לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  n00ba

בת: 29




הבלוגים הקבועים שלי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

7/2017

Help, I'm alive, my heart keeps beating like a hammer


מהרגע שבו החלטתי להתראיין קפצתי ישר למים. לא התכוננתי כי גם לא ממש היה ברור לי איך להתכונן ומה ישאלו אותי. ככל שעולים בוותק ובנסיון כך שאלות הראיון משתנות. ובל זאת, ישנן שאלות מאוד קלאסיות שבכל זאת חוזרות על עצמן בכל שלבי הקריירה. אחת מהן היא "תספרי לי על פרוייקט מעניין שעשית" ודווקא בשאלה הזו נפלתי בצורה מביכה ממש, כאשר כבר הרגשתי שצברתי מומנטום ואני משופשפת בראיונות באה אלי השאלה הזו בפעם הראשונה. בום. לא חשבתי על זה בכלל. להביא את הפרוייקט מהחברה הקודמת שעבדתי בה? לא, הם יתהו מה עשיתי בשלוש השנים האחרונות אם אין לי דוגמא אחת להביא מהתקופה הזו. אז התחלתי לדבר. השפתיים שלי נעו לפני המוח. מה אני סחה? התחלתי לתאר את הארכיטקטורה של המוצר העיקרי שלנו כדי להרוויח זמן ולהזכר בבאג מורכב אחד שהיה שם. לא מצליחה להזכר. "ובעצם בנקודה הזו יש לנו בעיית scaling" אני אומרת את מילאת הבאז שאוהבים לשמוע. "אוקיי, אבל נשמע שהמערכת כבר היתה בנויה להתמודד עם scale" אחד מהם אומר. הממממ, זה נכון... בעצם, היתה בעיה עם זה, איזו בעיה... רגע, לא משנה, פרוייקט אחר. אופס, לא עשיתי חזרה על הפרטים והם כבר התאדו מזכרוני. רציתי שהאדמה תבלע אותי. רציתי להניח את הטוש ולברוח משם. התנצלתי על הבלאק אאוט ואמרתי שזה מהתרגשות. גם התרגשות היתה שם, אבל בעיקר היתה זו טפשות. הם ניסו למשוך ממני עוד קצת פרטים, אך כשהתשובות נהיו לקוניות מדי הזמינו אותי לשבת והמשיכו את הראיון כרגיל. בשביל מה להעמיד פנים שיש לי סיכוי בכלל? אני מניחה שגם להם הסיטואציה היתה לא נעימה, והם העדיפו לדבוק בפרוטוקול מאשר להגיד למועמד בפנים שחבל על הזמן שלו. מאוחר יותר, בטלפון, קיבלתי את ה"לא" שלי. הופתעתי שזה היה טלפון ולא מייל סטנדרטי. הם כנראה ממש ניסו להיות נחמדים. אני מעריכה. ולמדתי את השעור שלי. לראיון אחר כבר באתי מוכנה, עשיתי חזרה על מסמך הdesign של הפרוייקט והסברתי אותו יפה מאוד. בהתאם גם עברתי את אותו ראיון.

 

כשלון נוסף שלי קרה דווקא בגלל השתדלות יתר. זומנתי לראיון לתפקיד שעוסק בbig data, ומכיוון שבעלי כבר שנים בתחום הוא עשה לי הכנה אינטנסיבית ערב מראש. כיסינו המון נושאים כמו סוגי בעיות, ארכיטקטורות שונות, מסדי נתונים, טכנולוגיות... המוח שלי ספג וספג ובאתי לראיון מוכנה להקיא הכל. ישבתי ליד הקבלה בשקט והמתנתי למראיין שהתעקב. בסוף נכנס ברוח סערה גבר רוסי בערך בגיל של אבא שלי, שאל אותי אם אני נובה, מלמל משהו והוביל אותי לחדר בצעדים זריזים - "אצלנו, כדי להשאר במקום צריך לרוץ, וכדי להתקדם צריך לרוץ מהר יותר" אמר. הרהרתי אם גיחוך קל יספיק, אבל האוטומטים של המנטליות דחפו אותי להגיד בשקט "אליסה מאחורי המראה". הוא התסכל עלי בשביעות רצון, "מצוין, מבחן ראשון כבר עברת - קראת לואיס קרול". חייכתי. משהו בו, הטיפוס שהוא, היה מאוד מוכר לי ולכן פרט לי על מיתרים. זה היה טוב ולא טוב בו זמנית. הוא הסביר לי שהוא לא יודע שאין לי נסיון בbig data ולכן הוא הולך לשאול אותי שאלות שלא דורשות ידע אלא בעיקר הגיון ופתרונות פשוטים. נשמע טוב. אבל המוח שלי מילא את כל הקאש שלו בדברים שהוא למד אתמול שלא יכולתי להתאפק מניים דרופינג ולחפש פתרונות מסובכים לשאלות שלא דרשו את זה. באיזשהו שלב נכנסתי למוד של תלמידה צייתנית מול מורה לא מרוצה וניסיתי לנחש מה הוא רוצה שאני אגיד במקום לחשוב לבד. "את מאוד לחוצה, תשתחררי" העיר לי, "אני נהיה בעצמי לחוץ בגללך". יופי, תאשים אותי בזה וזה כל כך ישחרר אותי, אני פשוט אשתחרר בפקודה. די נו, זה לא עובד ככה. 

