לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כל הדברים גדולים כקטנים


כל מה שראוי לבזבז עליו את זמנו היקר של הקורא


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2016    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ«ֳ÷ֳ¡ֳ¥ ֳ¡ֳ²ֳ©ֳ÷ֳ¥ֳ¯. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

החזירים


 

"זויה רובינשטיין הייתה ניצולת שואה ודי קמצנית בחייה. כך התברר לאחר מותה, כאשר הסתבר כי אורח חייה איפשר לה (למרות רמת החיים הנמוכה) לחסוך את כל הפיצויים שקבלה מגרמניה במשך כמעט שבעים שנה, ולהגיע לסכום של לא פחות משלושה מליון שקלים. את הסכום הורישה זויה רובינשטיין שהייתה אשה ערירית לקרן לרווחת ניצולי שואה.

אפשר כמובן לברך אותה ואת ניצולי השואה שזכו במענק לא צפוי. ומכל מקום, הרי מדובר בכספה הפרטי. אך בכל זאת, המעשה צורם. צורם מאד.

האם ניצולי השואה הם הסובלים היחידים? האם קשישים אחרים בארצנו זוכים לזקנה מכובדת? למה להמשיך ולהנציח את הפער לטובת ניצולי השואה האשכנזים, שגם כך שפר גורלם וזכו לפיצויים נדיבים? למה להוריש כספים באופן כל כך סקטוריאלי וצר אופקים, שלא לומר עדתי וגזעני? לאן נגיע אם כולם ינהגו כך? ובכלל, מדוע להוריש כספים לזקנים חולים? לציבור שכבר אינו תורם דבר לחברה ואין לו השפעה על עתידה? מדוע לא להפנות את הכספים לטובת הילדים, שהם העתיד והתקווה של כולנו? ההשקעה בהם הרבה יותר חשובה.

אין דבר קל יותר מאשר לתרום לחברי הקבוצה שאליה אתה משתייך — ועדיף שיהיו ניצולי שואה מסכנים. קשה יותר לענות על צורך אמיתי, כזה שיהפוך את התרומה לאפקטיבית באמת.

זויה רובינשטיין רצתה לעשות מעשה טוב, אבל הוכיחה שהיתה קמצנית לא רק בחייה, אלא גם במותה."

לא, זויה רובינשטיין עדיין לא מתה, אבל את המאמר אני מקדיש ותורם כבר עכשיו*, ללא תמורה, לטלי חרותי-סבור מ"הארץ". אמנם הוא לא מגיע לקרסוליו של הטור שלה אודות תרומתו של אהוד ברק, אבל מי יודע, אולי יום אחד יחסר לה על מה לכתוב. ו"הארץ", שנותר בלי טורו של בני ציפר, לא יכול לוותר על המשבצת הזו, שאין לי דרך להגדיר.

ואני חייב לשאול, האם יתכן שהתנפלו על ציפר רק משום שהוא גבר? 


*יש לי גם אחד על המאדאם שעלתה לגדולה והחליטה להשקיע דווקא בטיפול ותמיכה בזונות, על הפושע מרמלה שחזר בתשובה והחליט לטפח את שכונת ילדותו, ההוא שאיבד את משפחתו בתאונת דרכים והחליט שרק נכי תאונות זקוקים לעזרה בשיקום, ועל ההוא, שבמיטב כספו התקין מזגן חדש בחדר של הבן, בזמן שיש משפחות עם עשרה ילדים בחדר שיושבים ללא חימום בכלל. 

 



האגואיסט שתורם רק ליהודים.

 

 

 

מכיוון שהארץ חסום בפני חלק מהקוראים, אני מביא כאן, כשרות מיוחד, את הטור האמור במלואו.

 

קצת עזרה לבוגרי סיירת מטכ"ל המסכנים

באחרונה התבשרנו על החלטתו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, לתרום יותר מחצי מיליון שקלים בעבור מלגות לבוגרי סיירת מטכ"ל. רבע מיליון שקלים תרם ברק לפני עשרה חודשים, ולא מכבר הוסיף לתרומה עוד 350 אלף שקלים.

יש שיאמרו, כי מדובר בהחלטה ראויה לשבח: קם אדם בבוקר ולא תורם מקופת החברה, אלא מכיסו הפרטי, בעבור מטרה טובה. אלא שבעוד שהעובדה שמדובר בתרומה פרטית אכן ראויה להוקרה — היעד שלה מעורר תהייה. מדוע בחר ראש הממשלה לשעבר לתרום מכספו דווקא לקבוצה חזקה במיוחד בחברה הישראלית? מדוע מלגות לבוגרי סיירת שמתנדבים בקהילה, ולא למשל לבדואי מחורה, בוגר מג"ב, שקצת יותר קשה לו להגיע לאוניברסיטה?

הטענה בעד בוגרי הסיירת אומרת, שאנשים שתרמו ארבע או חמש שנים מחייהם למען כולנו, ואף היו נכונים לחרף את נפשם בעבורנו — ראויים לגמול. זו טענה תקפה לחלוטין. חיילי סיירת מטכ"ל אכן חירפו את נפשם בעבור כולנו, אלא שהם לא היחידים, וכמו תמיד — המשאבים מוגבלים והשמיכה קצרה.

תרומתו של ברק מבטאת תפישה המעדיפה לחזק את הקבוצה הפריבילגית תוך כדי התעלמות מעוררת תמיהה מהצרכים האמיתיים של הכלכלה והחברה בישראל.

