל הבנתם את הרעיון הכללי. אתם מצליחים בכלל לתאר לעצמכם כמה מגוחכת אני מרגישה, כשאני קוראת את זה עכשיו? עד כמה אין שום סיכוי שמכתב שהייתי מקבלת ממישהי חולמנית ושאפתנית כזאת היה גורם לי להרגיש רע, כיום? רק לא מזמן צפיתי בסרט שבו בחורה בת 23 שהחבר שלה זרק אותה ממררת בבכי בפני אישה בת 34, ואומרת לה: "לעזאזל, בגילי ציפיתי כבר להיות נשואה, לגור בבית פרטי גדול משלי, עם שני כלבים, עם בעל עשיר ומוצלח, קריירה מזהירה, אולי בקרוב כמה ילדים בדרך", ובת ה-34 עונה לה: "בסופו של דבר, האדם היחיד שישפוט אותך על ההישגים שלך בחיים תהיה הילדה בת ה-23 שהיית פעם". נו, וכמה טפשי (וגם חמוד, אבל בעיקר טפשי) כל זה נראה לי עכשיו?

 

לא. ככל שאני חושבת על זה יותר, אני הולכת ומשתכנעת שהסיבה שאנשים כל כך חוששים מגיל 30 נעוצה בכך שעבורם מדובר בנקודה של חשבון נפש (שרירותית או לא, זה לא ממש משנה), שנבחנת באיזון בין שלושה גורמים עיקריים: א. איפה, אבסולוטית, הם נמצאים עכשיו. ב. איפה הם היו מצפים מעצמם להיות עכשיו לא מה שהם ציפו מעצמם פעם). ג. איך כל זה מסתדר עם הציפיות של החברה מהם, או מה שפסיכולוגים מכנים בצורה יפה ומדויקת "לוח הזמנים החברתי". (אגב, לא חשבתי על זה לעומק, אבל אני חושדת שמשבר גיל ה-40 לא נסוב סביב השאלות האלה, אלא סביב שאלות קצת אחרות דווקא).

 

ואני גם חושבת, שעל שלוש השאלות האלה מרבית האנשים לא יכולים לתת תשובה אחת גורפת של "מרוצה" או "לא מרוצה" - כי כל אחד יכול להימצא, בכל תחום בחיים שלו, במקום אחר לגמרי. חלק מרוצים מהמצב הזוגי/משפחתי שלהם, אבל לא מהקריירה. אצל חלק  - בדיוק להיפך. אחרים מרגישים שכל עוד הם לא קנו דירה וחתמו על משכנתה, הם לא חצו את קו ה-30 בצורה משביעת רצון. אצל כל אחד אלו דברים קצת אחרים, שמושפעים הן ממה שהם תופסים לגבי עצמם, והן ממה שהם מאמינים שהחברה תופסת לגביהם. (רק הבהרה קטנה לפני שאני ממשיכה: כשאני מדברת על "חברה", אני מתכוונת לחברה המיידית. לא הייתי משווה את עצמי לאשת חברה נוצצת ממנהטן באותה המידה שלא הייתי משווה את עצמי לבחורה ממשפחה מרובת ילדים שמתגוררת בעיירת פיתוח רדופת קסאמים).

 

לפיכך ובהתאם לזאת החלטתי, שבמהלך השבועות הבודדים שנותרו לי עד גיל 30 מטיל המורא (או שלא?), אכתוב טרילוגיה (ובואו לא נתקטנן על הפרולוג והאפילוג) שבמסגרתה אבחן את החיים שלי משלושה אספקטים עיקריים - קריירה, חברים וזוגיות - ואנסה להבין מה ההרגשה שלי לגבי כל אחד מהתחומים האלה בחיים שלי, או במילים אחרות: באיזה מהם אני מרגישה שאני יכולה לחצות את קו ה-30 בשלווה (אם קיימים כאלה) ובאיזה מהם אני פשוט מחליטה להרים ידיים ולחזור לגיל 26 (אם קיימים כאלה). ובתור מי שבדרך כלל מתמודדת עם נושאים בעייתיים דרך הכתיבה - אולי, ככה, אצליח סוף כל סוף להתמודד בצורה מודעת עם המספר החדש הזה שעומד להנחית את עצמו עליי די מאד בקרוב, ולהבין סוף סוף מה, בעצם, המספר הזה מסמל עבורי ולאן אני לוקחת את זה מכאן.

שלושים.

שיא-אללה. ממש, ממש מעבר לפינה.

מי היה מאמין.
נכתב על ידי דנה פאר, יפן , 21/3/2011 18:45  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  דנה פאר, יפן

בת: 37

Google:  dansh81




50,821
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , החיים מעבר לים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדנה פאר, יפן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דנה פאר, יפן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