Sex, Comics And Rock N' Roll

במילה אחת:

הקומיקס הזה יחזיר לכם את האמונה.

Punk Rock Jesus (מעתה PRJ) הוא קומיקס סולו של שון מרפי,

שאחראי כאן גם על האומנות המדהימה (אותה אתם יכולים לראות לאורך כל הפוסט),

וגם על הסיפור המרתק. 

שון מבחינתי הוא חידה מוזרה.

הוא מוכשר בטירוף אבל צנוע מאוד ובקושי נותן לעצמו כל פירגון,

חולה על גיבורי-על אבל הסיפורים שלו הם ריאליסטים או מקסימום מד"ב,

ולמרות שאין לו הרבה ניסיון בכתיבה הוא יודע לכתוב כמו שמעטים מאוד בתעשיה יודעים.

ככזה הוא מפתיע אותי לא מעט.

אנשים מוכשרים כמוהו בד"כ נשארים בקומיקס אלטרנטיבי או עושים כריכות בלבד,

והנה מרפי מפלס דרכו אל המיינסטרים,

ומצייר עמודי קומיקס בהנאה רבה גם כשלא ידוע אם יהיה מי שידפיס אותם.

כך היה עם PRJ עליו עבד במשך למעלה מעשור.

הוא התחיל לצייר עמודים מתוכו עוד לפני שהיה מי שיפיץ את זה,

וכאשר Vertigo לקחו אותו תחת חסותם,

הוא אפילו צייר חלק מהעמודים מחדש כדי להתאים אותם לשינויי העריכה.

איזה כיף שיש לנו יוצרים כמוהו :)

הפתעה נוספת קיבלתי מהסיפור עצמו.

חשבתי שזה יהיה קומיקס על הצדדים הטובים שבדת הנוצרית,

או עוד איזשהו מסר פלצני, מטופש ומעורפל.

אישית לא היה לי אכפת על מה הסיפור כל עוד מרפי מצייר,

וההימור שלי השתלם כשגיליתי שמדובר בסיפור עם מסר בוגר, חכם ומבריק הרבה יותר ממה שחשבתי במקור.

וגם,

יש כמה סצינות המתרחשות בירושלים :)

הביקורת נטולת ספויילרים,

והקומיקס עצמו מתאים גם למי שלא קרא קומיקס מעולם,

מאחר וזאת מיני סדרה שעומדת בפני עצמה.

תוכן עניינים:

על הסיפור בכלליות

על הכתיבה

על האומנות

סיכום

אבל לפני הכל, פסקול:

והפעם ברוח הקומיקס,

NOFX עם השיר The Death Of John Smith.

לסיפור הזה יש שני גיבורים ראשיים.

הראשון הוא תומאס,

חבר לשעבר ב-IRA (אירגון טרור אירי שנלחם נגד הכיבוש הבריטי),

הנושא על גבו מטען היסטורי כבד מאוד איתו הוא נאלץ להתמודד.

השני הוא כריס.

כריס הוא שיבוט של ישו (ה-ישו),

והוא נוצר ע"י תאגיד טלוויזיה במטרה להפוך אותו לכוכב ריאליטי בתוכנית סטייל האח הגדול.

אנחנו נעקוב אחרי חייו של כריס לאורך 14 שנים,

אשר במהלכם הוא יעבור שינויים רבים ומדהימים,

לצד סודות רבים אשר עליו יהיה לחשוף.

מאחר ושיבוט של ישו הוא חבית חומר נפץ שדתיים רבים (מכל הדתות) ישמחו לפוצץ,

תומאס הוצב כשומר ראשו האישי לאורך כל השנים הללו.

מבחינת תומאס (קתולי אדוק) זוהי שליחות אישית במטרה לכפר על הפשעים שביצע בחייו.

אילו פשעים? מה פשעים? מי פשעים? כמה פשעים?

זה חלק מהעלילה :)

חוץ מתומאס וכריס,

הסיפור שלנו מכיל דמויות נוספות וחשובות כמו סלייד,

המפיק של כל הפרוייקט הזה והנבל הראשי של הסיפור.

למרות שברור מההתחלה שהוא האיש הרע,

שון מרפי דואג להציג אותו בצורות שונות ולחשוף עליו פרטים מעניינים כדי שהוא לא יהפוך לנבל קלישאתי,

אלא לדמות קצת יותר מורכבת.

אומנם זה לא מהסיפורים בהם הנבל הראשי מקבל מורכבות והתעסקות כמו הגיבור,

אבל הוא לא יוזנח.

מי שהיתה אחראית על תהליך השיבוט היא ד"ר שרה אפסטיין,

גנטיקאית ואתאיסטית מוחלטת,

שהסכימה לקחת חלק בעניין רק כי סלייד הבטיח מימון מלא עבור המחקר שלה.

