לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Sex, Comics And Rock N' Roll


סקס קומיקס ורוקנ'רול

Avatarכינוי: 

בן: 30

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ¸ֳ®ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

LAZARUS


יו יו יו!!!
אני עובד פה במרץ לקראת ההרצאה שאעביר בקיץ הקרוב,

ובגלל שבאמת לא היתה כאן ביקורת כבר המון זמן,

קבלו ביקורת אורח ממי שהביא לכם את הביקורת על X-Factor וצבי הנינג'ה - אליאב גוטמן!

 

והפעם על סדרת הקומיקס Lazarus שמתפרסמת באימג' וכבר הגיע לאוגדן השני שלה.

עכשיו,

חשוב לציין שבאופן עקרוני את שם משפחתו של כותב הסדרה (Greg Ruka) מבטאים ראקה,

ולא רוקה.

אבל מאחר ואנחנו בישראל אנחנו נבטא את זה איך שבא לנו!!!

הבנת את זה, ערן?!

 

אז בלי הקדמות מיותרות,

אני אתן לאליאב לדבר עכשיו,

אבל לפני כן, פסקול:

 

 

והפעם רמיקס לשיר ישן של נוטוריוס BIG.

 

 

במדור המכתבים שבסוף כל חוברת, גרג רוקה- כותב הסדרה- עונה על מכתבים ומיילים של מעריצים. אחד הקוראים כתב לו שהוא נהנה מהתסריט אבל הוא לא מבין ממש את העלילה. הוא לא מבין את "העולם העתידני הזה" ולא קולט את המצבים והדמויות. הקורא הציע לגרג רוקה לעשות איזה אירוע שיזעזע את היקום של "לזרוס", משהו כמו פלישת חייזרים, וככה זה יגרום להלם ופחד בקרב הקוראים. משהו שישנה את הסטטוס קוו, כי הוא משעמם וחסר משמעות.

 

כתגובה גרג רוקה צחק במשך שורה שלמה ואמר לו שהוא טועה, שהוא פספס את הנקודה בקומיקס ושהוא לא בשבילו. הוא אפילו הצביע לו על הדלת בנדיבות ואמר לו שהוא לא חייב לקרוא את הקומיקס! היו עוד מקרים שקוראים לא ירדו לסוף דעתו של גרג רוקה והוא פשוט לא טרח להתווכח איתם והצביע על הדלת בלי חשש. ככה זה כשאתה מפרסם קומיקס בחברה שנותנת לך חופש אומנותי.
א
עכשיו אתם בטח חושבים לעצמכם "עוד קומיקס להיפסטרים שלא נבין את העלילה ונצטרך לחכות עד חוברת 100 כדי שיהיה לנו שמץ של מושג מה קרה", אז לא. אומנם אני לא אמליץ על הקומיקס הזה לכל אחד, במיוחד לא לכל קורא מתחיל, אבל זה בהחלט קומיקס שרבים ייהנו ממנו. 
א
אני הגעתי ללזרוס אחרי שנמאס לי מהחברות הגדולות. נמאס לי שכותבים מצוינים נדחפים לבינוניות בגלל שיש עכשיו קרוסאובר בין כל הכותרים ולכן חייבים לשנות את העלילה/ לעשות אותה אפלה יותר/ להגדיל את המחשוף של הבחורה בלי קשר לכלום. קשה לי לראות חילופי צוותים בכל כמה זמן, שינויי קצב ואווירה, וקשה לי עם סטטוס קוו יציב שלא מאפשר פיתוח דמויות. בכלל, הכי קשה לי כשיש הרגשה של זלזול באינטליגנציה של הקוראים. כבר ידוע שבשנים האחרונות אימג' שינו כיוון והחליטו לתת יותר חופש ליוצרים שלהם, ובזכות כך יוצאים להם הרבה דברים טובים. לזרוס הוא אחד מהם.
א
אז מה הסיפור? בעתיד הלא רחוק של עולם פוסט-אפוקליפטי שעבר קריסה כלכלית (לא זומבים ולא נעליים), העולם כבר לא מחולק לפי גבולות גיאוגרפיים או פוליטיים אלא לפי גבולות כלכליים, והשליטה נמצאת בידי מספר מועט של משפחות ענק. שאר האנשים בעולם מתחלקים לשני מעמדות: צמיתים (מעין משרתים) שהם אנשים מועילים (החל מרופאים, חיילים ומהנדסים ועד אמנים ואנשי בידור), ולעומתם ישנו המעמד הנחות יותר, "הפסולת", כאשר במקרה הטוב מדובר בחוטבי עצים ושואבי מים ובמקרה הרע הם פשוט עניים מרודים. בהתחלה זה נראה לי קצת כמו משחקי הכס (העולם נשלט על ידי משפחות, יש פוליטיקה פנים משפחתית ובין משפחות) אבל כאן נגמר הדמיון, כי רוקה משתמש בסדרה שלו לדיונים ורעיונות אחרים ממשחקי הכס (למרות שאני מנחש שמי שאהב את משחקי הכס יאהב גם את לזרוס).
א

