כל הדברים גדולים כקטנים

יש סיפור יפה על איש מערב משכיל, שעלה לרגל לחכם זן גדול כדי שילמדהו מחכמת המזרח.

הושיב אותו החכם ליד השולחן, הניח לפניו ספל והתחיל למזוג לתוכו תה. מזג ומזג ולא הפסיק גם כשהכוס עלתה על גדותיה והתה החל להשפך על השולחן.

כאשר שאל האורח מדוע הוא מוזג כך ומניח לתה להשפך, ענה לו – אי אפשר למזוג לתוך ספל מלא. את בא אלי כדי שאלמד אותך, אבל אתה מלא כמו הספל הזה. אם אתה רוצה ללמוד משהו חדש, תחילה יהיה עליך להתרוקן ולפנות מקום.

המשל היפה ומעורר ההשראה מצוטט ברשת בעשרות גירסאות ונוסחים. בין היתר באתר "הידברות" ששם לו למטרה לקרב את היהדות ליהודים ואת היהודים ליהדות. יש בכך אירוניה מסוימת אם אסביר מדוע מלכתחילה נזכרתי במשל הזה.

נזכרתי בסיפור היפה הזה בגלל שנמאס לי לשמוע את טענת ההבל בדבר "העגלה הריקה". את הבטוי הקבוע להתנשאות של "נציגי היהדות" כלפי הריקות החילונית. הבטוי שנשמע שוב ושוב בדיונים בדבר נאום ההכתרה של הח"כית החדשה הד"ר רות קלדרון.

אם רוצים לבוא אלינו בפתגמים ומשלים, אז אולי הגיע הזמן לפנות מקום בעגלה, להפטר מכמה חפצים עבשים, להניח במיכל המיחזור, לתרום לנזקקים, לפנות מקום, לנקות ולאוורר.
לא חייבים לחכות שהנכדים יזמינו אלטע-זאכען אחרי הלוויה.

עגלה ריקה קלה יותר, זריזה יותר, פחות מעייפת את הסוסים, ויש בה מקום לכל דבר מעניין שיקרה בדרך.

ועוד משהו - מאז ומעולם, בתור לקופה בסופר, בין אנשים מנומסים או איכפתיים, נהוג שבעל העגלה המלאה מוותר ומניח לבעל העגלה הריקה להדחק לפניו.

צילום: עדי נס

______________________________________________________________________

הפלייליסט:

על פי מקורות אוסטרלים האסיר X השתמש בדרכונו האוסטרלי כדי לרגל עבור ישראל במדינות אויב. מן הסתם, כפי שמעיד גם שמו, היה X יהודי. הדבר מעורר דאגה משום שכעת כל יהודי תושב מדינה זרה שיבוא לבקר באיראן או באחת מארצות ערב יחשד כמרגל ועלול "להעלם" באחד מבתי הכלא באותה מדינה. בעצם, זה כבר קורה, וראו מקרהו המרתק של רפרם חדד בכלא הלובי, שרק ε* הפריד בינו ובין גורלו של X. מכל מקום, השימוש ביהודי אוסטרלי כמרגל באיראן הוא מובהק וטפשי באותה מידה שהמשפט הבא הוא חכם: "הנוכל, לעולם לא יהיה לו פרצוף של נוכל, שכן, אילו היה לו פרצוף של נוכל, לעולם לא היה מצליח להיות נוכל".

*  ε, למי שלא מכיר, זאת האות אפסילון המשמשת במדעים לסימון ערך שהוא קטן מאד מאד, כמעט אפס.

המדינה, מכל מקום, כנראה נהגה כחוק, כפי שציין שר הפנים אלי ישי, "אני לא מכיר מדינה דמוקרטית במזרח התיכון ואפילו בעולם כולו כמו מדינת ישראל, שפועלת באופן חוקי ודמוקרטי" (והשאלה הראשונה היא מה מצא צורך להוסיף "אפילו בעולם כולו" ולא הסתפק במזרח התיכון שהיה מאד משכנע, והשאלה השניה היא מה משמעות וחשיבות המילה "מכיר", ומה הציון של אלי ישי בגיאוגרפיה). אחרי שלעגנו, אני חושב שהוא צודק, ובאמת אנחנו לא חריגים בעולם, ובפרט לא בנושא של פעולה על פי החוק ושלא על פי החוק. החריגוּת שלנו היא בעיקר בנסיון הטפשי לאכוף צנזורה על העיתונים  במקום שבו הסכר כבר נהרס והנהר שוטף את העיר.

