לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

רשומות מהפוטון


יומנה של מורה לאנגלית ביפן (ועכשיו גם באירופה...)

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2017

סיונארה, בלוג יקר


בלוג יקר שלי,


בעוד מספר ימים "ישראבלוג" נסגרת, וגם אתה תיסגר בהתאם; אני לא אוכל לעדכן בך פוסטים יותר, וגם רוב הסיכויים שתיעלם מהרשת - לפחות באופן חלקי.


וזה עצוב לי. אולי קצת מוזר שזה עצוב לי, כי תכל'ס, בשנים האחרונות אני מעדכנת בך פוסט פעם בשנה בערך - וגם זה רק במקרה הטוב. אבל בכל זאת, אי אפשר להתעלם מזה שיש לי איתך חתיכת היסטוריה לא מבוטלת - כשפתחתי אותך הייתי כמעט בסוף גיל 26 (הפוסט על יום ההולדת ה-27 שלי, שאותו כבר חגגתי ביפן, הוא הפוסט החמישי שכתבתי בך). אני זוכרת את הימים הראשונים שלך, אחרי שפתחתי אותך: איך כתבתי את כל אותם פוסטים ראשונים צפויים כל-כך (על מסכות המנתחים שהיפנים הולכים איתן ברחוב; על נוהלי זריקת הזבל בימי המיחזור השונים; על השוטרים הקהילתיים טובי הלב; על הניסיון הראשון שלי בשירותים יפניים משוכללים ועתידניים; על החוויה הראשונה של אכילת נאטו).


וכעת, בלוג יקר, כשאתה או-טו-טו נסגר, ממש עניין של ימים - אני כבר באמצע גיל 36. מעניין קצת, שיוצא שאתה נסגר דווקא כשאני בגיל הספציפי הזה, כי אני זוכרת שכשהייתי ביפן והגיע המורה טיילר, שהחליף את המורה איימן - כולנו חשבנו שיש משהו קצת מוזר בזה שאדם בן 36 יהיה מעוניין במשרה כזאת, של מורה לאנגלית ביפן. לרוב מדובר במשרות זמניות, חווייתיות - ולכן רוב החבר'ה שמאיישים אותן הם בגילאי ה-20 שלהם. ואני זוכרת היטב איך אמרתי אז לעצמי (ואולי גם לליסה, לנוריקו ולמאסאי) - שאם בגיל 36 אהיה עדיין במצב בחיים שבו אני יכולה לבוא ולאייש משרה כזאת, אני מניחה שזה יאמר שהחיים שלי לא התפתחו בצורה שבה רציתי שהם יתפתחו. כי בגיל 36 רציתי, קיוויתי, שיהיו כבר דברים מסוימים - כמו בעל שאוהב ועבודה קבועה שאוהב - שיקשרו אותי לארץ; דברים שיהיה לי חבל מדי לקום, לעזוב, להתרחק מהם, ואפילו לוותר עליהם.


ואכן, אני שמחה להגיד שכיום כבר לא הייתי רוצה לאייש משרה כזאת. היום באמת יש לי בעל שאני אוהבת (טפו טפו טפו) ועבודה קבועה שאני אוהבת (טפו טפו טפו). שניהם קושרים אותי לכאן, ואני כל כך שמחה להיות קשורה לכאן באופן הזה. כך שאולי יש אפילו משהו יפה ופואטי בכך שדווקא בגיל 36 - אותו גיל עתידי שחשבתי עליו כך אז, בגיל 26 - דווקא בגיל הזה, הבלוג הזה ייסגר באופן פורמלי. ומי יודע, אולי נכון לראות בזה הזדמנות לפתוח בלוג חדש, כזה שיעסוק בנושאים אחרים לגמרי. ובכל זאת, למרות שהחוויות שכתבתי עליהן לעד יישארו חקוקות בלבי (וגם, יש לקוות, לעד יישארו בקובץ הוורד ששמרתי כגיבוי לבלוג הזה...) - היה משהו נחמד בידיעה שהחוויות האלה מצויות אונליין. כי משהו באונליינ-יות הזאת של בלוג, נדמה לי, הופך כל חוויה לנצחית יותר. לא רק באופן סימבולי, אלא באופן ממשי: עד היום יש לבלוג הזה כמה עשרות כניסות מדי חודש (מה שלא מפסיק להפתיע אותי, לפחות בכל אותן פעמים ב- שבהן אני נכנסת לכאן ונוכחת בכך).