בסוף הראיון הוא אמר לי "תקשיבי, בדרך כלל אני אומר מיד אם זה כן או לא. במקרה שלך אני לא יודע. היו חסרונות, והיו גם יתרונות מובהקים. לכן אני רוצה לחשוב קצת ואחזיר לך תשובה ביום ראשון". אוקיי, גם אני הרגשתי את האמביוולנטיות הזו. "אני מעריכה את הישירות" אמרתי, ונפרדנו לשלום. ממנו דווקא לא קיבלתי טלפון, אלא מייל יבשושי, ביום שני.

בסדר, המשכתי הלאה. הדברים שבעלי לימד אותי מאוד עזרו לי בראיונות הבאים, וגם מהראיונות עצמם למדתי הרבה.

 

היה לי גם ראיון שלגמרי תפס אותי לא מוכנה. זה היה יום חמישי, סוף היום, ואני שתיתי מנה כפולה של יין בחגיגות חמישי השבועיות שלנו. חברות כוח האדם עידכנו אותי שמחברה מסויימת יצרו איתי קשר. בסדר, לא הייתי שיכורה מדי בשביל לנהל שיחת טלפון על הרקע שלי. עניתי על השיחה ובאמת שהייתי עניינית ודיקלמתי את הנאום הרגיל שלי. באיזשהו שלב המראיין ציין כמה דברים מטרידים לגבי מקום העבודה הזה, הוא ציין אותם כי הוא יודע שהם מטרידים ומבחינת חלק מהאנשים זה דיל ברייקר. המידע שהוא מסר לי תפס אותי לגמרי לא מוכנה ולא הספקתי לגבש דעה, לכן שיקפתי לו שזה אכן מטריד אותי אבל אני לא פוסלת לכן בוא נמשיך בתהליך. הנחתי שנקבע ראיון, ועד מועד הראיון יהיה לי זמן להרהר אם אני בכלל רוצה לנסות להתקבל לשם. "בסדר גמור, אבל קודם יש לי עוד כמה שאלות אליך" זה היה נשמע כאילו הוא רוצה לשאול אותי עוד קצת על הרקע שלי "בסדר גמור" עניתי. ואז הוא התחיל לשאול אותי שאלות טכניות. מה מה? מי עושה ראיון טכני בשיחת הטלפון הראשונה? בדרך כלל קובעים ראיון כזה מראש, בזמן שנוח לכל הצדדים. אבל זרמתי, לא היה לי נעים לסרב לו. השאלה הראשונה היתה יחסית קלילה. אני שיכורה אבל נראה לי שאני יכולה לענות על שאלות כאלה. השאלה השניה התקילה אותי יותר, השלישית עוד יותר... אני לא זוכרת את התשובות לשאלות האלה בעל פה, אלה לא דברים יומיומיים מהעבודה שלי. הרגשתי איך המוח שלי כבד מהיין, המחשבה איטית, הנוירונים לא רוצים בכלל לקפץ בין האונות אלא לשכב על הספה. שקט על הקו. יש שתיקות גם בראיונות פנים מול פנים, אבל את השתיקות האלה ממלאה שפת הגוף ושרבוטי העט שלי. כאן פשוט היתה פאוזה בלי פלסטר. כמו צליל באס רועם הולך ומתעצם. לא יכולה לחשוב יותר על השאלה אלא על השתיקה הנוראית הזאת, אז התחלתי למלא את החלל בהרהורים בקול. אוף, היין. אולי לבקש ממנו לעשות את הראיון בזמן אחר? אבל כבר התחלנו... יאללה, שישחרר אותי. או שבעצם לא, אני אתרכז ואענה. פעם ידעתי את התשובה לזה, למה אני לא זוכרת עכשיו? "בסדר" - הוא סיים - "נהיה איתך בקשר בנוסע להמשך התהליך". או שלא. ממנו אפילו מייל מנומס לא קיבלתי. האמת שקצת הרגשתי מרומה מכך שכפו עלי ראיון טכני בלי התראה. זאת אומרת, יכולתי להתנגד, אבל זה תפס אותי לא מוכנה. זה באמת דבר לא מקובל לעשות בשיחה ראשונה. מצד שני, זה חסך ממני לבטים. בדיעבד הגילוי הנאות שלו זה די דיל ברייקר.

