אם הייתי צריך להמליץ רק על קומיקס אחד של גראנט מוריסון ,
הייתי ממליץ על The Filth .
וכל זאת מבלי להיות קומיקס מעפן כמו רוב הדברים שלו.
הוא אפילו ממש מהנה :)
אי אפשר שלא לתהות למה לעזאזל נזכרתי בזה עכשיו אחרי שעבר עשור מאז יציאת הקומיקס לחנויות.
אז מסתבר שעכשיו זה דווקא אחלה של זמן לבדוק את הקומיקס הזה,
גם כי אם לא עשיתם את זה עד עכשיו אז בושו לכם,
וגם כי תום שפירא מוציא בימים אלו ספר בשם curing the postmodern blues ,
אשר כל כולו עוסק רק בניתוח של היצירה הזו.
אז אם אני יכול סוף סוף לכתוב על קומיקס שאהבתי ועל הדרך גם לפרגן לקולגה - למה לא?
עוד על הספר של תום בהמשך,
בינתיים קחו בחשבון ש-The Filth היא מיני סדרה עצמאית המאוגדת באוגדן אחד,
ככה שאין שום ידע מוקדם לקבל על הסיפור וגם אין המשכים,
ולכן זה מעולה לקוראים חדשים וכספר מתנה.
הביקורת כאן בפוסט נטולת ספויילרים למעט פיסקה אחת,
וגם שם אני אדאג להזהיר מראש עבור אלו מכם הסובלים מרגישות ייתר.
תוכן עניינים:
קצת על גראנט מוריסון מנקודת המבט שלי
על הקומיקס בכלליות
על הקומיקס בפירוט (פה זה החלק עם הספויילרים)
על האומנות
על curing the postmodern blues
סיכום
אבל לפני הכל, פסקול:
והפעם רמיקס דאבסטפ בשם Deadpool של אחד בשם Ommi .
וכן, יש קשר :)
אפשר לאפיין רבים מסיפוריו האחרונים של מוריסון (וגם כמה ישנים יותר) בצורה די דומה.
מלביש עליו עלילה ראשית מאוד פשוטה ובנאלית,
ואת כל זה הוא מכסה עם המון המון רעיונות וקונספטים סיפוריים ואומנותיים מורכבים שרק סטודנטים לספרות מכירים.
התוצאה היא שלאחר הקריאה הקורא מרגיש כמו אידיוט.
מצד אחד הוא מרגיש שהוא הבין את העלילה והיא לא היתה כזאת מי יודע מה,
ומצד שני הרעיון הכללי היה ממש מגניב ונראה שיש עוד המון הקשרים ורמזים שהוא לא הבין,
אז כנראה שהסיפור ממש טוב וממש עמוק רק שהוא לא מספיק חכם כדי להבין אותו.
אז זהו, שלא.
בסופו של דבר כשמדובר בקומיקס של מוריסון,
זה כמעט תמיד סיפור בנאלי המבוסס על רעיון ממש טוב,
והמון דברים שלא באמת רלוונטים לעלילה אבל נמצאים שם בשביל הפוזה כאילו מדובר בקומיקס מאוד מורכב ועמוק.
המון קוראים נופלים בפח הזה ומתביישים להגיד דברים רעים על הקומיקסים שלו,
בעיקר מחשש שסטודנטים לספרות יכעסו עליהם ש"לא הבנת בכלל על מה הקומיקס!".
נכון,
כנראה שבאמת לא הבנתי את כל הרמיזות וההקשרים התרבותיים שהוא הכניס שם,
אבל אתם יודעים מה?
אני לא הולך לעשות תואר בספרות בשביל להנות מקומיקס מזדיין.
מה שכן,
אני יודע טוב מאוד מתי סיפור הוא טוב ומתי הוא רע,
ואני לא צריך להבין כל רמיזה וכל הקשר בשביל לעשות את ההבחנה.
לא פעם ראשונה שאני אומר משהו בסגנון הזה על מוריסון.
אני חושב ש-Batman: R.I.P הוא דוגמה נהדרת למה שתיארתי עד עכשיו,
ואתם יכולים להכניס לרשימה גם את Final Crisis .
חברים,
תרדו מהעץ.
מוריסון הוא לא גאון.
לדעתי הוא יותר כמו סטודנט לספרות שחייב להכניס כמה שיותר קונספטים ספרותיים ואומנותיים לכל סיפור שהוא כותב,
אבל בדרך שוכח דבר חשוב לא פחות - עלילה.