היא תמשיך ותהיה חלק מחייו של כריס,

בעיקר כי הם כולם סגורים ביחד על אי מבודד מחשש לחייהם.

לאורך הסיפור שרה תצטרך להחליט שוב ושוב מה חשוב יותר - המחקר שלה שנועד להציל את כל העולם,

או הערכים המוסריים שלה.

ואחרונה חביבה היא גוון,

בחורה צעירה ולא מבריקה במיוחד שהתנדבה להיות האמא של הגילגול החדש של ישו.

באופן עקבי היא מתוארת כאדם לא חכם במיוחד אבל עם לב גדול ונאמנות גדולה לבן שלה,

אשר צריכה להתמודד עם מכשולים וקשיים שאדם רגיל לא יכיר.

גוון היא מטאפורה לכל אותן נערות צעירות בארה"ב אשר עושות טעות ונכנסות להריון,

ובשל היעדר מוחלט של כישורים הן לא מצליחות להתמודד עם ההורות ומתחילות להתדרדר ולעשות כל טעות אפשרית בדרך.

שון מרפי הוכיח עצמו ככותב של דמויות,

כאשר העלילה היא בעצם התהליכים והשינויים העוברים על הדמויות.

מסתבר שבידיים של כותב מוכשר,

סערה נפשית שעוברת על אחת הדמויות יכולה להיות אפקטיבית כמו הוריקן.

וכך גם בסיפור שלנו,

ולכן אני ממליץ בחום להקפיד ולהשקיע את הזמן בלהכיר את הדמויות הללו,

להתחבר אליהן,

להבין אותן,

ולתת להן להוביל אתכם לאורך העלילה.

אני לא רוצה לשפוך יותר מידי על העלילה,

כי כל גילוי וכל תפנית הם חלק חשוב מההנאה.

גם אם יש דברים שכבר הבנתם (כמו לדוגמה שכריס הופך לפאנקיסט),

אני מבטיח לכם שההנאה האמיתית היא בתהליך ובסיבות שיובילו אותו לשם,

ולכן אתם מוזמנים לקפוץ לתוך הסיפור בכיף.

יש כמה דברים שמאוד אהבתי בכתיבה ואני מרגיש שלא באים לידי ביטוי בביקורות על הקומיקס הנפלא הזה.

את הקומיקס הזה שון כתב במשך למעלה מעשור.

הוא החל את התהליך כשהיה קתולי מאמין,

והעלילה סיפרה על חבר ב-IRA שמחליט לתקן את דרכיו,

תוך כדי העברת ביקורת על החברה האמריקאית - בדגש על הנצרות האמריקאית.

כשהיה בן 23 קרו לשון שני דברים חשובים:

הוא ויתר על אמונתו באלוהים,

והוא פרץ את המחסום היצירתי שהיה לו על PRJ.

PRJ הוא בהחלט הביטוי של הדעות האתאיסטיות הטריות של מרפי.

אבל באופן מפליא ומבריק,

מרפי מגלה בגרות עצומה ואינו הופך את הסיפור למניפסט.

הוא דואג לתת איזון הוגן לכאן ולכאן,

תוך כדי שהוא יוצר עולם מורכב ומסובך - ממש כמו העולם האמיתי.

לצורך השוואה קחו את "אפוקליפסה עכשיו" שהוא מניפסט אנטי מלחמתי מובהק מתחילתו ועד סופו,

כל דקה ודקה בסרט הזה היא אנטי מלחמתית מובהקת,

ואין שום ניסיון ליצור מורכבות במסר שהסרט מעביר. 

לפעמים זה לגיטימי ליצור סיפור שהוא מניפסט,

אבל מרפי הצליח במקום שבו סופרים רבים כושלים:

הוא גם מעביר את המסר האתאיסטי שלו בצורה ברורה,

וגם מצליח לגרום לסיפור להרגיש מאוד מאוזן ולא מטיף.

החלטה זו הופכת את העולם המתואר בסיפור לריאליסטי יותר,

וכך עבור קוראים רבים הוא נאמן יותר לעולם בו הם חיים.

אפשר למצוא איזון רב גם בקצב של הסיפור וגם בסוג הסצנות.

יש איזון מבריק בין הקטעים האיטיים יותר מרובי השיחות והטקסטים,

לבין הקטעים שזורמים מהר יותר עם מעט מאוד דיאלוגים.

כך הוא מאזן בין קטעי דרמה אישיים חזקים לבין קטעי אקשן מטורפים הכוללים מרדפי מכוניות, מסוקים, פיצוצים ומכות.

איך לעזאזל הוא משלב בין הכל בצורה כל כך עדינה?!

