Sex, Comics And Rock N' Roll

במילה אחת:

הקומיקס הזה יחזיר לכם את האמונה.

Punk Rock Jesus (מעתה PRJ) הוא קומיקס סולו של שון מרפי,

שאחראי כאן גם על האומנות המדהימה (אותה אתם יכולים לראות לאורך כל הפוסט),

וגם על הסיפור המרתק. 

שון מבחינתי הוא חידה מוזרה.

הוא מוכשר בטירוף אבל צנוע מאוד ובקושי נותן לעצמו כל פירגון,

חולה על גיבורי-על אבל הסיפורים שלו הם ריאליסטים או מקסימום מד"ב,

ולמרות שאין לו הרבה ניסיון בכתיבה הוא יודע לכתוב כמו שמעטים מאוד בתעשיה יודעים.

ככזה הוא מפתיע אותי לא מעט.

אנשים מוכשרים כמוהו בד"כ נשארים בקומיקס אלטרנטיבי או עושים כריכות בלבד,

והנה מרפי מפלס דרכו אל המיינסטרים,

ומצייר עמודי קומיקס בהנאה רבה גם כשלא ידוע אם יהיה מי שידפיס אותם.

כך היה עם PRJ עליו עבד במשך למעלה מעשור.

הוא התחיל לצייר עמודים מתוכו עוד לפני שהיה מי שיפיץ את זה,

וכאשר Vertigo לקחו אותו תחת חסותם,

הוא אפילו צייר חלק מהעמודים מחדש כדי להתאים אותם לשינויי העריכה.

איזה כיף שיש לנו יוצרים כמוהו :)

הפתעה נוספת קיבלתי מהסיפור עצמו.

חשבתי שזה יהיה קומיקס על הצדדים הטובים שבדת הנוצרית,

או עוד איזשהו מסר פלצני, מטופש ומעורפל.

אישית לא היה לי אכפת על מה הסיפור כל עוד מרפי מצייר,

וההימור שלי השתלם כשגיליתי שמדובר בסיפור עם מסר בוגר, חכם ומבריק הרבה יותר ממה שחשבתי במקור.

וגם,

יש כמה סצינות המתרחשות בירושלים :)

הביקורת נטולת ספויילרים,

והקומיקס עצמו מתאים גם למי שלא קרא קומיקס מעולם,

מאחר וזאת מיני סדרה שעומדת בפני עצמה.

תוכן עניינים:

על הסיפור בכלליות

על הכתיבה

על האומנות

סיכום

אבל לפני הכל, פסקול:

והפעם ברוח הקומיקס,

NOFX עם השיר The Death Of John Smith.

לסיפור הזה יש שני גיבורים ראשיים.

הראשון הוא תומאס,

חבר לשעבר ב-IRA (אירגון טרור אירי שנלחם נגד הכיבוש הבריטי),

הנושא על גבו מטען היסטורי כבד מאוד איתו הוא נאלץ להתמודד.

השני הוא כריס.

כריס הוא שיבוט של ישו (ה-ישו),

והוא נוצר ע"י תאגיד טלוויזיה במטרה להפוך אותו לכוכב ריאליטי בתוכנית סטייל האח הגדול.

אנחנו נעקוב אחרי חייו של כריס לאורך 14 שנים,

אשר במהלכם הוא יעבור שינויים רבים ומדהימים,

לצד סודות רבים אשר עליו יהיה לחשוף.

מאחר ושיבוט של ישו הוא חבית חומר נפץ שדתיים רבים (מכל הדתות) ישמחו לפוצץ,

תומאס הוצב כשומר ראשו האישי לאורך כל השנים הללו.

מבחינת תומאס (קתולי אדוק) זוהי שליחות אישית במטרה לכפר על הפשעים שביצע בחייו.

אילו פשעים? מה פשעים? מי פשעים? כמה פשעים?

זה חלק מהעלילה :)

חוץ מתומאס וכריס,

הסיפור שלנו מכיל דמויות נוספות וחשובות כמו סלייד,

המפיק של כל הפרוייקט הזה והנבל הראשי של הסיפור.

למרות שברור מההתחלה שהוא האיש הרע,

שון מרפי דואג להציג אותו בצורות שונות ולחשוף עליו פרטים מעניינים כדי שהוא לא יהפוך לנבל קלישאתי,

אלא לדמות קצת יותר מורכבת.