והרי ממי שהיה ראש ממשלה ניתן היה לצפות, שיכיר את הצרכים של החברה הישראלית ויידע מי זקוק יותר להזדמנות שמעניקה נדיבותם של פילנטרופים. אבל ברק מעדיף להניח את הכסף שצבר בדין בסל של החזקים. הטענה ש"גם להם מגיע" נכונה, אלא שיש מי שזקוק לזה יותר.

אם השיטה הזאת תתפשט ותיהפך לאופנה, חלילה, בל נתפלא אם טייס לשעבר יחליט לתרום מכספו למלגות בעבור תואר שני לטייסים שהשתחררו, ואם פילנטרופ אחר יודיע שהוא תורם לבוגרי יחידה 8200 — אלה שהשוק חוטף אותם תמורת משכורות עתק עוד לפני שהשלימו תואר ראשון — כי הרי הם שמרו על כולנו, ולמה שלא יקבלו בתמורה מלגה מפנקת כדי להשלים תואר שני במרכז הבינתחומי, או כדי ללמוד בטכניון?

אין דבר קל יותר מאשר לתרום לחברי הקבוצה שאליה אתה משתייך — ועדיף שיהיו גברים לבנים שבאים מבית טוב. קשה יותר לענות על צורך אמיתי, אולי פחות סקסי, אבל כזה שיהפוך את התרומה לאפקטיבית באמת. במדינה שהיתה שוויונית בעבר והיום מככבת במקום גבוה במדדי האי־שוויון — האם מוגזם לצפות מהפילנטרופים לגלות קצת יותר מודעות חברתית?

בחברה שבה יש פערים גדולים בין מי שיש להם הכל ומי שאין להם כמעט דבר — המעשה הנדיב והצודק באמת הוא לחפש את החלשים ביותר ולסייע להם להתקרב לחזקים יותר, שיצליחו גם אם לא יעזרו להם.

החייל הבדואי, האשה החרדית מבני ברק, הבחור בעל המוגבלות מהפריפריה — כולם זקוקים הרבה יותר לעידוד כלכלי כדי להגיע לנקודת ההתחלה של בוגר סיירת מטכ"ל. אהוד ברק רצה לעשות מעשה טוב, אבל הוכיח שהוא שבוי בעולם צר ואגואיסטי.

 

__________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:


יצחק קלפטר - האהבה שלי היא לא האהבה שלו

 

 

 


נכתב על ידי , 27/3/2016 16:54   בקטגוריות גועל נפש, יש בעולם אנשים, כתבו בעיתון  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אני לא הייתי מעז ב-29/3/2016 21:50
 



הפקיד המסור


למרות ההשמצה, "הרצחת וגם ירשת" הוא פשע מהסוג הטוב. פשע עם מניע שאמור להיטיב עם הפושע. בניגוד לקטגורית הפשעים "חסרי הטעם". הרי "רצחת סתם, בלי סיבה" הרבה יותר גרוע. אחד הדברים הרעים ב"בלי סיבה" היא שהקרבן הוא אקראי. מזל רע מפגיש אותו עם הפושע, והיתר מצער מאד. להיות קרבן "סתם" מקשה מאד על ההתגוננות. זה עולם בו חרב תלויה מעל ראשו של כל אחד, כל הזמן. אולם הסתמיות מציגה רק את נקודת הראות של הקרבן המופתע. כדאי בכל לנסות להבין את המניעים והסיבות מצידו של הפושע.

הסיבה הראשונה, והפשוטה היא ההנאה. הפושע פשוט נהנה. נהנה לפגוע. נהנה מסבלו של האחר, ומתחושת הכח שלו.

ויש את פשעי השנאה. השנאה היא רגש. פשע שנאה הוא פשע שנעשה עם רגש (שכשלעצמו הוא דבר טוב), אלא שהרגש במקרה הזה מופנה אל מי שכלל לא מכירים, ולכאורה אין סיבה לשנוא אותו. פשעי השנאה, למרבה הצער, מוכרים ויומיומיים כל כך, שלפעמים משליכים אותם בטעות על פשע מסוג אחר לגמרי.

למשל, המקרה האחרון של הצתת הכנסיה הדגים והלחם.  הפשע חסר הטעם הזה שייך לקטגוריית "פשעי הפקיד המסור". אלו פשעים הנעשים מתוך תחושת חובה ונאמנות לתפקיד. הם הדבר הרחוק ביותר מפשעי רגש שאני יכול להעלות על הדעת. אני חושב שאין צורך להסביר מהו פקיד מסור. (אבל אולי תמונה תעזור).

 

הפקיד הכי מסור


 

מתוך הרגל, קשה לפעמים להבחין בפשע פקיד מסור כאשר הוא מתרחש. במקרה של הצתת הכנסיה, מי שהאיר את עיני היה המאמר המלומד הזה שהאשים את הרבנים (שגינו את ההצתה) בצביעות, משום ש: "... המשטרה היא לא היחידה שהגיבה באופן מוזר בעקבות הצתת הכנסיה. רבנים רבים כתבו שזה נגד התורה ורוח היהדות. האמנם? [...] יתכן שהתורה אכן מתנגדת לכך שיקום אדם פרטי וישרוף כנסיות ללא תועלת. אבל מי שחשוב לו לומר לאדם הבודד ששריפת הכנסיות אינה תפקידו, צריך גם לחשוב איך מחנכים את העם כולו ששריפת הכנסיות הוא אחד מיעדיה הממלכתיים של מדינת ישראל."

