לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  n00ba

בת: 28




הבלוגים הקבועים שלי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

4/2017

13 סיבות לא לשים מדיח


אני שונאת את איך שהזמן הוא משחק סכום אפס. הבטחתי לעצמי שעכשיו כל ערב אני עושה זומבה בסלון כי אני מרגישה שמנה, ושאקפיד על כל עבודות הבית כדי שבבוקר יהיה לי הכל מוכן להתחיל את היום - אבל אז התמכרתי ל"13 reasons why" וכל התוכניות נחרבו (כולל של בעלי כי הוא רואה יחד איתי). ואני פתיה נרקיסיסטית. התחלתי לראות את הסדרה כי חברה מהעבודה סיפרה לי על הסדרה הזו ואמרה שהגיבורה מזכירה לה אותי, ותיארה בשלל תיאורים מחמיאים, אז הייתי חייבת לראות. כי הרי זה עלי. אבל זה לא עלי באמת, בעיקר כי אני בחיים, אבל גם כי הייתי מנודה חברתית על ידי הבנות, ולא למדתי בהיי סקול אמריקאי, ולא חייתי בפרברי אמריקה והתיכון לא היה כל חיי. וגם לא היית י כל כך מהממת, אבל מה לעשות שבסרטים גם החנון הכי קריפ נראה חתיך. בכל אופן, החברה כתבה לי היום בווצאפ שהיא סיימה לראות את הסדרה והיא לא מפסיקה לבכות, וזה לא כל כך מפתיע כי חברתי מאובחנת עם הפרעת אישיות גבולית וכל דבר בערך גורם לה לבכות, אבל אני גם בוכה בקלות למרות שהאבחנה הקלינית אומרת שאני שפויה לחלוטין. הפרוטוקול שלי עם הגבולית אומר שאסור לי להתעלם מההודעות שלה, ועלי לענות לה לפחות בסמיילי כי יש לה חרדת נטישה, אז לא אכפת לי להשקיע את האקסטרה מייל בשביל לא לפגוע בה, או לפחות לשמור על מצפון שקט שהערב היא לא חותכת את עצמה בגללי. אוף, הסיפור שלה נורא עצוב, אבל אני לא יכולה לקחת על עצמי את הסיפור שלה, והאמת שאני גם לא יכולה להתקרב אליה יותר מדי כי מה שקרה בפעמים הקודמות שהתקרבתי יותר מדי זה שפשוט הוצפתי על ידיה יותר ממה שיכולתי להכיל. אז אני שומרת על גבולות ולוקחת על עצמי את כמות האינטראקציה לה אני יכולה להתחייב. בכל מקרה, אז המשכתי לראות את הסדרה, ואט אט דמויות ההיי סקול השבלוניות נהיו יותר ויותר עגולות, שזה יפה ממש, כי אני יכולה להצביע על כל אחד מהטיפוסים האלה בסביבתי. אני אכן מזדהה עם הדמות הראשית, אבל אולי עוד יותר על הדמות המשנית של הבחור ששומע את הקלטות. אני גם חייבת להבין למה שתי הדמויות הראשיות נראות יהודיות כל כך. טוב, בעצם אולי הבחורה איטלקיה. אבל הבחור נראה כל כך יהודי שהייתי חושבת שנפלה לו הכיפה. מה הקטע שלי? ממתי אני מחפשת יהודים בכל מקום? אוי לא, אין מצב שאני מפתחת פה סנטימנטים ל... לא ברור למה. אוף, לא הספקתי לסדר, והעברתי את הילדה למיטה שלנו בהתעוררות האחרונה שלנו, ובעלי בטח יחזור עייף מהטיול עם הכלב. הקטע הזה שאני חייבת להשאר בחדר שינה אם אני מעבירה את הילדה אלינו מחשש שתיפול, הקטע הזה מכריח אותי לישון. כאילו, אני יכולה להחזיר אותה למיטה שלה לעוד סבב עד ההתעוררות הבאה, אבל כזה - למי יש כוח? עבודות בית יהיו תמיד, זאת עבודה סיזיפית, ובתכלס כל עוד נעים בעין זה בסדר, ואף אחד לא מקבל מדליה משקופים נקיים. אם משהו שההורות לימדה אותי זה שאין לי את הלוקסוס להיות עייפה. נשמע קצת פרדוקסלי, לא? כאילו, כל ההורים עייפים תמיד. אז כן, ישנים גרוע בצורה קיצונית בחודשים הראשונים, אבל אחר כך זה מירוץ למרחקים ארוכים, ואתה אף פעם לא יודע איזה לילה תגריל הפעם. אולי ליל שיניים, אולי ליל גזים, ואולי קפיצת גדילה. אבל דבר אחד בטוח: אין מנוחה בקרוב. לכן גם חשוב לא להגיע לעייפות יתר. כי אין הנחות. אתה חייב לקום בשעה לא הגיונית כל יום ביומו, בין אם שבת או חג, ולתפקד. וכן, גם להכניס את ההנאות הקטנות בלו"ז הנאצי הזה שפשוט לא נותן לך להנות ממשהו בלי שתשלם על זה מחיר במקום אחר. אז אני שמנה והבית שלי מבורדק, אבל נהנתי מסדרה לא רעה בכלל, ואז הלכתי לכתוב פוסט במקום לישון, והנה בעלי חזר עם הכלב אז שיהיה לנו בהצלחה....
נכתב על ידי n00ba , 16/4/2017 23:21  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נובה ב-18/4/2017 14:31
 