 

כמו שכבר אמרתי, תקופה של ראיונות עבודה זו רכבת הרים רגשית. כשיש הצלחות אני על גג העולם ומתחילה לפנטז כבר איך אני עובדת שם, וכשיש כשלונות אני צוללת למחשבות על כמה שאני גרועה ולעולם לא אמצא משהו טוב, ואולי המקצוע בכלל לא בשבילי. אני מנסה לאזן את עצמי ולהשמיע בראשי שוב ושוב את קול הרציונל, אבל הרגשות מנהלים מלחמת התשה כנגדו. כך הייתי בארוחת צהריים אחת, שעה לפני ראיון ראשון בחברה ששמעתי עליה דברים טובים, אך גם שהיא מאוד בררנית ומקשה בראיונות עבודה. הסתכלתי שוב על תיאור המשרה ונבהלתי. חלקתי עם שתי החברות שישבו איתי ששקלתי ברצינות לבטל את הראיון כי אין לי בכלל טעם לנסות - "איך הם בכלל הסיקו, על סמך קורות החיים שלי, שאני עשויה להתאים? אולי ניפחתי יותר מדי את קורות החיים שלי". החברות מן הסתם עודדו אותי ללכת ולו רק בשביל האימון. כך הלכתי, ללא שום ציפיות ומוכנה לנפילה.

 

הגעתי במונית כי נהיגה בפקקים וחיפוש חניה לפני ראיון זה משהו שיכול לגרום לי לפצוע את עצמי מרוב לחץ. הגעתי חצי שעה מוקדם מדי. הבניין שאליו הובילה אותי הכתובת היה מוכר לי. התקיימו שם פגישות של קבוצת טיפול בחרדה חברתית, והלכתי לפגישה אחת כזו לפני שנים, כשהרגשתי שהחרדה הזו שולטת בי. בסוף הפגישה ברחתי משם ולא הסתכלתי לאחור, כי הבנתי שאני ממש לא במקום שהאנשים האלה נמצאים בו, וכמובן גם חוויתי חרדה מהמפגש החברתי המוזר הזה. מה אני אעשה פה חצי שעה? נזכרתי שבדרך לכאן חלפנו על פני חנות אופניים, אז שמתי פעמי לשם. מזמן תיכננתי לקנות אופניים. שנים שלא רכבתי ולא היה לי מושג אם אצליח בכלל - אבל היי, לרכוב על אופניים זה כמו... לרכוב על אופנים! אף פעם לא שוכחים! אז קפצתי למים. בחרתי בזריזות את הדגם שיתאים לי לרכיבה בעיר, קסדה בסגנון צבאי, מנעול. השארתי את הרכש לטיונינג בחנות והלכתי לראיון. חלק מהרעיון של להגיע במונית היה שלא אגיע מיוזעת, אבל אחרי ההליכה והקניה כבר הזעתי כהוגן. נו לא נורא, במילא אני הולכת להכשל.