הפקיד המסור הזה יוצא בהתקפה פרשנית על פקידים מסורים אחרים שמתנגדים להצתה על רקע  התנגדותם לפרשנות שהנצרות היא עבודת אלילים. על פי פרשנים אלה פסקו כבר גדולי החכמים כי הנצרות בימינו אינה עבודה זרה, ועל כן אין לעשות לנוצרים את אשר אמורים לעשות לעובדי האלילים.  הויכוח הוא מלומד, ענייני ותאורטי, אבל למסורים באמת, בכל מאודם, הוא הופך לצו מעשי. כי יש מסורים ליד שולחן הכתיבה, ויש מסורים עם מסור.

תחת עינינו עוסקים חוקרים תאורטיים בעניינים חשובים כמו דין רודף ומוסר, מתי מותר להרוג גוי,  ומה לאכול וללבוש – ולכל חכמה עיונית כזאת קמים עשרה פקידים מסורים ורצים למלא את חובתם.

אין כאן טיפת שנאה. רק מסירות גדולה. אלה טובי הכוונות ההולכים לגיהנום ובדרכם מנסרים את כולם.

 

 

מילות מפתח (שללא ספק מוכיחות משהו):

מוּסר, מוֹסר, מסוֹר, מסוּר, מנסרה, מסורת, מסרון, סמור, רמוס, מורסה, מורסי, מוריס, מוריסי, מוסרי, מוסררה, מרס, מֶרסי, מרסֵי, מרסי, מרסל מרסו, מרסל דאסו

 



מ...מס...מסי... מוסר ורודף

 



רודף עם מסור

 


 


 

הפלייליסט:
(הנה הזדמנות להביא את "המנסרה" במלואה)

 


Dark Side of the Moon


נכתב על ידי , 3/7/2015 16:02   בקטגוריות גועל נפש, האזרח הקטן, חוק זה חוק, כתבו בעיתון, כמה טוב לחשוב, מלך העולם, נבואות זעם, פוליטיקה ודעות  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של גדעון ב-4/7/2015 20:14
 



אל תפרד – ומשול!


 

 

החוקים החדשים בכנסת מתחלקים לכמה קטגוריות. "לבצר את השלטון" – אלה החוקים הזמניים שבאים להבטיח את המשך הישיבה בשלטון עד שסוף סוף יחוקק חוק "ראשות הממשלה לכל החיים" (שהוא התחליף האנמי אך אפקטיבי למלוכה). "לנסר את הענף הזה שמפריע" – החוקים שמחוקקת הדמוקרטיה נגד כל מיני גורמים מזיקים מטרידים (למי שאוהב את הרחובות נקיים). "כאן שוד תנו את הכסף לאדון הזה" – חוקי הטייקונים בניחוח בננות. "קוקוריקו, כתבו עלי בעיתון" – בדרך כלל אלה מתמידים רק עד לשלב הצעת החוק, אבל לפעמים הם מפתיעים אפילו את המציע ומתקבלים. "שיא גינס החדש" – במסגרת המאמץ הסיזיפי לנפח עוד ועוד את ספר החוקים.

*חייבים להודות כי הקטגוריות הללו קיימות והיו קיימות בהרבה דמוקרטיות זמניות.

 

למשל, "חוק ההאכלה בכפית" (שאלה לתלמידים: לאיזה קטגוריה הוא שייך?). במו אזני שמעתי את השר הממונה מסביר כי אנחנו מתמודדים עם "פיגוע התאבדות המוני". עד כדי כך קל לשחק במילים. כי כידוע, פיגוע זה רע ופיגוע התאבדות זה נורא, אז פיגוע התאבדות המוני בריבוע? זה משהו כמו הפיגוע בתאומים, אבל יותר גרוע. וחייבים למנוע אותו בכל מחיר. כי כל מעשה נגד המדינה הוא פיגוע, על כן התאבדות מחאה היא פיגוע התאבדות. אבל החלק המעניין הוא שרבים* מתומכי החוק, שימנע בכח ממחבלים להרוג את עצמם הם התומכים הנלהבים בהטלת עונש המוות. כיצד ליישב את הסתירה? פשוט מאד, הרעיון בכל מקרה הוא לעשות ההפך ממה שהתכוונו אליו אותם אויבים. רצית לדפוק אותי? נדפוק אותך. רצית לרצוח ולהשאר בחיים – נהרוג אותך. רצית למות – בכח נשאיר אותך בחיים.

*צריך להודות, בקישור שצרפתי שמתייחס לקדנציה הקודמת, הח"כ פייגלין נמנה עם המתנגדים לחוק.

 

חוק הצינון הדורש 3 שנות הקפאה מאיש צבא לפני שיכנס לפוליטיקה הוא חוק מרושע ולא הגיוני. 3 שנים, בעיקר בפוליטיקה, הן נצח. (זה אגב משך הזמן (עם אופציה לחידוש) בו מוכנה המדינה להתחייב שהאדמה עליה ניצב ביתי, תשאר ברשותי ) (שלא לדבר על 5 שנים שהן כבר נצח נצחים, כמו התהדייה המוצעת, כאילו שיש משמעות להחלטות שמתקבלות לנצח נצחים (למעט גרימת נזקים בלתי הפיכים כגון הוצאה להורג)). שנה אחת. זה הזמן שדורשת חברת הביטוח ממבוטחיה להמתין לפני שיוכלו לזכות בגמול ביטוח החיים במקרה של התאבדות. זה, בעיני חברות הביטוח (והן מבינות בזה) המרחק שבין סיבה למסובב, שנמדדת ביחידות של סבלנות. זה מספיק גם לאיש צבא עד שיכנס לפוליטיקה.