מדוע בכל זאת מחליטה מדינה להעלים מישהו בתא מבודד? אם אגלה לכם את הסוד אצטרך להרוג אתכם. כלומר, לא, אני לא אהרוג אתכם. "אם אגלה אצטרך להרוג אתכם" זו לדעתי התשובה. כי צריכה להיות סיבה מאד מאד חזקה. אם נניח מישהו בגד במדינה והעביר לאיראנים את רשימת הסוכנים שלנו באזרביג'אן, או באיזור בית-ג'אן, זה חמור מאד, אבל לא שווה הסתרה. האיראנים הרי כבר יודעים. שווה להתאמץ כך רק עבור סוד שאנחנו מאד רוצים שישאר בחזקת סוד. נניח, לדוגמא, שהפיגוע בתאומים היה מראשיתו ועד סופו קונספירציה של המוסד, שמטרתה לרתום את אמריקה למלחמה בטרור העולמי (אם אפשר לכנות בשם סוד דבר שמיליארד אנשים בעולם מאמינים בו בלב שלם). הדבר הזה אסור שיוודע והוא חייב להשאר בסוד עד קץ הדורות (לא שזה כל כך רחוק). כל שותפי הסוד חייבים לנצור את פיהם, וחייבים לסמוך עליהם, ואם מישהו יחליט לספר יצטרכו להרוג אותו. אבל מכיוון שאנחנו כאמור מדינת חוק, אי אפשר להרוג אותו והתחליף היחיד הוא להעלים אותו, לסגור אותו בתוך קופסא שחורה ששום דבר לא יכול לצאת ממנה, ולא לאפשר לו להפגש ולדבר עם אף אחד, שכן אז יצטרכו להרוג גם אותו. האפקט של להעלים דומה לזה של להרוג, רק שזה הרבה יותר יקר. סתם מחשבות שעברו לי בראש.

וסביב אותו עניין, הנה ציטוט ראוי מפי חה"כ זהבה גלאון: "מה שבאמת צריך להביך את מדינת ישראל זאת העובדה שמירי רגב, שלא מבינה דבר על דמוקרטיה ועל העקרונות המהותיים שעומדים בבסיסה, הגיעה לשרת כצנזורית, כדוברת צה"ל והכי גרוע- כחברת כנסת".

צנזורית, דוברת צה"ל והכי גרוע (בינתיים) - חברת כנסת

אחרית דבר: לסיום, אני רוצה לשתף אתכם בעוד מחשבה מדאיגה. לא מזמן כתבתי כאן על הקוראים שלי והזכרתי לטובה את אלה שמגיעים פתאום, וקוראים בסתר את כל הבלוג, מתחילתו עד סופו, ואחר נעלמים מבלי להשאיר סימן. קוראים אחדים, מאלה שכן מגיבים, סיפרו שאצלם בדיוק אותו הדבר. זה כבר מפתיע ודורש הסבר. וההסבר המתבקש לגבי אותם אלמונים שקוראים בסתר את כל הבלוגים הוא פשוט מאד -  הם מהשב"כ. והשאלה היחידה היא איך מגיעים לתפקיד הזה.

נ.ב. - תיקון קטן. את הקטגוריה הקבועה "כתבו בעיתון" יש לשנות באופן חד-פעמי ל-"לא כתבו בעיתון".

 _______________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

אל תשכחי אותנו

ובאותה הזדמנות, הקישור למעלה הזכיר ושווה לקרוא כאן (בעיקר את הסיפור בפיסקה השנייה, על גאס קאנון) , ואפשר להאזין כאן או לראות כאן.

איך לא חזיתי בתקרת הקפלה הסיסטינית

אשרי האפיפיור שיכול להתפטר. משה רבנו, שהיה בתפקיד דומה הגיש שוב ושוב את התפטרותו אך תמיד נדחה. עבורי זאת הזדמנות להיזכר במעשה הבחירה של אפיפיור אחר.