אומנם זה לא מהסיפורים בהם הנבל הראשי מקבל מורכבות והתעסקות כמו הגיבור,

אבל הוא לא יוזנח.

מי שהיתה אחראית על תהליך השיבוט היא ד"ר שרה אפסטיין,

גנטיקאית ואתאיסטית מוחלטת,

שהסכימה לקחת חלק בעניין רק כי סלייד הבטיח מימון מלא עבור המחקר שלה.

היא תמשיך ותהיה חלק מחייו של כריס,

בעיקר כי הם כולם סגורים ביחד על אי מבודד מחשש לחייהם.

לאורך הסיפור שרה תצטרך להחליט שוב ושוב מה חשוב יותר - המחקר שלה שנועד להציל את כל העולם,

או הערכים המוסריים שלה.

ואחרונה חביבה היא גוון,

בחורה צעירה ולא מבריקה במיוחד שהתנדבה להיות האמא של הגילגול החדש של ישו.

באופן עקבי היא מתוארת כאדם לא חכם במיוחד אבל עם לב גדול ונאמנות גדולה לבן שלה,

אשר צריכה להתמודד עם מכשולים וקשיים שאדם רגיל לא יכיר.

גוון היא מטאפורה לכל אותן נערות צעירות בארה"ב אשר עושות טעות ונכנסות להריון,

ובשל היעדר מוחלט של כישורים הן לא מצליחות להתמודד עם ההורות ומתחילות להתדרדר ולעשות כל טעות אפשרית בדרך.

שון מרפי הוכיח עצמו ככותב של דמויות,

כאשר העלילה היא בעצם התהליכים והשינויים העוברים על הדמויות.

מסתבר שבידיים של כותב מוכשר,

סערה נפשית שעוברת על אחת הדמויות יכולה להיות אפקטיבית כמו הוריקן.

וכך גם בסיפור שלנו,

ולכן אני ממליץ בחום להקפיד ולהשקיע את הזמן בלהכיר את הדמויות הללו,

להתחבר אליהן,

להבין אותן,

ולתת להן להוביל אתכם לאורך העלילה.

אני לא רוצה לשפוך יותר מידי על העלילה,

כי כל גילוי וכל תפנית הם חלק חשוב מההנאה.

גם אם יש דברים שכבר הבנתם (כמו לדוגמה שכריס הופך לפאנקיסט),

אני מבטיח לכם שההנאה האמיתית היא בתהליך ובסיבות שיובילו אותו לשם,

ולכן אתם מוזמנים לקפוץ לתוך הסיפור בכיף.

יש כמה דברים שמאוד אהבתי בכתיבה ואני מרגיש שלא באים לידי ביטוי בביקורות על הקומיקס הנפלא הזה.

את הקומיקס הזה שון כתב במשך למעלה מעשור.

הוא החל את התהליך כשהיה קתולי מאמין,

והעלילה סיפרה על חבר ב-IRA שמחליט לתקן את דרכיו,

תוך כדי העברת ביקורת על החברה האמריקאית - בדגש על הנצרות האמריקאית.

כשהיה בן 23 קרו לשון שני דברים חשובים:

הוא ויתר על אמונתו באלוהים,

והוא פרץ את המחסום היצירתי שהיה לו על PRJ.

PRJ הוא בהחלט הביטוי של הדעות האתאיסטיות הטריות של מרפי.

אבל באופן מפליא ומבריק,

מרפי מגלה בגרות עצומה ואינו הופך את הסיפור למניפסט.

הוא דואג לתת איזון הוגן לכאן ולכאן,

תוך כדי שהוא יוצר עולם מורכב ומסובך - ממש כמו העולם האמיתי.

לצורך השוואה קחו את "אפוקליפסה עכשיו" שהוא מניפסט אנטי מלחמתי מובהק מתחילתו ועד סופו,

כל דקה ודקה בסרט הזה היא אנטי מלחמתית מובהקת,

ואין שום ניסיון ליצור מורכבות במסר שהסרט מעביר. 

לפעמים זה לגיטימי ליצור סיפור שהוא מניפסט,

אבל מרפי הצליח במקום שבו סופרים רבים כושלים:

הוא גם מעביר את המסר האתאיסטי שלו בצורה ברורה,

וגם מצליח לגרום לסיפור להרגיש מאוד מאוזן ולא מטיף.

החלטה זו הופכת את העולם המתואר בסיפור לריאליסטי יותר,

וכך עבור קוראים רבים הוא נאמן יותר לעולם בו הם חיים.

