לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  n00ba

בת: 29




הבלוגים הקבועים שלי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2017    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

5/2017

בחירות של ילדים גדולים


הייתי רוצה לכתוב יפה, אבל אין לי את הזמן והאנרגיות לזה. אני שונאת את זה שיוצאים לי פוסטים שאני עצמי לא נהנית לקרא. אבל אני עדיין ממשיכה לבוא ולפרוק כי... לא יודעת, יש לי קיום שאני מחוייבת לו כאן.

 

סוף החוזה שלנו על הדירה מתקרב, ואנחנו כבר שינינו תוכניות כמה פעמים. פעם רצינו רמת אביב כדי להתערבב עם הצפונים, אחר כך פתח תקווה כדי להיות קרובים להורים שלו שעוזרים מאוד, ולאחרונה בגלל כל מיני מסקנות שהגענו אליהן נפל הפור על השכונה שליד העבודה שלי - שזו ביצרון או גבעתיים רמב"ם. היתה בכך משום הקלה כי לא באמת היינו שלמים עם המעבר לפתח תקווה, אנחנו לא שייכים לשם חברתית ולא רואים שם את העתיד שלנו. אם אנחנו מוותרים על עזרה צמודה, אז לפחות מישהו מאיתנו יעבוד ממש קרוב לבית - והיות ובעלי מחליף עבודות בקצב מסחרר (היוש דור הy), החלטנו להתקבע למקום העבודה שלי.

 

אני עובדת באותה חברה כבר 3-4 שנים. זה מקום כזה שנשארים בו גם עשר שנים. בהתחלה חשבתי שאני לא אהיה אחת מאלה - אני לא מסתפקת בנוחות, אני תמיד שואפת להתקדם. אבל הנה אני במקום אחר בחיי, כאמא עם סדרי עדיפויות שונים, נכנעת לנוחות. קשה להגיד שהכל נפלא. זאת אומרת, אף אחד לא מסתכל על השעון כשאני באה והולכת, הדדליינים נמתחים באיזי, והכישורים הטכניים זה אחלה בחלה לתפקיד שאני עושה. מצד שני, אני שחוקה  כבר הרבה זמן וזה ניכר על העבודה שלי, שכשאני מקבלת עבודה שחורה אני עושה אותה בחוסר חשק ויעילות. מדי פעם אני נופלת למערבולות של אשמה ואוכלת סרטים שהולכים לפטר אותי. נגיד, אני באחד כזה עכשיו. 

 

זה יהיה אירוני אם יפטרו אותי דווקא עכשיו, כשאני מקבעת את מוקדי החיים שלי סביב העבודה. רשמתי את הבת שלי לגן בשכונה, בדקה ה90. גן אנתרופוסופי, אגב. כן, אני יודעת שהגישה עצמה היא קולולולו, אבל הנה היתרון בישראל - פה לא לוקחים שום דבר ברצינות, אז כשזה מגיע לגנים בגישה אנתרופוסופית, מונטסורית, אקולוגית וכו' - אף אחד לא באמת מחוייב לאג'נדה. אהבתי את הגן אחרי שראיתי גנים רבים, עממיים ומתוחכמים כאחד. התחברתי לגננת, אהבתי את האסתטיקה של המבנה, התרשמתי שהם מתייחסים ברגישות לילדים ובואו - אני אמא די היפית אז אני צריכה גן היפי.

 

אז יופי, גן מצאנו ברגע האחרון, ואפילו אפשר להגיע אליו ברגל מהעבודה. עכשיו צריך למצוא דירה. בשלב הזה יש הרבה דברים שאני מוכנה להתפשר עליהם בתמורה לקרבה ולהזדמנות לוותר על רכב. כרגע יש לנו שני רכבים כי זה הכרח המציאות, אבל אני כבר חולמת לעבור לאופניים. הרהרתי בזה, גם אם יפטרו אותי אני אוכל למצוא עבודה באיזור, אפילו באותו בניין. יש לי פרופיל די מבוקש - אני מפתחת java full-stack, בלי דרישות מיוחדות ובלי ציפיות שכר מופרכות. מה שכן, יש לי פנטזיה מסויימת. אני משתתפת באתגר סייבר מטעם החברה שלי, שזה מן אתר שהם בנו במיוחד לשם כך, סטייל tt0 הישראלי, למי שמכיר. אני משתתפת בזה בזמני הפנוי הממש מועט, ועדיין הצלחתי לגרד 170 נקודות - ויש שמועות שמי שמגיע ל200 מזמנים אותו לראיון. שזה אומר עוד אתגר אחד ואני שם. המיונים הם לקורס אינטנסיבי שיכשיר אנשים ללא נסיון לתפקיד חוקרי אבטחה, או משהו בסגנון. ממש בא לי על זה. האקינג היה התחום שיצר אצלי את העניין הראשוני בתכנות כשהייתי נערה, ותמיד הלהיב אותי, אבל בגלל נסיבות החיים והאישיות שלי התגלגלתי לתפקיד פיתוח רגיל. שזה גם סבבה, רק פחות מסעיר כשאת מפתחת זוטרה בחברה גדולה. 