א
גיבורת הסיפור היא Forever ("נצח". באנגלית זה נשמע יותר טוב), בת למשפחהחזקה בשם קרלייל. היא מהונדסת גנטית ומשמשת כ'לזרוס', שזה מעין קצין ביטחון של המשפחה האחראי על הגנתם וביטחונם. בכל משפחה יש לזרוס ותפקידו להיות החייל האולטימטיבי ולהגן על המשפחה ועל רכושה ללא רחמים. הבעיה מתחילה לאחר שפוראבר עוצרת גנבים (ששייכים לפסולת) שפרצו לאחד מהמבנים של משפחת קרלייל וחיפשו קצת אוכל. פוראבר חשה אמפתיה כלפי הפסולת ומתחילים לצוץ לה שאלות בנוגע לייעודה ולתפקיד המשפחה שלה. הבעיה היא שהמשפחה רואה באמפטיה כזאת כלפי הפסולת כחולשה. ישנם עוד כמה דברים שמעוררים את המתח בינה לבין משפחתה, אבל אני לא אציין אותם מחמת הספוילרים.
א
אז למה הקומיקס טוב? כמו שציינתי מקודם, גרג רוקה לא מתפשר בעלילה, והוא בונה עולם גדול ומפורט ומגלה לנו אותו לאט ובסבלנות. כבר בסיפור הראשון אתם תגלו מספיק מידע שישאיר אתכם עם טעם לעוד, כאשר עם הזמן הוא יחשוף עוד. רוקה לא ייקח אתכם יד ביד ויגלה לכם את העלילה, אלא הוא ידרוש שתפעילו מחשבה. כמו כן, פיתוח העלילה נעשה בצורה מאוד מעניינת גם דרך מדור המכתבים, שם הוא ממשיך ומרחיב על העולם של לזרוס, כמו הצגת ציר זמן המסביר את ההשתלשלות ההיסטוריה עד למצבה כיום, או הצגת המשפחות והשליטה שלהן. בנוסף הוא גם משתמש בפרסומות מזויפות בחוברת כדי להציג את המשפחות, ואני אשכרה הבנתי את זה רק בקריאה שנייה!
א
עוד דבר מדהים אצל רוקה זו הכתיבה. היא מתקדמת בקצב מדוד ומכובד אבל לא נמרחת. כל סיפור מתחיל בנקודה אחת ונגמר בנקודה אחרת, והדמויות שם פועלות ומתפתחות. בנוסף, רוקה עושה את כל מה שמארוול ודי.סי לא עושים: הגיבורה שלו היא דמות חזקה, עצמאית, ולא שואפת לשפוע בסקס אפיל. הוא אפילו לא מצביע על זה ומתגאה בזה, כי זה פשוט משהו מובן מאליו! עוד דברים שהוא משתמש בהם כמובן מאליו הם מערכות יחסים רומנטיות בין שחורים ולבנים, עולם אפור וחוסר אונים נרכש.
א
הדבר שהכי אהבתי בקומיקס זה האווירה של הקפיטליזם שנהיה מוגזם מידי: כסף זה כוח והעולם נשלט על ידי תאגידים בלבד. אם אין לך ערך שיעזור לתאגיד אז אין לך ערך בכלל. בסיפור השני אנחנו מקבלים נקודת מבט אחרת על העולם דרך עיניהם של משפחה שנחשבת לפסולת, ואת הקשיים שלה לשרוד ולחיות. הוא מציג תפיסת מציאות קודרת, ביקורתית ודיסטופית, אבל היא לא כל כך רחוקה מהמציאות שלנו. אנחנו רואים עולם שחזר להיות פיאודלי עם חוואים שמתקשים לפרנס את עצמם וצמיתים שעובדים בשביל בעלי האדמות.
א
באמת שחשוב לי לשים כאן דגש: תחשבו על סיפורי המדע בדיוני הפוסט-אפוקליפטיים של פעם ומה גרם לכך. אנחנו רגילים שעולם פוסט אפוקליפטי נוצר עקב שואה אטומית או שהטכנולוגיה השתלטה עלינו, אבל כיום הכלכלה הדורסנית שלנו היא זו שהפכה לאיום האמיתי על עתיד האנושות, ובכך היא מחליפה את פצצות האטום והקידמה כפחד אנושי קולקטיבי. אם הלך הרוח כיום מדבר על הכלכלה שלנו כקפיטליזם שאיבד את הכללים שלו ('קפיטליזם באמוק', כמו שגרג רוקה מסביר), אז מה זה אומר עלינו כחברה? מה אפשר לעשות עם זה? אילו דברים שקורים בקומיקס כבר התחילו בעולם שלנו?
א
האלמנטים של המדע בסיפור המד"ב של לזרוס לא מנותקים מהמציאות ובהחלט אפשרי שיתרחשו בעתיד הקרוב (משהו כמו עוד 70 שנה אולי): הנדסה גנטית, רובוטיקה, אמצעי בידור שהם גם אמצעי מעקב, ושבבים שמספקים את כל המידע שצריך על הגוף שלך מבחינה בריאותית. כמו ארתור סי קלארק לפניו, גם רוקה בחר ללכת על "מדע עתידני" ופחות על "מדע בדיוני": אין פה פלישות של חייזרים, גלישה בזמן או דברים שכנראה לא אפשריים לעתיד הקרוב. רוקה עושה זאת כדי לספק תמונה ריאליסטית עד כמה שניתן ובכך להרתיע אותנו מפני הבאות. הוא אפילו מספר בסוף החוברות על מחקרים אקדמיים שקרא וכיצד העולם מתקדם לזה! עם זאת, רוקה גם מבהיר שהוא לא מפחד מהקדמה ומהמדע אלא דווקא מעודד אותה, הוא פשוט מפחד מהשימוש הלא נכון שיעשו בה מי שיוכל לממן ולצרוך את אותם אמצעים טכנולוגיים ומכך שלא ינגישו אותה לאנשים אחרים.
א
האומנות תואמת לאווירה שהקומיקס מנסה להעביר, אני לא אהבתי את מיכאל לארק בריצה שלו בדרדיוול, אבל כאן זה מתלבש כמו כפפה עם שאיפה גבוהה למציאותיות קודרת שכזו. לא תמיד יש ירידה לפרטים אלא יותר לספק התרשמות כללית, ואני בסדר עם זה. הוא משתמש יחסית הרבה בצללים, וההבעות פנים שלו - וואו! להתמוגג מהם!
א


