לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  n00ba

בת: 29




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2017    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

9/2017

Be sure to wear some flowers in your hair


הנסיעה לארה״ב כעת רשמית וסגורה. הודיעו לנו על כך לפני כשבוע, כשהמנכל היה פה בביקור ואנחנו עבדנו במרץ על פתירת הבאגים לקראת יציאת הגרסה. בקושי גירדו אותנו מהכיסאות לעשר דקות של הרמת כוסית בירה והודעה מנהלתית קצרה. הנסיעה רשמית: היא תהיה בינואר ולא בנובמבר כמו שהעריכו קודם, ומבחינתי זו הקלה מסויימת.

 

כשהנסיעה היתה נתונה בספק נמנעתי מלספר לבן זוגי עליה. שלא ילחץ סתם. שלא יגיד לי שהעבודה הזו שלי גובה מחיר גבוה מדי. איך הוא ישאר לבד עם הילדה והכלב והמחויבויות לעבודה שלו? עכשיו כבר אין ברירה. צריך לספר. ״תקשיב, אני חייבת להודיע לך משהו מלחיץ״ התחלתי, נותנת את ההקדמה הכי גרועה שאני יכולה, ולפני שסיימתי הוא קטע אותי - ״את טסה לארה״ב?״. הופתעתי שזה היה ברור לו כל כך. לא אמרתי על כך מילה. הוא פשוט הבין. וקיבל את זה טוב. אמר שנסתדר, ונביא את הסבתות. נמצא פתרונות. אבל קודם צריך לגמול אותה מהנקה ולהרגיל אותה לבלות איתו יותר זמן.

 

העיתוי שבו הבשורה הזו תפסה אותנו היה מאוד גרוע מבחינת הבטחון של בן זוגי ביכולות שלו לטפל בילדה. היא בדיוק התאוששה מלופ מחלות והיתה סופר דביקה אלי ועצבנית. פעמיים ברצף שהשארתי את שניהם ביחד היא נכנסה להתקף זעם ארוך מאוד ולא יצאה ממנו עד שחזרתי. הוא לקח את זה קשה מאוד, ובכללי זה קשה מאוד לשמור על קור רוח אל מול התקף זעם של ילד ראשון (אומרים שזה משתפר בילדים הבאים). במהלך אותם ימים היא גם דחתה אותו כל פעם שניסה לשחק איתה או ללטף אותה. רק אמא אמא אמא. וציצי. הרבה ציצי. מה עושים? איך יוצאים מהמצב הזה? הרגשתי לכודה. סליחה על הדימוי הנורא, אבל הרגשתי שקשרו לי משקולת לרגל. היא כבר היתה ילדה יחסית עצמאית וחברותית, ופתאום יש נסיגה בהכל. מפחדת מהילדים בגינה, לא רוצה את אבא, לא רוצה לאכול כלום, רק לינוק כל היום. כל דבר קטן עיצבן אותה, וזה היה פשוט קשה.

 

אבל המצב הזה השתפר, טפו טפו טפו. כנראה שהיא פשוט לא הרגישה טוב. היא חזרה להיות חברותית ולאכול כמו שצריך, ובפעם האחרונה שהלכתי לעבודה היא לא בכתה בכלל. עכשיו היא קוראת לאבא שיבוא לשחק איתה - אני באה והיא כזה ״לא אמא, אבא״. זו הקלה משמעותית, אבל בשביל שהנסיעה תעבור בשלום יחסי יש לנו עוד דרך לעשות. עוד מספר ימים יש לה יום הולדת שנתיים, וזה זמן טוב להפסיק הנקה. עכשיו, בואו נדבר על ההנקה רגע. לא ניגשתי לכל הנושא הזה של הנקה כשיש לי אידאולוגיה מסויימת. שמעתי שזה טוב, שזה בריא, וכדאי לתת לזה צ׳אנס לפני שעוברים לפורמולה. לפני הלידה קראתי קצת על הנושא, אבל הייתי רחוקה מלדעת הכל. בחדר לידה ביקשתי להניק ישר אחרי הלידה, והמיילת עזרה לי לחבר אותה. היא התחברה יפה וינקה הרבה זמן, עת היא לופתת בידה את השיער שלי, כאילו מנסה למשוך את הפנים שלי קרוב קרוב אליה, שנוכל להתבונן אחת בשניה בפגישה הראשונה והאינטימית הזו. אני חושבת שזה מאוד עזר לבונדינג, וחסך ממני את שברון הלב שכל כך הרבה אמהות חוות כשהן מגלות שבניגוד למיתוס, לא כולן מתאהבות מיד בתינוק שלהן - וזה בסדר.