אז בטח תשאלו את עצמכם למה לעזאזל שתרצו לקרא עכשיו את The Filth.
ובכן,
גם The Filth יושב על התבנית הזאת של מוריסון,
רק שהפעם העלילה די סבבה ויש רמה של מסתורין שמשאירה את הקורא מחובר בהנאה ומתח.
כמו כן,
חווית הקריאה עצמה שונה מאוד מכל קומיקס אחר שתקראו וגם זה פלוס מאוד גדול,
הרעיון הבסיסי של הקומיקס הוא באמת משהו מדהים (עליו אכתוב בהמשך),
וג'יזס פאקינג קרייסט זה ללא ספק אחד הדברים ההזויים והחולניים ביותר שתקראו ב-37 השנים הקרובות.
בקיצור,
אם אתם רוצים לקרא קומיקס של גראנט מוריסון בסגנון ההזוי והמורכב שלו שאנשים כל כך אוהבים כדי לראות על מה כל העניין,
לכו על The Filth.
זה שונה ממה שאתם רגילים אליו,
וסביר להניח שתגיעו לסוף בלי שום הבנה על מה שעברתם כרגע.
אבל מה רע בקצת גיוון, הא? :)
חוץ מזה,
בהמשך (בחלק עם הספויילרים) אני מתכנן לכתוב לכם מה לדעתי הקטע של הקומיקס הזה,
ככה שמי שכבר קרא יוכל לנסות ולנתח את החוויה שעברה עליו.
לכל אלו מכם שרגישים,
הנה הקדמה קצרה על הקומיקס ומה שהולך בו ללא שום ספויילר:
גרג פילי הוא אדם מבוגר ובודד שחי חיים די עלובים.
הוא פחות או יותר מה שכל גבר מפחד שיקרה לו.
יום אחד נכנסת לדירתו אישה יפייפיה,
עושה איתו סקס פרוע ומדהים,
ומודיעה לו שהוא הבנ'אדם הכי מגניב ביקום,
הסוכן החשאי הכי חשאי והכי תותח שהיה אי פעם,
אגדה מהלכת בשם נד סלייד ,
ושהגיע הזמן שהוא יפסיק להעמיד פנים שהוא לוזר כי המציאות זקוקה לו!
מכאן מתחיל מסע מטורף עבור כל המעורבים - גם עבור גרג\נד וגם עבורכם.
גרג יעבור תהליך של גילוי עצמי בעודו נשאב לתוך האירגון החשאי "היד" אשר שומר על הסטטוס קוו של המציאות,
כאשר במקביל עליו להביס כמה אוייבים מופרעים במיוחד המאיימים להפר את האיזון הזה.
ואלילו אתם תיחשפו לקומיקס אפל, חולני, מטריד, ובוטה ברמות ביזאר שעוד לא נתקלתם בהן,
ואפילו לא בטוח שיהיה מישהו בסוף כדי להרגיע אתכם ולקשור את הקצוות.
אבל זה גם חלק מהעניין.
וזה מצחיק.
אתם תרגישו מובכים מכך שאתם צוחקים מהדברים שהולכים שם :)
רק דגש לגבי בוטות התכנים:
זה בוטה.
יש אלימות קשה ויש סקס ויזואלי,
והם גם לא באים בהקשרים נוחים אלא מאוד מטרידים.
מה??
קומיקס זה לא רק לילדים.
The Filth הוא קומיקס למבוגרים.
אני מצדיק את רמת התכנים בכך שיש להם חשיבות מבחינה סיפורית והם לא נמצאים שם סתם כי זה מגניב.
יש בזה טעם.
אם תלחצו כאן אתם תוקפצו אל החלק של הפוסט המדבר על האומנות ומסכם את הביקורת ,
והכל ללא ספויילרים ככה שחוויית הקריאה שלכם תישאר מלאת הפתעות.
אלו מכם שעדיין לא משוכנעים לגבי הקומיקס יכולים להמשיך ולקרא כרגיל.
אני לא הולך להרוס לכם את הסוף או משהו כזה,
אבל אני כן הולך לנתח את החווית הקריאה,
ובכל מה שקשור לקומיקס הזה החוויה היא העיקר וזה עלול להפריע לכמה אנשים.
אז תעשו שיקול :)
אוקיי,
אני ממשיך.
