לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  n00ba

בת: 28




הבלוגים הקבועים שלי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

3/2017

החתונה


את א' הכרתי בלימודים. זה היה כבר פרק ב' של הלימודים שלי, כאשר עברתי מהאוניברסיטה למכללה והתחלתי לעבוד במקביל. האמת שאני לא זוכרת איך בדיוק הכרנו, אבל בשלב מסויים מצאתי את עצמי עושה איתו פרוייקט תכנות. זאת אומרת - הוא שולח לי את החלק שלו יומיים לפני ההגשה, אני מגלה שאין לו מושג ירוק בתכנות, משכתבת הכל מוסיפה את החלק שלי ביום אחד - ומגישה. כשמגיע הציון, א' לא מרוצה ממנו וכותב לי שיש לו ציון מינימום שצריך לקבל בקורס כדי לקבל תעודת הצטיינות. התעצבנתי על החוצפה שלו כי בלעדי הוא לא היה מקבל עובר בכלל עם הקוד שלו, אבל לא עניתי לו כלום. לדעתי את העבודות שלאחר מכן הגשנו בנפרד.

 

א' לא היה חוצפן בקטע נצלני אלא הוא באמת היה תמים, חסר נסיון ושאף למצוינות. לזכותו יאמר שהוא חרוץ הרבה יותר ממני. הוא גם הסתובב עם כל החבורה של הלימודים, אבל נראה שהוא משתרך אחריהם ונואש להשתלב. אני בשלב הזה לא רציתי להשתלב חברתית בשום חבורת לימודים, די סלדתי מהם, כנראה משליכה עליהם את רגשות התבוסה שחשתי במעבר מאוניברסיטת למכללה. הם היו נחמדים אלי ואף פעם לא הבינו למה אני תמיד בצד ומחסירה שעורים. באופן לא ברור א' הצליח לשבור את מעטפת הבדלנות שלי, ומסתבר, לפי פייסבוק, שהוא אף חפר לי בנושאים אישיים פה ושם. משהפסקתי להגיע למכללה נפסקה גם התקשורת שלנו, כי מלכתחילה לא היתה שם איזו ידידות מופלאה.

 

פגשתי שוב את א' בעבודה, אחרי שחזרתי מחופשת הלידה, והוא בדיוק התקבל לאחד הצוותים שחולקים קומה איתנו. הוא נורא שמח לראות אותי... והאמת שאחרי שהשתחררתי מתסביכי המכללה, גם אני שמחתי לפגוש אותו. אחרי שעזבו אצלנו כמה חבר'ה טובים בא לי בטוב לפגוש עוד נפש לא אוטיסטית בכדי להעביר את הפסקות הקפה בנעימים. גם הפעם חיש מהר הפכתי לפסיכולוגית של א'. הפעם כבר לא איך להשיג בחורות - הפעם איך מתפעלים קשיים זוגיים עם חברתו. הוא סיפר לי על איך שהם עברו לגור יחד, ועל מסיבות ההפתעה שהוא תיכנן לה, ועל הלחץ שמפעילים עליו להציע לה. כאן אני אעצור לציין שכבר מספר פעמים חשדתי שהוא הומו עמוק בארון. לכן כשהוא דיבר על חתונה, כיוונתי אותו בזהירות לשאול את עצמו כל מיני שאלות ולא לפעול מתוך לחץ. ואז הוא נעלם לשבוע, וכשחזר, עבר דרך המשרד שלי לספר שהוא הציע נישואין. קפצתי משמחה אותנטית וחיבקתי אותו. אין תשובות נכונות בחיים, והבן אדם הזה נורא רוצה להקים משפחה.

 

הם לא מרחו את הזמן ואירגנו חתונת בזק. אשתו כבר מזמן רצתה את זה ואני מעריכה שהיא כבר ידעה מה היא רוצה ואיך. אני בעד חתונות בזק. כל ההתעסקות בארגון חתונה מוציאה מאנשים את הגועל, ואני אומרת את זה כי הייתי שם. אתה שבוי באשליה שאתה מרכז העולם, וכל דבר קטן קובע. מעיצוב ההזמנות ועד עיצוב המפיות בשולחן. כמה שאתה מבטיח לעצמך שלא תהיו חלק מהסטטיסטיקה של הזוגות המטורפים, אתם נופלים לזה. עושים עליך עבודה פסיכולוגית אינטנסיבית וצריך המון כושר התנגדות כדי לא להשתגע. כמה שאירגון החתונה נמרח, ככה יש יותר פוטנציאל להשתגע. לכן שמחתי לקבל הזמנה שהיא בבירור טמפלייט מהאינטרנט, ועוד מהעמוד הראשון של הטמפלייטים. כמו שצריך. במילא מה שמשנה זה הכתובת.