אחרי ההנקה הזו לקחו אותה לתינוקיה לבדיקות ואותי להתאוששות במחלקה. בבוקר כבר דידתי איתה, נשענת על העריסה הנוסעת שלה, להדרכת הנקה. הייתי מחוקה לגמרי ולא הצלחתי להתרכז בשום מילה שנאמרה שם. חיכיתי כבר שיגיע החלק הפרקטי בו יראו לי איך עושים את זה. כשהחלק הפרקטי הגיע סוף סוף, וכולן שלפו במיומנות את התינוקות שלהן מהעריסה, אני נותרתי לשבת, שולחת ידיים בחוסר אונים לקראת הילדה ומסתכלת במבט אבוד על המדריכה. אני לא יודעת איך מרימים את הבת שלי. אני מפחדת. ״נו, למה את מחכה?״ היא הרימה לי אותה, ״ככה, תראי: היד הזו פה, והיד הזו תומכת כאן. כן, יופי. היא בוכה עכשיו וזה דווקא טוב לנו כי הוא פותחת פה גדול אז אפשר לדחוף את הפטמה כמו שצריך״. הילדה סגרה עלי, השתתקה ומיד התחילה לינוק. ככה לאט לאט תרגלתי ולמדתי. לא היו לי קשיים מיוחדים בהנקה. בהתחלה כמובן כאב לי, וגם לא הייתי מודעת לכל הרפידות והקרמים הקיימים. לא ידעתי שהלילה השני הוא הלילה הלבן הנוראי שבו יש יותר ביקוש מהיצע, ושכמה ימים אחר כך מגיע גודש עצבני. אבל אלה קשיים שהם חלק מחוויית הנקה תקינה, לא היתה לנו לשון קשורה, העדפת בקבוק, דלקות, מיעוט חלב או משהו כזה. בהתחלה חשבתי שאולי משהו לא בסדר איתה שהיא יונקת בתדירות תכופה, אבל גם על זה קראתי והבנתי שהדיבור על האכלה כל שלוש שעות זה בולשיט. אז פשוט המשכנו ככה, עם הנקה לפי דרישה, לפעמים אפילו כשהיא בתוך מנשא.

קראתי גם הפחדות מפני ״העדפת בקבוק״ ועל ״האכלה תומכת הנקה״ שזה תכלס הוראות לאיך להאכיל מבקבוק ככה שהתינוק לא יפתח העדפה לחלב שזורם בקלות מפטמת הבקבוק ויסרב לינוק אחר כך. מרוב חשש מיעטתי לתת לה בקבוק, ובפעמים הבודדות שנתתי היא לקחה בקלות, אז לא דאגתי. המשכתי להניק כמענה לרעב, לגזים, לעייפות ולהרגעה. גיל חצי שנה התקרב לו וגם הטעימות הראשונות, וכאן פתאום גילינו שהיא פיתחה מה שנקרא "סרבנות בקבוק". שזה בתכלס אומר "ימות העולם אני לא לוקחת את החרא הזה שאתם דוחפים לי לפה". אוי ואבוי. אני צריכה לצאת לעבודה והילדה פוצחת בשביתת רעב. התחלנו לחפש כל מיני שיטות כמו לדחוף לה בקבוק כשהיא חצי ישנה, להאכיל בכפית, לתת לה לשחק לבד. הייתי שואבת ומביאה הביתה, וסבתא היתה מכינה לה דייסות אינסטנט לתינוקות על בסיס חלב אם, בשביל שהיא תהיה שבעה יותר. במקביל גם ניסינו להרגיל כמה שיותר מהר למוצקים. בסופו של דבר המצב התייצב איכשהו והיא התחילה לקחת בקבוק וגם לאכול מוצקים. היא עדיין היתה חלשה יותר במוצקים בהשוואה לבני גילה, והסבתות הפולניות שלנו רק הוסיפו שמן למדורה עם הדאגות שלהן. כל הזמן אמרתי לעצמי שזה לא זמן טוב להפסיק הנקה כי המוצקים עוד לא מבוססים אצלה. 

