לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  n00ba

בת: 30




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2018    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

5/2018

30


טרררם תופים הנה זה מגיע: העשור הרביעי לחיי.

 

האבק עוד לא שקע על הפוסט שכתבתי לרגל יום הולדתי ה29, ומנגד כל-כך הרבה התחרש. הצבתי לעצמי כמטרה לשנה החותמת את העשור הזה למצוא את האושר. הו, איזו מטרה נעלה, תמימה ולא מוגדרת היטב. כאילו שעד עכשיו רצתי מרתון, ועכשיו פשוט אעצור לצד הדרך ואתחיל להריח את הפרחים.

 

גיל 29 דווקא זימן לי הרבה סבל מכל מיני סוגים. חוויתי תהומות של כאב, ביקור מולדת בהפרעת האכילה, משברים אקזיסטנציאליסטיים; נאלצתי לעצור ולחשוב מחדש במה אני מאמינה ולאן אני הולכת. כאילו הלכתי בדרך הסלולה ופתאום היא התפצלה לעשרות שבילי עפר, ולכי תמצאי סימונים של קק״ל על הסלעים. אבל זה בסדר, זה היה סבל חינוכי. למדתי דרכו הרבה על עצמי. סבל הוא ערגונות, הוא כל מה שחסר וכמהים לו, כמו צמא. הוא החוש השישי שלנו שבאמצעותו אנחנו יכולים למשש את הנפש. כמו תינוק בן יומו שפוקח עיניים ורואה בליל של אור וחושך, כך הייתי אני מול הנפש שלי, ממששת את מכתשיה וגבעותיה דרך החוש של הסבל.

 

המחלה האחרונה נמשכה שבועיים, ואני עדיין עם תסמיני צינון קלים. מעולם לא הייתי חולה כל-כך הרבה זמן, ולרופאים אין מושג מה יש לי. כאילו שהגוף שלי התייאש והחליט שמחלה משרתת את האינטרסים שלי. כמו מורה לנהיגה שדופק עצירת פתע בצומת שלא עצרתי בה ב״עצור״, כך הגוף שלי פשוט לקח אותי והפיל אותי למיטה, להיות לבד עם המוח ולחשוב טוב על מה שעשיתי. אני שונאת שעושים רומנטיזציה למצבים גופניים. לפעמים וירוס הוא פשוט וירוס. אני הבן אדם הרציונלי שבדרך-כלל מלגלג על הדברים האלה, אבל לרגל הולדתי אני רוצה להיות קצת סנטימנטלית ולראות במחלה הזו סימן. ״רק בריאות״ היא הברכה הכי נדושה, ואני לא מרגישה שזה מגניב מספיק לאחל לחברים שלי בריאות. מה, אנחנו צעירים הרי, בואו נדבר על מימוש עצמי, אהבות, חברויות. אבל הכל בסוף מתחיל ונגמר בבריאות. 

כן, זאת אולי הפסקה הכי סאחית בתולדות הבלוג הזה.

(אל תדאגו, אני עדיין יודעת שחיסונים לא גורמים לאוטיזם)

 

אני תוהה כיצד אני מגיעה לגיל 30 כל-כך חסרת בטחון. נדמה היה שפעם היה לי הרבה יותר בטחון עצמי. אך על מה הוא נשען? על שתי רגליים. הרגל הראשונה היא תחושת מגלומניה שאיתה התחלתי את שנות ה20 שלי. אני חושבת שכתבתי פה על התחושה הזו בעבר. יצאתי לחיים הבוגרים בתחושה שהנה אני וקומץ חברי הסופר מוכשרים מגיחים לעולם על מנת לכבוש אותו. תכף נצעד על השטיחים האדומים שפרסו לכבודנו ונקטוף פירות הצלחה ללא כל קושי ומכשול משמעותי. מהר מאוד התחלתי לחטוף כאפות מהחיים שלא חיכו גם לאלף כמוני, ותחושת המגלומניה התנפצה. נותר רק אגו קטנטן שמבין את מגבלותיו וחסרונותיו. יתכן שהאגו שלי הצטמצם בהגזמה, שכן הנטיה שלי לביקורת עצמית התגברה עם השנים, ולעיתים התמונה שמצטיירת לי בראש רחוקה באופן אבסורדי מהמציאות. כמו שבוב אמר לי ״להזכירך, המציאות זה מה שקורה מחוץ לראש שלך״.