אפשר למצוא איזון רב גם בקצב של הסיפור וגם בסוג הסצנות.

יש איזון מבריק בין הקטעים האיטיים יותר מרובי השיחות והטקסטים,

לבין הקטעים שזורמים מהר יותר עם מעט מאוד דיאלוגים.

כך הוא מאזן בין קטעי דרמה אישיים חזקים לבין קטעי אקשן מטורפים הכוללים מרדפי מכוניות, מסוקים, פיצוצים ומכות.

איך לעזאזל הוא משלב בין הכל בצורה כל כך עדינה?!

נקודה נוספת שאני חייב לציין היא עבודת המחקר שהוא עשה.

בתקופה בה שון חשב שהסיפור יתרחש כולו בתוך אירגון ה-IRA,

הוא השקיע מאמצים רבים בלימוד לעומק של האירגון הזה וההיסטוריה שלו,

אך בשלב מסויים הוא הרגיש שמדובר באירגון עם היסטוריה מורכבת מידי בשביל לבנות סביבה את הסיפור שהיה לו,

ולכן בחר בכיוון שונה.

אבל פרי עבודת המחקר לא נעלמו לגמרי מאחר וכל מה שקשור בהיסטוריה האישית של תומאס מתרחש בתוך האירגון הזה,

ומקריאה של הסיפור ניתן לראות עד כמה שון בקיא ושולט בהיסטוריה ובפרטים הקטנים.

כמו כן,

במהלך הסיפור עצמו יש המון עימותים בין מאמינים ללא-מאמינים,

והצורה בה מרפי כותב את הויכוחים הללו מעידה שהוא מכיר ויכוחים מסוג זה,

והוא למד היטב את עמדותיהם של כל הצדדים.

גאון הילד :)

נקודה נוספת ומפתיעה היא שלמרות שמדובר באוגדן של 6 חוברות (כל אחת 32 עמ', כבוד!),

הסיפור עצמו אינו מחולק ל-6 חלקים,

והקריאה היא רציפה וחלקה מההתחלה ועד הסוף ממש כמו סרט בקולנוע.

הסיבה לכך פשוטה מאחר ושון כתב את התסריט לפני שחתם על הסכם עם מו"ל,

כשהוא חשב שזה ייצא כנובלה גרפית ולא כחוברות,

והחלוקה נעשתה לאחר השלמת התסריט.

מבחינת קוראי האוגדן זה ייתרון גדול שתורם רבות לחוויית הקריאה.

נקודה שעדיין שנוייה במחלוקת בעיני היא הבחירה שלו לשלב מופעי רוק וקטעי מוזיקה.

אני לא אוהב כשעושים את זה,

מאחר ואם אתה לא באמת מכיר את המוזיקה אז אתה מרגיש מנותק מהסיפור.

למזלו של מרפי אני סולח לו על כך,

בעיקר כי קטעי המוזיקה שייכים ללהקה דמיונית שאינה קיימת,

ולכן כל מה שנדמיין יעבוד.

ונקודה אחרונה היא הדמויות.

הו, הדמויות.

איך לעזאזל הוא עושה את זה?!

לכל דמות של שון יש אופי אמיתי.

הן קיימות, אמיתיות, עגולות, ואפשר ממש לשמוע שלכל אחת יש קול שונה וייחודי.

כשבוחנים לעומק אפשר לראות שהבחירות שהדמויות עושות עקביות לאופי שלהן,

מה שמעצים את הריאליזם והאמינות הסיפורית,

כמו את ההנאה מהקריאה.

לא הפליא אותי לגלות את זה,

מאחר וכבר בקומיקס הסולו הקודם שלו Off Road שון הוכיח שהוא מאסטר בכתיבת דמויות.

הן לא קריקטורות שטוחות,

אלא דמויות עם אופי מוצק וברור הנותן להם תפקיד מוגדר מאוד בקשת הסיפורית.

בקיצור,

מה אני אגיד לכם?

גאון.

פשוט גאון.

מה לא נאמר כבר על האומנות של מרפי?
טוב,

עדיין לא שמעתי מישהו אומר שהוא גרוע :)

כמו בכתיבה שלו גם באומנות מרפי מאזן בין טכניקות וסגנונות שונים,

בין כלים מסורתיים לבין כלים ממוחשבים,

בין איורים מדוייקים של כלי נשק וכלי רכב ריאליסטים לבין קווים וכתמים שחורים שמביעים רגש.