 

* * *

 

זה היה אמצע השבוע, אני עומדת עם האוטו בפקקים של סוף יום עבודה. בראש שלי מג'נגלות שלוש חרדות: חרדה חברתית - כי אני מגיעה לבד לחתונה שבה אין לי בבירור חבורה לחבור אליה, חרדת נסיעות בכבישים שאני לא מכירה - כי אני חוששת שאקח פניה לא נכונה והכביש יקח אותי לקיבינימט שלא אדע איך לצאת ממנו, וחרדת לוגיסטיקה - כי אני שונאת להגיע באיחור. החרדות מתקיימות זו לצד זו במן אקווילבריום, כל אחת מושכת את הקשב שלי למקום אחר, ולכן אני חווה גרסא מרוככת של כל אחת מהן. אני לוקחת נשימה עמוקה ומתבוננת בתחושות שלי: הגוף הדרוך, המחשבות שנודדות בארבעה מימדים. בסופו של דבר נכבית לה חרדת הכבישים כי אני מגיעה ליעד, מתחלפת חרדת הלוגיסטיקה בידיעה שהגעתי בול בזמן שבו מקפלים את קבלת הפנים וקוראים לחופה, ונשארתי עם החרדה החברתית. 

 

הפסיכולוג שלי דיבר איתי שהשיטה להתגבר על חרדה חברתית היא למקד את הקשב בדברים חיצוניים, וכך עשיתי. בחנתי תחילה את הדומם: את הסטנדים של קבלת הפנים והעיצוב, אחר כך את המוזמנים... אט אט האנדרלמוסיה התחילה להתבהר ויכולתי להבחין בפרפוצים נפרדים - זקנים, צעירים, משועממים, מרותקים לשיחה, כאלה שנחושים לקבל עוד אוכל לפני שקבלת הפנים נסגרת. לפעמים נתקלתי בזוג עיניים שהחזיר לי מבט לחלקיק שניה והמשיך לשוטט הלאה. מרחוק קלטתי את החבורה מהעבודה והחבורה מהלימודים, אז התחלתי לנוע לעברם. האנשים מהעבודה ספק זיהו אותי ספק חשבו שאני פרצוף מוכר לא ברור מאיפה. אנחנו ממחלקות שונות. חייכתי לאחד מהם, הוא הנהנן לעברי, אבל לא היה שם פתח לשיחה. המשכתי ללכת לעבר חבורת הלימודים. קלטתי את ההוא שיש לי הכי הרבה דיבור איתו והוא גם עומד עם הפנים אלי. ברגע שתפסתי את מבטו התקדמתי קדימה ושאלתי "היי! מה קורה?".

 

הפנים שלו מיד לבשו הבעה של הפתעה ואז חיוך, ואחר כך התחילו גם כל השאר להזכר בי בהדרגה. "את למדת איתנו, נכון? פשוט נעלמת באיזשהו שלב. חשבנו שסיימת את התואר" - בזמן אחר הנושא הזה היה מביך אותי, אבל הפעם פשוט עניתי בנונשלנטיות מבודחת שמה פתאום, פשוט מיציתי את הקטע. אחרי שליבננו את העניין הזה, השתלבתי הזרימה הטבעית של החבורה, מחייכת למשמע בדיחות החבר'ה ומשחילה את ההערות הנכונות במקומות הנכונים. ואז מגיע ל', מזהה גם הוא אותי, וחיש מהר מתביית עלי. אוקיי, חשבתי, יש לי "דייט" להערב.

 

ל' היה לחלוטין הטייפקאסט של הבחורים שמתחילים איתי לרוב: רגיש, ילד טוב  עם קורטוב של מורבידיות ופחות סאחי מהחברים שלו. בינתיים התחלנו להתקרב לחופה, והוא קרא לי לבוא איתם לעמוד קרוב. במשך כל זמן החופה הוא התאמץ להמציא שנינויות ופנה אלי לבדוק את התגובה שלי. אלוהים, הוא כזה ילד. חייכתי בתגובה למאמצים שלו, מבינה שזה לא הולך להשתלם לו, אבל אנחנו עדיין בשלב התקשורת הסמי-נייטרלית לכן אני נחמדה ומשחקת את המשחק. זה נחמד להרגיש מחוזרת ורלוונטית. זה נחמד להרגיש שלא כתוב לי על המצח "אמא". כמובן, אם תהיתם, אני עם טבעת על האצבע ותמונה של הילדה על הטלפון, ככה שמי שרוצה לשים לב, שם לב.

