לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  n00ba

בת: 30




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2018    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

7/2018

זירת הגירושין


 על רצפת הדירה המרוקנת עומד ארגז עם מוצרי אלקטרוניקה שלא נפרק עוד מהמעבר הקודם. הוא קרוע, קרביו שפוכים, כבלים משתלשלים ממנו. הוא מכוסה שכבה דקה של נסורת כך גם הרצפה וחלקי קרשים: זכר לנסיון שלו לברוח מהמציאות באמצעות תחביב תובעני.

בחדר אחר מסודרות בשורה שקיות זבל אטומות וקשורות עם בגדים. על השקיות כיתובים בטוש: ״0-3״, ״3-6״, "פוטרים", ״קיץ 12-24״. אני לא רוצה להסתכל בתוכנן, אבל כשאני מרימה אחת מהן מבצבץ מתוך קרע קטן מכנס פוטר בצבע טורקיז ושובל ריח של מרכך כביסה מזכיר לי נשכחות. אני זוכרת בדיוק באיזה מבצע קניתי אותו ואיזו קטנה ומגושמת היתה האינפנטה כשהיא לבשה אותו
די. עת לשחרר.

 

"אחותי חד הורית ועומדת ללדת אוטוטו. אין כלום. כלום. סידרתי לה רק כמה בגדים." היא מספרת לי בזמן שאנחנו מעמיסות על הרכב החבוט שלה צעצועים, בגדים, עגלה, לול. אני מדמיינת את אחותה ההריונית בדירה ריקה עם כמה אוברולים לתינוקות, נס קפה וקירות מתקלפים.

"היא גם התגרשה עכשיו. בעלה, כמו כל הגברים, בגד בה" רציתי להגיד שלא כל הגברים. ויש גם נשים. ופוליאמוריה וכל הג'אז הזה, אבל חלאס עם הדיבור הפריווילגי. הנהנתי "וכלום לא חסר לה! יפייפיה ממש!". דמיינתי יפייפיה נוגה יושבת לבד בדירה עם כרסה בין שיניה.

 

אפליקציות הן הסחה מתוקה. אתמול רציתי לפתוח פרופיל קיופיד. לראות על מה כולם מדברים. נתקעתי בשאלה "ספרי קצת על עצמך" ובפירוט המשנה הוסבר לי "מה חברייך היו אומרים עליך?". החברים שלי מפרגנים, אבל לא אכתוב את מה שהם אומרים עלי מהפחד שמישהו שמכיר אותי יראה את זה ויצחק, או שמישהו באמת יאמין לזה ויתאכזב. אז חזרתי לטינדר. עידכנתי תמונות וכתבתי שאני גרושה +1 ופוליאמורית. שידעו שיש סקס רק בימים שאני ללא, ושיהיו עוד מלבדם.
"
גם תור לכרטיסים יכול להיות".

אבל גם הם מעוררים בי כל מיני מיחושים וכיסופים וערגונות. ומי שלא מעורר מעורר אשמה ושנאה עצמית. ועדיין זה כיף. בשבת בבוקר הכנתי לילד ארוחת בוקר מושקעת, והוא יצא מהמקלחת עם מגבת למותניו ושיערו הארוך פזור, כולו נראה כמו איזה טרזן. מאוד התלהב מהאירוח. אחר כך השאיר בווצאפ שובל של נהמות מילניאלס על היותו מבסוט. זה הספיק לי בדיוק לשעתיים טרם התחלתי לאכול סרט לגביו.


יש לי בית נעים ומסודר. סוף כל סוף המדפים והארונות יכולים נשום לרווחה כי הם לא עמוסים בחפצים שאין בהם שימוש. שלחתי לדרכם את הזכרונות עם הריח של מרכך הכביסה. מסרתי חפצים שאגרנו במחשבה על עוד ילד. ידידי בוב שאל אותי האין אני רוצה בכל זאת לשמור חפצים לילד הבא. עניתי לו שאני מעדיפה להקשות על עצמי. לחתוך את החלק הזה ממני. לא רוצה עוד ילדים. לא רוצה עוד חתונה. הכל שקר והבל וסבל.