 

את הדלת פתח לי בחור מסביר פנים וקצת נבוך. "היי, את בטח נובה" - אכן הייתי נובה. עשה לי את ההקדמה הרגילה של להציע לשתות ולהראות לי איפה נשב והסביר שתכף יכנס הבחור השני שיראיין אותי ביחד איתו. בזמן שהמתנו ניהלו שיחת חולין קצרה שזרמה ממש טוב ואפילו גיליתי שיש לי חוש הומור. עד כדי כך היה קליק שהיה לי מוזר להרצין פתאום כשהראיון פורמלית התחיל. חיש מהר מצאתי את עצמי עם טוש ביד מול הלוח. נשמעתי כמו מישהי שבאמת יודעת על מה היא מדברת ועניתי על כל השאלות שלהם. מי זאאאאת, חשבתי לעצמי. איכשהו כל הנוכחים בחדר שידרו על אותו גל, ובאמת הרגשתי שזה היה ראיון מוצלח. יצאתי משם מבסוטה. אף פעם אי אפשר לדעת את התשובה, יתכן שהראתי היטב את מה שאני יודעת, אבל הם מחפשים מישהו שיודע יותר. אבל הייתי מבסוטה רק מעצם העניין שנתתי את ה100% שלי. שאני מסוגלת. שאני לא נופלת על שטויות.

חזרתי לחנות ואספתי את האופניים שלי. המוכר הראה לי את הכיוון הכללי לעזריאלי והתחלתי לדווש בקלאמזיות לעבודה. שיט, אני כל כך לא זוכרת איך רוכבים. הצילו! הצילו אותי מעצמי והצילו את עצמכם מפני! פנו דרך! שיט שיט שיט שיט מה אני עושה??? ואיפה אני בכלל? ואיפה המסוק שאמור להציל אותי? בסדר, באיטיות ועם הרבה עצירות הגעתי לעבודה. ממש ממש מיוזעת.

 

קיבלתי תשובה חיובית על אותו ראיון וזומנתי לראיון טכני נוסף וראיון HR. מכירים את זה שמתחילים לצאת עם מישהו ומיד מתחילים לפנטז איך יראו הילדים שלכם וכיצד תסתדרו עם החמות? אז כזה רק של עולם התעסוקה היה לי. עשיתי לעצמי בילד אפ רציני, ובבוקר שלפני הראיונות נשפתי אש על בעלי והילדה. הראשון דווקא היה ראיון HR שרציונלית אין לי מה לחשוש ממנו כי מעולם לא נכשלתי בראיון כזה ולא מכירה מישהו שנכשל בראיון כזה, אבל זה ראיון מאוד מערער. יש להן, לHRיות, טכניקה להתפס לכל מיני מילים ולהתחיל לחפור לי בנשמה כאילו הן שרלוק הומס שמבקש להוכיח שמולן עומד אדם חדל אישים, פסיכופת, שקרן ועצלן. באמת שניסיתי להראות הכי נורמלית ונחמדה, באתי ברוח טובה, וזה עדיין ערער אותי.

לאחר מכן התחיל הראיון הטכני עם הארכיטקט. שם כבר הייתי לחוצה ממש, הוא גם כנראה טיפוס כזה שלא משדר פידבק חיובי אלא לובש הבעה של אדישות מהולה באכזבה. לפחות כך אני פירשתי אותו. מצד אחד פתרתי את כל השאלות שהוא הביא לי, מצד שני לקח לי זמן והכוונה שלו בחלק מהמקרים. התכוננתי לתשובה שלילית הפעם, אבל להפתעתי קיבלתי תשובה חיובית.

 

הלאה קבעו לי ראיון טלפוני עם המנכ"ל. היו קצת שתיקות מביכות בתחילת הראיון כי ציפיתי שהמנכ"ל יתפוס את המושכות ויוביל את השיחה לכיוונים שחשובים לו, אחרי הכל, הוא זה שבחר לראיין מועמדים ולא המועמדת ביקשה לדבר איתו. אבל בסופו של דבר התאפסנו על נושאי השיחה שלנו. היה סבבה ופחות טכני ממה שציפיתי. בסוף השיחה הוא ביקש לשלוח לי לינק לקבצים שקשורים במוצר שלהם מכיוון שהם נוגעים קצת בתחום שבו אני עוסקת בחברה הנוכחית שלי, והוא ביקש גם לשמוע את דעתי עליהם. בזמן השיחה אמרתי שכן, וכמובן, ואחזיר לו מייל בנושא. עוד באותו יום ביקשו ממני ממליצים שאותם העברתי בבוקר. אך המייל הזה מהמנכ"ל העיב עלי. הסתכלתי על הקבצים, הם הסתכלו עלי. כאילו, בתכלס, אני מבינה מה הם עושים ומה המטרה שלהם, אבל אין לי יותר מדי מה להגיד. אני אמורה להיות מישהי שמבינה בזה? בוודאי הוא מצפה שמתוך הנסיון שלי בעבודה הנוכחית יהיה לי מה להגיד בנושא. אולי אני צריכה לגלות לו דברים שאפשר לדעת רק מבפנים? אבל זה לא חוקי ולא אתי. אולי אני צריכה לתת הצעות לייעול ושיפור? התחיל לצאת לי עשן מהאוזניין ודחיתי את זה. התייעצתי עם בעלי, וקיבלתי ממנו טיפ מעולה. הוא אמר לי שאני לא צריכה ישר לקטול את המוצר, כי בסופו של דבר זה הבייבי שלו. הרי אני הייתי מקובעת על המחשבה שמצפים ממני לקבל איזה פידבק מקצועי מרשים, וכלל לא חשבתי על הזווית של המנכ"ל שבוודאי מצפה מעובדים פוטנציאליים להתייחס קצת בכבוד לעבודה שלו. אז חפרתי קצת באתר הרשמי של מקום העבודה שלי ונדלקה לי נורה בראש. אני יודעת על מה אכתוב לו! פתחתי את המייל בשבחים (כנים) ויתרונות שראיתי, לאחר מכן הוספתי את הרעיון שלי. שלחתי את המייל להגהה אצל דניאל, ולאחר מכן - send!