לקראת גיל שנה התחיל אצלה שלב התפתחותי מוכר שכולל בתוכו חרדת נטישה: התינוק מתחיל להבין את הנפרדות שלו מאמא שלו, אך עדיין לא מבין שמה שיוצא משדה הראיה ממשיך להתקיים. משום כך, כל יציאה של אמא משדה הראיה או סתם כוונה שלה להתרחק גוררת בכי היסטרי. בשלב הזה הנקה היתה הנחמה שלה, והדרך שלה לוודא שאמא שלה קרובה אליה ומוכנה ומזומנה לענות על כל צרכיה. הלילות הפכו לזוועתיים יותר, התרבו התעוררויות, רצתה להיות כל הזמן על הידיים עם ציצי בפה. באיזשהו שלב תפסתי את עצמי שאני נרדמת איתה על הידיים, וזה כבר מסוכן ממש. הייתי עייפה, לא יכולתי להשלים שינה במהלך היום כי עבדתי. בקבוק בלילה היא לא לקחה כך שבן זוגי לא היה יכול להועיל כאן. היו לי שתי ברירות: אימון שינה או לינה משותפת.

לא הרגשתי שאימון שינה מתאים לנו. הרגשתי שהוא עלול להיות לה מצלק בגיל כזה. העדפתי להעביר אותה לישון אצלנו, וממילא כבר כמעט יצאנו מטווח הסטטיסטיקה של מוות בעריסה. במקביל גם הצטרפתי לכל מיני קבוצות אידאולוגיות של הורות מקושרת והורות בסגנון עקרון הרצף. עקרון הרצף, למי שאין לו כוח לקרא, זו תאוריה שפיתחה אנטרופולוגית שחיה בקרבו של שבט האמזונס, ומדבר על כך שאם נהיה צמודים לתינוקות שלנו, נישא אותם על גופנו, נניק אותם, נענה על כל צרכיהם, נזרום איתם ולא ננסה להתאים אותם לדרישות המודרניות - אז הם יגדלו להיות בני אדם מאושרים ועצמאיים. אתם בוודאי מנחשים שתיאוריה כזו לוחצת על נקודות כואבות להמון הורים, כי אין הורה שלא "חטא" במשהו מהרשימה. זו גישה שתובעת ממך להיות אם טוטאלית ולוותר על הרבה דברים בחייך, אבל לי בזמנו זה התאים, כי זו היתה האנטיתזה לכל היסטריית האימוני שינה, שכאילו אם התינוק שלך עוד לא ישן לילה שלם בשלושה או שישה חודשים אז זה איום ונורא וצריך לנעול אותו בחדר שיבכה עד שילמד לישון לבד. העולם הקפיטליסטי שאנו חיים בו מכניס את בני האדם לתבניות מינקות. אין זמן ללילות חסרי שינה, the show must go on.

אז שרצתי קצת בקבוצות האלה שיש להן המון חפיפה עם ניו אייג' והתנועה האנטי מדעית והאנטי חיסוניסטית, מה שדי הפך אותן לקן הקוקיה בעיני. לא, לא כולם כאלה, אבל יש נוכחות מורגשת. ויש שם המון אנשים שמתיימרים להבין משהו בפסיכולוגיה של ילדים ויוצאים בהצהרות כוללניות שמי שלא עושה x פוגע בילד שלו. ככל שהילדה גדלה והתקרבה ל"גיל שנתיים הנורא" התחלתי יותר ויותר לראות שהאידאולוגיה הזו לא עומדת במבחן המציאות כי היא מתקשה להציב גבולות לילד. אני לא שופכת את המים עם התינוק: לינה משותפת והנקה למרחקים הן אחלה של פרקטיקות למי שזה מתאים לו, אבל לא מכיוון שזו הדרך הנכונה היחידה, אלא מכיוון שזו עוד דרך.