אז למה נקבעו 3 שנים? מבלי לבדוק את הפרטים והעובדות, קל לנחש שהחוק הזה נחקק כדי לדפוק מישהו עד הסוף של הקדנציה (הממצאים לוחשים שהחוק נועד לסנדל את (צחוק ענק של הגורל) דן חלוץ). והנה, נתניהו רוצה עכשיו גם תקציב מדינה תלת שנתי. למה? כדי לקנות שקט עד סוף הקדנציה.

במילים אחרות, אלו חוקים מהקטגוריה של "לבצר את השלטון".

אחד החוקים החשובים בקטגוריה הוא חוק סגירת רשות השידור. למה חשוב לסגור? כי רשות השידור היא היום האופוזיצה האמיתית ולפיכך היא אויב שלטון העם (יחד עם ערוץ 10 ורביב דרוקר שגם אותם מנסים לסגור). לאחרונה הזזתי את מרכז הכובד בדרכים מגלי-צה"ל העייפים לעבר רשת ב' (וכמובן 88, קול המוסיקה ואפילו א' או ג'). מסתבר שוב ושוב, למרבה ההפתעה, שדווקא שם נותר המעוז האחרון של התקשורת החופשית - ובהכרח של התנגדות לממשלה. קשה להאמין, אבל המראיינים שם שואלים שאלות.

אין להפריז בחשיבותה של התקשורת כאופוזיציה לממשלה. לא רק משום שלא קיימת אופוזיציה אחרת. בגלל הפרדת הרשויות. העקרון הפשוט הזה מלווה אותנו כמעט שלוש מאות שנה ומשמש בסיס למערכת השלטונית. השלטון מחולק לשלוש רשויות נפרדות ועצמאיות  אשר מאזנות זו את זו – הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת. אבל. אבל המודל הזה אינו משקף את המציאות כלל וכלל.
ראשית, בארצנו אין שלוש רשויות נפרדות. אין בארץ רשות מחוקקת. יש רשות שולטת שהיא שילוב של הממשלה והרוב בכנסת. אלו מתואמות ביניהן ולמעשה חופפות (למעט משחקי כבוד). הכנסת היא לכל היותר הזרוע המחוקקת של הממשלה. הרשות הנותרת, השופטת, היא לעת עתה עצמאית, אך עתידה בסופו של דבר להיטרף בשיני הרשות השולטת ולהביא למצב בו קיימת רק רשות שלטונית אחת– הרשות המפרקת. (בנקודה זאת מעניין לקרוא את הסיכום כאן, שהוא אמנם קצת "סיכום של בית-ספר" אבל מאד רלוונטי).

שנית, וזה העיקר, קיימת רשות רביעית* שמונטסקייה לא הזכיר. רשות השידור. רשות הדיווח. העיתונות, שלשם האדרת והמחשת כוחה מכנים אותה בשם המעצמה השביעית (תלוי איך סופרים), אך נכון יותר להתייחס אליה לא כמעצמה או ישות מדינית נפרדת אלא כגוף מאזן שקיים בכל מדינה דמוקרטית. עיתונות עצמאית, חזקה ובלתי תלויה היא המגן החשוב, ובקרוב היחיד נגד עריצות השלטון. היא הרשות הנפרדת הרביעית. הרשות החושפת (את שחיתות השלטון). הרשות המתרגמת (כך שכל אחד יבין). הרשות המתווכת (בין מה שקורה למה שידוע). הרשות המבוזרת (ומגיעה לכל אזרח).

כל ההגנות והאיזונים קורסים בפני השלטון כמו בפני דאע"ש. גורל בית המשפט נחרץ. הקרב האחרון יערך על התקשורת החופשית. אם יקרסו רשות השידור וערוץ 10, נמשיך להתגונן ולהלחם באינטרנט. זאת המצדה שלנו ונילחם עד האות האחרונה. ואחר כך נדביק כרוזים בלילות. נרשום מילים אחרונות על כף היד בדרכנו לבתי ההשתקה.


*כדאי להזכיר בקצרה את קיומן של רשויות נוספות. הרשות החולבת – ששואבת וזוללת את משאבי המדינה (ולמעשה שולטת ברשות השולטת),  הרשות השקופה או האפלה – שפועלת מחוץ ומתחת לכל הרשת הסבוכה של השלטון הרשמי אך השפעתה על המדינה והאזרח אינה פחותה, והרשות השמימית שמקבלת פקודות רק מאלוהים. זאת אולי הרשות החשובה. משם תגיע הפקודה ללחוץ על הכפתור).

 

זהו "קיין" של הפסל הצרפתי אנרי וידאל

הוא לא ממש קשור. נתקלתי בו (בצילום) כשחיפשתי משהו שכן קשור, ונשארתי איתו.

אולי הוא קשור בעקיפין בהיותו מוצג בפריס ולא בירושלים למרות הנושא התנ"כי.

