רשומות מהפוטון יומנה של מורה לאנגלית ביפן (ועכשיו גם באירופה...) | ||
1/2010 רשומת העשור 1.1.2010 היי, מותק, אתמול בערב, נזכרתי בך פתאום. זה לא היה לגמרי במקרה. ידיד שלי ט', שגם את מכירה, כתב בבלוג שלו רשומה, "רשומת העשור". את אמנם עדיין לא יודעת מה זה בלוג כי בתקופה בה את נמצאת אין עדיין בלוגים - אבל אינטרנט את כבר מכירה, ובלוג הוא בעצם יומן אישי באינטרנט. זוכרת, שבמהלך השנים האחרונות כתבת שלושה יומני-מחברת, ותמיד-תמיד טיפחת פנטזיה סודית שמישהו שמתעניין מספיק ימצא ויקרא אותם? אז תשמחי לשמוע שהיום, בשנת 2010, זו פנטזיה שכולם מגשימים. היום אפשר לכתוב יומן שכל אחד יכול לקרוא. וגם את, יקירתי, תהני מאד לעשות את זה, אי שם בעתיד. אבל אני סוטה מהנושא. ובכן, אותו ידיד (שאת מכירה שלוש-ארבע שנים, אבל אני כבר מכירה אותו שלוש עשרה-ארבע עשרה) כתב בבלוג שלו רשומה, בה הוא שואל את עצמו מה היה אומר כיום לט' של לפני עשר שנים, לו היה יכול עכשיו לגשת ולדבר איתו. זו היתה רשומה נהדרת, כי כמו אז, גם כיום - ט' עדיין כותב ממש נהדר. בעצם, אם להודות על האמת - לא היה לי הזמן לשבת ולקרוא את מה שהוא כתב כמו שצריך. זה כי הייתי באמצע להתלבש ולצאת לחגוג את סילבסטר שנת 2010 (2010, תארי לך! ואת הרי חגגת בדיוק אתמול בלילה את סילבסטר המילניום). אבל פתאום, מצויה באיחור אופנתי (פלוס פלוס) כהרגלי (הרגלנו?), מצאתי עצמי יושבת מול המחשב בגופיה וגרביונים שחורים, קוראת בשקיקה שורה אחר שורה, מנסה בכח לעצור את המחנק שמתחיל להיבנות אצלי בגרון. והמחנק הזה, שהצטבר שם בפנים ומאן לעזוב, נוצר כי פתאום נזכרתי בך, מותק. וגם עכשיו, בזמן הקלדת שורה זו, שוב עולות לי קצת דמעות לעיניים. וזה כי אני יודעת שבדיוק עכשיו את נמצאת בעיצומה של התקופה המסוייטת ביותר בחייך, שבה כל יום, ובעיקר כל לילה, הם מאבק מתמשך במה שבחוץ ובמה שבפנים. תקופה שלאורך כל-כולה את מרגישה, ותמשיכי להרגיש, כמו אפס מאופס, כמו כשלון חסר-ערך, כמו טעות האיתור הגדולה ביותר בכל בסיסי צה"ל כולם. ותהיתי לעצמי, מה באמת הייתי אומרת לך עכשיו, ילדה, לו יכולתי לקחת אותך לאיזשהו פארק, לשבת איתך ולדבר במשך שעה-שעתיים. מה הייתי אומרת לך ממרומי עשר שנים אחרי, אילו עצות הייתי נותנת, מה הייתי חושבת שכדאי לך לעשות. אבל לפני כל הדיבורים, הדבר הראשון שהייתי עושה זה לשלוח אליך חיבוק גדול. זה אמנם לא יפתור לך שום דבר, אבל אני יודעת שיש מעט מאד אנשים שאת יכולה לקבל מהם כזה חיבוק עכשיו. ובאותה הזדמנות הייתי רוצה לומר, שהעובדה שאת לא מספרת לאף אחד מה שעובר עליך, מתוך גאווה או בושה, או תמהיל של השניים, זו טעות ענקית. אולי זה יפתיע אותך קצת לשמוע שחלק גדול מהחברים שלך עכשיו הם מי שימשיכו להיות חברים שלך גם בעשר השנים הבאות - ולחלק גדול מהם את יכולה לספר מה עובר עליך בלי להתבייש. הם אנשים