נקודה נוספת שאני חייב לציין היא עבודת המחקר שהוא עשה.

בתקופה בה שון חשב שהסיפור יתרחש כולו בתוך אירגון ה-IRA,

הוא השקיע מאמצים רבים בלימוד לעומק של האירגון הזה וההיסטוריה שלו,

אך בשלב מסויים הוא הרגיש שמדובר באירגון עם היסטוריה מורכבת מידי בשביל לבנות סביבה את הסיפור שהיה לו,

ולכן בחר בכיוון שונה.

אבל פרי עבודת המחקר לא נעלמו לגמרי מאחר וכל מה שקשור בהיסטוריה האישית של תומאס מתרחש בתוך האירגון הזה,

ומקריאה של הסיפור ניתן לראות עד כמה שון בקיא ושולט בהיסטוריה ובפרטים הקטנים.

כמו כן,

במהלך הסיפור עצמו יש המון עימותים בין מאמינים ללא-מאמינים,

והצורה בה מרפי כותב את הויכוחים הללו מעידה שהוא מכיר ויכוחים מסוג זה,

והוא למד היטב את עמדותיהם של כל הצדדים.

גאון הילד :)

נקודה נוספת ומפתיעה היא שלמרות שמדובר באוגדן של 6 חוברות (כל אחת 32 עמ', כבוד!),

הסיפור עצמו אינו מחולק ל-6 חלקים,

והקריאה היא רציפה וחלקה מההתחלה ועד הסוף ממש כמו סרט בקולנוע.

הסיבה לכך פשוטה מאחר ושון כתב את התסריט לפני שחתם על הסכם עם מו"ל,

כשהוא חשב שזה ייצא כנובלה גרפית ולא כחוברות,

והחלוקה נעשתה לאחר השלמת התסריט.

מבחינת קוראי האוגדן זה ייתרון גדול שתורם רבות לחוויית הקריאה.

נקודה שעדיין שנוייה במחלוקת בעיני היא הבחירה שלו לשלב מופעי רוק וקטעי מוזיקה.

אני לא אוהב כשעושים את זה,

מאחר ואם אתה לא באמת מכיר את המוזיקה אז אתה מרגיש מנותק מהסיפור.

למזלו של מרפי אני סולח לו על כך,

בעיקר כי קטעי המוזיקה שייכים ללהקה דמיונית שאינה קיימת,

ולכן כל מה שנדמיין יעבוד.

ונקודה אחרונה היא הדמויות.

הו, הדמויות.

איך לעזאזל הוא עושה את זה?!

לכל דמות של שון יש אופי אמיתי.

הן קיימות, אמיתיות, עגולות, ואפשר ממש לשמוע שלכל אחת יש קול שונה וייחודי.

כשבוחנים לעומק אפשר לראות שהבחירות שהדמויות עושות עקביות לאופי שלהן,

מה שמעצים את הריאליזם והאמינות הסיפורית,

כמו את ההנאה מהקריאה.

לא הפליא אותי לגלות את זה,

מאחר וכבר בקומיקס הסולו הקודם שלו Off Road שון הוכיח שהוא מאסטר בכתיבת דמויות.

הן לא קריקטורות שטוחות,

אלא דמויות עם אופי מוצק וברור הנותן להם תפקיד מוגדר מאוד בקשת הסיפורית.

בקיצור,

מה אני אגיד לכם?

גאון.

פשוט גאון.

מה לא נאמר כבר על האומנות של מרפי?
טוב,

עדיין לא שמעתי מישהו אומר שהוא גרוע :)

כמו בכתיבה שלו גם באומנות מרפי מאזן בין טכניקות וסגנונות שונים,

בין כלים מסורתיים לבין כלים ממוחשבים,

בין איורים מדוייקים של כלי נשק וכלי רכב ריאליסטים לבין קווים וכתמים שחורים שמביעים רגש.

הסגנון שלו מקורי וייחודי,

ומתגמש בהתאם לאופי הסיפור: קומדיות כמו Off Road או סיפורים אפלים כמו שעשה להלבלייזר ואמריקן וומפייר.

ב-PRJ הוא נע מכאן לכאן בהתאם לסיטואציה.

והרקעים... הו, הרקעים!!!

כמה השקעה!!!

כמה פרטים!!!

איזו עבודה מדהימה!!!

PRJ מגיע בשחור לבן וזה נהדר,

פשוט משום שהקו של מרפי כל כך מהנה ומרתק שצביעה רק מורידה מערכו.

בגלל זה כאשר הוא כן מקבל צבע זאת צביעה מאוד "שטוחה" שמשאירה את הכבוד והפוקוס לקו השחור. 