 

הרגל השניה היא סרגלים. כן, סרגלי מדידה. פעם אני מקבלת על עצמי את תורתו של זה, פעם את תורתו של אחר. תמיד יש את הסמכויות לעת מצוא. אני חושבת שהחוויה שממחישה הכי טוב את העונג בלהמדד בסרגל הנכון הוא האודישן שלי למגמת המוסיקה בתיכון: עמדתי לבדי עם חליל ועמוד תווים מול מורה רוסי להרכבים קלאסיים, מורה כזה סובייטי של פעם, עם בלורית מסורקת הצידה ותנועות ריקוד של אציל מתקופת הבארוק. ניגנתי לו באך, אחר-כך ניגתי לו שוב עם הדגשים שהוא ביקש. אחר-כך השיחה לקחה אותנו למחוזות אחרים והוא ביקש שאצטט לו את ההתחלה של יבגני אונגין. אז עצמתי מולו עם החליל והתווים של באך וציטטתי לו ברוסית צחה את הפתיח של יבגני אונגין. בחיי שהיה חסר רק סרט לראשי.

 

זה קל כשמישהו אחר עושה את החשיבה במקומך. היה לי את האינסטינקט הנכון להקיף את עצמי באנשים חכמים ולשתות בצמא את דבריהם. הרבה מן החכמים האלה באו עם סרגלים משלהם, ואני התאמתי את עצמי כדי לקבל ציון גבוה אצלם. זאת פחות עבודה בשבילי לעשות את ההתאמות הנדרשות בשביל לקבל על עצמי את דרכו של זה או אחר, מאשר ליצור לי את הדרך שלי ולקבע את נקודות הייחוס בהתאם למה שאני מאמינה בו. הרי הצרה עם אנשים אינטליגנטיים מאוד זה שהם יודעים לנמק טוב מאוד את טיעוניהם, ואני, שיודעת טוב מאוד להתבונן מפרספקטיבה זרה, מאבדת את עצמי מהר מאוד. יתכן שכאן בא לעזרתי הסבל, שהוא כמו עששית בחשיכה.

 

ברור לי כעת שהדרך הבריאה לגשת איתה אל אנשים היא זו שבה אני מביאה את הסרגלים שלי מהבית. אני אמנם פתוחה לביקורת שלך עלי, אבל שאלה לא פחות חשובה היא מה אני חושבת עליך, איך אתה נתפש על-ידי. יתכן שהצעדים הראשונים הם להתחיל להטיל ספק בדיוק במקומות שבהם אני מנסה להתחנף ולשאת חן. כן, יש אנשים שמבלים חיים שלמים בלצלוע על רגל ששואבת את יציבותה מאישורים של סמכויות. לי זה לא עובד, אני מועדת עם רגל כזאת.

 

אז נכון שעל פניו אני במקום נמוך בחיי, אבל מעולם גם לא הרגשתי במקום כל-כך גבוה. תחושת החופש שלי התעצמה על-אף שיש לי הרבה יותר מחויבויות, פשוט כי מרחב האפשרויות שאני רואה לנגד עיני גדול לאין שיעור ממה שראיתי בעודי ילדה בת 20 או 25.

 

אני אהיה בסדר.

 

נכתב על ידי n00ba , 5/5/2018 22:06  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של #Java ב-27/5/2018 17:16
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: עבודה , 30 פלוס , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לn00ba אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על n00ba ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