עוד שבוע יש לי יומולדת. גם בדיוק באותו יום יש לי מבחן במתמטיקה, אם לא המבחן, לא הייתי באה לבצפר.

אני מפחדת שאנשים אשכרה יזכרו שיש לי יומולדת.

הרי כל הצבועים והצבועות יתעוררו ויתחילו להגיד "מזל טוב" עם חיוך מזיוף ביותר.

איכ.. צביעות זה הדבר שאני הכי שונאת.

הרבה אנשים מביאים מתנות מתוך הידיעה שאחכ יביאו להם כי אחרת מה הטעם? (לפעמים אני ביניהם.)

אולי יש באמת אנשים שאכפת להם שיש לאחרים יומולדת, והם אלה דווקא שזוכרים בלי שיגידו להם והברכה שלה כנה ואמיתית.

תאמת? אני לא רוצה לראות את שני סוגי האנשים האלו. וגם את ההורים שמליל ברירה אומרים איזה מילה וזהו.

ותמיד חייבים להזכיר תראי את כבר גדולה צריכה לקחת אחריות ובלה בלה.

אני לא אוהבת את היומולדת שלי, אולי בעיקר בגלל שאני גדולה, פאק אני כבר אהיה בת 19. ואני עדיין בי"ב. לא הכי כיף.

וגם תמיד חייבים לשאול אותי איך זה קרה שאני ככ גדולה ועדיין בכיתה כזו. והסיפור הישן, התחלתי בצפר ברוסיה בגיל 7.

אולי בגלל השנה הזו עברה עלי ממש קשה, העצבות לא מרפא ממני, אני רוצה לחגוג עם "חברים"...

טוב, אולי גם אני צבועה

ככ שהיום הזה מתקרב אני לא רוצה, בעיקר בגלל שבאותו יום אני חייבת להיות בבצפר

אל תשלחו לי מזל טוב, אם אתם באמת לא מתכוונים לזה. ובטח שלא מראש.

אני בת 18 ואני תלויה בהורים

איזו בושה

לא חלמתי שאני אגיע למצב כזה

אני יודעת להסתדר לבד מגיל קטן

ועכשיו, אני תלויה בהם. ולמה? בגלל הכסף.

הורגת אותי המחשבה שלא אכפת להם ממני. כלום.

וכואב להם שאני יכולה להסתדר לבד.

כשהייתי קטנה הייתי בטוחה כשיגיע 18 שלי, אני אחיה בלעדיהם. טעיתי. =\

אני מתעבת אותם. הם מעצבנים.

אבא דוחף את האף שלו לכל מקום.

היום למשל בלי שום סיבה לקחת לי מגבות מהחדר. זה מעצבן.

הם רואים בי מפונקת שלא עושה כלום.

למה שאעשה משו בכלל אם לא מכבדים אותי פה?

אני שותפת רצפה עם אקונמיקה שאחכ הידיים שלי מתייבשות. וכלום. לא תודה. לא יפה. כלום=\

נמאס לי גם שהם מתערבים לי באוכל. מה לאכול מתי ואיך.

בעיה שלי לא?

יש לי משקל תקין. למה להכניס לי לראש שאני שמנה? למה? כדי שיהיו לי הפרעות אכילה שלא עוזבות אותי.

ונמאס לי להיות אחראית על אח שלי. נו אז מה שהוא אח שלי. לי יש חיים.

במיוחד בגיל 18 יש לי חיים.

וכרטיס אדי. מה הבעיה שלהם שחתמתי עליו. זה לא שאמרתי. יאלה קחו את כל האיברים שלי שאני חיה.

או הלכתי לעשן איפשהו. עשיתי מצווה. ובמקום לטפח אותי ולהגיד כל הכבוד. אמרו שאני מפגרת. למה מפגרת? כי יש מצב שאציל חיים?

עכשיו רק הבנתי כמה זה דופק אותי שאני צריכה להביא אותו[אח שלי] ולגן וגם לקחת. זה מרתיח אותי ואני לא יכולה לעשות עם זה כלום.

בבוקר. נגיד אם אני מתחילה ב10. מה אני אקום במיוחד עבורו? ><

ובצהריים? אם אני מסיימת ב4. אני לא ארוץ לשם כדי לקחת אותו.

ועוד מלא דוגמאות. זה ככ מעצבן אותי

הם בכלל לא מכבדים אותי. לא מבינים אותי. אני מתה לעוף כבר. מתה להיות רחוקה מהם.

מלפני כמה ימים קבעתי שנלך היום בערב לקנות את הדברים המזדיינים לבצפר.

ומה? אין להם כוח. ><

נלך מחר. ככה הם אמרו לי.

מה מחר? מחר אני עם חבר שלי. מחר יום אחרון.

הם ככ מבאסים.

כתבתי את הפוסט בעצבים. אולי אמחוק אותו אחכ. לא יודעת. וסליחה על המילים הלא יפות.

קראו לי שטחית

קראו לי זונה

קראו לי שופטת אנשים לפי יופי ולא האופי

תקראו לי איך שבא לכם.

אבל יש לי ערכים נוקשים.

אין לי חברים שמעשנים. פשוט אין.

ובעצם מי שחברתו היא סיגריה. זה בסדר. אבל לא לידי.

אני מבינה איך זה להיות מכור לכימיקל. מבינה? אולי לא מספיק...

יש לי ידיד. בעצם.. היה לי.

עכשיו אני לא יודעת איך לקרא לו. פעם... אולי מלפני מאה שנה. היינו קרובים. באמת שקרובים.

אבל הוא התייחס אליי חרא.

אז... התרחקתי.

אין לי כוח לספר את הכול.