כדי להסביר לכם מה קראתם (או מה אתם הולכים לקרא),
רק שאין לי לינק להביא כי לא מצאתי אותה בשום מקום.
אז אם מישהו מזהה את הרעיונות שאדבר עליהם ויש לו לינק כדי שאוכל לתת קרדיט אני אשמח.
בעבר הלא רחוק היו ניסיונות להזריק אבק לאנשים אשר סובלים מרגישות לאבק,
ממש כמו שעושים היום עם שפעת (פחות או יותר).
זה לא עבד,
אבל זה נתן לגראנט מוריסון רעיון:
מה יקרה אם המטופל שלנו (שזה אתה הקורא) ייחשף לאלימות וזוועות איומות באופן הדרגתי?
האם הוא יפתח "חסינות" לתכנים אלו?
האם תכנים קשים יפסיקו להיות מטרידים עבורו?
לצורך העניין,
בעבר סרטי אימה לא היו צריכים להתאמץ במיוחד כשהם הורגים מישהו בשביל שהקהל יזדעזע.
מספיק סכין בבטן ומבט מופתע על פני הקורבנות בשביל שנרגיש בעצמנו את הכאב ונסיט את המבט לשניה.
אבל ככל שאנשים צפו ביותר סרטים כאלו כך הם פחות התרגשו מהאלימות,
והחל מירוץ בין הסרטים השונים מי "ירצח" קורבנות בצורה הכי מזעזעת וגרפית,
וכיום גם סרט האימה הכי רגוע לא יכול בלי מעיים וראשים ערופים.
כנ"ל לגבי משחקי מחשב אלימים,
וכנ"ל לגבי מהדורת החדשות.
אנחנו מתרגלים והופכים לאדישים,
סף הגירוי שלנו עולה.
הרעיון הזה מקבל תמיכה בקומיקס בכך שהאירגון החשאי "היד" (אשר שומר על הסטטוס קוו) בנוי ומתנהג בצורה שמזכירה את המערכת החיסונית בגוף שלנו,
וזאת לצד המון מוטיבים של חיסוניות, מחלות ומזרקים שמופיעים שוב ושוב בדרכים שונות.
התחסנות פיזית ונפשית כתוצאה מחשיפה ישירה לאותו חומר אשר גורם למחלה הוא גם מוטיב מרכזי והוא גם חלק מהביקורת של מוריסון על החברה שבה אנו חיים כיום,
חברה שראתה כל כך הרבה זוועות שזה כבר לא מזיז לה.
לגראנט מוריסון היתה תקופה בחיים שבה הוא היה מדען מטורף של קומיקס.
הוא רצה לבחון את גבולות המדיום ולעשות בו דברים חדשים שאף אחד לא עשה בו קודם.
הקומיקס WE3 הוא הוכחה נהדרת לטענה שלי,
וזאת משום שלא היה בו כל כך סיפור אבל הסטוריטלינג שבו מבריק בצורה יוצאת דופן,
והציג בפנינו כמה טכניקות חדשות שלא נעשה בהן שימוש קודם לכן באף קומיקס אחר!
גם The Filth הוא ניסוי,
והוא ניסוי בשבירה של הקיר הרביעי,
של ההפרדה הזו בין המציאות לדמיון,
בין הקורא לבין הסיפור.
מוריסון עושה זאת בדרכים רבות ושונות במהלך העלילה,
כל פעם בגישה אחרת ובזווית שונה,
אבל אם נתחבר למה שאמרתי בתחילת הקטע,
אז השבירה שהכי רלוונטית עבורנו היא תהליך ההתחסנות שאנו עוברים.
החיבור ביניכם לבין הסיפור הוא הרבה יותר עמוק ממה שנדמה לכם.
לקריאה יש השפעה פיזית על המוח שלכם ועל המערכת החיסונית הנפשית שלכם,
ואחרי שתסיימו לקרא אותו אתם תשתנו לנצח.
גם זו שבירה של הקיר הרביעי,
אבל ברמה שונה לחלוטין ממה שאנחנו רגילים אצל דדפול, לדוגמה.
אם כבר קראתם את הקומיקס בוודאי תיזכרו עכשיו בהמון דוגמאות של שבירת הקיר הרביעי,
גם ברמה ברורה יותר ובוטה יותר,
וגם ברמה יותר עדינה כמו הדרך שבה הדמויות כמעט תמיד מצויירות כשחלק מהן מחוץ לפריים.
