לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  תְּשׁוּקיי :]

בת: 24

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ¹ֳ§ֳ¸ֳ¥ֳ¸ ֳ·ֳ©ֳ¨ֳ¥ֳ¸. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

איפה הבית שלי?


אני מרגישה שאין לי באמת מקום לחזור עליו.

מאז שעברנו לבית הקטן הזה, אין לי מקום, אין לי פרטיות. לי אין חדר .

אני ישנה בסלון כמו סבתא וזה משגע אותי. הכול לא נאה להם, אני מדברת בקול מדי בפלאפון , הטלוויזיה רועשת , המזגן דולק יותר מדי זמן , הרעש של הסמס מפריע.

אוף אני משתגעת.

חשבתי גם על הגרסה של לחיות אצל חבר שלי (למרות שזה מאוד בעייתי בגלל הגיור) אבל לא נוח לי שם כשהוא לא נמצא או עוזב אותי אפילו לכמה רגעים. אז אין מצב שאני אעבור לשם בקרוב. 

אין לי מקום משלי, זה משגע אותי. 

זה דברים כ"כ בסיסיים כשהם נלקחים מאיתנו זה מוציא אותנו מאיזון.

זה קטע כזה גם שאין לי כסף לעבור לגור לבד.

 

 

 

 

הרי זה לא שטחי מדי לבקש פרטיות בגיל 21?

 

 


נכתב על ידי תְּשׁוּקיי :] , 16/7/2011 23:21   בקטגוריות אהבה, פסימי, שחרור קיטור, בית  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מה לא בסדר אצלי?


יש לי יומולדת ואני פשוט לא מסוגלת לשמוח, לא מסוגלת לחייך.

אוף.

גם חיוך מזויף לא מצליחה לעלות.

רציתי שהשנה זה לא יהיה כך, ואני אשמח.

אבל משום מה זה לא אפשרי. לא מסוגלת.

תמיד משהו נהרס. תמיד באה תקופה רעה.

 

דוד שלי ראה אותנו ביחד, מזה אין לי כוח לאבא.

 

 



נכתב על ידי תְּשׁוּקיי :] , 20/4/2009 17:16   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי, תשוקי, שנאה, מפגרת, לבד, יומולדת  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יום הצביעות, סליחה יום הולדת.


עוד שבוע יש לי יומולדת. גם בדיוק באותו יום יש לי מבחן במתמטיקה, אם לא המבחן, לא הייתי באה לבצפר.

אני מפחדת שאנשים אשכרה יזכרו שיש לי יומולדת.

הרי כל הצבועים והצבועות יתעוררו ויתחילו להגיד "מזל טוב" עם חיוך מזיוף ביותר.

איכ.. צביעות זה הדבר שאני הכי שונאת.

הרבה אנשים מביאים מתנות מתוך הידיעה שאחכ יביאו להם כי אחרת מה הטעם? (לפעמים אני ביניהם.)

אולי יש באמת אנשים שאכפת להם שיש לאחרים יומולדת, והם אלה דווקא שזוכרים בלי שיגידו להם והברכה שלה כנה ואמיתית.

תאמת? אני לא רוצה לראות את שני סוגי האנשים האלו. וגם את ההורים שמליל ברירה אומרים איזה מילה וזהו.

ותמיד חייבים להזכיר תראי את כבר גדולה צריכה לקחת אחריות ובלה בלה.

 

אני לא אוהבת את היומולדת שלי, אולי בעיקר בגלל שאני גדולה, פאק אני כבר אהיה בת 19. ואני עדיין בי"ב. לא הכי כיף.

וגם תמיד חייבים לשאול אותי איך זה קרה שאני ככ גדולה ועדיין בכיתה כזו. והסיפור הישן, התחלתי בצפר ברוסיה בגיל 7.

אולי בגלל השנה הזו עברה עלי ממש קשה, העצבות לא מרפא ממני, אני רוצה לחגוג עם "חברים"...

טוב, אולי גם אני צבועה

ככ שהיום הזה מתקרב אני לא רוצה, בעיקר בגלל שבאותו יום אני חייבת להיות בבצפר

 

אל תשלחו לי מזל טוב, אם אתם באמת לא מתכוונים לזה. ובטח שלא מראש.



 

נכתב על ידי תְּשׁוּקיי :] , 13/4/2009 15:14   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי, ביקורת, תשוקי, לבד, כאב, אימו, יומולדת  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



משבר כתיבה..


לא מסוגלת לכתוב

המחשבה שתשפטו אותי הורגת אותי.

מחכה ליום טוב.

 

עוד מעט יומולדת 19.  

 



נכתב על ידי תְּשׁוּקיי :] , 5/4/2009 22:11   בקטגוריות משבר כתיבה, אהבה, שחרור קיטור, אופטימי, אהבה ויחסים, יומולדת  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"אנחנו צריכים לדבר"


 

אחרי שנתיים ו8 חודשים אני מרגישה שמשהו לא בסדר, משהו לא מסתדר.