מופלאים, והם יעמדו לצידך, הם לא יזדעזעו והם יתמכו בך בכל דרך אפשרית. יום אחד עוד תעשי את זה ממילא, אז אני מציעה שתעשי את זה כבר עכשיו. ואני מבטיחה, שכל אדם נוסף שתספרי לו ותראי את התגובה שלו יגרום למשקל נוסף לרדת לך מהלב. אז יאללה, לכי תעשי את זה כבר. בעצם, חכי שניה. עדיין לא סיימתי. לא סתם שלחתי אותך לדבר עם עוד אנשים. משהו חשוב שלמדתי בעשור האחרון, הוא שלעולם אל לך להסתמך על אדם אחד שייתן לך הכל. כי לא רק שזה לא חכם מבחינתך - זה גם לא פייר כלפיו. מצד שני, צריך גם לדעת למי לספר מה. היי בררנית עם חברים קרובים. כיום ישנו אתר אינטרנט מגניב שמאפשר לך לאגד בו ולשמור על קשר עם כל האנשים שפגשת אי פעם. זה כיף אדיר, עוד יבוא יום בו תשתוללי עם זה, וזה לגמרי סבבה. אבל כשזה מגיע למי שאת באמת מכניסה פנימה אליך לתוך הלב, למי שאת באמת קוראת לו "חבר טוב" - היי בררנית. לא קצת, אלא מאד. לא כולם יכולים להרשות לעצמם את התענוג הזה, של בררנות-היתר, אבל הנה, אור אחד קטן וטוב אחד בקצה המנהרה שאני יכולה לספק לך - דעי לך, שאת, תוכלי. חשבתי הרבה, אם הייתי מציעה לך לנטוש את המקום בו את נמצאת כרגע, ולקצר את התקופה הנוראית שעוד נותר בפנייך לעבור. מצד אחד, כל כך בא לי לזעוק אלייך - כן! זה בסדר לקום ולעזוב ולהתנתק ממקום שלא טוב לך בו, מעיסוק שאת סובלת ממנו, מאנשים שעושים לך רע. זה יותר מבסדר - זה אפילו רצוי. אבל מצד שני, אני חושבת שהתקופה הזאת שאת עוברת עכשיו היא תקופה קריטית שעיצבה והפכה אותך, בסופו של יום, לאדם הרבה יותר טוב, הרבה פחות אנוכי, הרבה יותר מתחשב. וגם, אני חושבת, ברטרוספקט, שהעובדה שצללת לתוך תהומות הייאוש היא משהו שעזר לשפר את יכולות הכתיבה שלך. חשובה לך הכתיבה, נכון? אז אני מוכנה ככה בקטנה לרמוז לך שכאן בעתיד, עוד ייצא לך לעסוק בזה בצורה מקצועית. אבל, יקירתי, אני לא רוצה לספר לך יותר מדי על העתיד - וזאת מסיבה פשוטה: ידיעה של המשך הסיפור שלך עלולה לייתר עבורך חלקים נכבדים ממנו. ולכן לא אספר לך, למשל, אם תתחתני בסוף עם החבר הנוכחי שלך, זה שאת כל-כך כל-כך אוהבת, או שמא תיפרדו ויהיו לך מאות דייטים, או שבעצם תיוותרי בודדה וגלמודה וחסרת תשומת לב גברית עד ליום סילבסטר 2010. אני גם לא רוצה לספר לך מה תלמדי ובאיזה מקצוע תעסקי. הרי אם כבר עכשיו תדעי שאת הולכת להיות עובדת סוציאלית, איזה טעם יש בתואר שאולי תעשי בהיסטוריה? ואם תדעי שעם החבר הנוכחי לא תתחתני - אולי בעצם עדיף להיפרד כבר עכשיו וזהו? וזו אגב לא דרך חשיבה נכונה, כי מה שבאמת חשוב בחיים זו לא התוצאה הסופית, אלא הדרך אליה - אבל אין לי שום ספק שאני סתם מבזבזת פה מילים כי אין שום סיכוי שתוכלי להבין את זה עכשיו. את זה אפילו לי, אם להודות על האמת, עדיין קשה לפעמים להבין... ועכשיו, קצת טרם סיום, תני לי לתת לך שלוש עצות. עצה ראשונה, היא שהחיים הם