אולי גם הצלחתי לחבר לכם כמה נקודות ביחד כדי להבהיר את התמונה הכוללת.
אלו מכם שנמצאים לקראת הקריאה - שימו לב לכך,
ותתענגו על כך :)
מבחינת עלילה או היגיון בסיפור אז אני מצטער לאכזב אתכם אבל לא נדמה לי שיש בכלל.
The Filth הוא אוסף של טכניקות בשבירת הקיר הרביעי,
אשר יושב על עלילה די בסיסית של סוכן חשאי שלא בטוח מי יותר גרוע הארגון בו הוא עובד או האנשים נגדם הוא נלחם,
והכל מצופה בהמון ביזאר חולני ומופרע.
אני בטוח שיש שם גם לא מעט קונספטים ספרותיים ורמיזות עבור סטודנטים לספרות,
אבל זה רק בונוס ולא המהות העיקרית של הסיפור.
המהות העיקרית היא לקרא את הדברים החולניים שם ולראות מתי וכמה פעמים תגידו "או מיי גוד" ותסיטו את המבט הצידה,
ומתי תפסיקו להתרגש מזה 0_0
מכאן כבר אין ספויילרים :)
על האומנות אחראי האמן הותיק כריס ווסטון ,
ואתם רואים דוגמאות ממנה כאן לאורך הפוסט.
כריס עובד בסגנון ריאליסטי ומשתמש בתצלומים של מודלים לצורך האיורים שלו.
הוא גם יודע להשקיע את הזמן בהוספה של המון פרטים אשר מוסיפים לרמת המציאות.
מבחינת הסיפור שלנו כריס הוא בחירה מעולה.
בניגוד לצילום,
איור מאפשר לנו להתעסק בנושאים קשים יותר מבלי להרתיע את הקורא,
פשוט משום שזה הרי רק ציור.
אבל עבור The Filth יש צורך ברמה גבוהה של חיבור בין הקורא לבין הסיפור,
ולכן יש צורך בסגנון כמה שיותר ריאליסטי.
נכון,
ריאליסטי זה גם אלכס רוס,
אבל רוס כזה דרמתי כל הזמן,
ורוב הציירים הריאליסטים משתמשים בעפרונות רכים ללא אינק וזה יוצר רכות מבחינה ויזואלית,
ואילו אנחנו מחפשים נוקשות, בוטות וליכלוך,
ולכן השילוב של כריס בין ריאליזם לבין אינק הוא מושלם עבורנו.
קשה לי לדמיין כל אמן אחר על הסיפור הזה.
גראנט מוריסון ישב על המחשב והתחיל לתאר עולם בדיוני עם כל מה שעלה לו לראש,
כאשר הוא מוציא הכל החוצה ללא מסננת - לא משנה כמה זה מטורף, ביזארי, או קשה לציור.
כאן אנחנו מגלים שאמני קומיקס מתחלקים לשניים:
אלו שנחרדים מהקושי ומנסים לחפף כמה שיותר,
ואלו שמתלהבים לנוכח האתגר והאפשרויות.
ווסטון ללא ספק שייך לסוג השני מאחר וניכר שהוא לא החסיר דבר מהטירוף שעלה במוחו של מוריסון.
אבל מה שווסטון מביא באופן אישי זה דווקא הראש הטכני שלו (לדעתי יש לו תואר של מהנדס מכונות אאל"ט),
ואז כל דבר שהוא מצייר מבטא חשיבה טכנית מאוד מדוייקת,
וביחד עם ההזיות של מוריסון אנחנו מקבלים תוצאה מדהימה:
עולם דמיוני והזוי שנראה כאילו הוא אכן קיים ועובד.
כריס עושה עבודה מרשימה באפיון של דמויות שזה מדהים.
כבר יצא לי לראות סרטים בהם לא הצלחתי להבדיל בין שחקן אחד לשחקן אחר מרוב שהם היו דומים אחד לשני,
אבל כאן לכל דמות יש מראה ייחודי ושונה ואפשר לזהות אותן בקלות.
גם הבעות הפנים ושפת הגוף של הדמויות שלו הן ברמה אחרת לגמרי ומעבירות את הסיפור בצורה מושלמת.
גם אם ההצצות כאן לא מרשימות אתכם,
אתם חייבים לעצמכם לעלעל באוגדן הזה בפעם הבאה שאתם בחנות קומיקס.
תום שפירא כתב לאחרונה על ספרו בפוסט הזה אצל עלילון ,בפרק הזה של עלילוניישן .