קשה לי להאמין שעדיין יש אנשים שנרתעים משחור לבן (בעיקר לאור הפופולריות של The Walking Dead),

אבל אם זה באמת גורם משפיע עבורכם,

אז... אל.

האומנות מדהימה ומהנה.

אתם לא תרגישו בהיעדר הצבע.

טוב,

אני אתן לאומנות שלו לדבר בעד עצמה :)

PRJ הוא סיפור מד"ב שלוקח סיטואציה פנטסטית ומשתמש בה כדי לשאול שאלות על החברה שלנו ועל אמונה.
הוא מקיף דמויות ונושאים רבים אך עדיין נשאר קליל וזורם,

מציג רמה גבוהה של קונספט ורעיונות אך עדיין מאוד פשוט להבנה ומדבר בגובה העיניים,

והנאמנות של היוצר היא לסיפור עצמו ולא ללחצים מסחריים או פופולריות של דמויות.

זה קומיקס כמו שקומיקס בימינו ראוי להיות,

ואין לי ספק שכל היוצרים צריכים ללמוד ממנו דבר או שניים.

הבטחתי לכם שהקומיקס הזה יחזיר לכם את האמונה,

אבל לא אמרתי אמונה במה ;)

מבחינתי,

זה סיפור שמחזיר את האמונה במדיום שלנו,

בכך שיש יוצרים מוכשרים שיודעים ליצור סיפורים טובים באמת.

המחשבה ששון מרפי יוצר כאלו סיפורים נהדרים למרות שהוא נחשב כחדש בתעשיה,

גורמת לי לתהות לאילו גבהים נוספים הוא עוד ייקח אותנו בהמשך.

כל מי שמחפש סיפור שאינו חלק מז'אנר גיבורי העל,

אבל לא מתנשא ופלצני כמו רוב החומר האלטרנטיבי,

הקומיקס הזה הוא חובה עבורכם.

קצת פרטים טכניים,
הפעם הפוסט הוא ביקורת על ארבעת האוגדנים הראשונים של Uncanny X-force,

אשר אוספים ביחד את חוברות #1-19 ביחד עם כל מיני בונוסים.

הנה שמות האוגדנים והחוברות בהם:

Volume 1: Apocalypse Solution (#1–4 and material from Wolverine: Road to Hell)
Volume 2: Deathlok Nation (#5–7 & #5.1 and Astonishing Tales, vol. 1 #25)
Volume 3: The Dark Angel Saga, Book 1 (#8–13)
Volume 4: The Dark Angel Saga, Book 2 (#14–19)

סבבה? סבבה.

והנה מה אני חושב על זה:

וואו.

וואו וואו וואו וואו וואו אמא'לה הלוואי וכל הקומיקסים היו ככה אמן!

ולמרבה הנוחיות,

אתם יכולים לקרא רק את האוגדן הראשון מבלי להתחייב להמשך,

וכמובן שאין שום צורך בידע מוקדם.

כמה נחמד מצידם :) 

כמו כן,

הביקורת מכילה רק ספויילרים קלים מאוד שלחלוטין לא יהרסו עבורכם את חוויית הקריאה.

תוכן עניינים:

באופן כללי

על הכתיבה

על האומנות 

לסיכום

אבל לפני הכל, פסקול:

והפעם (שימו לב זה ארוך) Travis Barker, Yelawolf, Twista, Busta Rhymes ו-Lil Jon,

מבצעים את Let's go ברמיקס של Ricky Luna. 

ושוב קורה לנו נס,
ושוב כותר קומיקס עם דמויות שהמציא רוב ליפילד הופך מזיבלון ליצירת מופת.

מכיוון שאופי הקבוצה בעבר לא שונה כל כך מאופי הקבוצה כיום,

בואו נעזוב את שיעורי ההיסטוריה ונדלג היישר אל 2007 כאשר הכותר עבר החייאה לאחר שנעלם לכמה שנים.

X-Force היא קבוצה בתוך האקס-מן,

אבל מיועדת ומתנהגת כמו קבוצה של מבצעים צבאיים חשאיים,

כמו התנקשויות ומשימות שעדיף שלא יוודעו לציבור הרחב,

ולכן רוב חברי האקס-מן שאינם בקבוצה בכלל לא מודעים לקיומה.

מאז 2007 לכותר היתה תקופה סבירה והיה נחמד אבל לא יותר מזה,

אבל אז הגיע ריק רמנדר על הכתיבה,

חברי הקבוצה עברו ריענון,

ושם הכותר שונה ל-Uncanny X-Force.

וכאן אנחנו נכנסים.

בחוברת הראשונה אנחנו נחשפים לאימונים של חברי האקס-פורס לקראת משימה מיוחדת מאוד.