 

החופה עם הרבי המזמר נגמרה, ונחיל של מברכים החל להשתרך בדרך אליה. אני, שפספסתי את קבלת הפנים, הייתי חייבת להראות נוכחות ולברך בחופה. המתנתי בסבלנות לתורי יחד עם חבורת הסטודנטים, סופגת מדי פעם מרפק פה מרפק שם. הם באים בחבורה לחבק את החתן, אני ניגשת מיד אחריהם. "מזל טוב!" חיבקתי אותו, והוא - "איזה כיף לראות אותך! תודה שבאת!" ראיתי שהוא עוד רועד מכל האדרנלין, והתחלתי לגמגם קצת בתגובה גם "מה זאת אומרת, ברור" וחיש מהר הוא נחטף על ידי ההבא בתור. כלתו בדיוק התפתנה וראתה אותי - "את בטח נובה!" אישרתי, מופתעת שהיא בכלל מכירה אותי - "מזל טוב! את מקסימה!" אמרתי ל. ובאמת חשבתי ככה. מהתמונות בפייסבוק היה קשה להבין איזה מן בן אדם היא, אבל כשראיתי איך היא מתנהגת וזזה במרחב, הרגשתי המון סימפתיה אליה.

 

נכנסנו כולנו לאולם, שם הבנתי שאני יושבת בשולחן החברים של א' שמורכב כמעט כולו מחברי הלימודים וחברי העבודה, ואני שייכת לשתי הקטגוריות. ל' מתמגנט אלי שוב. הוא באמת נראה חמוד וזה נוח שיש עם מי לדבר, אבל אני מחליטה שזה לא הוגן שאני אמשיך לזרום איתו. ניצלתי רגע שבו היה קצת בלאגן, תזוזה והקשב של החבר'ה היה מופנה כלפי משהו אחר כדי להתיישב בנונשלנטיות בכסא שרחוק מל'. בינתיים כולם התיישבו, ול' קלט שאני ממש לא קרובה אליו. מבט של פאניקה קלה בעיניו "היי! למה את שם?", הבחור הממושקף שלצידו הציע את מקומו בטענה שהוא גם ככה לא קשור כאן לאף אחד, אבל הרגעתי אותו שהכל בסדר, במן מניירה כזאת של "בכל זאת לא נעים לי להזיז אותך".

 

התחיל ריקוד הסלואו של החתן והכלה. היות וישבתי הכי קרוב שאפשר לרחבת הריקודים, יכולתי לראות שהם עדיין רועדים מהתרגשות, ובכלל נמצאים באיזה סרט אחר משאר אורחי החתונה. זה לא רק הם ככה, זה תמיד ככה. גם בחתונה שלי זה היה ככה. סביבם חגו צלמים חמורי סבר, גם הם ב"זון" אחר לגמרי, הם בזרימת העבודה, תופסים שוטים מוצלחים. וברדיוס הצלמים עמד אחד לירן חולצה-אפורה ופיזר עשן על הרחבה. על מצחו זלגו אגלי זיעה, ושדי הגבר שלו רטטו כל פעם שהוא התכופף להרים את הארגז שממנו יצא העשן שהוא שיחרר לצלילי השיר הרומנטי. הצלמים, כמובן, תיעדו רק את המטר על מטר שבו התרחש הקסם.

 

נגמר הסלואו, והורשנו לאכול. ויתרתי כך בקלות על חברתו העליצה של ל', ומצאתי את עצמי בין שני אנשים שאין לי איתם קצה חוט לשיחה. מכוח ההרגל הייתי אולי ממשיכה לשתוק ולאכול, תוך שאני נמנעת מקשר עין, אבל החלטתי להתעלות על עצמי. פניתי אל הבחור שלצידי ושאלתי מה הוא עושה מאז שסיים את הלימודים. מסתבר שנחתתי לו ישר על שאלה מביכה, כי הוא מיד הצטדק שהחבריםצוחקים עליו בגלל זה - הוא עובד בבנק, בפיתוח. "בוודאי שיש בבנקים מחלקת פיתוח" אמרתי, לתדהמת חברו. שאלתי אותו איזו מערכת בדיוק הוא מפתח שם, והוא התחיל לתת לי הסבר: יש client, הוא מתחבר לserver שמדבר עם ה mainframe - "את יודעת מה זה mainframe?" הוא שאל אותי, - "כן, אבל התכוונתי: מה עושה המוצר שאתה מפתח? מי משתמש בו? הבנקאי? הכלכלן? הלקוח?". חשבתי שזה ממש מוזר שהוא מדבר כמו סטודנט שנה א'. הקשבתי בתשומת לב להמשך ההסברים שלו, עד שה'יחה דעכה לטובת ריקודים על הרחבה.