לסיכום, קומיקס שכתוב מצוין, מעורר מחשבה, מספק מספר נקודות מבט על המצב שלנו ומשקיע בדמויות ובפיתוח עלילה. עד עכשיו יצאו תשעה חוברות בשני אוגדנים (סיפור ראשון חוברות 1-4 וסיפור שני 5-9). אני ממליץ על לזרוס למי שקצת נמאס לו מהקומיקס הרגיל של גיבורי העל. אם נהניתם ממשחקי הכס או ברייקינג באד, אז יכול להיות שתאהבו את הקומיקס הזה. אם אהבתם את הסמויה אתם תשתגעו על הקומיקס הזה. אני לא ממליץ עליו לאנשים שרוצים להתחיל לקרוא קומיקס (אלא אם כן הם יחסית מבוגרים) ובכללי אני לא ממליץ עליו לילדים. לא בגלל האלימות או משהו כזה (יש שם אלימות, אבל בחייאת, יש אלימות בכל דבר היום) אלא בגלל שלא בטוח שהם יבינו את העלילה ואת התפיסות שמוצגות בה. אני יכול להגיד לכם שכנראה עיקר ההנאה שלי נובעת מכך שאני לומד תואר ראשון במדעי החברה והקומיקס משקף הרבה תיאוריות שאני נהיה מודע אליהן וגם מסקרנות אותי.
א
ואל תשכחו: משפחה זה מעל הכל.

 

תודה רבה לאליאב!

 

אם גם לכם יש מה להגיד על קומיקס שקראתם,

או אפילו סרט או משחק שרלוונטים לבלוג,

דברו איתי :)

 

בתקווה שהעדכון הבא יהיה ביקורת על הסרט של Guardians Of The Galaxy



נכתב על ידי , 20/7/2014 17:08   בקטגוריות אלים, אקשן/פעולה, ביקורת קומיקס, דמויות בקומיקס, דרמה, מבקר אורח, מדע בדיוני, מתח, סקירת קומיקסים, פוליטי, קומיקס, קומיקס אלטרנטיבי, קונספירציה, סיפרותי  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של space cadet ב-22/7/2014 20:51
 



BATGIRL\ROBIN: YEAR ONE


וואו.
פשוט וואו.

קשה לי לזכור אוגדן כל כך נפלא ומרגש כמו האוגדן הזה.

 

ב-2001 יצא לאור הקומיקס Robin: Year One,

וב-2003 יצא Batgirl: Year One,

אבל בשנים האחרונות הם לא היו זמינים למי שרצה לרכוש אותם.

לאחרונה DC עשתה טובה ענקית לאנושות והחזירה אותם לדפוס תחת כריכה אחת.

אני קניתי את האוגדן כי כבר שנים שאני מחפש את הסיפור של בטגירל,

אבל הודות ל-DC קיבלתי גם את הסיפור הנפלא של רובין.

 

זה אוגדן מדהים,

עשוי נפלא,

עוסק בכל השאלות הנכונות עבור הדמויות,

ואם אתם לא מתאהבים בשני הפרחחים האלה עד סוף האוגדן - אז אין לכם לב!!!

 

כמו שאפשר לנחש מהשמות,

הסיפורים מתרחשים מאוד מוקדם בהיסטוריה של הדמויות,

ולכן אין שום צורך בידע מוקדם,

והוא מתאים גם למי שלא קרא קומיקס מעולם.

כמו כן,

הביקורת נטולת ספויילרים להנאתכם :)

 

תוכן עניינים:

הסיפורים בכלליות

על הכתיבה

על האומנות

סיכום

 

אבל לפני הכל, פסקול:

 

 

והפעם DR Priod בשיר Money,

שהוא אומנם לא קשור לפוסט,

אבל הוא פשוט מטופש להחריד וקליט באופן הזוי :)

 

 

הסיפור של רובין (דיק גרייסון, כמובן) מתרחש אחרי הרצח של הוריו ולאחר שכבר גיבש לעצמו זהות כרובין.

לייתר דיוק - לאחר אירועי Batman: Dark Victory.

הוא אומנם עם התלבושת ובטמן כבר השביע אותו לתפקיד,

אבל התחושה היא שבטמן עדיין לא שלם עם ההחלטה של לתת לילד קטן להילחם בפושעים המסוכנים ביותר בעולם,

וכך סיפורנו יתמקד בתקופה הזו שבה רובין מרוויח את האמון של המורה שלו,

ויבסס את מעמדו כלוחם בפשע לכל דבר.

 

הסיפור משכיל לעסוק בשתי שאלות חשובות שעולות כשחושבים על דמות כמו של רובין.

השאלה הראשונה היא כמובן איך לעזאזל אנשים מקבלים את הרעיון הזה של ילד קטן שנלחם במפלצות כמו פני-חימר ודומיו?

כאילו,

איפה ההיגיון בזה?

זאת שאלה שקיימת גם עבור הקוראים וגם עבור הדמויות בסיפור עצמו (כנציגים של הקורא),

ובמהלך סיפורנו רובין יצטרך להוכיח את עצמו כאדם המוכשר והמתאים ביותר לתפקיד,

והוא יצטרך לשכנע לא רק את בטמן וגורדון,

אלא גם אותנו הקוראים.

 

השאלה השנייה היא כמובן טיב מערכת היחסים בין בטמן לרובין.

על מערכת היחסים הזו כבר סופרו בדיחות רבות (גם אבל לא רק בזכות כמה רגעים הזויים בחוברות ישנות יותר),

אבל לא באמת קיבלנו הסבר משכנע לגבי מה בדיוק הולך שם,

ומה הם מהווים אחד עבור השני.

באופן מבריק הסופר בונה את מערכת היחסים שלהם כשל משפחה,

כאשר רובין הוא הילד הקטן שרוצה לרצות וללכת בעקבות אביו - בטמן.