 

יום למחרת - טלפון. יש לנו הצעה. קפצתי על האופניים ונסעתי לראות אותה. הופתעתי לטובה מכל התנאים, ואפילו הציעו לי שכר גבוה ממה שביקשתי. בכל זאת לקחתי את החוזה לעיון בסופ"ש כדי לא לצאת overly attached girlfriend. כאילו, יותר ממה שאני עכשיו. אהבתי את התפקיד, את הכיוון המקצועי, את האנשים ואת המיקום הגאוגרפי. וזהו, בתחילת השבוע חתמתי והתפטרתי. איזו הקלה!

לאופניים, אגב, התרגלתי חיש מהר והיום אני כבר ממש נהנית לרכוב עליהן.

 

נכתב על ידי n00ba , 12/7/2017 17:01  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-22/7/2017 22:57
 



יולי


איכשהו, יולי זה תמיד חודש נורא עמוס. כולם רוחשים ומזמזמים כמו דבורים קטנות. וכל החום הזה, והימים הבלתי נגמרים. הכל מהיר, הפכפך, צבוע בצבעים עזים. אני רוצה לנוח!

 

אבל אני לא נחה, אני מתראיינת. זו חתיכת רכבת הרים רגשית. מצד אחד אני לומדת המון מהראיונות עצמם - אפילו תפסתי את עצמי משתתפת בישיבת עבודה בצורה הרבה יותר עניינית וערה כי הגעתי עם תובנות חדשות. מצד שני אני כל כך עייפה, והילדה הזיזה את שעת השינה שלה ל9 בערב וצפונה, כך שלקראת סוף היום אני זוחלת בכוחותי האחרונים לכיור לצחצח שיניים וקורסת באפיסת כוחות. בסלון עדיין עומדים ארגזים שלא פרקנו ואני כל הזמן מבטיחה לעצמי שהנה, הערב אגיע אליהם. אבל זה פשוט לא קורה.

 

אני נזכרת, בתקופה זו של ראיונות, בשיחה שניהלתי עם רונלדו. הוא היה אז גם בחיפושי עבודה ובא להתייעץ איתי לגבי משרת ראש צוות שהציעו לו. חלקתי איתו את תובנותי בנוגע לניהול נכון והצעתי לו לבקש שכר גבוה יותר ממה שהוא חשב. אחר כך הוא סיפר לי איזו עובדה מדעית מעניינת על אמבות שאני כבר לא מצליחה להזכר בה, אך היא היתה כמשל לכך שהמוח שלנו מתאים את עצמו לסביבה. בסביבה תובענית המוח יהיה פעיל ויעיל, ובסביבה רגועה מדי המוח יכנס לשינת חורף. הרגשתי שזה ממש נכון, וקראנו לזה "חוכמת האמבה". 

 

רונלדו עזב מזמן ולא שמר על קשר, אני רואה את המשרדים החדשים שלו מחלון הבית וזה מציק לי בעין. אני חייבת להתקדם!

נכתב על ידי n00ba , 5/7/2017 13:45  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-12/7/2017 12:07
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לn00ba אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על n00ba ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