 

צהרי שבת עצלים: וילון בהיר חושף בעדינות את עדן החלון שעליו מונחים עציצים וצמח מטפס כרוך על המעקה השחור המפורזל. רוח מרעידה בעדינות את עלוות העץ שממול, גווני ירוק מרצדים וצוחקים, פעמון הרוח עונה להם במנגינה צלולה. מעל העצים וגגות הרעפים שט לו באיטיות ענן לבן וצמרירי - שט ומתחבא מאחורי זרג ענק העולה השמיימה - הרי הוא מגדל משה אביב, המאיר בלילה בתאורה חייזרית-פסיכודלית.

האינפנטה מפשפשת לי במגירות חדר השינה ומוציאה משם גומיה - "תעשי לי קוקו!". התלתלים שלה כבר התארכו מספיק בשביל קוקו קטנטן. אני מהדקת את הפלומה התינוקית שלה לראשה, ופתאום הפעוטה גדלה מול עיניי. בהיתי בה בסקרנות: היא כל-כך יפה. תלתל ג'ינג'י סורר מעטר את מצחה הגבוה, עיניים חומות-שחורות גדולות שהיא ירשה ממני, גבות זהובות ישרות כמו שתי אלומות שיבולים: "...זוֹ עִם זֶר הַזָּהָב / סְבִיב הָאִישוֹן הָאָפֵל..."

נחת" היא המילה שעולה בתודעתי בסיטואציה הזו. איזון עדין שיש לשמור עליו, מן מרווח חמקמק בין כל מיני דאגות, צרות וכיעור. אני מסתכלת סביב ורואה את הדירה שבאחריותי הבלעדית לשלם עליה, ואת שתי ידי המקלידות ואת מוחי הנזרק מקצה לקצה כמו עש בתוך מנורת שולחן לוהטת - צונח באפיסת כוחות על ספר הלימוד.

 

קשה לי להתרכז בעבודה. לעיתים היא משמשת לי מפלט, אבל פעמים רבות מדי אני לא מצליחה לגרום לגלגלי המוח לנוע לכיוון הנכון. מעודדים אצלנו לקיחת ownership ופיתוח אישי. אני מזדהה עם היעדים, אבל מתקשה בינתיים להשאיר את הראש מעל למים. באחד הימים היתה לי שיחה חודשים עם הבוס, והוא נתן איזו ביקורת בונה. הנהנתי והסכמתי בלי להוסיף דבר. בפנים רציתי לצעוק שפישלתי כי יש לי יותר מדי על הראש, אבל לא העזתי להגיד דבר. יצאנו מהפגישה, הלכתי לשירותים ושם ניסחתי פוסט אנונימי לקבוצת פייסבוק של נשים בהייטק. ברגע שסיימתי לנסח את הפוסט הבנתי מה הדבר הנכון לעשות: חזרתי למשרד וביקשתי מהבוס שלי שתי דקות שיחה. כשעמדתי מולו נחשול של דמעות עמד לפרוץ את סכר עיניי. הוא שאל אם אני צריכה נייר, ואני התנצלתי. התחלתי לדבר בקול רועד על כך שחשוב לי להבהיר שדברים שהוא אומר לי כן עוברים, ואני מזדהה עם המטרות, אבל אני עדיין מתמודדת עם דברים בחיי האישיים לכן יתכן שזה יקח יותר זמן. הוא עמד המום, לא ידע איך להתמודד עם זה, וחיזק אותי שברור לו שדברים עוברים. יצאנו משם, משתדלים לשמור ככל הניתן על פאסון. הוא שאל אותי משהו על סביבת העבודה עניתי לו בקול הכי ״עסקים כרגיל״ שלי, וכשהמחנק גבר עלי קמתי והלכתי בצעדים מהירים לעבר השירותים, חולפת מהר ככל הניתן על פני הדמויות המטושטשות במטבחון.

 

בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כׇּֽל־מַעְיְנֹת֙תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וַאֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם נִפְתָּֽחוּ

 

 

 


נכתב על ידי n00ba , 23/7/2018 14:17  
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-25/10/2018 16:09




הבלוג משוייך לקטגוריות: עבודה , 30 פלוס , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לn00ba אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על n00ba ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