היחס של בטמן כלפי רובין הוא כשל אב אשר גאה בבנו הקטן שרוצה להיות כמוהו,

אבל במידה והוא יגלה שמדובר בנתיב מסוכן מידי הוא יאלץ לעמוד בדרכו של רובין,

עם כל הכאב שזה יגרום לשניהם.

 

אלפרד, אגב, מקבל את תפקיד האם.

הוא יותר רך, דואג, חושש ומבין כלפי הילד הקטן,

ובניגוד לאדונו בתלבושת העטלף הוא עדיין רואה בילד הפלא כילד בלבד,

ומנסה ככל יכולתו להכניס קצת היגיון בצמד הדינמי.

ללא הצלחה, כמובן :)

 

זה סיפור נפלא שמעביר מצויין גם את דמותו של דיק גרייסון הצעיר,

וגם את סוד הקסם של מערכת היחסים הזו בין בטמן לרובין-ים שלו לאורך השנים.

אומנם לכל אחד היה אופי מיוחד משלו,

אבל כיף לראות כיצד מאזנים את האובססיביות והעגמומיות של בטמן מצד אחד,

עם השמחה, הפזיזות, וההתלהבות של רובין מצד שני,

ודיק גרייסון הוא רובין מושלם לצורך העניין.

כשרואים מה הוא עבור בטמן וכמה הוא חשוב בחייו,

מבינים מדוע צמד מוזר שכזה קיים בכלל.

 

אגב,

חלקים גדולים מהסיפור מסופרים מנקודת מבטו של אלפרד בעודו כותב יומן.

לצערי הרב,

גם הפעם הבחירה היתה להשתמש בפונט של כתב מחובר,

ולאדם שאינו מורגל בקריאה של פונט כזה מדובר בסיוט.

גם אני נאלצתי להתמודד עם המצב,

אבל הרשו לי להרגיע אתכם:

1. מתרגלים לזה

2. אל תיתקעו יותר מידי עם הקטעים האלה.

הם לא כאלה מהותיים לסיפור.

תנסו להבין כמה שיותר ותמשיכו הלאה :)

 

הסיפור של בטגירל (ברברה גורדון) מתרחש כמה שנים לאחר הסיפור של רובין (הייתי מהמר אפילו עשור),
אבל לעומת רובין, ברברה היא בוגרת קולג' ולא ילדה קטנה.

היא עובדת בספריה ורוצה להיות שוטרת כמו אביה ג'ים גורדון,

אבל הוא מצידו לא מוכן לשמוע על כך בשום אופן מתוך דאגה לשלומה.

 

היחס הזה מאוד מתסכל את ברברה הצעירה,

וזה מזכיר לה את היחס שהיא מקבלת בד"כ מצד גברים חזקים ודומיננטים,

יחס של זילזול והתנשאות,

וזה מביא את העצבים לג'ינג'ית חמומת מוח שכמותה :)

למען האמת ניכר שיש שני מניעים עיקריים מאחורי הבחירה של ברברה בחיים האלה:

1. הרצון לעזור ולעשות טוב

2. להוכיח לאחרים שהיא לא פחות מוכשרת מכל גבר אחר

(כאשר רוב הבחירות שהיא עושה מגיעים דווקא מתוך המניע השני).

 

הסיפור של ברברה עונה על כמה שאלות שהדמות שלה מעוררת בקורא,

כמו למשל שאלת המניע:

הוריה לא נרצחו והיא לא ננשכה ע"י עטלף רדיואקטיבי.

היא פשוט בת של שוטר שרוצה לשמור על החוק כמו אביה,

אך הוא מונע זאת ממנה בכל כוחו ולכן היא נאלצת לחפש אלטרנטיבות.

הבחירה דווקא בתחפושת עטלף גם היא די במקרה,

ונובעת בעיקר מהאובססיה של אביה לאביר האפל,

ובכלל מסתבר שהרבה מהמאפיינים שלה (התלבושת והשם) הוצמדו אליה די במקרה.

 

מעבר לביסוס המניעים וההיגיון מאחורי הדמות,

הקומיקס מספר כיצד הגיבה הסביבה שלה,

אביה, העטלף, ו"מגפי פיות",

וכיצד היא הרוויחה את מקומה כשוות ערך בעיניהם.

לא מדובר בנושא פשוט,

מאחר ואנו יודעים שאבא שלה יתחרפן אם הוא יידע על כך,

ובטמן לא בדיוק מאושר מכך שיש כל מיני ילדודס בתלבושת עטלף שמעמידים את עצמם בסכנה תחת השם שלו.

אם היא תרצה להמשיך בכיוון שהיא בחרה,

היא תצטרך להיאבק מאוד קשה כדי להוכיח את עצמה כראוייה.

 

אה,

ודיק "מגפי פיות" גרייסון דלוק עליה אש,

וגם עם זה היא תצטרך להתמודד :)

 

אלו מכם שמכירים ואוהבים את הדמות יקבלו ערך מוסף עם כל מיני רמיזות לגבי העתיד שלה,

כמו לדוגמה המפגש עם הג'וקר ששינה את חייה,

והקריירה החדשה שהחלה לאחר מכן כ-"Oracle".

אלו מופיעים בסיפור ברמיזות קטנות שמעבירות צמרמרות נוראית,

בעיקר כשרואים את בטגירל האופטימית והקופצנית אבל יודעים מה טומן לה העתיד.

 

 

 

בשני הסיפורים אחראים על הכתיבה הצמד סקוט ביטי וצ'אק דיקסון,

והם שמרו על אותה האווירה ואותו האופי מסיפור אחד לשני,

ככה שהם יושבים נהדר ביחד באותו האוגדן.

 

הסיפור של רובין תפס נהדר את מהות הדמויות המשתתפות בו,

ולמרות שהוא הקצר מבין השניים באוגדן זה,

עדיין יש תחושה כאילו מדובר בסיפור ארוך יותר - אבל במובן הטוב!