נפגשים שוב, עם מפרצים וסימני מתיחה


הפוסט האחרון שלי היה פוסט שמחקתי כי כתבתי אותו בסערת רגשות והוא היה מבולבל וקצת מביך. הזכרתי שם כל מיני דמויות וסיטואציות מעברי. אחד מהם היה "הגבוה" - ראש הצוות שלי מהצבא.

 

אז השבוע פגשתי את הגבוה בקופות החולים כשהוא הגיע עם אשתו ההריונית לבדיקת אולטרסאונד. זה היה מוזר, משמח ומערער באותה נשימה. בזמנו, הגבוה היה דמות סמכות מאוד חשובה בחיי, אחד כזה שניסיתי לשאת חן בעיניו וגם פחדתי ממנו נורא. יש לי סכמה כזאת בראש שאני מלבישה כל כמה זמן על הדמות הסמכותית התורנית בחיי. הגבוה התאים בול לתפקיד, ראשית וחשוב מכל - כי הירארכית הוא היה מעלי. בנוסף לכך הוא בן אדם אינטליגנטי, ציני ובלתי נגיש. לוחץ לי על כל הכפתורים בבת אחת. 

 

אבל מאז שהייתי בצבא עברו עשר שנים, כנראה שקצת השתנתי והתבגרתי. כל זה לא הפריע למוח שלי לפקוד על הגוף לשחרר מנת יתר של אדרנלין, אשר גרם לרעד וסחרחורות ברגע שראיתי את הזוג ההריוני. קראתי לגבוה שמיד זיהה וחייך אלי, והזמנתי אותם להתיישב לידי בחדר ההמתנה. כבר למדתי שהמצב הרגשי שלי לא כל כך משתקף כלפי חוץ, למרות מה שנדמה לי, אז ניסיתי להתנהג כרגיל, משוכנעת שאני נראית כמו וודי אלן שבישרו לו על גידול במוח. הייתי אומרת אפילו שזייפתי תקשורתיות ויכולות חברתיות - אבל בעלי מפציר בי להפסיק לעשות דרמטיזציה במילים - לכן אדייק: אני אדם חברותי ותקשורתי, למרות שלפעמים בגלל שריטה כזו או אחרת אני נלחצת ממש.