אבל למרות שהנצחיות שלך, בלוג יקר, עומדת להילקח ממני כעת - עדיין הייתי רוצה להודות לך על כך שהיית שם בשבילי עד עכשיו, בכל עשר השנים האחרונות (ובעיקר, כמובן, בשנה שבה ביליתי ביפן). היו בשנה הזאת כל כך הרבה חוויות נפלאות, כל כך הרבה כיף מזוקק, וכל כך הרבה מאותן חוויות נפלאות מתועדות בך ואני חוזרת וקוראת בהן מדי פעם. דרך אגב, גם החוויות הפחות-נפלאות מתועדות בך, וגם בהן אני חוזרת וקוראת מדי פעם. ואני באמת מאמינה שלו יכולתי לחזור שוב לסוף גיל 26 ולחוות את כל השנה הזאת מחדש, לא הייתי משנה בה דבר - אפילו לא את הדברים הפחות-טובים (כמו את כאבי הגב; כמו את החורף היפני הקר בתוך דירה עם קירות לא-מבודדים; כמו את העזיבה הפתאומית של סת', שאחריה נאלצנו כולנו לקבל את שעות ההוראה שלו, מה שיצר לכולנו מערכות מטורללות-משהו; כמו את הפעם ההיא שעלה לי החום ליותר מ-39, ובבית החולים נתנו לי זריקה להורדת החום).


ובלוג יקר, מה שעוד אהבתי בך מאוד זה שבניגוד לכתבות ב-Ynet, שהיו אמנם אישיות יחסית, אבל גם לימודיות ואינפורמטיביות - בך באמת יכולתי לכתוב על חיי היומיום שלי ביפן, בחופשיות רבה, לקהל קטן ואינטימי יותר; לכתוב פוסטים על כל אותם דברים קטנטנים שאינם מצדיקים כתבה באתר חדשותי גדול (כמו על הפעם ההיא שבה קניתי תחבושות היגייניות בסופרמרקט, והקופאית נזדעקה להכמין אותן בשקית נייר חומה-אטומה; כמו על הפעם ההיא שבה ליסה ואני הלכנו ל"אונסן" שהתגלה כלא-יותר מבית מרחץ מיושן ומאובק, שיושבים בו על הרצפה ונשטפים מתוך דלי; כמו על הפעם ההיא שבה אנו, חמשת המורים לאנגלית, עמדנו והתפקענו מצחוק בלתי-נשלט על הבמה מול כל ההורים וכל הילדים של בית הספר לאנגלית; כמו על התלמידה היפנית הקטנה והחמודה שלי לינה, שהכי אהבתי בעולם ושלא יכולתי להפסיק להתחמד ממנה). כל כך הרבה חוויות קטנות, פכים זעירים מחיי היומיום - אלה היו הרי סתם ארבע חוויות קטנטנות, לאו דווקא משמעותיות, שצצו עכשיו בראשי בזמן הכתיבה, והיו עוד כל-כך כל-כך כל-כך הרבה כאלה - ואתה, בלוג נאמן שלי, היית כאן כדי לקלוט אותן אליך, לשמור אותן עבורי, ולאפשר גם את כל אותן תגובות נפלאות שכל-כך נהניתי לקרוא.