אני המשכתי עם ההנקה גם אחרי גיל שנה גם כי היתה לי לגיטימציה חברתית (לא לכולן יש אותה), גם כי המלצת ארגון הבריאות האירופאי היא להניק עד גיל שנתיים במקביל לתזונת מוצקים, וגם כי, דוגרי - לא היו לי כוחות נפשיים למאבקים. שרדתי את היומיום: הייתי קמה בבוקר או לפנות בוקר, הולכת לעבודה שכבר מזמן שחקה אותי, חוזרת לבלות עם הבת שלי עוד כמה שעות (ולא תמיד היה לי כוח), מקלחת, השכבה, עבודות בית. בעלי לא יכל לצאת מוקדם כי היתה לו קרירה אמיתית בניגוד אלי, שהייתי תקועה בחברה גדולה עושה תפקיד קטן, וגם היה לי את התרופה והמזור לכל צרה ומכאוב - הציצי. אז נוצר כזה סטטוס קוו שאני לוקחת חופשים על ימי מחלת ילד, יוצאת מוקדם ובאופן כללי שמה פוקוס על הבית. רציתי פשוט להעביר את הזמן עד שהילדה תגדל.

ואז בעבודה זימנו אותי לשיחה על הביצועים שלי. קיבלתי אזהרה ויעדים לשיפור הביצועים. זה היה משפיל מאוד. ממצב שבשנה הראשונה להעסקתי שם עשו לי את שיחת ה"שמענו שאת מחפשת עבודה בחוץ ורצינו לבדוק מה אפשר לעשות כדי לשמר אותך" לבין "תראי לנו ששווה לנו להמשיך להעסיק אותך". אבל לא יכולתי להאשים אותם, הביצועים שלי באמת ירדו. השתעממתי שם, לא התפתחתי, לא היתה שום חדשנות ותעוזה. כל הזמן אמרתי לעצמי שהמקום הזה טוב לי כי אני אמא וצריכה את הגמישות והיציבות שהוא מעניק. גם כשכן רציתי לנסות להתראיין הרגשתי שאני חלודה כל כך שאין לי שום סיכוי בחוץ. הרגשתי כאילו המוח שלי נמס וטיפטף מהאוזניים. הדבר שאולי קצת העיר אותי היתה תחרות הסייבר שהשתתפתי בה ואמנם לא התקבלתי לתוכנית, אבל השלבים שעברתי החזירו לי את האמונה בעצמי והזכירו לי איך משתמשים במוח. מיד אחר כך קיבלתי את הכאפה בדמות האזהרה. באותו רגע היה ברור לי שאני הולכת להתראיין. ליתר בטחון עשיתי מה שהיה צריך כדי לעמוד ביעדים, אבל ממש קיוויתי להתפטר לפני תום החודש מבחן. סתם בשביל האגו.

אכן מצאתי עבודה, עבודה טובה ומתאימה, חתמתי שם מהר מהר והתפטרתי. כל התקופה הזו של חיפושי עבודה ומעבר דירה, למי שעקב וזוכר, היתה מתישה עבורי. אז שוב, אין לי כוחות נפשיים לעשות שינויים דרסטיים ביומיום שלי עם הילדה. אני גם די נהנית מההנקה. לפעמים זה ניג'וס, אבל זו גם קרבה, ואני גם קצת מכורה לזה. 

אני מודה, החולשה שלי כאמא הוא הקושי להתמודד עם הבכי של הילדה. בינקות זה העניק לי תואר של כבוד בתור האם המסורה והרגישה בתבל, אבל ככל שהילדה גדלה כך ספגתי יותר ביקורת סמויה ולא סמויה. אוף, כמה אנשים מרשים לעצמם לדחוף את האף. אבל עכשיו כשגיל שנתיים הנורא רשמית כאן - אין לי ברירה אלא להכיר במציאות שכולה בכי, התקפי זעם והתמוטטויות דרמטיות. ואם זה מה שנגזר עלי, אז לא מאיימים עלי בעוד בכי.