 

__________________________________________________________________________________

הפלייליסט:


Carmen - Habanera

Georges Bizet

 

 


 
   
 

נכתב על ידי , 23/6/2015 11:16   בקטגוריות חוק זה חוק, כתבו בעיתון, נבואות זעם, פוליטיקה ודעות, שבע האמנויות  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אני לא הייתי מעז ב-24/6/2015 11:49
 



תדע כל אם עבריה


אחת מתופעות הלוואי של מלחמת המהלומות היא שידורי האולפן הבלתי פוסקים. והפרשנים, והדוברים והמומחים, והמרכאות הכפולות. וכמו במשחק כדורגל או כל מלחמת התשה, חייבים לרענן ולהחליף ולהביא ועוד פרשנים טריים, תחילה סוג א' ולבסוף סוג ז'. רובם המוחלט מגיעים בזכות הרזומה המפואר, של בכיר (יחסית) לשעבר. כולם היו אלופים או כמעט אלופים - תתים, משנים וסגנים.

אחת מתופעות הלוואי של תופעת הלוואי היא ההזדמנות לפגוש מקרוב (יחסית) ולהציץ למוחם ולנפשם של אלה שניווטו והובילו את הצבא עד לאחרונה. הזדמנות נדירה משום שבעת שמלאו את תפקידם הצבאי נגזרה עליהם שתיקה במקרה הטוב, או שנבחרו לשמש שופר לכל מי שיושב גבוה מהם בשרשרת המזון.

כעת, כשהם דוברים מטעם עצמם, אפשר להווכח בצרות האופק, באווילות, בנפיחות, ברדידות, בעיוורון, בזחיחות, בדלות המוסרית, בצמאון הדם ובחוסר האחריות.

המחשבה כי אלה האנשים המפקדים על הצבא, המוליכים את החיילים לקרב, הקובעים את גורלנו -מצמררת.

פילוסופים בגרוש. אלופים במיל.

 

כמה מחשבות:

  • העובדה שכך נראית המנהיגות הצבאית לאורך מרבית המלחמות שאחרי ששת-הימים, מביאה למחשבה המטרידה שמא זהו חוק טבע.
  • ראשי השב"כ כפי שהצטיירו בסרט "שומרי הסף" שידרו דווקא פער הפוך.
  • על רקע ההכללה הגסה מתבלטים רבים כיוצאים מהכלל. אולי אפילו הרב. ועדיין רבים, רבים מדי – לא.
  • כדי לא לצאת בלי להזכיר שמות קחו לדוגמא את תת-אלוף במילואים מירי רגב.
  • אולי זה חלק ממזימה רחבה להחזיר אותנו בתשובה. כי במצב הזה רק אלוקים יעזור.
  • הופתעתי: המרואיין הענייני, הברור והנבון ביותר שנתקלתי בו - הח"כית מירב מיכאלי.

 

 

והנה מאמר של אל"מ  במילואים, עוד מומחה, שחוזר(חוזה?) על חלק מה שאמרתי, כבר ב-2012. הוא כנראה אחד שמבין.

 

לסיום, אני רוצה להודות לצבי פוגל על ההשראה.

 

 ___________________________________________________________________

הפלייליסט:

 

  

 

Neil Young - Helpless

 

נכתב על ידי , 13/7/2014 14:53   בקטגוריות גועל נפש, כתבו בעיתון, נבואות זעם, מסביבנו, פוליטיקה ודעות, קול באשה  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אני לא הייתי מעז ב-19/7/2014 00:24
 



בשולי החדשות


סליחה תקלה

כמה מחשבות בעקבות הכוונה לסגור סוף סוף את רשות השידור.

 אומר שר-התקשורת, גלעד ("גם אני אהיה כחלון") ארדן:

"אזרחי ישראל הם פטריוטים שמשרתים את המדינה, אבל הם לא מוכנים שיגבו מהם, לא אחת בדרכים מפוקפקות, תשלום שנתי על טלוויזיה, שהם מבינים היטב, כמה היא מיושנת ולא רלוונטית. זה מבחינתם - לנצל את כספם, כדי לממן הוצאות ובזבוזים של ארגון כושל! הדבר הזה לא יכול להימשך! מדינה לא יכולה לגבות מאזרחיה כסף עבוד שידור ציבורי, כשהיא והציבור יודעים היטב, שהכסף לא הולך לשידור אלא נבלע ונעלם בתוך חור שחור של שעות נוספות, הסכמי עבודה מופרכים וארכיון שמתפורר. בין רשות השידור במצבה הנוכחי לבין השידור הציבורי ראוי, פעורה תהום שאין דרך לגשר אליה"

 

א. ואני אומר:

היות וממילא אנו בשבי הביורוקרטיה, הבה נכין טופס חדש, שכל שר ("גם אני רוצה להיות כחלון") וכל אזרח ימלא כרצונו.

 

"אזרחי ישראל הם פטריוטים שמשרתים את המדינה, אבל הם לא מוכנים שיגבו מהם, לא אחת בדרכים מפוקפקות, תשלום על __________, שהם מבינים היטב, כמה הוא לא רלוונטי. זה מבחינתם - לנצל את כספם, כדי לממן הוצאות ובזבוזים של ארגון כושל! הדבר הזה לא יכול להימשך! מדינה לא יכולה לגבות מאזרחיה כסף עבוד ________, כשהיא והציבור יודעים היטב, שהכסף לא הולך ל______  אלא נבלע ונעלם בתוך חור שחור. בין ______________ במצבה הנוכחי לבין _________ ראוי, פעורה תהום שאין דרך לגשר אליה"

 

השר ארדן ימלא "רשות השידור". שר התחבורה בכל דור ודור יכתוב "הרכבת", או "הנמלים". שר הבריאות ירשום "מערכת הבריאות". הורים לילדים יכתבו "מערכת החינוך". אזרחים שומרי חוק יכתבו "המשטרה". מישהו יכתוב "בתי המשפט". ודאי ודאי שנכלול את הישיבות וכל הממסד החרדי, ושרותי הדת בכלל, ההתנחלויות, העירייה, הצבא, השב"כ, חברת החשמל, תאגידי המים, מנהל מקרקעי ישראל. קצרה היריעה פשוטו כמשמעו. כדי לפשט את התהליך, הבה נכתוב כולנו – הממשלה.