מלפני כמה ימים גיליתי שהוא מעשן. שהוא נשבע לי שהוא לא יעשה דבר כזה. כי הוא יודע שאני שונאת.

לא מספיק זה. (הסיבה שלו היתה ממש טיפשית. אבל נו..)

הוא ממש לחץ חברתי. כל המקשורים שלו.. זה "אני אוהב לשתות"...

רציתי לעזור לו. כי אכפת לי. אבל הוא תקף אותי. במילים עדינות. אני כלום! הייתי כלום! ותמיד אשאר

ואז הוא קדח לי עד כמה שהוא היה נפתח אליי.

מאז אמרתי לעצמי.

די

שילך לקפוץ מהגשר

לא אכפת לי יותר!

אני לא מתרגשת יותר. גם חברה שלי(שהייתה פעם טובה) עושה הרבה פוזות וצומי.

וזה פשוט חבל :\

היא גם אמרה שהיא לא מוכנה לנשק אותי. כי יש לה חבר.

אבל משום מה בנות אחרות היא כן מוכנה לנשק. אפילו לתעד את זה בפייס-בוק.

אה, היא גם דאגה להבהיר לי, שיש יותר מדי ימי הולדת בחודש הזה שזה אומר שהיומולדת שלי מאוד תקוע :S

זה אומר שאין לה כסף בשבילי.

עכשיו יש לי די מעט אנשים שהם חברים שלי. ואני מכבדת אותם.

אני רואה את העולם בצורה שונה.

חבל שהטובים הלכו בגלל פוזה צומי ולחץ חברתי :\

עד כאן, תשוקי.

מאוכזבת? אולי.

זה עוד אחד הפוסטים שאתם לא חייבים לקרא. רק להגיב סמיילי קטן שראיתם שכתבתי פוסט ;)

בערך מכיתה י' או בעצם מאז שאני עם חבר שלי

אני מתרחקת מהחברות שלי

ומקבוצת החברים הקבועה

אני לא מרגישה שייכת. עכשיו אני רואה אותם מהצד כמו שאף פעם לא ראיתי. חלקם כ"כ צבועים אחד לשני.

אני לא שם. אני לא רוצה בקבוצה שאנשים חשים את עצמם. זה . מילא לשחק את עצמך מאגניב. אבל באמת לחוש ככה. ולהביא וודקה בגיל 16, זה לא בשבילי. יש  שם באמת כמה אנשים נורמאליים, אם אפשר לקרא לזה כך, שאני בקשר איתם (בערך).

חברה טובה שלי. שאני לא יודעת אם לקרא לה כך או לא. שייכת לקבוצה הזאת. לפעמים אני רואה אותה. ככ צבועה.

זאת לא היא. לא החברה שאני מכירה. משו ממש השתנה בה.

ויש עוד אחת שאני שומרת איתה קשר כדי שלא תבכה. וכי לא נעים לי.

היא כל הזמן פסימית. מדכא את הסביבה. בוכה שהיא כזו מסכנה שאין לה חבר. תאמת? כבר נמאס לי! אותו סיפור ישן.

תסכל היא מסכנה כי ההורים שלה שותפים לה את המוח שהיא כזו וכזו.

ויש עוד אחת. שלצערי בכיתה שלי.

שאני ממש ממש שונאת. פעם היא הייתה ממש נחמדה. עכשיו כלבה. מחושבת את עצמה מעל כולם. חכמה מכולם.

ממש אצולה.

אני חושבת שהמהפך בתיכון התחיל בעיקר בגלל הכיתות השונות. הצלתי את עצמי. לא הלכתי לכיתה של אלוקטורניקה ועוד איכסה.

אבל הייתי בטוחה שתהיה לי שאיפה להיות בכיתה כזו.

חשבתי שהכיתה שלי תהיה מפוצצת בפקצות של "יאללה יאללה".

אבל ההפך היה הנכון.

הכיתה שלי לא כזאת נוראית והשנה אני אפילו מתחברת אליה יותר.

אני חושבת שהשנה אני מוצאת את עצמי יותר.

התלחתי לשמוע מלא אימו.  הגיטרות כ"כ עושות לי את זה. ויש לי פוני לצד... למרות שעכשיו הוא די ארוךךךך

אבל תמיד היה לי פוני. עוד מכיתה ט'. וכמעט לאף אחד לא היה.

ועכשיו להרבה יש. אפילו אם זה לא מתאים. אני יודעת שמלא שונאים אימואים ופקצות. ואני השילוב של זה.

מסתם מישהי שמקשרת הכול לסקס ובעצם לא מבינה בזה כלום.

הפכתי למומחית. פלוס ניסיון.

ילדים מהכיתה לא ככ חיבבתי. עכשיו אני די מחוברת איתם.

אפשר להגיד שאמצע 2006 ו2007 אלו שנות מהפך עבורי.

באמת נהייתי מישהי אחרת. בוגרת יותר. עם עקרונות.

אני חושבת שהסיבה היחידה שאני ואהובי לא נפרדים, היא בגלל שגם הוא משתנה. אני מרגישה זאת.

אתמול היתי עם השכבה(בערך) בתיאטרון הקאמרי. ראינו "יתוש בראש" הצגה ממש יפה. היה מצחיק אבל לא נקרעתי.

אחרי זה , עם כמה ילדים מהכיתה רצינו לדפוק פרה במק'דונאלס.

אבל אבא שלי כבר הגיע לקחת אותי. שזה די עצוב. אבל לא נורא.

אני רואה ששדים העבר חזרו אליי.

חזרתי להיות ביצ'ית ביקורתית, אבל... על רמה ;)

והבולומיה שמדי פעם מכה.

קיצור, תאהבו אותי כמו שאני

פקצה או אימואית

תמימה או סקסית

ביצ'ית או טובה