אני מרגישה שאין לי באמת מקום לחזור עליו.

מאז שעברנו לבית הקטן הזה, אין לי מקום, אין לי פרטיות. לי אין חדר .

אני ישנה בסלון כמו סבתא וזה משגע אותי. הכול לא נאה להם, אני מדברת בקול מדי בפלאפון , הטלוויזיה רועשת , המזגן דולק יותר מדי זמן , הרעש של הסמס מפריע.

אוף אני משתגעת.

חשבתי גם על הגרסה של לחיות אצל חבר שלי (למרות שזה מאוד בעייתי בגלל הגיור) אבל לא נוח לי שם כשהוא לא נמצא או עוזב אותי אפילו לכמה רגעים. אז אין מצב שאני אעבור לשם בקרוב. 

אין לי מקום משלי, זה משגע אותי. 

זה דברים כ"כ בסיסיים כשהם נלקחים מאיתנו זה מוציא אותנו מאיזון.

זה קטע כזה גם שאין לי כסף לעבור לגור לבד.

הרי זה לא שטחי מדי לבקש פרטיות בגיל 21?