המצב נהיה בלתי נסבל.

אנחנו לא מדברים נורמלי, כל הזמן רבים.

אני אוהבת אותו ככ3> אבל זה לא יכול להימשך כך 3\>

אף פעם במשך כל הקשר לא הרגשתי ככה.

כאילו אני רוצה משו חדש, משו סתמי. אבל אז שווה לוותר על אהבה שכזו?

קשה לי.

אנחנו בקושי מדברים ביום יום כי אין לשנינו שיחות, אז יוצא שאני מצלצלת מההורים. אבל זה לא מספיק.

ואם אני מצלצלת, אז אנחנו רבים, או שזה על הצבא, או הכסף. אחד מהם תמיד. אז אני מעדיפה כבר שלא.

אמרתי לו שהקשר שלנו לא מתקדם לשום מקום כבר הרבה זמן, ובמקום לדבר על זה, אני מרגישה שהוא בורח.

כל יום שישי אנחנו נפגשים, השבוע הוא החליט שלא, כי אמרתי שהקשר לא מתקדם.

ולאחרונה, הוא דורש ממני שאני אקנה לו דבר(לפחות כך אני מרגישה) או דורש להסכים שבעתיד אקנה.

באמת שאין לי בעיה לקנות לו, אבל לכל דבר יש את הגבול שלו.

והוא? מאשים אותי שאני לא מסכימה לכלום. איך הוא מצפה ממני להסכים בכלל?

אבל, אין לי אף אחד חוץ ממנו, אף אחד לדבר איתו, אף אחד לצאת.  ובאמת, אני פוחדת מהלבד.

מעצבן אותי גם נורא, שהוא אוסר אליי דברים, כמו אל תלכי לבסיס סגור, ואם אני אומרת שאני הולכת בכל זאת, הוא נהיה ממש רגשן ואומר שאני לא רוצה להיפגש ובלה בלה, כיאלו שהוא יוצא יומיות.

משהו נורא שונה בקשר שלנו, אני מרגישה גם שהוא השתנה, שהוא לא מכבד אותי כמו  פעם.

יש משו שבור בקשר 3\>

ותמיד כשאנחנו ככה, המצב שלי בקרשים, מתפוצץ לי הראש, אני בנאדם בולמי, אז האוכל לא מספיק לזרום,  ואין לי כוח נפשי. אבל ממש.

מעציב אותי כשאני בכלל חושבת על לקחת הפסקה או להיפרד.

כשאנחנו ביחד, הכול ככ שונה, ככ מתהפך.

אני מרגישה הכי מאושרת בעולם3> , הוא הכי מתוק , הכי מתחשב והכי הכי...

 

אבל למה כשאנחנו בנפרד, הכול בלתי נסבל, אי אפשר ככה

אני רוצה לדבר איתו, אבל אין לי מה להגיד בדיוק.

 

 

נכתב על ידי תְּשׁוּקיי :] , 2/3/2009 16:34   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי, אהבה ויחסים, תשוקי, שנאה, שיעמום, פרידה, עצוב, עצבים, מפגרת, לבד לבד לבד, לבד, כאב, חבר, העולם קורס, אני ועצמי, אישי, אירוטי, אינטימי, אהבה  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




    [Lily Allen - The Fear Lyrics]

 

 

 

 

 

אחסוך ממכם.  גם ככה אתם לא רוצים לשמוע.

 

 

 

 

אגב, למישהו יש הצעות עבודה לפסח?

נכתב על ידי תְּשׁוּקיי :] , 26/2/2009 17:55   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי, תשוקי, עצוב, עצבים  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כבולה 3\>


סיפרתי רבות עד כמה שאני פשוט נדפקת בגלל אחי, בגלל שאני צריכה לקחת אותו.

 עכשיו ממש התחלתי להרגיש כבולה:\

כל מקום שאני הולכת, אני צריכה לחשוב אם אספיק לחזור בזמן.

הכול תלוי בו, כל היום שלי מתוכנן על פי "מתי אני צריכה  לקחת אותו מהגן"

אני לא יכולה באופן ספוטני לנסוע לחו"ל(חוץ לעיר) עם החברים מהכיתה כמו ששנה שעברה יכולתי.

זה נורא מסתכל.

אפילו שמעתי על עבודה נחמדה:\  אוף.

וההורים שלי אפילו לא אומרים תודה. הם אומרים שאני חייבת כי אני אחות שלו.  אני חייבת כי אין לי ברירה

ובסיס רחוק ככ מתרחק ממני כי  קיבלתי מיון תעסוקתי שזה תפקידים כללי צהליים משם התפקיד הכי נורמאלי זה משטרה כחולה.

טוב, לפחות אתחיל שיעורי נהיגה.

 

אגב, למי שלא הבין את הפוסט הקודם. אני לא ויתרתי סופית על החלומות שלי, אבל זה די ברור שאני לא אהיה רקדנית מקצועית . ולא אמרתי שלא אהיה פסיכולוגית או במאית סופית.  ואולי יש בי חלק שלא מאמין בעצמי, ספגתי ככ הרבה אכזבות בחיים.  