 

אין לי כל כך מושג מול מי אני מתחרה. יש בקומה שלנו שני בחורים שגם פותרים את זה, והם שניהם עשו עלי דאווינים כמה הם מתקדמים עם זה. קצת הייתי בדרמות עם עצמי כי הרגשתי שהתחרות לא הוגנת כי לרווק שגר אצל ההורים יש הרבה יותר זמן פנוי ושעות שינה, אבל אז נרגעתי וביררתי על מתי הדבר הזה יימשך והבנתי שיש לי זמן. אני צריכה לזכור שאם יקרה ואני איכשהו אתקבל לקורס הזה, יהיה לי עסק בדיוק עם הטיפוס הזה: חנון יהיר ותחרותי. מעבר לכך, אם יפטרו אותי זה יהיה די בעייתי להסתיר ולהסביר זאת בראיון, במידה ויזמנו אותי בכלל.

 

אבל בינתיים ממשיכים בחיפושים דירה ובפתירת תרגילים. את הפוסט הזה, אגב, לא כתבתי על חשבון זמן פנוי. הילדה התעוררה משנץ אבל לא רצתה לקום אלא להתכרבל על הידיים ולינוק, אז ניצלתי את הזמן. עכשיו היא דוחפת לי שמיכה לפה ועושה כלב מביט מטה, אז היו שלווווום!

נכתב על ידי n00ba , 27/5/2017 11:25  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נובה ב-27/5/2017 22:08
 



עשו זאת לג'וליה, לא לי!


כולם מסביבי מדברים על קניית דירה. במיוחד עכשיו, כששוב עולה לכותרות שמחירי הדירות אולי ירדו באיזה אחוז זניח. עכשיו - בואו נשים בצד את החישוב הכלכלי המדויק. במרבית המקרים אם משווים שני תסריטים: האחד, שבו אנחנו קונים דירה ומשלמים משכנתא חודשית ובתום המשכנתא יש לנו דירה, והשני שבו אנחנו משקיעים בשוק ההון את הסכום החודשי הזה פלוס שכר דירה בדירה אקוויוולנטית - אפשר בגסות להגיד שבשני הסריטים (בהינתן אותה מגמת עליית מחירים) אנחנו נשארים עם אותו סכום, ואולי אפילו נרוויח יותר בתסריט השני. כן כן, אני יודעת שזה תלוי בדירה, בריבית, בשוק ההון, ובעוד הרבה גורים. והיי, מי מבטיח המשך עליה במחירי הדירות? כן, אני יודעת שזה מרגיש כאילו גם אם תתחולל שואה גרעינית במזרח התיכון, מחירי הדירות בישראל ימשיכו לנסוק. אז כמו שאמרתי, אין לי עניין להכנס לפרטי החישוב הכלכלי - כי הוא לא מהות הפוסט.

 

אילו הייתי רוצה למנף את הכסף שלי באמצעות השקעה בנדלן, לא הייתי מערבבת את השיקולים הכלכליים שלי עם החלטות שאני עושה לגבי החיים האישיים שלי, שהן ברובן רגשיות. אנשים רוצים בית משלהם כקונספט, ומתרצים את הקונספט הזה בטיעונים כלכליים. זה בערך כמו שאני אקנה שמלת מעצבים ואסביר את זה בכך שכשימאס לי ללבוש אותה אוכל למכור אותה בסכום נאה, או שאוריש אותה לילדה שלי שחלילה לא תישאר בלי שמלה לנשף, לא משנה שהיא רוב הסיכויים כבר לא תתאים לה. לא, אני פשוט רוצה שמלת מעצבים לפעמים. וזה בסדר. אז בארץ קיימת תרבות של קניית דירה. אני לא גדלתי בדירה קנויה לכן לא חילחל אלי הרעיון הזה, בעלי כן, והוא הרבה יותר נוטה רגשית לקניה. עם הזמן הצלחתי לפרק את הרצון הזה שלו לגורמים כדי להראות לו שהמוטיבציה שלו רגשית - וזה בסדר ויש להתחשב גם בשאיפות שלו - אבל כלכלית זה לא בהכרח הצעד הנכון.