הנה כך –

  

"אזרחי ישראל הם פטריוטים שמשרתים את המדינה, אבל הם לא מוכנים שיגבו מהם, לא אחת בדרכים מפוקפקות, תשלום על ממשלה שהם מבינים היטב, כמה היא לא רלוונטית. זה מבחינתם - לנצל את כספם, כדי לממן הוצאות ובזבוזים של ארגון כושל! הדבר הזה לא יכול להימשך! מדינה לא יכולה לגבות מאזרחיה כסף עבוד ממשלה,  כשהיא והציבור יודעים היטב, שהכסף לא הולך לממשלה,  אלא נבלע ונעלם בתוך חור שחור. בין הממשלה במצבה הנוכחי לבין ממשלה ראויה, פעורה תהום שאין דרך לגשר אליה".

אכן, עם הטופס הזה, גם ארדן יוכל להיות כחלון.

 

ב. לפי השר ארדן, "הכסף לא הולך לשידור אלא נבלע ונעלם בתוך חור שחור של שעות נוספות, הסכמי עבודה מופרכים וארכיון שמתפורר".

בואו נציץ בזהירות לתוך החור השחור.

"שעות נוספות" האם הכוונה היא להפוך גם את השידור הציבורי למקום עבודה שדורש שעות עבודה אך אינו מוכן לשלם עבורן? או שהשידור הציבורי יתחיל לתפקד באותן שעות כמו משרדי הממשלה –

ימים א'-ו' ב- 9:00-13:00, ובימים ב' ו-ד' גם ב- 16:00-18:30?

"הסכמי עבודה מופרכים" – האם, לאור העובדה שנמל אשדוד דווקא לא נסגר ונפתח מחדש, יהיו ההסכמים החדשים דומים לאלה שנהוגים בנמל, או שמא יקבלו השראה מחוזי העבודה של עובדי הקבלן?

"הארכיון המתפורר" של ערוץ 1 הוא אוצר מהמעלה הראשונה בעל ערך תרבותי, מחקרי, היסטורי ובעיקר סנטימנטלי למרבית אזרחי המדינה המבוגרים. השידורים החוזרים של ערוץ אחד בשעות הלילה הם הדבר היחיד הראוי לצפיה בכל ערוצי הטלוויזיה. הייתי מעז ואומר שהארכיון הוא הוא ההצדקה היחידה לקיומה של רשות השידור. אם הוא מתפורר (וזה כנראה המצב) צריך בדחיפות להשקיע בו יותר, להציל אותו, להעתיק אותו לפורמט דיגיטלי ולגבות, ויפה שעה אחת קודם (וכמו שהעיר יבגני - להעלות הכל לאינטרנט, כפי שעשתה משפחתו של חנוך לוין עם מכלול יצירתו. אפשר אפילו לעשות את זה בחינם, ביוטיוב). הטענה שהארכיון הוא חור שחור של כספי ציבור משולה לטענה שהספריות הציבוריות הן מזללת כספים, ומוזיאון ישראל הוא גוף שאין לו זכות קיום כלכלית.

 

ג. משנאמרו הדברים – הנה מזכרת. משחק בסדרת גמר ה-NBA. שידור ישיר. עוד כמה דקות לסיום. המאבק צמוד. השעה אחת לפנות בוקר. השידור נפסק. הטכנאים הולכים הביתה. השידור הציבורי הוא באמת דינוזאור שצריך להיכחד. ורק, חס ושלום, טפו-טפו-טפו, שלא יקום לנו עוד ערוץ 2.

 

ד. תצחקו, אבל כולם גם בעד וגם נגד. מי בעד לפטר את כל הפרזיטים באשר הם? מי בעד לפטר אלפי מפרנסים?  

 

סליחה תקלה (למתגעגעים בלבד)

 

זאב זאב

בנושא אחר – זאבה מוכת כלבת משתוללת לאורך חופי הכנרת

 


"מוות לזאבים"

 

אימה בטבריה
מסלול ההרג
מרדף
התוקף חוסל
"לא היתה ברירה, הייתי חייב לירות בה על מנת להרוג"
אזרחים עם אקדחים
אישור לירי
15 נפגעים
וחשוב להבין שמדובר בזאבה נגועה בכלבת. בדרך כלל זאבים אינם תוקפים ואינם מסוכנים.

כמה עמוק שקענו בטרמינולוגיה של פיגועי הטרור*

 

 

*הנה, לשם פצוי, טרמינוגיה של מדע פופלארי. הכלבת, על פי ויקיפדיה, על פי ספר השיאים של גינס, היא המחלה הקטלנית ביותר. על פי הידוע, ג'ינה גיזה, נערה בת 15 שננשכה ב-2004 על ידי עטלף, נדבקה בכלבת ולקתה בתסמיני המחלה, היא האדם היחיד ששרד ונותר בחיים למרות שלא קיבלה שום חיסון.