בקרוב יהיו  מבחני בד על ריקוד להצגה של סוף השנה,  אני מקווה שאחי לא ידפוק לי גם את זה.

קבלו עדכון: גם את הערעור שלי למודיעין לא קיבלו:(

 

נכתב על ידי תְּשׁוּקיי :] , 18/2/2009 19:01   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי, שנאה, עצוב, עצבים, הורים  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לפעמים חלומות מתנפצים 3\>


 

#    ריקוד -  מאז שאני זוכרת את עצמי, אני אוהבת לרקוד.  ולא, הכוונה היא לא לרקוד במסיבה(טוב גם)  הכוונה היא לריקוד אומנותי  על במה. אף פעם לא באמת הייתה לי הזדמנות להופיע או ללמוד ריקוד באופן מקצועי,  אני זוכרת שבבצפר היסודי היה חוג ונורא רציתי אבל לא התקבלתי, גם כמעט, השתתפתי בכשרונות צעירים. בגיל 15 נרשמתי ל"נולד לרקוד"  אבל אז הייתי קטנה מדי לתחרות.  אחרי שראיתי מזה באמת בטלויזיה לא נרשמתי שוב, הרגשתי שאני שמנה מדי  ולא מתאימה.  אני חושבת שמאותו שלב די ויתרתי על החלום. באופן מקצועי, זה לא אומר שהפסקתי לחלום (:

# משקית בטחון מידע - התפקיד שאני נורא רוצה לשרת בו, וכפי שרובכם יודעים, לא התקבלתי. זה נורא מאכזב, סופית עדיין לא ויתרתי על ה"חלום" להיות משקית בטחון מידע, אפילו כתבתי מכתב ערעור, אבל אני מנסה להיות כמה שיותר מציאותית. הם לא רוצים אותי.  ואי אפשר לדעת אם הם יקבלו את הערעור.  אז כבר צריך להשלים עם הלא.  ולמצוא תפקיד מעניין אחר שיתאים לי. הם אפילו בלי בושה שלחו לי מיון תעסוקתי =\.

# פסיכולוגית -  משהו שאני נורא רוצה להיות. מטפלת. לשמוע בעיות של אנשים, ללמוד פסיכולוגיה.  כרגע  זה נמצא אצלי על HOLD  כי אי אפשר לדעת מה יקרה, אבל 8 שנים בשביל מקצוע זה קצת יותר מדי.  והמורה שלי לפסיכולוגיה אמרה שכדאי ללמוד באונ' תל אביב שנורא קשה להתקבל לשם ועם פסיכומטרי גבוה.  כמובן שלא ויתרתי על התפקיד הזה, אבל כדי לממן את הלימודים אני חושבת שקודם אלמד כלכלה.  ואז אלמד טיפול.

# במאית -  זה בהחלט משו שאני יכולה להצליח בו, אבל  יש ככ הרבה אנשים שלומדים תקשורת, בדיוק כמו עורכות דין, מה הסיכוי למצוא עבודה בזה? אני מציאותית.

ויש עוד כמה דוגמאות שאני לא ככ זוכרת.  למשל שויתרתי על עבודה כי אין לי ברירה בגלל שאני תקועה עם היצור הזה  ובגלל שלא מסכימים לי. אני מקווה שבפסח אוכל לעבוד. אני נורא מתגעגעת לעבודה באופן כללי. אני אוהבת לשנוא אותה ולקבל כסף.

 

אם תשימו לב, יש לי חלום חדש, לעבור קורס צילום. עם המצלמה שלי (: . למרות שאני לא חושבת שהיא ככ מתאימה לצילום מקצועי, אבל ניחא. ראיתי באינטרנט שקורס עולה בסביבות 1500. שזה הרבה אבל אפשרי.  וגם זה לא משו שויתרתי עליו!

מעכשיו אני מנסה לקחת את החיים קצת יותר באופטימיות.  ראינו פרחים בסנטר ביום שיש, והתלטתי נורא אם לקנות כי אני עוד יכולה להזניח אותם, או לא לתת להם מספיק מים.  בסוף החלטתי לקנות(:  כמובן אהובי קנה לי ואני עזרתי לו קצת.

שיח ורדים (:

חוץ מזה אין לי ככ כוח לכלום. אבל ממש:\ ומחר יש לי בגרות, עוד פעם D, פעם שלישית גלידה. בטח.

שיר לסיום.

נכתב על ידי תְּשׁוּקיי :] , 16/2/2009 18:05   בקטגוריות חלומות, אהבה, אימו, אישי, אני ועצמי, הורים, וולנטין דאיי, חלום, כאב, לבד, מצלמה, עצבים, עצוב, שחרור קיטור, צבא, פסימי, עבודה, אהבה ויחסים, תשוקי  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
110,030
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , יצירתיות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתְּשׁוּקיי :] אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תְּשׁוּקיי :] ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