 

זה ממש נשמע שאני רובוט מחושב ועושה מה שנכון כלכלית. זה ממש לא נכון. האמת היא שיש לי ממש רתיעה מהרעיון של בעלות על דירה. זה מרגיש לי כמו משקולת ענקית, כמו איזה לוויתן עצום ולא נייד שיש כל הזמן לדאוג לו ולתחזק אותו. תבינו, אני אמא. החופש שלי הוא ללכת לעבודה, כי שם אני יכולה לשתות קפה בקצב שלי, לבדוק פייסבוק ושומו שמיים גם לצפות באיזה סרטון יוטיוב. הילדה שלי מייצרת לי אינספור דאגות, כי פעם היא נופלת, פעם היא חולה. כשאני איתה אני צריכה לשים את עצמי במקום משני ולהכיל אותה, לחשוב על הצרכים שלה ועל סדר היום שלה. סופש מגיע - ואני חושבת מה כדאי לעשות שיהיה לה כיף. ברור שגם את ההנאות שלי אני משחילה לשם, זה לא ביטול עצמי מוחלט, אבל בתור המבוגר האחראי מצופה ממני לדעת להתאפק. אז מרוב שאני מתאפקת ושמה את עצמי במקום השני, אם יש לי פתאום איזשהו זמן פנוי, איזשהו זמן לעצמי - אני רוצה אותו אך ורק לעצמי, לזוגיות, למה שמילא את עולמי לפני שהייתי אמא.

 

ודירה? דירה זה כמו ילד נוסף. אין דירה שקונים סתם ונכנסים אליה. זאת הרי הדירה שלך, לכן היא חייבת להיות דירת החלומות - אז אפילו אם היא חדשה מהניילונים, אין סיכוי שלוקחים אותה בלי לבצע שינויים. ואם זו דירה ישנה? אז שיפוץ זה חובה. שיפוץ זו תיבת פנדורה. כמות ההחלטות שצריך לקבל גדל באופן אקספוננציאלי ככל שנכנסים לזה יותר. זה הדבר האחרון שאני רוצה לקחת על עצמי עכשיו. בא לי להקיא מהמחשבה שאצטרך לבחור ידיות למטבח, או לנסוע רחוק כדי להתלבט בין חתיכות שיש. כאילו, אני אמורה להיות נלהבת מזה שאני יוצרת משהו משלי, משהו שמתאים בול לטעם שלי. אבל ת'אמת די מיציתי את הקונספט בSIMS.

 

יש פה עוד עניין שבתור בחורה מצופה ממני לרצות להתעסק בטפטים, וילונות וסרוויסים. במקרה אני גם מוכשרת בציור ויש לי נטיה אומנותית, מה שגם מתעתע, כי כביכול כל מי שנמשך לאסתטיקה בהכרח מעוניין להשקיע בעיצוב הבית שלו. אשכרה התהלכתי בעולם וחשבתי שבוודאי זה משהו שארצה להתעסק בו אם רק היה לי את הכסף. ובכן, יש לי את הכסף, ואני לא מעוניינת להתעסק בזה. אני בסדר עם מטבח סטסדרטי - ז"א עדיין יש לי גבולות ונאון כחול זה לא משהו שאתפשר עליו - אבל משהו סולידי וממוצע בהחלט יעשה את העבודה בשבילי. אין לי בראש ריהוט מהחלומות - והאמת? ריהוט מהחלומות הוא כזה שאפשר להסתיר בו את כל הבלאגן שלי. כי אני בלגניסטית ובעלי בלגניסט וביחד אנחנו משפחת הג'יפה. לאאא גם אין לי רשימה בפינטרסט של פרוייקטי DIY! לא רוצה לעשות את זה בעצמי! בשביל מה יש סינים?!

 

ובסופו של דבר, כל העיצובים האלה דינם להמאס עליך שבועיים אחרי שסיימת סוף סוף את השיפוץ. פשוט כי אנשים משתנים, אופנות משתנות. זה עוד מילא - גם ההחלטה לרכוש לווייתן מבטון בליבה של שכונה מסויימת בעיר מסויימת יכולה להראות לי טפשית למדי אחרי מספר שנים. איך, איך בן אדם בגילי שבקושי מכיר את עצמו ואת העולם יכול לקבוע שהוא רוצה לגור במקום מסויים למשך (פלוס מינוס) שארית חייו? גם ככה המסגרות החינוכיות של הילדים מקבעות אותנו במידה כזאת או אחרת, אבל עם שכירות לפחות יש ניידות מסויימת. בכנות שאין לי מושג איפה אני רוצה לגור, במיוחד עכשיו, כשהשתחררתי מכל מיני אמונות שגדלתי עליהן. אני צריכה להתנסות ולראות מה מתאים למשפחה שלנו, איפה אנחנו משתלבים הכי טוב ומסתדרים לוגיסטית הכי טוב.