ולא רק יפן - איך אוכל לשכוח את טיול החורף הבאמת-בלתי-נשכח לווייטנאם, ובעיקר את השבוע ההוא שביליתי עם "שירה" על גבי האופנוע שלה, נוסעות מכפר וייטנאמי אחד למשנהו במקונג דלתא, מבקרות בערך את כל בני המשפחה שלה שהתגוררו אי-שם על הדרך, הופכות מדי שעה לחברות טובות וקרובות יותר ויותר, למרות מחסומי השפה והבדלי התרבות? ואיך אפשר לשכוח את אותם חודשיים מדהימים בפריז, ואת החודש שהגיע אחריהם, של טיולים באיטליה וביוון? את הפיצה הבלתי-נשכחת ההיא, עם מוצרלה מחלב בפאלו, שגרמה לי להיאנק במסעדה מרוב עונג, בזמן שחיכיתי לסיור שיתחיל בוותיקן? את השקיעה הבלתי-נשכחת ההיא, הטבולה באלפי גוונים שונים של ורוד, שצפיתי בה בסנטוריני, באותו המקום שאליו כולם נוסעים במיוחד כדי לצפות בשקיעות הוורודות הבלתי-נשכחות האלה, משל היו הצגה או סרט?


ואחר כך, עם החזרה לארץ - איך אוכל לשכוח את כל אותם פוסטים מתחבטים, מהורהרים, שעסקו בחבלי הקליטה המחודשת במקום שעזבת כבר מזמן, ושכעת עלייך למקם בו את עצמך מחדש, להבין שוב מי את, ואיפה תגורי, ובאיזו עבודה תעבדי... ואז, אחרי כל אותם פוסטים של חיבוטי ולבטי נפש, חזרו הפוסטים על הטיולים - פעם לספרד, פעם לניו זילנד, ולפעמים גם פוסטים שהתחלתי לכתוב אבל שמעולם לא סיימתי ושלעולם כבר לא יפורסמו, כמו על אותו חודש מרתק שבו טיילנו בסין...


הרבה בלוגרים התעצבו מאוד לשמע הסגירה של ישראבלוג. זה לא מפליא: רבים תיעדו פה תקופות חיים מאוד משמעותיות. וכמו אותם רבים, כך גם אני עצובה. כמעט תמיד היה לי קל לכתוב כאן. כמעט תמיד כשישבתי מול מסך העריכה של ישראבלוג - המילים זרמו מהאצבעות אל המקלדת כמעט מעצמן (כן, ברור שאני תמיד עורכת במידה זו או אחרת אחרי הכתיבה הראשונית - אבל לא בכל מקום שבו כתבתי המילים זרמו כך בקלות, מבלי שאצטרך להתאמץ). גם הפוסט הזה זורם לי בקלות. בנוסטלגיה עצובה ומהורהרת אמנם, אבל בקלות. היכן עוד אוכל למצוא מקום שבו אכתוב בקלות רבה כל כך כפי שכתבתי בך?


תודה לך, בלוג אהוב.


תודה גם לכם, קוראים אהובים. אין לכם מושג כמה אהבתי לקרוא את התגובות שלכם. זה היה חלק גדול מהכיף שבכתיבה של כל פוסט ופוסט. הידיעה שאחר כך יהיו מכם תגובות. אולי נתראה מתישהו, אני מקווה. בפלטפורמה אישית אחרת.


ואני מניחה שאין מתאים מאשר לסיים את הפוסט הזה - ובכך גם את הבלוג הזה - במילה יפנית שכמעט ולא אומרים אף פעם: סיונארה. כפי שכתבתי בזמנו בטור הפרידה שלי מ-Ynet: "סיונארה מיועדת בדרך כלל למקרים בהם לא ברור מתי - אם בכלל - תתקיים הפגישה הבאה". ב-Ynet לא סיימתי את טור הפרידה שלי מיפן במילה "סיונארה", מכיוון שידעתי שאכתוב שם שוב כשאגיע לצרפת. אבל הפעם המצב שונה, כי הבלוג הזה באמת נסגר, ולא יהיו עוד פוסטים. ולכן הפעם, בלוג יקר שלי וקוראים יקרים שלי, אכן הגיע, לצערי הרב, הזמן לומר - 


סיונארה.

נכתב על ידי דנה פאר, יפן , 27/12/2017 19:52  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  דנה פאר, יפן

בת: 37

Google:  dansh81




50,614
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , החיים מעבר לים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדנה פאר, יפן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דנה פאר, יפן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