משימה זו,

אשר תתפוס בעצם את כל סיפור האוגדן הראשון,

היא דוגמה מייצגת לאופי של סיפורי האקס-פורס החדשים כפי שיהיה לאורך כל הדרך:

לא משנה כמה הם יתכוננו מראש דברים תמיד ישתבשו בצורה נוראית ובאופן בלתי צפוי לחלוטין,

ובסופו של יום יהיו מחירים כבדים מאוד שהם יצטרכו ללמוד לחיות איתם.

שום ניצחון לא בא לקבוצה הזאת בקלות,

שום משימה לא עובדת חלק.

אז בואו באמת נכיר את חברי הקבוצה,

למרות שאני אדגיש שאין צורך בידע מוקדם עליהם כדי להבין ולהנות מהסיפור:

וולברין

אז... אני באמת צריך לספר לכם מי זה וולברין?

תודה באמת.

רק אעדכן אתכם בכך שבמקביל להנהגת קבוצת האקס-פורס,

וולברין הוא גם מנהל בית הספר למוטנטים ע"ש ג'ין גריי.

זה לא כזה מופיע במהלך האוגדנים,

אבל כשזה מוזכר לפחות תבינו על מה הם מדברים.

פסיילוק

וכן,
אני אומר פסיילוק ולא סיילוק (כמו שצריכים להגיד),
כי אנחנו בישראל ולא בארה"ב ;)

אז... היידד לפסיילוק על חזרתה לחיים!

היא היתה מתה למשך כמה שנים וחזרה ממש לקראת הפתיחה המחודשת של הכותר.

בחיי שניסיתי להיות מקצועי ולקרא עכשיו למה היא מתה ולמה היא חזרה לחיים,

אבל ריבונו של עולם זה פשוט ג'יבריש וזה לא רלוונטי בשיט לשום דבר שקראתי כבר באוגדנים.

אז התעלמנו, תודה.

פסיילוק היא מסוג הדמויות שכולם כבר מכירים,

אבל הנה שוב בקצרה:

היא בריטית (אחות תאומה של קפטן בריטניה ז"ל),

היא נינג'ה,

והיא טלפתית ממש טובה.

לפסיילוק יש מערכת יחסים עתיקה עם חבר אחר בקבוצה,

הלא הוא אנג'ל.

אנג'ל\ארכ-אנג'ל\דארק אנג'ל

גם את וורן אתם מכירים,

ואתם בטח זוכרים שהוא מחליף שמות כמו מים.

השם הכי רלוונטי מבחינתו הוא דארק אנג'ל.

כזכור לכם,

בעבר אפוקליפסה רצה להפוך אותו לאחד השליחים שלו,

ולניסויים האלה היו תוצאות מאוד לא פשוטות עבורו.

כיום הוא מסוגל לעבור לפי רצונו ממצב רגיל (מראה אנושי עם כנפיים מנוצות),

למצב דארק אנג'ל (עור כחול וכנפיים ממתכת) כאשר הוא עדיין בשליטה מלאה על עצמו.

טוב, רוב הזמן.

וורן עדיין מתמודד עם האישיות הרצחנית של דארק אנג'ל אשר כלואה במוחו ומחפשת הזדמנות לצאת החוצה.

כפי שהבנתם משמות האוגדנים,

כל החלק הזה של דארק אנג'ל באישיות שלו הולך לעשות מספיק צרות בשביל להחזיק שני אוגדנים שלמים לפחות :)

פאנטומקס

פאנטומקס הוא דמות שנוצרה ע"י גראנט מוריסון,

ולכן לנסות ולהסביר את כל ההיסטוריה והיכולות שלו זאת משימה עבור חמישה בלוגים במקביל.

אז הנה ויקיפדיה,

והנה בכל זאת כמה מילים:

הוא נוצר כחלק מתוכנית ליצירת סופר-סנטינלים מסוג חדש לגמרי,
אך כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם כיום הוא יותר בקטע של בעד-מוטנטים.

כחלק מתהליך הייצור שלו הוא גדל בתוך עולם וירטואלי ובו זיוף של צרפת,

ככה שהוא צרפתי רק באופן טכני.

בין היכולות שלו בולטות יכולות קרב כלליות אך על אנושיות,

היכולת ליצור אשליות מציאותיות מאוד (הוא קורא לזה "הסחות דעת"),

ואת E.V.A.

E.V.A היא מערכת העצבים החיצונית של פנטומקס,

והיא מסוגלת ללבוש צורות שונות,

כאשר לרוב היא מתפקדת כחללית אשר מסיעה אותו ממקום למקום.

למרות שאין ביניהם חיבור פיזי נראה לעין היא עדיין חלק פיזי ממנו,

ולכן הם מתקשרים טלפתית וכ'ו וכו'.