הסגנון שלו מקורי וייחודי,

ומתגמש בהתאם לאופי הסיפור: קומדיות כמו Off Road או סיפורים אפלים כמו שעשה להלבלייזר ואמריקן וומפייר.

ב-PRJ הוא נע מכאן לכאן בהתאם לסיטואציה.

והרקעים... הו, הרקעים!!!

כמה השקעה!!!

כמה פרטים!!!

איזו עבודה מדהימה!!!

PRJ מגיע בשחור לבן וזה נהדר,

פשוט משום שהקו של מרפי כל כך מהנה ומרתק שצביעה רק מורידה מערכו.

בגלל זה כאשר הוא כן מקבל צבע זאת צביעה מאוד "שטוחה" שמשאירה את הכבוד והפוקוס לקו השחור. 

קשה לי להאמין שעדיין יש אנשים שנרתעים משחור לבן (בעיקר לאור הפופולריות של The Walking Dead),

אבל אם זה באמת גורם משפיע עבורכם,

אז... אל.

האומנות מדהימה ומהנה.

אתם לא תרגישו בהיעדר הצבע.

טוב,

אני אתן לאומנות שלו לדבר בעד עצמה :)

PRJ הוא סיפור מד"ב שלוקח סיטואציה פנטסטית ומשתמש בה כדי לשאול שאלות על החברה שלנו ועל אמונה.
הוא מקיף דמויות ונושאים רבים אך עדיין נשאר קליל וזורם,

מציג רמה גבוהה של קונספט ורעיונות אך עדיין מאוד פשוט להבנה ומדבר בגובה העיניים,

והנאמנות של היוצר היא לסיפור עצמו ולא ללחצים מסחריים או פופולריות של דמויות.

זה קומיקס כמו שקומיקס בימינו ראוי להיות,

ואין לי ספק שכל היוצרים צריכים ללמוד ממנו דבר או שניים.

הבטחתי לכם שהקומיקס הזה יחזיר לכם את האמונה,

אבל לא אמרתי אמונה במה ;)

מבחינתי,

זה סיפור שמחזיר את האמונה במדיום שלנו,

בכך שיש יוצרים מוכשרים שיודעים ליצור סיפורים טובים באמת.

המחשבה ששון מרפי יוצר כאלו סיפורים נהדרים למרות שהוא נחשב כחדש בתעשיה,

גורמת לי לתהות לאילו גבהים נוספים הוא עוד ייקח אותנו בהמשך.

כל מי שמחפש סיפור שאינו חלק מז'אנר גיבורי העל,

אבל לא מתנשא ופלצני כמו רוב החומר האלטרנטיבי,

הקומיקס הזה הוא חובה עבורכם.

לאלו מכם ששונאים כל ספויילר אפשרי ועדיין לא ראו את הסרט,
הנה כמה מילים עבורכם:

מה לעזאזל אתם עושים כאן?

מה, אתם באמת צחכים לשמוע מה דעתי לפני שתחליטו אם לראות את הסרט או לא?

שנינו יודעים שאתם הולכים לראות בכל מקרה,

אז לכו.

ולא לדאוג,

יהיה בסדר.

אתם תהנו.

זה מצחיק, זה זורם, יש מלא אקשן ויהיה סבבה.

לכו.

עד כאן החלק הסטרילי.

מכאן יהיו שני חלקים:

ביקורת ללא ספויילרים,

ולאחר מכן ניתוח עם ספויילרים לאלו שכבר ראו.

לא לדאוג,

יהיה אזהרות במקומות המתאימים.

בשלוש מילים:

זה לא יותר טוב מהאוונג'רס,

זה לא הסרט הכי טוב של מרוול,

ואולי זה גם לא הסרט הכי טוב בטרילוגיית האיירון מן :/

כן.

תתמודדו, ביצ'ס!

תוכן:

על הסרט בכלליות - ללא ספויילרים

אז על מה הסרט בכלל??? - מגה ספויילרים

הדמויות - אולטרה ספויילרים

כמה נקודות ללא הרחבה מיוחדת - ספויילרים נטו

סיכום - תתפלאו, נטול ספויילרים

אבל לפני הכל, פסקול:

והפעם... הפתעה :)

אבל אל תלחצו אם אתם רגישים לספויילרים קלים ;)

בד"כ כשאני מתחיל לכתוב על קומיקס או על סרט אני מתחיל עם איזשהו תקציר,
או לפחות עם הסבר על מה הסרט.

