לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

רשומות מהפוטון


יומנה של מורה לאנגלית ביפן (ועכשיו גם באירופה...)

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2016

הטיול בניו זילנד, או: אז מה אם אני "לא בנאדם של טרקים"?


בניגוד להרבה המקומות שנסעתי אליהם עד היום, ניו זילנד הייתה חלום ישן. כשאני חושבת על זה, זה קצת מוזר - משום מה, רוב המקומות שאליהם נסעתי עד היום לא הגשימו לי חלום ישן. הם פשוט היו מקומות שהחלטתי שיהיה מעניין ומגניב לנסוע אליהם. אפילו יפן - שאני כל כך מאוהבת בה ושלא יוצאת לי מהראש עד היום - אפילו היא לא הייתה חלום ישן. למעשה, החלומות הישנים שלי הם ספורים ביותר, בסך הכול הארבעה האלה: צרפת (צ'ק), הוואי (עדיין לא צ'ק), דרום אמריקה (עדיין לא צ'ק) וניו זילנד (צ'ק!).


בינואר האחרון, זה סופסוף קרה - מצאנו זמן שבו שנינו יכולים לנסוע לניו זילנד (כשחורף פה - קיץ שם). אלא שאחרי שארגנתי את כל המחויבויות שלי למכללה ולאוניברסיטה, ואחרי שמצאנו טיסה נהדרת שאפילו אפשרה לנו לשלב כמה ימים של יפן (!) בדרך, ואחרי ששכרנו רכב וארגנו מלונות -התחילו כל מיני אנשים לבאס אותי. זה היה אמנם ברוח טובה, עם כוונות טובות ובהרבה אהבה - אבל זה בכל זאת היה לבאס. במגוון וורסיות שונות, מעודנות יותר ופחות, רבים כל כך היו שאמרו לי - "אבל מה בדיוק יש לך לחפש בניו זילנד, אם את לא בנאדם של טרקים?"


נכון. אני באמת לא בנאדם של טרקים. מכל כך הרבה סיבות שונות, אני לא בנאדם של טרקים: אני תמיד האחרונה בעליות - ומתה מפחד בירידות. אני תמיד סוחבת איתי יותר מדי דברים. אני לא אוהבת לעבור יממה שלמה בלי להתקלח. אני מעדיפה ללכת לישון מאוחר ושונאת לקום מוקדם. כשחם - חם לי מאוד, וכשקר - קר לי נורא. אחרי יום בטבע, הדברים היחידים שבאמת בא לי עליהם הם מקלחת חמה ומסעדה טובה. ולבסוף, הסיבה החשובה ביותר: אני פשוט לא אוהבת את זה מספיק. יש לא מעט כאלה שיכולים לטפס שש שעות מייסרות על צלע הר, ומראה הנוף המשגע שנשקף מלמעלה משכיח מהם את כל הסבל (היי, אדם!). אבל אצלי זה לא ככה. אני מתה על נופים יפים, באמת - הם פשוט לא שווים לי טיפוס מפרך של שעות.


וחרף כל זאת, נסענו לניו זילנד. 

 

ככלל, מדובר במדינה שנחלקת לשני איים גדולים - הצפוני והדרומי. האי הצפוני הוא הרבה יותר מיושב, מזג האוויר בו יותר נוח וחלקים גדולים בו הם וולקניים. מי שמחפש את הנופים ההרריים, הירוקים, המושלגים, עתירי האגמים והמפלים ימצא אותם בעיקר באי הדרומי - שהוא הרבה פחות מיושב והרבה יותר גשום (ושמשום מה יש בו הרבה יותר חיות דרוסות על הכביש). וכן, עשינו גם טרקים - שעליהם יהיה הפוסט הזה. ובדיעבד אני מוכנה להודות שצדקו בגדול כל אלה שאמרו שטרקים הם הפעילות העיקרית שיש לעשות בניו זילנד. אבל - וזה אבל ענק - טעו בגדול כל אלה שאמרו שמי שהוא לא "בנאדם של טרקים" - אין לו מה לחפש שם. כי בתור "לא בנאדם של טרקים" במובהק - היה לי ממש ממש כיף. :-)


מעבר טונגרירו


באי הצפוני היינו בסך הכול שבוע, והטרק היחיד שעשינו שם היה "מעבר טונגרירו" (The Tongariro Passing), שנהוג לכנות אותו "הטרק היומי הטוב ביותר בניו זילנד". מדובר בהליכה של 19.4 ק"מ שאורכת יום אחד (בסביבות 8-7 שעות) במסלול שאינו מעגלי - ולכן מחנים את הרכב בסופו ולוקחים הסעה להתחלה.