כאשר אך החל מסעי הראשון לחו"ל, הופיעה בעיתונים (ובימים ההם, העיתונים, אלו המסודרים על הלוח בחזית החנות, היו המקור היחיד לחדשות אצל התייר) הידיעה על מותו של האפיפיור. הייתי אז בלונדון, כך שיכולתי להבין ולעקוב אחר הפרטים – הלוויה ההמונית והמרשימה בהשתתפות מאות אלפי מאמינים, ההתכנסות לבחירת היורש והפרחת העשן הלבן.

בהמשך המסע, בדרך מארץ לארץ, הגענו לבסוף לאיטליה. ושם, הידיעה בעיתון הדהימה אותי. באותיות ענק (הייתי אומר קידוש לבנה, אבל זה לא לעניין) בישרה הכותרת IL POP MORTO. הדבר הדהים כי למעלה מחודש חלף, ועדיין, באיטליה, מקום מושבו של הוותיקן, ממשיכים להתייחס לכך בכותרות הראשיות. עיון בטקסט הלא ברור שבהמשך זיהה את הבטוי 33 giorni, שפירושו 33 יום. כך הבנתי ששוב מת אפיפיור, בתום כהונה קצרת ימים עד מאד. (למרבה הפלא, כהונה קצרה כזאת פחות נדירה ממה שחשבתי, ומכל מקום איננה הקצרה ביותר. 33 הימים של יוחנן פאולוס הראשון בקושי מספיקים להכניס אותו לעשיריה הראשונה.  השיא המוחלט הוא של סטפן הראשון, שמת כל כך מהר, עד שכלל לא הספיק להתחיל, ובאופן רשמי אינו נמנה על מניין האפיפיורים.).

אם כן, נקלעתי לרומא עם מותו השני של האפיפיור. הפעם, האבל היה כנראה נח יותר, וההלוויה המונית פחות. בכניסה לעצרת בכיכר סן-פטרוס נתקלנו, לראשונה באירופה, בסידורי ביטחון מהסוג המוכר לנו בארץ, עם אנשי ביטחון שחיטטו ביסודיות ושלפו בהפגנתיות את הממצא המרשיע – סכין. צבאית. צה"לית. מהסוג ששימש למריחת שוקולד השחר והדבר היחיד אותו הייתה מסוגלת לפצוע היה אריזת הניילון של הלחם הפרוס. אינני זוכר אם הסכין הוחרמה או הוחזרה, אך אנחנו שוחררנו לדרכנו והטקס המשיך. מכל מקום הקפלה הסיסטינית ננעלה פעם נוספת עד לבוא העשן הלבן. כך, נמנעה ממני, עד עצם היום, הזה הצפייה בתקרה המצויירת של מיכאלאנג'לו.

איראניום

כל כך הרבה כתבתי על הגרעין האיראני, ועל היכולת של התקיפה או הסנקציות להשפיע, ועל הסיבה הטובה של איראן להגיע לפצצה כדי לזכות בשקט ובחסינות, שאני כבר לא מצליח למצוא את כל המקומות והקישורים.

מכל מקום, מכיוון שאני מאמין שהתועלת והשימוש העיקרי של הפצצה הוא להחזיק בה ולעולם לא להשתמש בה, ושהמאמץ האיראני מכוון בעיקר לתכלית זאת, ומכיוון שלאחרונה מציגים האיראנים הישגים רבים של פאר התעשייה הצבאית אשר המומחים שלנו נוהגים לפקפק בהם, ומכיוון שזה עתה פיצצה צפון קוריאה פצצה גרעינית נוספת והקימה עליה את כל העולם, ומכיוון שישראל כבר הוכיחה שעמימות היא המדיניות החכמה ביותר (שהרי, לא יעלה על הדעת שמדיניות ישראל לא תהיה כזאת), יש לי הצעה מצויינת לאחמדינג'אד, ואני מבקש מאד ממי שנמצא איתו קשר (זועביז?) להעביר לו.