ייתרון בולט נוסף הוא שכאשר E.V.A פעילה אז היא אומנם מרגישה אם כואב לו,

אבל הוא עצמו לא מרגיש כאב.

אמרתי לכם, גראנט מוריסון.

בכל מקרה,

מה שחשוב לדעת זה שהוא פוץ,

וכדאי לשים לב אליו טוב טוב כי הוא ממלא תפקיד חשוב בסדרה הזו.

דדפול

פוסט ארוך ומפורט על דדפול יש כאן בבלוג.

כמו פנטומקס גם דדפול הוא לא מוטנט,

אבל הוא יודע לעשות את העבודה נהדר,

והוא כל כך רוצה להיות חלק מהאקס-מן, אז... למה לא? :)

בכל מקרה,

חשוב שחובבי דדפול יידעו שזה לא קומיקס דדפול.

הוא הרבה פחות דומיננטי מבד"כ (וטוב שכך),

אבל כשהוא עושה משהו - זה אדיר.

אני חושב שעצם העניין ששניים מחברי הקבוצה הם בכלל לא מוטנטים רק מראה שיש כאן חשיבה גדולה מאחורי הבחירה בצוות הזה,

ואכן הדינמיקה כאן היא מדהימה,

וכל דמות כשלעצמה מספקת מספיק עניין גם בלי הסיפור הכולל.

ללא ספק מדובר בכמה מהדמויות הקיצוניות והכי פחות יציבות נפשית שיש ליקום Marvel להציע,

ודווקא הם יצטרכו להתמודד עם הסיטואציות הקשות ביותר,

ועם דילמות מוסריות שכמוהן גיבורי על בד"כ לא מתמודדים כלל.

זה קומיקס אפל,

אבל הוא אפל בדיוק מהסיבות הנכונות:

בגלל הנושאים בהם הוא עוסק,

בגלל הדילמות הניצבות בפני הדמויות,

ובגלל הדמויות עצמן שביחד הן נראות כמו קבוצת תמיכה לפסיכופתים שהמנחה שלהם התאבד.

כל החבורה העליזה הזו יוצאת למסע ארוך שיגיע לסיכום משמעותי רק בסוף האוגדן הרביעי.

נכון שהבטחתי שהאוגדן הראשון נותן סיפור שלם,

והוא כן,

אבל דברים שמתחילים שם ימשיכו להתפתח ולהשפיע לאורך כל הדרך,

כאשר מובטחות לכם המון תפניות והפתעות,

דמויות חדשות ומעניינות,

קטעי אקשן נהדרים,

מתח ודרמה,

וכל הדברים המטורפים שריק רמנדר היה יכול לחשוב עליהם והציירים ציירו אותם בכישרון רב.

ואם כבר הזכרתי את רמנדר,

בואו נדבר על הכתיבה.

רמנדר הוא אחד מסופרי הקומיקס הטובים והחשובים ביותר שפועלים כיום.

קודם כל,

הוא שייך לאסכולה של יוצרי קומיקס אשר מאמינים כי בקומיקס אפשר לעשות הכל,

ולכן צריך לנצל את זה ולהשתולל עם הדמיון כמה שיותר.

התוצאה היא סיפור עשיר בדמיון וצירתיות,

שלא משעמם אפילו לרגע אחד.

שנית,

רמנדר הוא מומחה בדמויות.

בראיון לפודקאסט הוא סיפר על שיטת העבודה שלו,

וכיצד כאשר הוא ניגש לכתוב דמות מסויימת הוא עושה עליה עבודת מחקר רצינית,

עבודה שלעיתים נמשכת כמה ימים.

חלק ניכר מעבודה זו הוא שאלון של 400 שאלות (והוא מוסיף חדשות כל הזמן. פעם אחרונה שבדקתי כבר היו 900),

כאשר תהליך המענה עליהן עוזר לו להכיר את הדמויות טוב יותר.

מה הצבע האהוב על דמות X?

מה היא אוהבת לאכול?

למי היא תצביע בבחירות?

וכ'ו...

היום הוא כבר כותב מספר כותרים במקביל כשבכל אחד מהן יש קבוצה של המון גיבורים,

אז אני לא יודע אם הוא עדיין מתמיד בשיטה זו,

אבל העבודה שלו על אקס-פורס מוכיחה שהבנ'אדם מכיר את הדמויות שלו ברמה העמוקה ביותר.

אף דמות לא יוצאת מהאופי שלה,

כולן אמינות, עגולות ועמוקות ברמה גבוהה ביותר.

רמנדר אפילו לקח את כל זה צעד אחד קדימה,

והקפיד שלכל דמות ודמות בסדרה הזו יהיה סגנון דיבור משלה.