זאת משום שיש התרחשות רבה והרבה אירועים שבאים אחד אחרי השני,

והסופרים לא מבזבזים זמן מיותר אלא רצים עם העלילה.

 

זאת לעומת הסיפור של ברברה שנמשך על גבי יותר חוברות,

ולדעתי גם היה אפשר לעשות אותו זריז יותר ולחתוך כמה סצינות.

אבל,

כשנזכרים כמה נדירים הם סיפורים של ברברה גורדון כבטגירל הקלאסית,

אפשר להתענג על כל עמוד נוסף שאנחנו מקבלים ופשוט להגיד תודה.

עם זאת,

הסיפור של ברברה הוא מושחז יותר,

ואפשר להנות מהמורכבות שהם יצרו ע"י בחירה קפדנית של דמויות ומשחק של דימויים.

אם תרצו אפשר להגיד שהכתיבה שלהם הרבה יותר שנונה כאן,

אבל לא ברמה של הדיאלוגים,

אלא ברמת הסיפור בכלליות.

 

שני הסיפורים תפסו בצורה מבריקה את האופי של הדמויות ודאגו לייחד אותם מדמויות אחרות.

הם מתנהגים בהתאם לגילם,

ומביאים גישה תמימה ומהנה יותר לז'אנר שלאט לאט מתמלא בגיבורים אפלים ומדוכאים,

ומה גם שהמפגש בין התמימות שלהם לבין הפסיכופתים החולניים של גותהאם יוצר כמה סיטואציות דרמטיות במיוחד.

 

אגב,

רום מפורום FXP מוסר:

"לא הרבה מכירים את השם, אבל דיקסון הוא אחד הכותבים היותר בולטים שכתבו עבור DC. הוא נתן לנו כמה מהרגעים היותר גדולים של הקומיקס, כמו למשל ביין ששובר את הגב של בטמן בסאגה של Knightfall אם אני לא טועה גם כמה חוברות מהסיפור The Death And Return Of Superman, הוא הציג לנו את סדרת הסולו הראשונה של דיק גרייסון, הלא היא נייטווינג, בעצם אפילו את הסצנה עצמה בה דיק הסיר את המסיכה והגלימה והפך לנייטווינג!

מלבד זאת הוא כתב המון סיפורים של בטמן, ובכללי סיפורים שונים שמתרחשים בגותהאם. יש לו היכרות ארוכת יומין עם העולם האגדי הזה."

 

כמו כן,

האווירה בסיפורים היא בטמן קלאסית,

משהו באמצע שבין גיבורי-על לפילם-נואר בלשי.

אבל חלק גדול מהקרדיט על יצירת האווירה המיוחדת חייב ללכת לאומנות.

 

 

 

על האומנות בסיפור של רובין אחראים חווייר פולידו ומרקוס מרטין,

ואילו על האומנות אצל בטגירל אחראי מרקוס מרטין לבדו.

קראתי את שני הסיפורים ברצף,

ואני חייב להגיד שבעין בלתי מזויינת קשה לשים לב להבדלים,

ככה ששוב מדובר בעוד סיבה להשאיר את שני הסיפורים ביחד באותו האוגדן.

 

כמו כן,

בשניהם שמרו על רמה גבוהה של ביצוע בכל מה שקשור ליצירת אווירה,

איורים דינמיים ומעניינים בעיקר בסצינות האקשן הרבות,

ושמירה על אופי הדמויות:

הבדלי גובה, מבנה גוף, וגיל.

זה עניין של טעם האם אתם מתחברים לסגנון או לא,

אבל בתוך הסגנון מדובר בביצוע ברמה מאוד גבוהה שעושה עבודה מצויינת.

 

 

אני מאוד אוהב את הסגנון.

הקווים מועטים אך מאוד מדוייקים ויש להם אופי רב.

בהתאם לאווירה האפלה של גותהאם יש שימוש נרחב בכתמים שחורים,

אך גם הם מגיעים בדיוק במקום ובכמות הנכונים.

עיצוב הדמויות מזכיר מאוד את הימים המוקדמים ביותר של בטמן,

ממש בשנות ה-40' כשהוא רק נוצר (1939, אני יודע),

בלי שיריון ובלי יותר מידי גאדג'טים,

וזה מתאים בול לסגנון הפשוט והנקי של מרקוס מרטין.

 

 

בקיצור,

הכל כאן נורא קליל, עדין ומדוייק,

וזה יושב נהדר על הסיפור והאווירה.

גם אם אתם לא חושבים שזה הסגנוןש לכם,

אני ממליץ בכל זאת לעלעל באוגדן מעט ולהתרשם מהאומנות.

אל תפסלו אותה כל כך מהר :)

 

 

 

אני אסכם בכך שאגיד שזה אוגדן מבריק עבור מי שלא מכיר את הדמויות,

פשוט משום שזו דרך נהדרת להכיר אותם וגם להתאהב בהם.

הם מקסימים ומלאי רגש,

ומאוד קל להזדהות איתם ולהתחבר אליהם.

 

זה גם אוגדן נהדר למי שמחפש דמות ראשית נשית שכתובה היטב,

ואפילו כזאת שכן עושה ביג דיל מלהוכיח את עצמה מול הגברים שמזלזלים בה.

 

אבל קוראים ותיקים או חדשים,

כולם יהנו מהסיפורים שעשויים נהדרים,

כתובים היטב,

ומספקים קריאה מהנה ומרתקת.

אלו סיפורים שעושים טוב על הלב,

ומזכירים לכולנו למה אנחנו אוהבים את הדמויות ולמה אנחנו אוהבים קומיקס באופן כללי.

חסר לנו סיפורים טובים,

עם קצת תמימות ופחות Gore וסקס כל הזמן.