 

_________________________________________________________________

 

הפלייליסט:

 

Claudio Dauelsberg - Bach Concerto in F minor

 

הפרק השני, היפה, מהקונצ'רטו לפסנתר מספר 5 של באך. הקטע מלווה, לפי שעה, תכנית כלשהי בערוץ אחד. אני הכרתי אותו בפסקול הסרט "Slaughterhouse five" (על פי ספרו של קורט וונגוט), וכך הוא מכונה בפי עד היום. בביצוע הזה, נשמע רחש כשל תקליט ישן, ומה מתאים יותר לערוץ אחד?

 

נכתב על ידי , 7/3/2014 16:48   בקטגוריות המסך הקטן, חיות טובות, בזמן עבר, האזרח הקטן, בין שחור ולבן, העיקר הבריאות, חוק זה חוק, כתבו בעיתון, מנגנים, שתו מים  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אני לא הייתי מעז ב-10/3/2014 09:41
 



עם עבדים (קריאה מודרכת)


במאמר במוסף "הארץ" משווה אווה אילוז את המצב בשטחים הכבושים לעבדות בארה"ב, ובכלל. ההשוואה בעיני מופרכת (וכנראה גם בעיני הכותבת, שכן המאמר מכיל גם "הסברים") ואתייחס לכך בסיום, אבל הסיפור כאן הוא עבודת המערכת, לאחר שהמאמר כבר נכתב.

 

מאמר המשתרע על פני שמונה עמודים במסגרת עיתון יומי, הוא כבד משקל, תרתי משמע. מרבית הקוראים יוותרו על הטרחה והעונג ויסתפקו בעלעול, תוך כד קריאת הכותרות והצצה בתמונות. אלו יעשו את עיקר העבודה ויעבירו את המסר בתמצות, ובמקרים נדירים יעודדו את הקורא להשקיע ולהשתקע.

כיצד בחרו בעיתון "הארץ" לעטוף ולמכור את המאמר – כלומר, מה המסר שרצו להעביר לקורא?

 

הכותרת

מה יותר גרוע מלנגוס בתפוח ולמצוא בתוכו תולעת? למצוא חצי תולעת.

כבר ראיתם את הסרט "12 שנים של עבדות"? סרט על סבל נורא ואיום, אכזריות סדיסטית בלי גבול, רשעות וניצול. נורא ואיום כמעט ללא אח ורע. (אגב, אישית, את אותה אכזריות, ואת אותה עמדה מוסרית, העדפתי ב"ג'נגו ללא מעצורים" של טרנטינו, שם באים הרעים על ענשם. בכל זאת, סרט, ככל יצירת אמנות, רצוי שישאיר מקום גם לפורקן ולא רק לסיגוף. כמו ב"ממזרים חסרי כבוד", אם לא במציאות, איפה נמצא מעט צדק אם לא בקולנוע?).

ומה יותר גרוע ממה שראיתם בסרט הזה? ליתר דיוק, מה גרוע פי ארבע? כמובן, "47 שנים של עבדות". היכן ומתי? כמובן, כאן ועכשיו. הכיבוש הישראלי. אם חשבתם שהכיבוש הישראלי דומה לאפרטהייד המאוס בדרום אפריקה טעיתם. הכיבוש הרבה יותר גרוע והוא דומה לסיפור העבדות בדרום ארצות הברית. ליתר דיוק, גרוע פי ארבע.

 

מניין לנו כל זאת? מהכותרת ב"הארץ". ליתר דיוק, זה מה שנאמר לקוראי "הארץ" באנגלית. בתרגום לעברית זה יותר מרוכך. מעניין להתעכב על שלוש הגירסאות לכותרת.

 

לקוראים הארץ בעולם נאמר:

o        47 years a slave: A new perspective on the occupation

זאת פאראפראה פשוטה על הסרט המדובר שקרוי במקור "12 years a slave", ומבוסס על הספר  "Twelve years a slave", (ומעניין כי זאת לפחות הפעם השניה שזה נעשה. ב-1912, בכתבה על עבד אמיתי, ששוחרר במלחמת האזרחים, נכתב, ולא במקרה, Samuel Hall, 47 years a slave).

ומכיוון שהכותרת הזאת אולי אניגמטית או אנמית, הרי שאם משתפים את המאמר בפייסבוק הוא יניב את הכותרת המשודרגת והחד-משמעית:

Not apartheid, Slavery – A new perspective on the Israeli occupation

ראשית, מדובר בשדרוג של הזוועה מהאפרטהייד השחור לעבדות השחורה ממנו (אם מותר לי בהקשר הזה להשתמש באסוציאציה השלילית של "שחור משחור"), ושנית, למקרה שלמישהו היו ספקות באיזה כיבוש מדובר כאשר אומרים "הכיבוש", מופיע הפירוט.

בהשוואה לנוסח הלועזי (המקורי), הגירסא בעברית לקורא הישראלי היא מאד מרוככת (אף שעצם הפניה השונה לקוראי הפנים וקוראי החוץ מזכירה את נאומי הפוליטיקאים מהזן החלקלק)

הגירסא העברית אומרת:

אווה אילוז מציעה ניתוח חדש לכיבוש: הפלסטינים במצב של עבדות

(בגירסא המודפסת, אגב, הכותרת למאמר אומרת "אדוני הארץ".)

 

התמונות

הכותרת בעברית אמנם מרוככת, אולם, כדי למנוע ספקות, הנה התמונות המלוות את המאמר. הן אינן זקוקות לפירושים, אבל בכל זאת, הואיל ובמוסף "הארץ" יש מדור המציע פרשנות לצילום מהמצב השבועי, הנה כמה מילים.