 

מה אני אגיד לכם, מוסיקה מזרחית זה לא בדיוק מה שמדליק אותי, אבל באתי לשמח חתן וכלה, אז יאללה - קמתי על הרגליים. במילא הריקודים הראשונים הם בעיקר בשביל הרמת כסאות וסיבוב חצאית. לא נדרש ממני יותר מדי, רק מחיאות כפיים וסימונים של ריקוד. אין לי טיפת אלכוהול בדם, וגם אין מי שיגרור אותי לרחבה. התגברתי על עצמי וקמתי לבד, מרגישה בהתחלה עירומה ממבוכה. עשיתי שוב את אותו הטריק מקבלת הפנים, ושמתי לב כמה נבוכים כולם בעצם, כמה מגוחך אנשים רוקדים, וכמה אף אחד לא באמת שם זין על איך שאני נראית. כן, זהו המצב האנושי, כולנו מגוחכים, לפעמים מתאמצים, לפעמים חסרי מודעות, ולפעמים אכולי חרדה חברתית. הבחור הממושקף עומד קפוא ומזכיר לי דמות מהו-לא. בינתיים השיר מתחלף למשהו שאני יכולה קצת יותר להתחבר אליו, אז אני מרשה לעצמי להשתחרר קצת יותר. פה פתאום מגיח מבין ההמון ל' וניגש אלי. "אז איך זה שהגעת לבד?" הוא שואל, ואני לא קולטת בהתחלה על מה הוא מדבר - "מה זאת אומרת?" שאלתי. "איך זה שאת אישה נשואה והגעת ללא בעלך?" אהא, הוא קלט סוף סוף, ובא לבדוק. "יש ילדה קטנה בבית" עניתי והוא הנהן בהבנה. 

 

כשחזרנו לשולחן החלפנו עוד כמה מבטים ובדיחות בנאליות. זו נקודה לזכותו, כי כבר פגשתי גברים שהתעלמו לגמרי ממני ברגע שגילו שאני תפוסה, גם אם ממש דיברנו קודם. מה שקצת דוחה, כי כאילו אתה לא יכול להרשות לעצמך להיות נחמד לכל מה שלא יכנס למיטה שלך בסופו של דבר. כבר אמרתי שהוא בחור טוב? בכל אופן, יזמתי שיחה נוספת עם מי שישב מהצד השני שלי, הפעם. כמוני הוא הזמין מנה ראשונה טבעונית, אז דיברנו כמובן על טבעונות, וטבעונות בעבודה, ובישול טבעוני למשפחה וידה ידה... בסך הכל אני מרוצה שלא נתתי לביישנות שלי להכתיב לי מגבלות ולגרום לי להרגיש בעונש. אני יכולה לעשות מה שבא לי ולדבר עם מי שבא לי, וזה חידוש מרענן.

 

אמנם המנה היתה עוד ראשונה, אך השעה היתה כבר מאוחרת לי, והכרכרה שלי עמדה להפוך לדלעת. תפסתי את העיתוי המתאים לברך שוב את החתן ולהגיד לו שאני הולכת, לא לפני שהצטלמנו יחד. אף אחד מחברי הלימודים לא היה באיזור על מנת שאוכל להפרד מהם. נו שוין, אני כבר רגילה להעלם...

 

 * * *

 

א' וזוגתו עידכנו יומיים אחר כך שהם בדרך לאילת עם תמונה של טבעות הנישואין שלהם על רקע המדבר. הם חמודים, ואני שמחה שהחתונה מאחוריהם, ומקווה שיקימו משפחה חמה ואוהבת, ושכל המחשבות שלי על הנטיה המינית של א' הן הזיות ותו לא.