בקצרה,
תום הוא סטודנט לספרות אנגלית שהחל לכתוב על The Filth כחלק מהלימודים שלו,
אבל כאשר יצר קשר עם הוצאת Sequart נפתחה בפניו אפשרות להפוך את העבודה האקדמית לספר של ממש.
הוצאת Sequart היא הוצאה שלא למטרות רווח,
אלא למטרות של קידום תרבות הקומיקס ע"י הוצאה לאור של כמה שיותר ספרים החוקרים את המדיום בצורה אקדמית,
ובכך הופכים אותו ממדיום של תרבות פופ למדיום ספרותי לגיטימי.
אני מאוד מקווה שתום כן יקבל קצת רווח,
מאחר והוא עבד על הספר כשלוש שנים.
הספר עצמו מכיל ראיונות עם גראנט מוריסון, כריס ווסטון וגרי ארסקיין (האינקר) אשר לא הופיעו בשום מקום אחר,
אומנות מקורית ולא מצונזרת שנחשפת לראשונה,
וכמובן החלק שתום שפירא כתב,
עליו הוא מעיד כי:
"הספר מנתח את הקומיקס The Filth (וכמה יצירות אחרות של מוריסון, אבל בעיקר את The Filth) מכמה זויות תיאורתיות – ההשפעות הספרותיות של מוריסון, מטאפורת העולם-כגוף, פרנויה תרבותית, תיאוריות הממטיקה – ומנסה להציג דרך כל התיאוריות הללו את תפיסת העולם של מוריסון. הוא לא כולל הרבה ניתוחים ישירים של העלילה (אני מניח שאם את קונה ספר כזה אתה כבר קראת את The Filth) אלא מתמקד בניסיון להסביר את היצירה הקשה הזו."
מן הסתם זהו ספר למי שכבר קרא את הקומיקס,
אבל אני חושב שמי שנהנה מהקומיקס ואהב אותו ישמח להרחיב את החוויה בספר הזה,
בעיקר מאחר ותום ערך מחקר רציני מאוד כדי לפרש עבורונו את כל הרעיונות הספרותיים והתרבותיים שמוריסון כל כך אוהב לדחוס בסיפורים שלו (גם אם הקורא הממוצע לא מבין אותם...).
באופן אישי אני מאוד חשדן כלפי ביקורות על קומיקס של מוריסון שנכתבו ע"י המעריצים שלו (ובעיקר אלו שחושבים ש-Batman: R.I.P הוא קומיקס טוב),
אבל אני בהחלט מתכנן להשיג לעצמי עותק של זה ולהניח אותו ליד הקומיקס,
בתקווה שיהיה לי את הזמן לקרא את הקומיקס בשנית ואז גם את הניתוח של תום.
הספר זמין איפה שספרים זמינים,
כולל באופן דיגיטלי,
ותום הבטיח שיהיו עותקים פיזיים גם בירקניה,
ולכן אם אהבתם את הקומיקס,
אז אין לכם תירוץ למה לא לקנות את curing the postmodern blues :)
The Filth הוא שונה ממה שאתם מכירים.
נהנים ממנו אחרת.
הרבה אנשים קוראים אותו מרגישים מבולבלים בסופו כי הם מצפים שהמסע הזה יגיע ליעד מסויים,
לאיזה קרב גדול בין הטובים לרעים עם מנצח ברור.
אבל כאן המסע הוא העיקר,
חווית הקריאה,
התהליך שעובר הקורא וההשפעה של הסיפור עליו,
ככה שזה לא משנה באמת איך הסיפור נגמר ואילו שאלות קיבלו תשובה.
זה בסדר להיות מבולבל :)
בד"כ אם יגידו לכם על קומיקס את מה שאמרתי כרגע אתם תגידו "לא תודה" ותקחו משהו מגניב יותר.
ובצדק.
אבל The Filth הצליח לשבור פה משהו מחסום מסויים,
והוא מצליח להיות אולטרא-מגניב,
אולטרא-ביזארי,
ואוטרא-מהנה,
ולכן אתם בהחלט חייבים לעצמכם לנסות אותו.
כמו כן,
הספר הזה מצויין כמתנה עבור סטודנטים או מורים לספרות אם בא לכם להראות להם שקומיקס יכול לעסוק גם בנושאים אקדמיים יותר :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הוא לוקח רעיון בסיסי מבריק,