עוד מספר ימים יש לנו יום הולדת, והתחלתי כבר לחשוב על גמילה, אבל הנסיעה הזו הפכה את העניין לחד משמעי: על ינואר הילדה גמולה.

 

עכשיו, איך עושים את זה? הצלחתי איכשהו ללמד אותה שלא יונקים בחוץ, אבל איך אשרוד את הטנטרומים הצפויים לי בלילה וביום? איך אדע שתהליך מיידי מדי לא יהיה לה טראומטי? וגם לי יש התאבלות מסויימת לעשות...

התייעצתי עם הפסיכולוג שלי שהרגיע אותי שבגיל הזה כבר אין סכנה לפגיעה בהיקשרות כתוצאה של אי מענה לצרכים, והציע לי להתייעץ עם אשתו שגם היא פסיכולוגית בהשכלתה, אם לשלושה ילדים שינקו עד גיל שנתיים ומנהלת גן. קיבלתי את ההצעה שלו ושוחחתי איתה היום. למעט העובדה שהיא העדיפה לדבר באנגלית, מה שממש הלחיץ אותי, השיחה איתה היתה מאוד מרגיעה ומועילה. היה חשוב לי קודם כל שלא יציגו את החולשה שלי כדבר הנורא ביותר שאני יכולה לעשות כאמא. והיא נתנה לי בדיוק את זה: הבנה והזדהות עם מצבי, אישרור הבחירה להפסיק להניק ושיטה שבה אוכל לדבוק. בסדר, יהיה קצת קשה אבל שום דבר נורא לא קורה.

 

כשאפסיק להניק הפרידה הזמנית מהילדה תהיה קלה במעט. אני מקווה שהקשר הסימביוטי יפרם ויעשה מקום לקשרים עם אנשים אחרים. אני רוצה קצת את חיי חזרה. אני נהנית להתפתח מקצועית, האווירה בסטרט אפ מגרה אותי להשקיע בעבודה וללמוד דברים חדשים. למרות רגשי הנחיתות הלא סמויים שלי מתייחסים אלי כאל עובדת שווה, מקצועית ומנוסה. זה קצת מפתיע אותי ואני כל הזמן רוצה להגיד להם שהם התבלבלו, אבל בינתיים ממשיכה להעמיד פנים שאני מי שהם חושבים שאני ;)

 

אתמול החדר של הHR רחש וגעש, כולם יצאו ונכנסו, מעדכנים אותה בשינויים הטיסות וזמני ההגעה. כולם מתכננים טיולים לפני ואחרי, כי חבל לבזבז טיסה לארה"ב,ורק אני עם הדרמה שלי. עדיין לגמרי לא טריוויאלי לי שאני עובדת שם, עדיין אני נכנסת לסטרס מכל משימה חדשה. עכשיו הנסיעה הזו. כל פעם שאני חושבת על הפרידה הצפויה נחשול דמעות מציף את עיני. אני לא מדברת על זה יותר מדי, אבל כששאלו אותי עניתי שנסיעה לחמישה ימים זה גם ככה אקסטרים בשבילי, אז אוותר על הארכה הפעם. אנשים מרגישים בנוח לזרוק הערות שאני צריכה לשחרר וזה שטויות. ואלה הערות שמגיעות מאנשים חסרי ילדים, אבל בישראל כולם מומחי ילדים וילודה, לא? כמה פוגע זה שכל החוויה שלך מרודדת ל"שטויות". הרי מה הסיפור שלי? נשים יולדות, גברים עושים קריירה, כל אחד תקוע בתוך החוויה שלו, והעסק מנגן. אני מעריכה שגם לגברים לא קל במירוץ הישגים, שכשנולדים להם ילדים הם מורחקים מכוח הנסיבות והתרבות, ואחר כך מתנגחים בהם שהם לא יודעים לטפל בילדים. זה לא קל לאף אחד מאיתנו.