 

הפגישה איתו שוב החזירה אותי אחורה, לתקופה שבה אני לא ממש גאה במי שהייתי. זאת אומרת - עשיתי דברים חשובים שקידמו אותי, אבל גם הייתי ילדה מאוד יומרנית ומתוסבכת. יש שיגידו שגם היום אני יומרנית ומתוסבכת, מטיפה בטון של דודה כשלמעשה אין לי מושג מחיי. אמת, בכל רגע נתון אדם נמצא בנקודת נחיתות לעומת חוכמת החיים של העצמי העתידי שלו. אבל בגיל ההוא... בגיל ההוא היה הבדל גדול במיוחד בין מי שניסיתי להיות למי שהייתי באמת. מזל שהאינטרנט זוכר הכל, כי ככה אני יכולה לספר לכם שלא יכולתי לסיים משפט אחד בלי איזה ניים דרופינג מפגר. היה בסגנון שלי משהו נואש, כאילו התחננתי שיעריכו אותי ויגידו לי שאני מיוחדת. והיו, היו כאלה שאהבו את הסגנון הזה וחילקו מחמאות, לא ברור על מה. אבל אני רציתי את ה-אישור של ה-אוטוריטה. כבר דיברתי איתכם על זה, זוכרים? 

 

זה לא צורך שאי פעם יסופק אצלי. תמיד יהיה מישהו חדש, עם סגנון אחר, ברמת תחכום אחרת. אולי דבר חיובי אחד צמח במרדף הזה: למדתי המון דברים מאנשים חכמים, היתה לי מוטיבציה להשתפר - לפחות עד השלב שבו הפחד מדחיה שיתק אותי לגמרי. הגבוה לימד אותי לתכנת כמו שצריך, עשה לי בית ספר כמו שלא עשו לי בשום קורס בתואר. יש מצב שאני חבה לו את הקריירה שלי, כי הוא גם איתר אותי וגייס אותי. הגם שנהג להקניט אותי והיה קצת קשה לתקשר איתו.

 

והנה כולנו נפגשים כשווים. כמה סימבולי שדווקא בקופת חולים. כאילו רוצים החיים להזכיר לנו שבלידה כולנו עירומים, ובמוות כל מה שהשגנו מאבד משמעות. ואולי סתם נפגשנו בקופת חולים ואין יד מכוונת, פשוט הסתברותית זה סביר מאוד, בהצלבה עם כל מיני נתונים חברתיים. אבל נפגשנו, וזה היה נחמד לשמוע לאן כל אחד התגלגל מאז הצבא. היה נחמד לפגוש את אשתו שהשתרשמתי ממנה כחברותית, חכמה ועם רגליים על הקרקע. לגמרי עושה שכל שהגבוה התחתן איתה.

 

לא לחצתי עליהם עם הדיבורים שלי יותר מדי. ראיתי שהם מחפשים קצת שקט, אז קמתי לשתות, ולאחר מכן, כשתפסו את מקומי, המשכתי לטייל ולהבלע בתוך הטלפון. הלוואי ויכולתי לדעת איך אני נראית ומה אני משדרת. הלוואי שיכולתי לדעת מי באמת רוצה לדבר איתי, להיות איתי בקשר, ומי סתם מנומס. בעברי נהגתי להניח שאנשים עויינים אלי ושדחיה היא בלתי נמנעת, לכן הייתי עויינת בחזרה. אני מניחה שזו פאזה שרבים עוברים דרכה. מזל שאני כבר לא שם.

 

לאחרונה יוצא לי לחדש קשרים שהתמוססו, למחול ולקבל מחילה על דברים שקרו. התחושה היא שאי שם באמצע שנות ה20 כולנו חטאנו בחטא היוהרה, חושבים שאנחנו לא צריכים אף אחד והחיים האלה קטנים למידותנו, ופתאום, סביב 30 - קצת חבולים, יותר מפוכחים, בלי כל מיני מסגרות חברתיות, מבינים שאנחנו צריכים אחד את השני.

 

נכתב על ידי n00ba , 6/4/2017 22:29  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נובה ב-9/4/2017 09:05
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לn00ba אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על n00ba ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