וזה לא משנה שבשלב מסויים כבר היו למעלה מ-15 דמויות,

אתה עדיין יכולת לקרא בלון דיבור ולדעת היטב מי אמר את זה גם בלי לראות לאן הבלון מתחבר,

וזה הישג אדיר עבור יוצר!

תחשבו על זה.

בחיים האמיתיים אתם יכולים לקרא ציטוט של מישהו שאתה מכירים ולדעת מייד מי אמר את זה,
פשוט כי הסגנון בו אנו מדברים חופף לאופי שלנו.

אבל כאשר אדם אחד צריך לכתוב תסריט עבור מספר דמויות שונות,

לרוב קל מאוד ליפול לסיטואציה שבה כל הדמויות מדברות בדיוק באותו סגנון,

ואז כל עניין האופי הופך לדבר שטחי שבא לידי ביטוי רק בלבוש חיצוני.

ממש כמו בכל הסרטים שקווין סמית' כתב אי פעם.

באוגדנים שלנו חוויית הקריאה היא יוצאת דופן,

כי הכישרון הזה של רמנדר בא לידי ביטוי בצורה נפלאה.

דבר נוסף שארצה לציין לגבי הכתיבה,

היא ההתייחסות הלא שגרתית שלו לנושאים שכבר נטחנו עד אפר.

ואני מדבר על אפוקליפס.

לאורך כל האוגדנים הללו (וגם בהמשך) דמותו של אפוקליס מהווה בסיס מרכזי עבור העלילה.

ועם זאת,

אפוקליפס עצמו לא מופיע אפילו פעם אחת!

הוא מופיע כרעיון אשר מקבל ביטויים שונים וחדשים (ואפילו מהפכניים) בכל מה שקשור לדמות,

דמות שכבר יצאה מכל החורים.

כל יוצר אחר כנראה היה פשוט מלביש אותו בבגדים חדשים,

אבל רמנדר הוא פאקינג גאון,

ולכן דמותו של אפוקליפס היא בכלל כלי עבור המוטיב המרכזי של האוגדנים שלנו:

השפעת הטבע כנגד השפעת הסביבה על אופיו של אדם - nature vs nurture.

(גם פאנטומקס, אנג'ל, דת'לוק ופסייילוק הם חלק מהמוטיב הזה). 

ואם כבר הזכרנו את גראנט מוריסון,

אז לעומת הסקוטי הנ"ל,

רמנדר עושה את כל הדברים הדברים הנפלאים שהזכרתי למעלה,

ועדיין לא מתנשא על הקורא.

כל הסיפורים זורמים, מהנים, פשוטים להבנה,

אך בשום פנים ואופן לא רדודים או סתמיים.

אנחנו מקבלים את מה שאנו מצפים לקבל מקומיקס אקשן:

שיהיה מהנה ומתגמל אך לא מעליב את הקורא.

רמנדר הוא גאון בכתיבה מסוג זה,

ולא פלא שחוברות #1-19 שומרות על ממוצע של 8.5 בביקורות של IGN.

Marvel יכולים להיות כאלה כלבות כשמדובר באומנות על סדרות רצות,
וגם הפעם הם לא התאפקו הויו חייבים להחליף אמנים בקצב מסחרר,

אבל יאמר לזכותם שכל אחד מהאמנים האלה היה מעולה וברמה גבוהה מאוד,

וכן היתה השקעה על כך שתהיה אחידות במראה הויזואלי הייחודי של הסדרה,

אשר בא לידי ביטוי בעיקר בצביעה המדהימה.

הנה רשימת האמנים אשר עבדו על הכותר עד חוברת #19:

Jerome Opeña

Esad Ribić (שעשה גם את הכריכות לאורך כל הדרך)

Rafael Albuquerque (רק לחוברת אחת)

Billy Tan (דווקא הכי חלש מכולם, אבל לפחות הוא הגיע רק לשלוש חוברות)

Mark Brooks

כמו שאתם יכולים לראות מהקישורים,

כל אחד מהם הוא מדהים בפני עצמו,

ועבור הכותר כל אחד גם התאים את עצמו לאופי הכותר ככה שחוויית הקריאה נשארת אחידה.

מי שעיצב את אופי הכותר הוא ג'רום אופנה,

ואני חושב שמגיע לו המון קרדיט על כך.

אופנה התייחס לתהליך היצירה בצורה רצינית מאוד והשקיע המון מחשבה בעיצוב העולם של הכותר.

יש כאן תחושה חדשה של קומיקס אפל.