הטרק התחיל בהליכה מישורית די ארוכה, בנוף די משעמם וצחיח. ההליכה עצמה הייתה קלה מאוד, אבל היום שבו בחרנו לעשות את הטרק היה חם ברמות-על, וקרינת השמש הייתה כל כך חסרת רחמים שממש הרגשתי את העור שלי הולך ונשרף (אגב, אם יש דבר אחד שאסור בשום פנים ואופן לשכוח לעשות כשמטיילים בניו זילנד בקיץ - זה להימרח. והמון). אחרי כמה קילומטרים של הליכה קלה-אך-איומה הגענו לעלייה הראשונה, שהייתה סלולה היטב ולא כל כך נוראית (אבל גם לא ממש כיפית). למרבה המזל, בזכות העובדה שמדובר בטרק יומי לקחנו רק תיק אחד, ואדם היה זה שסחב אותו - מה שהקל עליי מאוד. אחרי העלייה הדי-לא-כיפית המסלול התחיל להיות יותר כיפי - גם בזכות מזג האוויר הקריר יותר בגובה, אבל גם לא מעט בזכות הנופים הנפלאים האלה:

 

 


 

 

 


 

 

 

 

 

בכלל, אחד המאפיינים היפים ביותר של טונגרירו זו העובדה שהנוף במסלול משתנה כל הזמן. בהמשך נתקלנו במישור עגול ומשונה שנראה כמו מכתש על פני הירח, אחר כך בירידה ארוכה ומתונה כשמולנו נופים הרריים צבעוניים וברקע אגם עצום, ואחר כך בילינו כשעה במסלול צר, חמוד ושקט, שנראה כמו משעול בגן פרחים פראי במקצת.

 

לקראת סוף המסלול הגענו, כמובן, לבוש (bush). הבוש הוא משהו שלא ניתן בשום אופן להימנע ממנו בניו זילנד, גם אם ממש רוצים. הליכה בבוש היא הליכה בתוך יער שנראה כאילו נלקח מסיפור אגדות. בהתחלה כולם נורא מתפעלים מהבוש הפסטורלי; אחרי חמישה-שישה בושים מפסיקים לשים לב ליופי שלהם; אחרי עשרים מסלולים שבכל אחד מהם הלכת בשלב מסוים שעות בתוך בוש - הוא נמאס עליך לגמרי והופך להיות "הדבר הזה שצריך לעבור דרכו כדי להגיע לנוף היפה הבא". (מימין לשמאל - האגם, המשעול והבוש):

 


 

 

אייבל טסמן

 

בניגוד למעבר הטונגרירו - מהטרק הזה ממש חששתי. ממש. הוא אמנם נחשב קל מאוד (והוא אכן כזה) - רוב ההליכה היא במישור, לאורך חוף ים ולאורך הבוש הצמוד אליו - אבל מדובר בטרק של בין 3 ל-5 לילות (הרוב עושים רק את השלושה הראשונים) שצריך לקחת אליו בגדים, הרבה אוכל, גזייה וכלים, שק שינה... בקיצור, כל מה שהאדם הסביר המודרני נזקק לו כדי לבלות שלושה לילות בטבע. בדרך אפשר לישון או באוהלים או בבקתות - ואת הלינה צריך לשריין מראש.

 

אין לי מילים לתאר עד כמה לא רציתי לצאת לטרק רב-יומי - אבל אדם התעקש, ובסוף הסכמתי לנסות. זה כי באייבל טסמן, בניגוד לרוב הטרקים האחרים, אתה יכול לחזור די בקלות על עקבותיך אם נמאס לך באמצע. המסלול עובר קרוב לחוף, ולכן אפשר פשוט להתקשר ולתאם עם אחת הסירות שעוברות שם ("מוניות מים") שתאסוף אותך בדרך. צריך אמנם למצוא דרך להתקשר למפעילי הסירות - עניין שאינו מובן מאליו במסלול שאין בו טיפה אחת של קליטה סלולרית, וששני הטלפונים הקוויים היחידים בו נמצאים אי שם במרכזו - אבל מה שחשוב היה, שזה הספיק בשביל להרגיע אותי. כן כן, אני יודעת שלאנשים שמנוסים בטרקים רב-יומיים זה בטח יישמע מה-זה מטומטם, אבל בתור כאלה שאין להם שום ניסיון בזה - היה משהו לא מעט מלחיץ בהתארגנות שלפני.