הרעיון הוא כזה – לחפור מנהרה עמוקה וסודית באדמה, שאיש לא יודע מה מתרחש בעומקה, ושם לחפור בור גדול, חמישים אמה אורכו וחמישים אמה רוחבו, ואת הבור למלא בהמון חומר נפץ - שבעת אלפים טון TNT, ומסביב, ולאורך המנהרה, לפזר חבית של אבקת אוראניום. ובתוך חומר הנפץ להטמין שפע נפצים, מהסוג הטוב ביותר, שמגיבים בתזמון מדוייק של מליונית השנייה, כאלה שחייבים להשיג כדי לייצר פצצת אטום (כך שכנראה כבר יש להם), ולהפעיל אותם. התוצאה תהיה פיצוץ אדיר, שבעת אלפים טון שמתפוצצים ברגע אחד, שזה בדיוק גודל הפיצוץ בקוריאה. הסיסמוגרפים בכל העולם ירגישו בפיצוץ וידווחו עליו, והפקחים יגלו שרידי אוראניום, אבל איראן תקפיד לשמור על עמימות, וכך תצטרף רשמית למועדון הלא רשמי של המדינות החמושות בנשק גרעיני וסוף למהומה. באותה הזדמנות גם יגרעו מהארסנל שלה שבעת אלפים טון של חומר נפץ קונוונציונאלי שמצויין לטרור, וגם יבוזבזו הנפצים היקרים של הפצצה האמיתית, וחבית של אבקת אוראניום, אבל את זה בבקשה אל תגידו לו.

________________________________________________________________________________________

פלייליסט:

זהירות  - ספויילר

מצטער להרוס לכם.

הסרט "החוש השישי" (1999) יצר תת-תת-ז'אנר מיוחד בסרטי האימה. העלילה מקבלת תפנית מאד מפתיעה ממש בסיום, ומאירה באור חדש את כל הסרט. זהו סרט על מתים ורוחות רפאים וגיבור שמנסה לעזור, ומה שמתברר לו לתדהמתו, בסיום, זה שהוא עצמו מת, מאז תחילת הסרט, אבל הוא אינו יודע ואינו מודע לכך. הרעיון המקורי מאד הוליד עוד סרטים, כמו "האחרים" (2001), וזה תמיד עובד – ובלבד שאתם לא יודעים מראש.  נזכרתי בזה גם משום שלאחרונה ראיתי את "האחרים", אבל בעיקר, בגלל סוף העולם שהגיע היום, 21/12/12.

אני שומע קולות רבים של לעג. שהמועד עבר וכלום לא קרה. עלובים שכמותכם! העולם הגיע אכן אל סופו. זה קרה. אתם ממשיכים ומכחישים פשוט מכיוון שאינכם מודעים ואינכם יודעים. חכו לסוף הסרט ותיווכחו בעצמכם.

דבר אל האריחים

ידיעת חדשות הזויה למדי ספרה על צעיר חרדי שנעצר לאחר שהשחית את קבר דוד המלך בירושלים. מצוייד בפטיש, גרזן ומברג, שבר האיש ועקר את אריחי הקרמיקה שעיטרו את קירות החדר.  האיש סיפר לשוטרים שעצרו אותו כי בא למקום כדי להתפלל, ואדם אחר שהיה שם שכנע אותו כי עליו להתפלל ישירות לאבנים והאריחים המודבקים אליהן מפריעים לתפילה. אני מניח שמרבית הקוראים יגידו "איזה רעיון הזוי ומשוגע - להוריד את האריחים כדי שהתפילות יגיעו לאבנים". אבל כמה מאותם מתפלאים יאמרו שמלכתחילה, הרעיון של לפנות לאבנים כדי לבקש מהן שידוך, הוא, איך לומר, מוזר באותה מידה?

דרך צלחה

ידיעה אחרת, במרחק תפילה משם, סיפרה על אברך שמצא ברחבת הכותל מעטפה עם סכום כסף גדול ומסר אותה למשטרה. "הסכום הגדול" מסתבר כהמון צ'קים בסך כולל של /507,000,000$/ (חמש מאות ושבע מליון דולר בלבד).

בהמשך הידיעה נאמר שהצ'קים שייכים לבנק מניגריה. זה בערך כמו למצוא מעטפת מזומנים של מליון שקל – בשטרות של מונופול.

במשטרה לא ידעו להיכן להפנות את חקירת העניין האם למחלקת גניבות ואבידות, או למחלקה להונאה.

אגב שימו לב שהקישור (כמו הקודם) מובא מתוך אתר חרדי אמיתי, ומעניין לקרוא את לשון התגובות, ובכלל לשוטט מעט באתר.