בד"כ אמנים היו משתמשים בסגנון מלוכלך ולא גמור עם המון צללים וכתמים שחורים,

אבל אופנה מצא דרך נפלאה לשלב את המסורת הריאליסטית עמוסת הפרטים של גיבורי העל,

ביחד עם חזון אפל וקשה של הכתיבה,

ובנוסף על כך עם צבעים שנעים בין חולניים לפסיכודליים.

התוצאה מדהימה,

ואתם יכולים לראות אותה בהצצה זו לחוברת הראשונה.

קרדיט נוסף שאני חייב לתת לו הוא היחס שלו לנשים ככלל,

ולפסיילוק בפרט.

לאורך השנים רוב אמני הקומיקס התייחסו לדמותה כאל "נינג'ה סקסית" בלבד,

עם חזה ענק ובגד גוף בגזרה שאף אישה לא תעיז ללבוש בפומבי,

ובטח שלא לקרב.

אופנה לעומת זאת החליט שאין צורך בפצצת מין מהלכת כדי להעביר סיפור טוב,

ולכן עיצב את פסיילוק בצורה כזו שתהיה נאמנה יותר לדמות שלה:

יש לה גוף אתלטי ושרירי,

אין לה חזה DDD,

ואפילו התלבושת הקלאסית שלה סוף סוף נראית כמו משהו שנשים אשכרה לובשות.

הוא לא הגזים והלך רחוק כמו אצל Glory,

ופסיילוק עדיין נראית טוב,

אבל סוף סוף היא לא נראית מגוחך!

מבלי לעשות ספויילרים אני אגיד שבשלב מאוחר יחסית מופיעה דמות ותיקה עם לבוש הרבה יותר מגוחך.

במקרה הזה אומנם היה קשה לעשות תיקונים כמו שנעשו אצל פסיילוק,

אבל קיבלנו פינוק אחר מהצוות האומנותי:

נשים נראות שונה אחת מהשנייה.

לא רק בצבע השיער או במה שהן לובשות,

אלא במבנה הפנים הכולל.

מה אתם יודעים - ממש כמו במציאות :)

במקרה הנ"ל הקרדיט הולך למרק ברוקס,

אבל לאורך כל הדרך אצל כל האמנים אנחנו רואים שהם משקיעים מאמץ בלצייר כל דמות (גם גברים) בצורה ייחודית ועקבית,

וזה פשוט עובד נהדר עם הכתיבה של רמנדר.

לסיכום,
הייתי ממליץ לכם לקרא את האוגדן הראשון ולהחליט אם בא לכם להמשיך,

אבל אז אני מרמה אתכם כי הוא כל כך טוב,

ויש הרגשה שהוא נגמר מהר מידי,

ככה שאתם לא תוכלו להסתפק רק בראשון ומייד תחפשו את השני.

השני נותן הרגשה כאילו הוא סוטה מהכיוון הכללי של הסדרה,

אבל אני מצאתי אותו מאוד מהנה,

והוא בונה הרבה דברים שצריכים לבוא לידי ביטוי בשני האוגדנים האחרונים והמצויינים,

אז סבלנות :)

אקס-פורס היא סדרה שמאז ומתמיד סבלה מבינוניות,

ולפעמים היתה פשוט נוראית.

אבל תקופת ה-Uncanny של רמנדר היא בהחלט הרמה הכי גבוהה שהסדרה היתה בה אי פעם,

והיא ברמה גבוהה גם בהשוואה לסדרות אחרות,

וזאת פשוט משום שסוף סוף ישבו עליה אנשים יצירתיים ומוכשרים מאוד,

אשר השקיעו בה המון עבודה והמון מחשבה.

איזה כיף שהיה להם מספיק זמן כדי לעבוד על הסיפורים שם מבלי להתחיל להסתבך עם כל מיני אירועים גדולים של Marvel,

וכך הסדרה פשוט מנותקת מכל שאר היקום (בצורה חיובית).

האוגדן הרביעי מספק קטרזיס מסויים אשר מאפשר לכם להפסיק את הקריאה במידה ותרצו בכך,

אבל מי שימשיך הלאה יראה שלמרות שהסדרה נכנסה לאירועים הגדולים,

היא עדיין שומרת על המהות המקורית שלה ועל המוטיבים שימשיכו להדהד עד שרמנדר יסיים את הריצה שלו.

מזל שיש את ריק רמנדר,

מזל שהעורכים של Marvel לא הרסו את הסדרה, 

ואיזה כיף לקרא קומיקס עם סדרות כמו Uncanny X-Force!!!

N_M בתגובות הביא לנו את הטריילר שהכינו ב-Marvel לקראת צאת הסדרה.

אחלה טריילר,

אבל אחרי 55 שניות יש ספויילר קטן לסוף החוברת הראשונה שנמנעתי ממנו בפוסט.

לא משהו נורא,

אבל תחשבו על זה :)