 

הצילום הראשון, של אנשים מאחורי סורגים כבדים, נבחר לשמש כשער לגליון (עם הכיתוב "עבדים הייתם"), ובכך מסמן את חשיבותו – זהו הדבר החשוב ביותר בגליון.

 



 

תמונות נוספות ממחישות את הזוועה –

כאן בני אדם במכלאות, מובלים כעדר בין שתי גדרות התוחמות ומכוונות אותם כפס יצור אנושי.



 

אם יש דבר כזה "טרמינולוגיה של צילומים", הרי שהצילומים האלה מצטטים מהטרמינולוגיה של "אנונימוס", שהפכה היום מאד נפוצה ונגישה, אפשר לומר "מיינסטרימית". מדובר באותם צילומים שנועדו להפוך אתכם לטבעונים על ידי זעזוע וחשיפה של מה נעשה בשמנו, יום יום, לחיות. מכלאות שהופכות יצורים חיים לסחורה, גדרות המכוונות את העדר למקום אחד בלבד, והרבה סורגים ומבט מיואש מאחוריהם.

 




 

התמונות האלה והרטוריקה המלווה אותן מפנות מצידן להשוואה השנויה במחלוקת עם השואה.

 



 

והנה בכתבה תמונה נוספת, ושם, מעל למכלאה האנושית של ההמונים בדרכם לעבודה נראות גם גדרות תיל מפחידות.

  


 

התמונות אומרות לקורא העכשווי – מה שקורה תחת הכיבוש הוא בדיוק מה שקורה בבתי המטבחיים, שזה כמו השואה, אבל יותר גרוע.

 

לנוכח כל אלה, קבוצת האנשים העומדים ליד ביתם, באוויר הפתוח, ללא שום גדרות, כמו בתמונה קבוצתית של מייסדי דגניה, נראית כהקלה גדולה. אין ספק, הרבה יותר עדיף להיות עבד שחור בוירג'יניה. אפילו מרחק הצילום הוא כזה שאם נרצה, נוכל לדמיין עבדים מחייכים ומאושרים.

 

(אגב, הצילום הזה צולם בדרום קרולינה (ולא בוירג'יניה) על ידי טימותי או'סאליבן. מצאתי אותו בקלות באינטרנט).

   


(הוספה מאוחרת, כי כשכתבתי על דגניה לא ידעתי עד כמה אני צודק)

 

נוסף לצילומים יש בכתבה גם איור. גם הוא כולו ציטוט והפניה. כבר במבט ראשון, תמונה באדום בולט. הצבעים הנוספים, שחור ולבן. 

  

 

אין לטעות – זהו דבר המהפכה. כך נראה פוסטר מהפכני כבר מרחוק, עת עדיין אי אפשר להבחין בפרטים.

 




 

עיון נוסף, קרוב יותר, מזהה את מפת הגדה המערבית (סימן המקום וההקשר) ודמות אדם המניף את שתי ידיו. אך אין אלה קפוצות באגרוף המהפכה אלא פשוטות. זהו אדם המרים ידיו מול איום בנשק. אולי ברגע הוצאתו להורג, שכן מן הגדה הלבנה פורצים לעברו קווים שחורים דקים, כעין יריות, וכתמי התיישבות שחורים נעקרים מגופו המנוקב.  גויה אמר את זה קודם. לא משנה.

 

 

אולי לא זה מה שמנסה המאמר להגיד. אבל, זה מה שעורכי העיתון רוצים שתבינו. ואתם, בין אם אתם בקצה השמאלי או הימני של המפה, זה מה שתמצאו וזה מה שיעזור לכם להתחזק בדעתם.

 

מי שיכול להרשות לעצמו לקרוא בעיון מאמר בן שמונה עמודים בעיתון יוכל לרדת לדקויות נוספות.

 

העבדים

לסיום, הערה אחת על האנלוגיה שהמאמר אמנם מנסה לסייג, אבל מתעקש לבסס.

אם לא נתמקד דווקא בעבדים השחורים של דרום ארצות הברית, אלא נזדהה לתומנו עם המקור העתיק, בני-ישראל שהיו עבדים לפרעה במצרים, הרי שבניגוד מוחלט לפרעה, אילו פנו הפלסטינאים לישראלי הכובש ותבעו-ביקשו ממנו -"שלח את עמי", היה ממהר לשלוח אותם, לא משנה לאן, מוסיף מתנות כסף וזהב מיזמתו, ואם היה שולח חיל פרשים בעקבותיהם היה זה רק כדי לוודא שלא התחרטו.

בעל עבדים מבקש לשמור את העבד ברשותו בכל מחיר, ואילו מצדדי הכיבוש היו שמחים להזדמנות להפטר מאותם "עבדים".

אז אם מתעקשים להשוות – לא עבדות, אפרטהייד.

 

ואם מחפשים להשוות משהו דווקא לעבדות, ההצעה הטובה ביותר שלי היא השרות בצבא הסדיר.

 

________________________________________________________________

הפלייליסט: (שידור חוזר)

 

Bob Marley: Redemption song

 

Ray Charles: Georgia on my mind

 

 

נכתב על ידי , 10/2/2014 15:32   בקטגוריות בזמן עבר, בין שחור ולבן, גועל נפש, חי בסרט, כתבו בעיתון, פוליטיקה ודעות  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אוגניה ב-12/2/2014 10:19
 




דפים:  
כינוי: 




80,617
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 40 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאני לא הייתי מעז אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אני לא הייתי מעז ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