הבעיה היא... שאני לא יודע על מה היה הסרט הזה.

אם הייתי צריך לנחש,

הייתי אומר שזה סרט על רוברט דאוני ג'וניור.

בכלליות כלליות (כי אנחנו בחלק ללא ספויילרים),

זה סרט על איך טוני מתמודד עם "מה שקרה בניו-יורק" (יענו, אירועי האוונג'רס),

ואיך זה משפיע עליו ומה הלאה.

יש מוטיב שחוזר בשלושת הסרטים וזה טוני שממציא את עצמו מחדש לאחר משבר,

או אם תרצו משדרג את עצמו.

בסרט הראשון הוא הופך מאדם רגיל לאיירון מן,

ובשני הוא ממציא יסוד חדש ובכך הופך את טכנולוגיית האיירון מן למושלמת.

בסרט השלישי שלנו יש משבר חדש:

אירועי ניו-יורק השאירו בטוני טראומה קשה,

ולכן יש צורך בשידרוג נוסף כדי להתגבר על בעיה זו.

וואלה,

תהרגו אותי,

אבל אני עדיין לא בטוח מה היה השידרוג בסרט הזה.

בסרטים הקודמים השדרוג הגיע כשיא בסיפור - גם אם לא לקראת הסוף (היכן שרגעי שיא אמורים להיות).

בסרט הראשון זה היה כשהוא יצא לפעולה ראשונה עם החליפה האדומה-צהובה,

ובסרט השני זה היה כשהוא בנה מאיץ חלקיקים בבית והצליח ליצור יסוד חדש.

בסרט השלישי כל השדרוגים הופיעו בשלושים דקות הראשונות של הסרט - לפני האירוע המכונן (וגם לגביו אני לא בטוח מה הוא היה!!!).

מיותר לציין שהם עברו ללא תחושת שיא בכלל.

באופן כללי,

תחושת היעדר השיא נמשכת לאורך כל הסרט,
וההרגשה היא של סרט מונוטוני מאוד ללא ההתרגשות או הבנייה לקראת שיא של הסרטים הקודמים.

אני מתבייש להגיד,

אבל אפילו לא שמתי לב שהסרט הגיע לרגע השיא עד שכבר היה מאוחר מידי ואמרתי לעצמי "הא, זה היה שם?".

אתם תבינו על מה אני מדבר כאשר הסרט יתחיל ואתם תגידו "איפה המוזיקה? איפה ההתרגשות והבלאגן כמו בסרטים הראשונים?".

אז אין,

כי בחצי שעה הראשונה הכל נורא רגוע ושקט,

ולמרות שהסצינה הראשונה מתרחשת במסיבה,

זה מסוג המסיבות האלה שמשמיעים בהן מוזיקת מועדונים אבל ממש בשקט כדי שאנשים יוכלו לדבר בנחת (WTF...?).

מה שמחזיק את הסרט הזה על הרגליים הם כמה דברים:

יש סיפור לסרט הזה והוא מספיק מעניין.

קאסט השחקנים מעולה ברמה מדהימה וכולם (ממש כולם) עושים עבודה מדהימה וכיף לראות אותם.

דמויות המשנה הם לא רק קישוט חסר תועלת לעומת טוני,

וכל דמות מפגינה כישורים ויכולות גבוהות בהתמודדות עם סיטואציות שונות. 

הסרט מצחיק ושנון אז כיף.

ויש אקשן שעשוי בצורה טובה.

כל זה מספיק בשביל שיבואו החוכמולוגים בתגובות ויגידו לי שאני יותר מידי ביקורתי ושהם נהנו מהסרט.

אני יודע שנהנתם,

אמרתי לכם את זה בתחילת הפוסט,

אבל אני כאן בשביל להסביר מהי תחושת החמיצות הזו שאנשים נשארו איתה בסוף הסרט.

האשמה מבחינתי היא על הבמאי ורק בו,

אבל נפרט על כך בהמשך.

עד כאן החלק נטול הספויילרים.

אין לי ספק שאתם תלכו לראות את הסרט לא משנה מה אני אגיד,

ואני גם לא אנסה לשכנע אתכם אחרת.

הייתי הולך לראות אותו שוב בעצמי.

הבעיה היא שציפינו ליותר,

והאמת שגם הגיע לנו יותר,

בעיקר כי זאת כנראה הפעם האחרונה שנלך לקולנוע לראות סרט של איירון מן...