לא שחור ולבן. כרגע יש לך, ובכלל לצעירים באופן כללי, נטיה להסתכל על העולם ולתייג אותו בשחור ולבן. בטוב וברע. במוסרי ובלא מוסרי. בהצלחה או בכשלון. אז זהו, שזה ממש לא ככה, ואת עוד תגלי על בשרך שאי אפשר לחיות ככה לאורך זמן. כל הנסיונות האלה שלך להיות כל הזמן "בסדר", עם עצמך, עם המצפון שלך, עם האנשים שסביבך - נדונו לכשלון. יום אחד, באמצע שנות העשרים לחייך, תעברי שנה בה תפרקי כל עול, שנה שבה תהיי ביץ' מגעילה, שנה בה תנסי לאזן את כל אותו "בסדר" שניסית להיות כל הזמן. אז תגידי לי - לא חראם? תפסיקי להיות ככה כבר עכשיו. מותר לטעות, מותר לפשל, מותר לעשות דברים שהם אולי לא כל כך נחמדים, אבל יגרמו לך להרגיש הרבה יותר טוב. תסלחי לעצמך קצת יותר. את לא צריכה להיות מושלמת, את בסך הכל אנושית. העצה הראשונה היתה קשורה אליך. השניה היא בקשר לאחרים: שימי לב למעשים הקטנים. את עוד תגלי שמילים הן כמעט חסרות משמעות, ומעשים גדולים נעשים מתוך מודעות מכוונת ומתוך אינטרס - כך שהמעשים הקטנים הם מה שבאמת כדאי שתשימי לב אליו. ככה תוכלי לגלות למי את חשובה באמת, ומי סתם מנסה לעשות עליך רושם ריקני. לכן, אל תהססי לשפוט על הדברים הקטנים. מצד שני, גם חשוב שתשתדלי לא לפסול אנשים על דבר קטן אחד. כפי שאת אנושית, כך גם הם. לאנשים מגיעות כמה הזדמנויות. גם לך. ולבסוף, עצה שלישית ואחרונה - אין טעם לדאוג יותר מדי, כי כמעט הכל בראש, ומה שלא בראש - אלו בדרך כלל דברים שממילא אין לנו יותר מדי שליטה עליהם. על אותו הנתון שהאחד יסתכל בבאסה, האחר יתבונן דרך משקפיים ורודים. אני יודעת שכרגע קשה לך מאד, ושקשה לך מדי להרכיב את המשקפיים הוורודים שלך באופן יומיומי. אבל לא נורא, כפי שאמרנו - את אנושית, לא צריך להיות הכי בסדר והכי מוצלחים תמיד. התקופה הקשה עוד מעט תעבור, והמשקפיים הוורודים יחזרו. בקיצור, אל תקחי את החיים, או אנשים אחרים, או את עצמך - יותר מדי ברצינות. כי תכל'ס, מותק - איזו סיבה יש לקחת ברצינות משהו, שרובו הגדול בעצם קורה אצלנו בראש? אני כל-כך, כל-כך, אוהבת אותך. בואי ילדה, תגדלי כבר, ובואי לפגוש אותי כאן. ואל תדאגי יותר מדי, כי דבר אחד אני יכולה להבטיח לך - שבעוד עשר שנים, ולמרות שתמיד יש מקום לשיפור, את תהיי דווקא די פאקינג מרוצה ממי שאת. נשיקות, חיבוקים, והמון המון אהבה, -את, בעוד עשר שנים נכתב על ידי דנה פאר, יפן , 1/1/2010 21:13 37 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה 1 הפניות לכאן קישור ישיר שתף המלץ | כינוי:
דנה פאר, יפן בת: 28 Google: dansh81 | |
| 28,688 |
|
©
הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדנה פאר, יפן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דנה פאר, יפן ועליו/ה בלבד כל הזכויות שמורות 2010 © נענע 10 בע"מ |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