חסר לנו סיפורים שנוצרו מתוך אהבה לז'אנר ולדמויות ועם כבוד לקורא.

הקומיקס הזה הוא כל מה שאנחנו אוהבים ומגיע לנו,

והלוואי ויהיו עוד כמוהו.

 

 

נכתב על ידי , 6/9/2013 21:06   בקטגוריות אקשן/פעולה, בידור, בידור ושואוביז, ביקורת קומיקס, בלשי, גיבורי על, דמויות בקומיקס, דרמה, מתח, סקירת קומיקסים, פמיניזם, ציורים, קומיקס, קומיקס לבחורות, תמונות מצחיקות, ביקורת, סיפרותי  
59 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של space cadet ב-13/9/2013 19:33
 



PUNK ROCK JESUS


במילה אחת:

הקומיקס הזה יחזיר לכם את האמונה.


Punk Rock Jesus (מעתה PRJ) הוא קומיקס סולו של שון מרפי,

שאחראי כאן גם על האומנות המדהימה (אותה אתם יכולים לראות לאורך כל הפוסט),

וגם על הסיפור המרתק. 

 

שון מבחינתי הוא חידה מוזרה.

הוא מוכשר בטירוף אבל צנוע מאוד ובקושי נותן לעצמו כל פירגון,

חולה על גיבורי-על אבל הסיפורים שלו הם ריאליסטים או מקסימום מד"ב,

ולמרות שאין לו הרבה ניסיון בכתיבה הוא יודע לכתוב כמו שמעטים מאוד בתעשיה יודעים.

ככזה הוא מפתיע אותי לא מעט.

אנשים מוכשרים כמוהו בד"כ נשארים בקומיקס אלטרנטיבי או עושים כריכות בלבד,

והנה מרפי מפלס דרכו אל המיינסטרים,

ומצייר עמודי קומיקס בהנאה רבה גם כשלא ידוע אם יהיה מי שידפיס אותם.

כך היה עם PRJ עליו עבד במשך למעלה מעשור.

הוא התחיל לצייר עמודים מתוכו עוד לפני שהיה מי שיפיץ את זה,

וכאשר Vertigo לקחו אותו תחת חסותם,

הוא אפילו צייר חלק מהעמודים מחדש כדי להתאים אותם לשינויי העריכה.

איזה כיף שיש לנו יוצרים כמוהו :)

 

הפתעה נוספת קיבלתי מהסיפור עצמו.

חשבתי שזה יהיה קומיקס על הצדדים הטובים שבדת הנוצרית,

או עוד איזשהו מסר פלצני, מטופש ומעורפל.

אישית לא היה לי אכפת על מה הסיפור כל עוד מרפי מצייר,

וההימור שלי השתלם כשגיליתי שמדובר בסיפור עם מסר בוגר, חכם ומבריק הרבה יותר ממה שחשבתי במקור.

 

וגם,

יש כמה סצינות המתרחשות בירושלים :)

 

הביקורת נטולת ספויילרים,

והקומיקס עצמו מתאים גם למי שלא קרא קומיקס מעולם,

מאחר וזאת מיני סדרה שעומדת בפני עצמה.

 

תוכן עניינים:

על הסיפור בכלליות

על הכתיבה

על האומנות

סיכום

 

אבל לפני הכל, פסקול:

 

 

והפעם ברוח הקומיקס,

NOFX עם השיר The Death Of John Smith.

 

 

לסיפור הזה יש שני גיבורים ראשיים.

הראשון הוא תומאס,

חבר לשעבר ב-IRA (אירגון טרור אירי שנלחם נגד הכיבוש הבריטי),

הנושא על גבו מטען היסטורי כבד מאוד איתו הוא נאלץ להתמודד.

 

השני הוא כריס.

כריס הוא שיבוט של ישו (ה-ישו),

והוא נוצר ע"י תאגיד טלוויזיה במטרה להפוך אותו לכוכב ריאליטי בתוכנית סטייל האח הגדול.

אנחנו נעקוב אחרי חייו של כריס לאורך 14 שנים,

אשר במהלכם הוא יעבור שינויים רבים ומדהימים,

לצד סודות רבים אשר עליו יהיה לחשוף.

 

מאחר ושיבוט של ישו הוא חבית חומר נפץ שדתיים רבים (מכל הדתות) ישמחו לפוצץ,

תומאס הוצב כשומר ראשו האישי לאורך כל השנים הללו.

מבחינת תומאס (קתולי אדוק) זוהי שליחות אישית במטרה לכפר על הפשעים שביצע בחייו.

אילו פשעים? מה פשעים? מי פשעים? כמה פשעים?

זה חלק מהעלילה :)

 

חוץ מתומאס וכריס,

הסיפור שלנו מכיל דמויות נוספות וחשובות כמו סלייד,

המפיק של כל הפרוייקט הזה והנבל הראשי של הסיפור.

למרות שברור מההתחלה שהוא האיש הרע,

שון מרפי דואג להציג אותו בצורות שונות ולחשוף עליו פרטים מעניינים כדי שהוא לא יהפוך לנבל קלישאתי,

אלא לדמות קצת יותר מורכבת.

אומנם זה לא מהסיפורים בהם הנבל הראשי מקבל מורכבות והתעסקות כמו הגיבור,

אבל הוא לא יוזנח.

 

מי שהיתה אחראית על תהליך השיבוט היא ד"ר שרה אפסטיין,

גנטיקאית ואתאיסטית מוחלטת,

שהסכימה לקחת חלק בעניין רק כי סלייד הבטיח מימון מלא עבור המחקר שלה.

היא תמשיך ותהיה חלק מחייו של כריס,

בעיקר כי הם כולם סגורים ביחד על אי מבודד מחשש לחייהם.