 

לסיכום - אז אם תרצו לענות אותי בחדר 101, תבקשו ממני לבחור ידיות למטבח. 

נכתב על ידי n00ba , 17/5/2017 23:13  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של תומס ב-22/5/2017 21:48
 



29


גם לי יש בקרוב יום הולדת, וליום ההולדת ה29 שלי אני מגיעה מאוד עייפה. גם כי כרגע אני נמצאת בתוך שגרה שוחקת של אמהות ועבודה, וגם כי באופן כללי, התחלתי את שנות ה20 שלי בתחושה שהחיים הם מירוץ, ואני צריכה להיות מקדימה.

 

לפני 9 שנים כתבתי את זה. אז בואו נראה מה הספקתי: בהשפעת ההיסטריה של הורי שיפרתי את הציון שלי ב5 יח מתמטיקה מ"בסדר" ל"מעולה". זה נתן לי תחושה של מסוגלות ושליטה בחומר, אם כי לא השפיע הרבה על סיכויי הקבלה שלי לתואר - התקבלתי לטכניון גם עם הציון הקודם. נרשמתי לתואר, התגלגלתי בין שני מוסדות, ובסוף לא סיימתי אותו. איזה סיום מר לכל מירוץ החימוש הזה. אך איני מצטערת על הדברים שלמדתי, הם שימושיים לי, אפילו קורסי המתמטיקה. לא עשיתי טיול גדול. לא יצא לי. וכנראה כבר לא יצא לי בשנים הקרובות. אבל אני לא בטוחה האם הייתי מצליחה להנות באחד כזה עם המוח הנוירוטי של תחילת שנות העשרים שלי. בכל אופן, טיולים קצרים היו לי, ובסך הכל ראיתי עולם. עבדתי, השקעתי בקריירה. היו לי נסיקות, והיו גם התרסקויות. אם אני משווה את עצמי לבני גילי, אפשר לומר שרכשתי מקצוע יחסית בזריזות, מה שנתן לי רווחה כלכלית. גרתי מחוץ לבית: תחילה עם בן זוג, אחר כך לבד, ואז שוב עם בן זוג שאיתו גם התחתנתי. ילדתי, וגיליתי שזה אושר עצום. לא התחלתי תואר שני, כי, וול...

 

מעניין שאת עניין העייפות צפיתי מראש. כבר אז התייחסתי באירוניה לנטיה שלי לחיות את החיים כאילו זה צ׳קליסט של הישגים. אבל הרגשתי שאין ברירה, אני לא מסוגלת לחיות את החיים אחרת, זה מה שנגזר עלי. אז הנה אני, פותחת את השנה האחרונה של העשור הזה. זה לא מספיק זמן כדי לעשות דברים גרנדיוזיים, אבל אולי אפשר להציל את תדמית העשור הזה כהעשור שבו רצתי כמו אוגר בגלגל. כשאני מסתכלת על שנים קדימה, אין לי רעיון ברור מה אמור לקרות בהן. יש לי רעיון עמום אודות כך שאהיה אדם חכם יותר, יציבה יותר רגשית, שאשפר את כישורי החיים שלי, שאלמד להיות מאושרת. אז אולי בשנה הזו אני לא צריכה להספיק שום דבר מיוחד. אולי בשנה הזו אני יכולה להתבונן בכל מה שעשיתי ועברתי, להזכר בכל מה שקרה בזמן שניסיתי לכבוש יעדים, כל מה שעיצב אותי.

 

אני מודעת לכך שכל הטקסיות הזו סביב תאריכים ושנים היא מטופשת. זה רק מקרי שאנחנו סופרים בבסיס עשרוני, ואילו ספרנו בבסיס 16, אז היו לי עוד שנתיים עד לחשבון נפש הזה. אבל כאילו, מה לא מטופש בחיים האלה? הטבעת שאני עונדת? האופנות שאני מנסה להתחכות אחריהן? העמדת הפנים בעבודה כאילו אני לא גולשת בפייסבוק? כאלה אנחנו, הומו סאפיינס, מאוחדים ברעיונות שכולו מאמינים בהם. 

 

אז, 29... החיים שלי טסים לי מול העיניים בזמן שהמוח הנוירוטי מברבר. 

נכתב על ידי n00ba , 5/5/2017 22:04  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נובה ב-8/5/2017 22:37
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לn00ba אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על n00ba ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