יש עתיד

על פי מדגם בחירות בקמפוס של אוניברסיטת בן-גוריון

העבודה – 26, הבית היהודי – 24, יש עתיד – 19, הליכוד-ביתנו – 15, מרץ – 15, עלה ירוק – 9, התנועה – 7.

כמובן שאין כאן שום קשר למציאות של הבוחר הישראלי, אבל אם המדגם מייצג נאמנה את אוכלוסיית הסטודנטים – דיינו.

תגלית השבוע

סגולה לאריכות ימים? מחקר חדש מגלה כי מרבית הקשישים מאריכים ימים ושנים.

________________________________________________________________________________________

מן הפלייליסט:

אחרית דבר:

בעקבות קריאת הפוסט שלי כותב נחום ברנע:

קורא חרוץ שלח לי קטע שהופיע לפני 21 שנים וחצי בעיתון "הארץ". הקטע, מ-2 ביוני 1991, דיווח על מסיבת חתונה שהתקיימה יומייםקודם לכן באולם שאגאל, אולם קבלות הפנים של כנסת ישראל. מדובר באירוע כמעט היסטורי, משום שבכנסת לא התקיימו חתונות אף פעם - לא לפני החתונה ההיא ולא אחריה, עד עצם היום הזה. החתן המאושר היה שלדון אדלסון, מיליונר אמריקאי; כלתו המאושרת היתה מרים, ישראלית לשעבר. השרים משה קצב ורוני מילוא, סגן השר בנימין נתניהו ועסקן הליכוד אברהם אפל כיבדו את החתונה בנוכחותם. [...] על הידיעה חתום גדעון אלון, אז כתב "הארץ" בכנסת, היום אחד הכותבים בחינמון מתוצרת אדלסון."

מבינים את תחושת הנבואה עליה כתבתי?

ציטוט:

"מרדכי וירשובסקי ז"ל, יקה מבריק מדרזדן, מסור והגון כל כך שהמילה ח"כ היא כעת ככתם על עברו" (יגאל סרנה, ידיעות אחרונות)

רקורד 1 (וסליחה שאני ממשיך לא להתפעל מציפי ליבני):

איש אופוזיצה הוא כמו איש הכורסא הצופה מהבית ב"מי רוצה להיות מליונר". הוא רק צריך לצעוק את התשובה הנכונה, להיות גאה בעצמו, וכאשר הוא טועה לא קרה שום דבר ואפשר להמשיך. כמעט בלתי אפשרי להכשל כאיש-אופוזיצה, אבל ציפי ליבני עשתה את הבלתי אפשרי.

רקורד 2 (וסליחה שאני ממשיך לא להתפעל מציפי ליבני):

תפקיד שר-חוץ ברזומה זה אפילו לא ראש-אופוזיציה. מה הוא עושה חוץ מלמנות שגרירים ולהסביר (בארץ) למה ההסברה (בעולם) נכשלה. (או שזה תפקיד שר ההסברה. יש באמת תפקיד בממשלה של שר הסברה?)

בדיחה:

בהסתדרות החליטו לשכור את שירותיו של מומחה לייעול. האיש הסתובב במסדרונות, בדק ורשם. פתח דלת והציץ פנימה - בפנים יושב פקיד, שותה תה וקורא עיתון. פתח עוד דלת והציץ פנימה - בפנים יושב פקיד, שותה תה וקורא עיתון. הוציא את הפנקס הקטן ורשם - "יש כפילויות".

חידה:

האם תפקידי נשיא המדינה ושר החוץ הם לא כפילויות? הם לא (לא-)עושים בערך אותם הדברים? (לא כולל בקדנציה של קצב).

קיבעון:

 לאיש ציבור יש תדמית והוא חייב לשמור עליה ולתחזק אותה. אסור לו להתפס כמזגזג. על כן, נמנעת ממנו (ומה לעשות, בעיקר ממנה) הזכות הבסיסית השמורה לכל אזרח - לשנות תסרוקת. אני שואל ברצינות גמורה - האם יעלה על הדעת ששלי יחימוביץ' תסתפר קצוץ? שליבני תצבע לשחור? שדוד לוי יסתרק כלפי מעלה? שפרץ יוריד את השפם? שאולמרט יגדל? ושאלה: האם הסיבות הגורמות לקיבעון הזה גורמות גם לקיבעונות אחרים אצל מי שמגיע לשלטון?