 

אבל אני שמחה שהדברים קרו כפי שהם קרו. אמנם התנהגתי בצורה פסיבית, אך כשהיה צריך לקום ולעשות מעשה - עשיתי אותו. לחיים יש את הכוח שמניע אותם.

 

נכתב על ידי n00ba , 20/9/2017 15:51  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נובה ב-21/9/2017 16:33
 



מים סוערים


יש לי כל כך הרבה מה לחלוק ולפרוק, שפשוט אין לי סבלנות לכתוב הכל. שום פוסט לא ישקף בצורה נאמנה את מה שמתרחש. השאלה היא גם האם צריך לשקף הכל. לפעמים ביומיום פוגשים אקראית מבט צמא, חם ומבין - ואז כבר לא משנה הסיפור על פרטיו. 

 

I have to face my demons

נכתב על ידי n00ba , 15/9/2017 13:21  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נובה ב-17/9/2017 21:35
 



הסתגלות


אוקיי אז יכול להיות שקצת הגזמתי עם ההשתלחויות באנשים מהעבודה. אני חושבת שמה שקרה זה שנכנסו שני אנשים חדשים למערכת יציבה ועירערו את היציבות, ועכשיו צריך ליצור דינמיקה חדשה, ויש תנודות מפה לשם. אז היה קצת קטע של אוגה בוגה בואו נהיה בבונים מצ׳ואיסטים. זה חלף. אני מתחילה למצוא את המקום שלי, והמוסיקה שלי עוזרת לי לשמוע על תחושת העצמי. נכנסתי לעניינים מבחינה מקצועית והעסק מנגן.

 

התחלנו הסתגלות בגן שכל כך הייתי בטוחה בו קודם וסיפרתי בגאווה שהוא אנטרופוסופי ודוגל בהסתגלות הדרגתית. בפועל גיליתי שההסתגלות ההדרגתית זה בסך הכל אומר שהגן מסתיים קודם בימים הראשונים - משהו שגם אני יכולה לארגן לבת שלי בלי שזו תהיה מדיניות כוללת. הורים מורשים להיות עם הילדים עד 9 שזו גם ככה השעה הסטנדרטית שבה נגמרת קבלת הפנים בגנים. מפה לשם, לא אלאה בפרטים, אבל בגלל המרחק שלו  מהבית לא מתאפשר לנו לוגיסטית לבצע הסתגלות הדרגתית, וגם מצאנו בו עוד כמה ליקויים. החלטנו לבטל רישום ולחפש גן ליד הבית. אני אוכלת פה את הכובע, כי כרגיל פעלתי לפי תחושות בטן כי אני נכנסת ללחץ מבחירות שיש לבצע וחסרת סבלנות לפרטים. חשבתי שהורדתי לעצמי את הבעיה הזו מהחיים, והנה היא חוזרת אלי בגדול.

 

אמא שלי כבר התגברה על המשבר שהתחיל בדצמבר והמשיך עד האביב בערך. היא הסתגלה למצב הקיים וחזרה לדפוסים הרגילים שלה. מאוד חשוב לה שיכירו כחוכמת החיים שלה, שיתייחסו בכובד ראש לעצות שלה, שיקשיבו לה. בסיפור שהיא מספרת לעצמה בראש (או לפחות זה שהיא משקפת לי) אני בת סוררת שעושה תמיד ההפך ממה שהיא אומרת לי. אין לי מילים לתאר כמה שהיא טועה. סיפור חיי הוא סיפור על "ילדה טובה" שחייתה את חייה כפי שאמא שלה לימדה אותה. סטיתי מעט מאוד מהדרך שלה, וכל סטיה כזאת היתה טרגדיה עבורה. ועדיין, אמא שלי מרגישה לא מוערכת. אולי אני צריכה להדגיש לה יותר מתי השתמשתי בעצה שלה כדי שתרגיש טוב, אבל יש לי תחושה שזה לא יספק אותה. כל כך חבל לי שהיא לא מעריכה את עצמה.

 

נכתב על ידי n00ba , 10/9/2017 19:59  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של כמו מניפה ב-14/9/2017 00:20
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: עבודה , 30 פלוס , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לn00ba אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על n00ba ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