לאורך הסיפור שרה תצטרך להחליט שוב ושוב מה חשוב יותר - המחקר שלה שנועד להציל את כל העולם,

או הערכים המוסריים שלה.

 

ואחרונה חביבה היא גוון,

בחורה צעירה ולא מבריקה במיוחד שהתנדבה להיות האמא של הגילגול החדש של ישו.

באופן עקבי היא מתוארת כאדם לא חכם במיוחד אבל עם לב גדול ונאמנות גדולה לבן שלה,

אשר צריכה להתמודד עם מכשולים וקשיים שאדם רגיל לא יכיר.

גוון היא מטאפורה לכל אותן נערות צעירות בארה"ב אשר עושות טעות ונכנסות להריון,

ובשל היעדר מוחלט של כישורים הן לא מצליחות להתמודד עם ההורות ומתחילות להתדרדר ולעשות כל טעות אפשרית בדרך.

שון מרפי הוכיח עצמו ככותב של דמויות,

כאשר העלילה היא בעצם התהליכים והשינויים העוברים על הדמויות.

מסתבר שבידיים של כותב מוכשר,

סערה נפשית שעוברת על אחת הדמויות יכולה להיות אפקטיבית כמו הוריקן.

וכך גם בסיפור שלנו,

ולכן אני ממליץ בחום להקפיד ולהשקיע את הזמן בלהכיר את הדמויות הללו,

להתחבר אליהן,

להבין אותן,

ולתת להן להוביל אתכם לאורך העלילה.

 

אני לא רוצה לשפוך יותר מידי על העלילה,

כי כל גילוי וכל תפנית הם חלק חשוב מההנאה.

גם אם יש דברים שכבר הבנתם (כמו לדוגמה שכריס הופך לפאנקיסט),

אני מבטיח לכם שההנאה האמיתית היא בתהליך ובסיבות שיובילו אותו לשם,

ולכן אתם מוזמנים לקפוץ לתוך הסיפור בכיף.

 

 

יש כמה דברים שמאוד אהבתי בכתיבה ואני מרגיש שלא באים לידי ביטוי בביקורות על הקומיקס הנפלא הזה.

את הקומיקס הזה שון כתב במשך למעלה מעשור.

הוא החל את התהליך כשהיה קתולי מאמין,

והעלילה סיפרה על חבר ב-IRA שמחליט לתקן את דרכיו,

תוך כדי העברת ביקורת על החברה האמריקאית - בדגש על הנצרות האמריקאית.

 

כשהיה בן 23 קרו לשון שני דברים חשובים:

הוא ויתר על אמונתו באלוהים,

והוא פרץ את המחסום היצירתי שהיה לו על PRJ.

 

PRJ הוא בהחלט הביטוי של הדעות האתאיסטיות הטריות של מרפי.

אבל באופן מפליא ומבריק,

מרפי מגלה בגרות עצומה ואינו הופך את הסיפור למניפסט.

הוא דואג לתת איזון הוגן לכאן ולכאן,

תוך כדי שהוא יוצר עולם מורכב ומסובך - ממש כמו העולם האמיתי.

לצורך השוואה קחו את "אפוקליפסה עכשיו" שהוא מניפסט אנטי מלחמתי מובהק מתחילתו ועד סופו,

כל דקה ודקה בסרט הזה היא אנטי מלחמתית מובהקת,

ואין שום ניסיון ליצור מורכבות במסר שהסרט מעביר. 

לפעמים זה לגיטימי ליצור סיפור שהוא מניפסט,

אבל מרפי הצליח במקום שבו סופרים רבים כושלים:

הוא גם מעביר את המסר האתאיסטי שלו בצורה ברורה,

וגם מצליח לגרום לסיפור להרגיש מאוד מאוזן ולא מטיף.

החלטה זו הופכת את העולם המתואר בסיפור לריאליסטי יותר,

וכך עבור קוראים רבים הוא נאמן יותר לעולם בו הם חיים.

 

אפשר למצוא איזון רב גם בקצב של הסיפור וגם בסוג הסצנות.

יש איזון מבריק בין הקטעים האיטיים יותר מרובי השיחות והטקסטים,

לבין הקטעים שזורמים מהר יותר עם מעט מאוד דיאלוגים.

כך הוא מאזן בין קטעי דרמה אישיים חזקים לבין קטעי אקשן מטורפים הכוללים מרדפי מכוניות, מסוקים, פיצוצים ומכות.

איך לעזאזל הוא משלב בין הכל בצורה כל כך עדינה?!

 

 

נקודה נוספת שאני חייב לציין היא עבודת המחקר שהוא עשה.

בתקופה בה שון חשב שהסיפור יתרחש כולו בתוך אירגון ה-IRA,

הוא השקיע מאמצים רבים בלימוד לעומק של האירגון הזה וההיסטוריה שלו,

אך בשלב מסויים הוא הרגיש שמדובר באירגון עם היסטוריה מורכבת מידי בשביל לבנות סביבה את הסיפור שהיה לו,

ולכן בחר בכיוון שונה.

אבל פרי עבודת המחקר לא נעלמו לגמרי מאחר וכל מה שקשור בהיסטוריה האישית של תומאס מתרחש בתוך האירגון הזה,

ומקריאה של הסיפור ניתן לראות עד כמה שון בקיא ושולט בהיסטוריה ובפרטים הקטנים.

 

כמו כן,

במהלך הסיפור עצמו יש המון עימותים בין מאמינים ללא-מאמינים,

והצורה בה מרפי כותב את הויכוחים הללו מעידה שהוא מכיר ויכוחים מסוג זה,

והוא למד היטב את עמדותיהם של כל הצדדים.

גאון הילד :)

 

 

נקודה נוספת ומפתיעה היא שלמרות שמדובר באוגדן של 6 חוברות (כל אחת 32 עמ', כבוד!),

הסיפור עצמו אינו מחולק ל-6 חלקים,

והקריאה היא רציפה וחלקה מההתחלה ועד הסוף ממש כמו סרט בקולנוע.

