לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  n00ba

בת: 29




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2018    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

4/2018

כעס


כעס הוא צונאמי.

 

כאחת שהיתה נתונה לצונאמים של כעס מילדותה, הבאתי את טכניקת ההתחמקות מכעס לכדי אומנות. אני יודעת להושיט מה שצריך לפני שביקשו ממני, לקחת צעד אחורה, להדביק את קצב ההליכה, לחקות את טון הדיבור. אני מורידה את הראש ועושה את מה שאומרים לי, כשאני מרגישה שאני הולכת לאכזב אני מתחילה להתפתל ולהמציא שקרים או לחפש דרכי מילוט. הכל, רק כדי שמבטי לא יתקל באישוניו הבוערים של הכעס.

לעיתים הכעס בכל זאת תופס אותי כשאני לא על המשמר.

 

מובן שלא כל סוג של כעס מפחיד אותי באותה מידה. ככל שאדם יותר קרוב אלי, ככל שאני מעריכה אותו ומחשיבה את דעתו, כך הכעס שלו מפחיד אותי יותר. זה מובן ואפשר להזדהות עם זה גם בלי איזה תסביך ילדות בנושא. כעס היא תגובה עוצמתית שמטרתה לזעזע מערכות אצל האנשים מסביב. לעיתים הכעס נחוץ כדי להזיז דברים ולהעביר נקודה. אווה אילוז מדברת על נחיצותו של הכעס להנעת מחאות חברתיות, אך גם ביחסים בינאישיים לכעס יש פונקציה. הוא כמו מכה חזקה שיכולה להזיז את השניים ממסלול אחד לאחר, מכה שלעיתים נחוצה כשכלו כל הקיצין.

 

אבל יותר מדי פעמים הכעס הוא תגובה הרסנית ולא נחוצה שמקורה בכאב פנימי שהאדם לא יודע לתמלל לעצמו ולסביבה, לא יודע להתמודד עימו. הכעס עולה כמו צונאמי ופוגע במי שעומד הכי קרוב. האדם הכועס נראה כמו האדם הצודק עלי אדמות. ואני? אני רק איזו חתיכת צדק, לא מי יודע מה, אולי רק צדק של עפר לרגליו. הרי אם משהו הניע תגובה כל-כך חזקה, הוא חייב להיות צודק, איך דרך אחרת. בוודאות חטאתי, בוודאות פישלתי, בוודאות אני צריכה לבקש מחילה.

 

מי שלימדה אותי להסתכל עמוק באישוניו הבוערים של הכעס היא האינפנטה. והרי היא בת שנתיים וחצי, חווה את התקפי הזעם הקרויים בפי העם טנטרומים על ימין ועל שמאל. אחד הדברים הקשים הוא להחזיק על הברכיים פעוט משתולל שצווח את נשמתו בטונים מן הגיהנום במשך דקות ארוכות, חצי שעה ולעיתים אף יותר. בי עולות תחושות מתחלפות של יאוש, כעס, עצב, פחד. מה עשיתי לא נכון? איך עוצרים את זה? אני מנסה להגיד באופן רפיטטיבי שאני מבינה שהיא רצתה את X, אבל היא לא יכולה לקבל כרגע, ואני מבינה שהיא כועסת, ו... לעזאזל עם זה! באיזשהו שלב אני תוקעת מבט חלול באוויר ומנסה להתנתק מעצמי ומהתחושות שהכעס העצום שלה מעורר בי. העולם הוא חרא מקום, אני אומרת לעצמי. היא צריכה ללמוד להתמודד. ואני צריכה ללמוד להתמודד.

 

אמנם התגובה האוטומטית שלי היא לחשוב שאני אשמה בכעסו של האחר, אך לאט ובזהירות אני מתחילה להפריד את הדברים ולהבין שצונאמי מקורו בתזוזת לוחות טקטוניים, ולא בחרון אף של אל צודק-תמיד.

 

 

נכתב על ידי n00ba , 5/4/2018 23:18  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נובה ב-8/4/2018 12:42
 



משהו נופל


כשעברנו לדירה הזו התלהבתי מהנוף הנשקף מהחלונות, במיוחד מהחלון הפינתי בחדר השינה שנפרס כמעט על שני קירות, מהתקרה לרצפה. כמו בית מלון, אמרתי. איזה לוקסוס, לא מגיע לי לוקסוס כזה. מעניין מה חושבים וחווים אנשים שחיים את הלוקסוס הזה.

היום אורות העיר מעיקים עלי. אביה של האינפנטה כיבס במכונה את הוילון האטום למרות שאמרו לו מאה פעם שזה אסור, ועכשיו נשארנו עם הוילון החצי-שקוף. אורות העיר המטושטשים החודרים דרך הוילון החצי-שקוף נראים לי בלילה כמחזה אימים של ענקי פלדה שבוהים בי בעיניהם החשמליות, ממתינים בשלווה שתאפגר.

 

העולם שלי דל, אין ספק. אשמת מי זה? אני מתחילה לפהק רק מהמחשבה שאתחיל למנות את הנסיבות. אני אוגר בגלגל, כמו רבים אחרים. מותשת מכדי להתנגד. לא, אין לי בעיה עם השגרה. השגרה הינה מבורכת. השגרה היא מסגרת טובה לשינויים, היא מאפשרת לי לחזור להתבונן באותם דברים בזווית אחרת. לא, הבעיה שלי היא שאני אוגר מטומטם שלא מפסיק לרוץ קדימה בכל הכוח, למרות שמהגלגל הזה יש רק דרך יציאה אחת.

בוב אומר שיש לי את תסמונת המתחזה. הוא גם חושב שאני מתכנתת טובה למרות שמעולם לא ראה שורת קוד שלי. זה כל-כך נעים לשמוע, וכל כך נופל על אוזניים ערלות. הלוואי שאצליח מתישהו לראות את עצמי באור הזה.

 

החיים האישיים שלי הם בדיחה עצובה על משבר גיל 30. יש לי שיער צבוע, קריזות של נערה בהפרעה ובטחון עצמי ברצפה. אני מושכת קבלת החלטה חשובה, ואנשים אשכרה קונים את זה שאני שוקלת את האפשרויות שלי בזהירות ונמנעת מצעדים אימפולסיביים. האמת היא שאני סתם בלימבו מפגר ולא טוב לי. ממש לא טוב לי. רע לי אפילו. ובכשרוני הרב, בחיפושי אחר נחמה מצאתי כאב לב נוסף.

 

נכתב על ידי n00ba , 2/4/2018 23:33  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של komorebi ב-8/4/2018 10:53
 



אנוכי צרעת הפיקוס


"אז מה תעשי?"

שואל כל מי ששומע את הסיפור שלי.

 

אני לא אמהר לשום מקום. אני אתרווח בכורסא ואקרין את הסיפור שלי הלוך ושוב, אתבונן ממספר זוויות, אצחק, אבכה; אני אשב ואחשוב, ואחשוב, ואחשוב; אשמע קצת מוסיקה; אלך לישון; אתעורר.

למה נהיה פה קר? מי פתח את החלון? החוץ מתפרץ למבצרי, מביא איתו קולות וניחוחות שמעלים בי בחילה. 

 

במרכזי ערים יש חורשות פיקוסים נסתרות, איים של שקט ושלווה. וחופש. שם אני רוצה להיות.

נכתב על ידי n00ba , 1/4/2018 15:10  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: עבודה , 30 פלוס , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לn00ba אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על n00ba ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