 

נכתב על ידי n00ba , 24/3/2017 00:42  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-25/3/2017 17:31
 



Efil ym fo flaH


בתחילת שנות ה20 שלי התסביך העיקרי שלי היה שאני ילדותית מדי. כל הזמן השוואתי את עצמי לאנשים שתפשתי כבוגרים ומיושבים בדעתם, ותהיתי מדוע אני לא יכולה להיות כזאת. ביקרתי את עצמי על כל תלות חומרית בהורים שלי, כמו זו שהשתמשתי באוטו שלהם או גרתי אצלם. הייתי נבוכה מכמה שאני קלולס בעולם הפיננסי ובשוק התעסוקה. הרגשתי שמנטלית הראש שלי במקום אחר ממה שהוא אמור להיות ואני לא מעניינת אף בן אדם בוגר עם האינפנטיליות שלי.

 

ואז התבגרתי והבנתי שהייתי בחורה צעירה סטנדרטית למדי, ועוד אחת שדי מהר התאפסה על עצמה וקמה על הרגליים. רכשתי מקצוע, יצאתי מהבית, התחתנתי, פתחתי תיק השקעות, קניתי אוטו וילדתי. אני לגמרי מכווננת על הגל של "אנשים בוגרים" מבחינת נושאי שיחה וחוויות. חושבים שאני מרוצה? ממש לא. עכשיו יש לי תסביך חדש: אני נדושה מדי; אפורה; משמימה. אני חיה את החיים השבלוניים, החיים שלי הם החומר ממנו עשויות סאטירות של הפריים טיים של ערוץ 2. אפילו התחלנו לחשוב על לעבור לפתח תקווה, להיות קרובים יותר להורים של בעלי שכל כך עוזרים לנו. יש שם שכונות מסויימות עם אוכלוסיה טובה, או כמו שכולם אומרים "זוגות צעירים, הייטקיסטים כמוכם". אני של לפני שנתיים היתה מתחלחלת מהרעיון, כי הרי זה לא מאאאגניב לגור בפתח תקווה. יש שם ערסים זקנות ובני עקיבא.

 

אני כבר נושקת ל30, ונדמה שהשתניתי המון מאז גיל 20. הרבה תפישות שלי השתנו. לא השתנה רק דבר אחד: אני ממשיכה לאמץ לחיקי כל ביקורת עלי, אמיתית או מדומיינת. אני ממשיכה לחשוב שכמעט כל אדם אחר טוב יותר ממני. אני עדיין כמהה לאישור הזה, האישור האוניברסלי מהאוטוריטה האוניברסלית - שאני בסדר. אני יכולה לשמוח מפעם לפעם מכיבושים קטנים, קיבלתי אישור מהאדם הזה או מהאדם ההוא. אבל התחושה הזו נשחקת, ואני במהרה שוב לא מרוצה מעצמי.

 

נושא שמלווה אותי בחודשים האחרונים הוא כמה רוע בנאלי שזור לנו ביום יום. החל מרוע אשר מקורו בהתעלמות ונורמות מעוותות של החברה שלנו, ועד לרוע שאמנם איננו מקובל חברתית, אבל הוא מוסתר היטב ע"י יחסי כוחות והשתקה. רוע איננו נחלת הפסיכופתים בלבד. רוע הוא נחלתם של אנשים נורמטיביים, חביבים, בוגרים ואינפנטילים כאחד. אני אינני קדושה. פגעתי באנשים בחיי. אבל מעולם לא פגעתי במישהו בצורה מפלצתית, לא ניצלתי מישהו שהיה תלוי בי. אני חושבת שזה כשלעצמו שם אותי במקום טוב, מעל כמה יאפים עם ג'יפים מפתח תקווה, ומעל כמה נשמות חופשיות וייחודיות מתל אביב. אני משתדלת להיות בן אדם טוב יותר במסגרת ההשפעה שלי והחולשות שלי. לא, לא בן אדם "טוב" כקמפיין למיתוג עצמי מחדש. "טוב" כמשהו לשאוף אליו לעומת הצורך להרשים (בחיי, הייתי צריכה להתגבר על הרבה ביקורת עצמית כדי לכתוב את הפסקה הזו).

 

אז האם מגיע לי להרגיש רע עם עצמי? זה באמת נורא מעייף לדפוק כל כך הרבה חשבון. אין דרך לחיות את החיים האלה על פני כדור הארץ מבלי שלמישהו תהיה ביקורת על האופן שבו אני חיה אותם ועל האדם שאני. הדרך היחידה שלי להיחלץ ממעגל ההלקאה העצמית שלי זה להגדיר לעצמי את האידיאלים שאני באמת ובתמים מאמינה בהם, ולחיות על פיהם. ושאחרים ילכו לחפש את האישור שלי.

נכתב על ידי n00ba , 10/3/2017 21:57  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של PK ב-24/3/2017 01:51
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לn00ba אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על n00ba ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