הסיבה לכך פשוטה מאחר ושון כתב את התסריט לפני שחתם על הסכם עם מו"ל,

כשהוא חשב שזה ייצא כנובלה גרפית ולא כחוברות,

והחלוקה נעשתה לאחר השלמת התסריט.

מבחינת קוראי האוגדן זה ייתרון גדול שתורם רבות לחוויית הקריאה.

 

נקודה שעדיין שנוייה במחלוקת בעיני היא הבחירה שלו לשלב מופעי רוק וקטעי מוזיקה.

אני לא אוהב כשעושים את זה,

מאחר ואם אתה לא באמת מכיר את המוזיקה אז אתה מרגיש מנותק מהסיפור.

למזלו של מרפי אני סולח לו על כך,

בעיקר כי קטעי המוזיקה שייכים ללהקה דמיונית שאינה קיימת,

ולכן כל מה שנדמיין יעבוד.

 

 

ונקודה אחרונה היא הדמויות.

הו, הדמויות.

איך לעזאזל הוא עושה את זה?!

 

לכל דמות של שון יש אופי אמיתי.

הן קיימות, אמיתיות, עגולות, ואפשר ממש לשמוע שלכל אחת יש קול שונה וייחודי.

כשבוחנים לעומק אפשר לראות שהבחירות שהדמויות עושות עקביות לאופי שלהן,

מה שמעצים את הריאליזם והאמינות הסיפורית,

כמו את ההנאה מהקריאה.

לא הפליא אותי לגלות את זה,

מאחר וכבר בקומיקס הסולו הקודם שלו Off Road שון הוכיח שהוא מאסטר בכתיבת דמויות.

הן לא קריקטורות שטוחות,

אלא דמויות עם אופי מוצק וברור הנותן להם תפקיד מוגדר מאוד בקשת הסיפורית.

 

בקיצור,

מה אני אגיד לכם?

גאון.

פשוט גאון.

 

מה לא נאמר כבר על האומנות של מרפי?
טוב,

עדיין לא שמעתי מישהו אומר שהוא גרוע :)

 

כמו בכתיבה שלו גם באומנות מרפי מאזן בין טכניקות וסגנונות שונים,

בין כלים מסורתיים לבין כלים ממוחשבים,

בין איורים מדוייקים של כלי נשק וכלי רכב ריאליסטים לבין קווים וכתמים שחורים שמביעים רגש.

הסגנון שלו מקורי וייחודי,

ומתגמש בהתאם לאופי הסיפור: קומדיות כמו Off Road או סיפורים אפלים כמו שעשה להלבלייזר ואמריקן וומפייר.

ב-PRJ הוא נע מכאן לכאן בהתאם לסיטואציה.

 

והרקעים... הו, הרקעים!!!

כמה השקעה!!!

כמה פרטים!!!

איזו עבודה מדהימה!!!

 

PRJ מגיע בשחור לבן וזה נהדר,

פשוט משום שהקו של מרפי כל כך מהנה ומרתק שצביעה רק מורידה מערכו.

בגלל זה כאשר הוא כן מקבל צבע זאת צביעה מאוד "שטוחה" שמשאירה את הכבוד והפוקוס לקו השחור. 

קשה לי להאמין שעדיין יש אנשים שנרתעים משחור לבן (בעיקר לאור הפופולריות של The Walking Dead),

אבל אם זה באמת גורם משפיע עבורכם,

אז... אל.

האומנות מדהימה ומהנה.

אתם לא תרגישו בהיעדר הצבע.

 

טוב,

אני אתן לאומנות שלו לדבר בעד עצמה :)














 

 

PRJ הוא סיפור מד"ב שלוקח סיטואציה פנטסטית ומשתמש בה כדי לשאול שאלות על החברה שלנו ועל אמונה.
הוא מקיף דמויות ונושאים רבים אך עדיין נשאר קליל וזורם,

מציג רמה גבוהה של קונספט ורעיונות אך עדיין מאוד פשוט להבנה ומדבר בגובה העיניים,

והנאמנות של היוצר היא לסיפור עצמו ולא ללחצים מסחריים או פופולריות של דמויות.

זה קומיקס כמו שקומיקס בימינו ראוי להיות,

ואין לי ספק שכל היוצרים צריכים ללמוד ממנו דבר או שניים.

 

הבטחתי לכם שהקומיקס הזה יחזיר לכם את האמונה,

אבל לא אמרתי אמונה במה ;)

מבחינתי,

זה סיפור שמחזיר את האמונה במדיום שלנו,

בכך שיש יוצרים מוכשרים שיודעים ליצור סיפורים טובים באמת.

המחשבה ששון מרפי יוצר כאלו סיפורים נהדרים למרות שהוא נחשב כחדש בתעשיה,

גורמת לי לתהות לאילו גבהים נוספים הוא עוד ייקח אותנו בהמשך.

 

כל מי שמחפש סיפור שאינו חלק מז'אנר גיבורי העל,

אבל לא מתנשא ופלצני כמו רוב החומר האלטרנטיבי,

הקומיקס הזה הוא חובה עבורכם.

נכתב על ידי , 6/5/2013 15:37   בקטגוריות אלוהים, אקשן/פעולה, בידור, בידור ושואוביז, ביקורת קומיקס, דמויות בקומיקס, דרמה, מדע בדיוני, מסתורין, מתח, סקירת קומיקסים, פוליטי, ציורים, קומיקס, קומיקס אלטרנטיבי, קומיקס בזול, רוקנ'רול, ביקורת  
62 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של space cadet ב-21/5/2013 07:20
 




דפים:  
242,101
הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , סקס ויצרים , קומיקס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לspace cadet אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על space cadet ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