 

בבוקר עשינו התארגנויות אחרונות, ואפילו ניצלנו את "הרגעים האחרונים שלנו בציוויליזציה" כדי לעצור לקנות לי הפוך על סויה באיזה מזנון קטן על הדרך (שהיה, אגב, מעולה בצורה מפתיעה). במיוחד אני זוכרת את הרגעים שלפני שהתחלנו את הטרק: עומדים לצד האוטו, מנסים שוב ושוב לוודא שלא שכחנו שום דבר קריטי, מנסים שוב ושוב לוודא שלא לקחנו שום דבר מיותר. אבל, כמו שקורה בדרך כלל בחיים, אחרי שעוברים את כמה מאות המטרים הראשונים - הדרך נראית פתאום הרבה פחות מפחידה. הרצועות של תיק הגב הגדול אמנם התחפרו לי בעור בצורה מכאיבה, ביתן השירותים הראשון שאליו נכנסנו היה מסריח ורוחש דבורים, ומכיוון שלאורך כל המסלול אין אפשרות להיפטר מאשפה נאלצנו לסחוב איתנו ליבות של תפוחים וקליפות מרקיבות של בננות - אבל בסך הכל יש משהו פשוט ונהדר בללכת עם אדם שאתה אוהב מול נוף פסטורלי; לדבר, לצחוק, להחליף ברכות שלום עם כל מטייל שחולף על פניכם; אפילו לראות על המסלול ציפורים מגניבות בלי כנפיים (חשבתי שזה קיווי והתרגשתי נורא - אבל בסוף התברר שזו הייתה ציפור מגניבה אחרת - ווקה). 

 

 

 

וחוץ מכל אלה, היה גם עוד משהו. בין כל המשקל המוגזם על הגב, השרירים המתאמצים והזיעה הניגרת מלמעלה עד למטה - הגוף ממש חגג. לאורך רוב היום הראשון למסלול הרגשתי כאילו הגוף משדר לי את המסר הבא: דנה, זה מה שאני אמור לעשות; בשביל זה אני כאן. לא בשביל לשבת כל היום מול מחשב; לא בשביל לשכב במיטה ולקרוא ספר ועוד ספר. אני מכונה מתוחכמת, שמורכבת משרירים ומרצועות ומגידים ומשלד, ואני כאן כדי שתפעילי אותי, כדי שתסחטי את היכולות שלי עד הסוף - ממש כמו שאת עושה עכשיו.

 

(אני מניחה שאפשר היה פשוט לתמצת את התחושה המשונה, הנפלאה הזאת, במילה הבנאלית "אנדורפינים" - אבל, אחרי הכל, גם המילים נמצאות כאן כדי שנפעיל אותן; כדי שנסחט את היכולות שלהן ממש עד הסוף).

 

מבחינת אוכל, קנינו מעין "מנות חמות" שהן פופולריות בקרב מטיילים בניו זילנד. כשאני אומרת "מנות חמות" אתם בטח חושבים על המרק המעפן שקונים בארץ - אבל בניו זילנד זה משהו אחר. כשפותחים את השקית זה אמנם לא נראה ממש מבטיח - מעין שבבים אפורים מעוררי חשד - אבל אז אתה שופך פנימה כוס מים חמים, מערבב ומניח בצד לעשר דקות. התוצאה היא מנה מעוררת תאבון של בקר ואורז ברוטב טריאקי, או עוף בסויה ודבש, או בשר טלה עם ירקות צלויים... ממש גן העדן האבוד של המונוסודיום גלוטומט. ;-)

 

 

 

 

 

 

בלילה הראשון ישנו בבקתה. זו הייתה למעשה שורה של חדרים נפרדים, שבכל אחד מהם כמה מיטות קומותיים. בסוף השורה היו כמה תאי שירותים וכיור ארוך, ובתחילתה - חדר גדול ששימש מטבח וחדר אוכל, ושאחרי שירד הלילה היה החדר היחיד שהיה בו קצת אור. כל יתר החדרים - כולל השירותים - היו נטולי אור לחלוטין. לכן, כשסופסוף מחשיך (בקיץ בניו זילנד זה קורה בשעה די מאוחרת) באמת שאין שום דבר שאפשר לעשות שם חוץ מללכת לישון. 

 

אני עוד התמהמהתי קצת, ואז לקחתי איתי את הפנס ויצאתי מהחדר להתארגן לשינה. כשחזרתי, אדם רכן אליי ממרומי מיטת הקומותיים, ובהבעת מסכנות עילאית לחש לי, בטון של דחיפות: "דנה! בואי נחליף חדר!" הסתכלתי עליו בהשתוממות. "השתגעת? איך נחליף חדר עכשיו?! הכל כבר תפוס..." ואדם גנח: "הזה שמתחתיי... הוא נוחר שזה לא להאמין... אני לא יכול לישון ככה!" 

 

עכשיו, אם אדם טוען שהוא לא יכול לישון - סימן שהמצב באמת חמור, כי באמת שאדם מסוגל לישון כמעט בכל מצב. טיפסתי למיטה שלי, גיששתי בחושך הכמעט-מוחלט אחר אטמי אוזניים והעברתי לו אותם - ואז תחבתי שניים לאוזניים שלי וניסיתי לישון. כפי שאתם בוודאי יכולים לנחש, זה לא ממש הצליח, כי הפילהרמונית-נוסח-רחמנינוף שהלכה שם בחדר הייתה פשוט לא אמיתית. הנחירות המשיכו והמשיכו לנסר את הלילה, חודרות בקלות דרך אטמי האוזניים... עד שפתאום הן נקטעו ב - - - צרחה! שהקפיצה בבת אחת את כל הישנים בחדר!

 

זה היה הנוחר ה-%$^%@#^&, שככל הנראה התעורר מסיוט - וצרח כמו ילדה קטנה. אלוהים אדירים! כמובן שהנחירות חזרו תוך פחות משתי דקות, ואיתם נסיונות ההירדמות המתסכלים. מה אני אגיד לכם... מזל שהולכים שם לישון כל כך מוקדם, כי למרות ההמון-זמן שלקח להירדם - נותרו עדיין לא-מעט שעות עד הבוקר. למרות זאת התעוררנו שנינו קצת עייפים, לבוקר סגרירי וגשום-משהו. בחדר האוכל אכלנו קצת פירות ולחם ושוקולד, ואדם היה חמוד והכין לי קצת קפה. לאט לאט התחלנו לחוש קצת יותר מאוששים, ומזג האוויר גם התחיל קצת להתבהר. תכל'ס זה היה יכול להיות אחלה יום, אלמלא העובדה המצערת שמרגע שהתעוררתי - כאב לי לדרוך על כף רגל שמאל. אבל כאב ממש. רק בשלב זה התברר לי שללכת יום קודם עם סנדלי שורש היה טעות רצינית, כי הם לא בולמי זעזועים מוצלחים במיוחד. כף הרגל המסכנה שלי, שלא הייתה מורגלת בהליכה ממושכת עם משקל כזה, פשוט לא עמדה בעומס. ומכיוון שלאורך היום התחושה לא השתפרה, ואף החמירה - החלטנו שאין ברירה, ושניאלץ לקצר את הטרק ביום אחד. :-(

 

באותו לילה הייתה לנו אפשרות לישון גם במאהל, והחלטנו לנצל אותה. בערך 300 מטר מהבקתה היה מאהל פסטורלי, עם נוף יפהפה לים. זה היה נפלא. החוויה של האוהל הייתה כל כך הרבה יותר נעימה מזו של הבקתה - פרטית, שקטה, אינטימית... פשוט תענוג. בבוקר שלמחרת עלינו על מונית המים, שאספה אותנו ממש מהחוף הצמוד למאהל. הסירה חתכה את המים במהירות מדהימה, ותכל'ס היה די מתסכל להיווכח בכך שתוך בסך הכול 40 דקות של שיט חזרנו בדיוק לאותה הנקודה שממנה הלכנו יומיים ברצף... (בתמונה - הנוף מהמאהל):

 




בדרך חזרה למלון אדם הציע שנעצור שוב באותו בית הקפה לקנות לי את הקפה המעולה ההוא עם חלב הסויה. כשהמוכרת החזירה לנו את העודף, הצלחתי לפדח את אדם כשציינתי בטקט אופייני: "היוש! את יודעת שלא התקלחתי מאז הפעם האחרונה שקניתי אצלך קפה?!" המוכרת, בכל אופן, לא נראתה מוטרדת במיוחד. "אל תתרגש," היא מיהרה להרגיע את אדם, "היא ממש לא הראשונה שאומרת לי את זה".

 

אגם מריאן

 

עשינו עוד כמה מסלולים בניו זילנד, אבל הפוסט הזה כבר ארוך מדי ולכן אפסיק כאן. רק עוד אחד קטן לסיום - אגם מריאן. זה מסלול שהוא קצר מאוד יחסית (שעתיים עלייה לא סלולה ולא כל כך נוחה, ושעה של ירידה בחזרה). בסוף העלייה מגיעים לאגם יפהפה מוקף הרים, שהמים שלו קרים מאוד. אין לי יותר מדי מה לומר על המסלול עצמו, אבל שמענו מכמה וכמה אנשים שמדובר בנופים היפים ביותר שהם ראו בניו זילנד.

 

נראה לי שהתמונה שווה, במקרה הזה לפחות, כמה מאות מילים. :-)

 




 


נכתב על ידי דנה פאר, יפן , 2/4/2016 20:22  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  דנה פאר, יפן

בת: 36

Google:  dansh81




50,172
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , החיים מעבר לים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדנה פאר, יפן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דנה פאר, יפן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