Good news:

התקרית בחברון שבה ארע עימות אלים בין סיור של צה"ל ובין שוטרים פלסטינים וההמון שהצטרף אליהם יכולה להיות בשורה מאד משמחת. למרות ההמון, למרות החיכוך הצמוד כל כך, למרות הנפיצות, תוצאות המהומה הרבה הן לא יותר חמורות מקטטה בחצר בית הספר. למרות הפוטנציאל, אף אחד, משני הצדדים לא הצית את הפתיל.

ברוח הדברים שכתבתי כאן, בעולם מושלם זה יכול להיות תקדים נהדר.

ובדברים האלה אין אפילו קצהו ש בדל של הקלת ראש בחוויה האלימה והמאיימת שנאלצו לחוות הילדים לובשי המדים. וגם לא בכעס על כך שהם נמצאים שם מלכתחילה.

אבל אם זה הסטנדרט החדש לעימות - הללויה.

למי להצביע:

האם הגיוני שהתשובה לשאלה תתקבל במהלך החודש הקרוב, כתגובה למה שנראה ונשמע? האם לא חייבים להחליט להיפך - להתעלם לחלוטין מכל מה שיגידו לנו בחודש הקרוב, ולבחור רק על פי מה שאנחנו חושבים ורוצים, ומה אנחנו יודעים וחושבים על המועמדים עד לרגע זה?

  ________________________________________________________________________________

הפלייליסט האינסופי, לקראת הבחירות, מוסיקת הקרקס האולטימטיבית

 נינו רוטה - 81/2

החלק הטרחני באופיי טורח שעות נוספות כאשר אני כותב כאן. המסקנות והניתוחים תמיד עלי, אבל (ולכן) אני משתדל להיות זהיר וספקן בקשר לעובדות. לכל נתון שאני מביא אני משתדל להקדים חיפוש ומציאה, והיום, ברשת, זה קל למדי, אבל גם מסוכן. הרשת מלאה שטויות ואני נאלץ להפעיל את מסננת ההגיון.

דוגמא לסינון ראשוני כזה הוא האתר המצויין והשימושי "לא רלוונטי". שימוש מינמלי במידע שבאתר היה חוסך את אלפי המיילים המיותרים הרצים ברשת, כמו למשל זה המופץ מאז 2003, שנה אחר שנה, ומספר על מאדים שב-27 באוגוסט יראה גדול כמו הירח. מאדים באמת היה קרוב במיוחד לארץ ב-2003, אבל כמו שהמכתב ציין (בצדק) זהו ארוע נדיר יחסית (ולכן חגיגי), והוא בהחלט לא חוזר על עצמו שנה אחר שנה אחר שנה (שלא לומר שגם התאור המקורי, של מאדים בגודל של הירח, הוא שגוי וטפשי. הצופה התמים בכלל לא היה מבחין שמאדים גדול יותר מהרגיל).

ובכן, אותו חלק טרחני שלי נעור לאחרונה כאשר נתקלתי, תוך זמן קצר, בעוד ועוד איזכורים לסיפור על הסוסים המחרבנים. הסיפור הוא שבסוף המאה התשע-עשרה, לאור הגידול העצום של לונדון, והשימוש ההולך וגדל בכרכרות רתומות לסוסים, היה מי שחזה שעד 1950 יהיו רחובות לונדון קבורים תחת ערימת חרא שעומקה גדול מקומת אדם.  הסיפור בא להמחיש עד כמה הנסיון לתאר את העתיד כהתפתחות לינארית של הווה הוא טפשי, בעיקר כדי לסתום את פיהם של כל רואי השחורות המודאגים מהכיוון אליו אנו הולכים, וחוששים שתוך כך וכך שנים (תלוי מי מחשב) לא יהיו די מים, מזון וקרקע כדי להכיל את המין האנושי. במילים אחרות – "אל תדאג, יהיה בסדר. מנסיון" (וכמה נועז הצירוף של הנסיון (מה שהיה) והבטחון בעתיד (הוא שיהיה)).

דווקא אני, שהמבט ממרומי העתיד אל עיתוני העבר, מַחְכִּים אותי בדיעבד עד כדי דיבורים על מסע בזמן,  לא הרגשתי בנח עם הסיפור הזה, הסוסים והחרא (בפרט משום שאני בטוח שגם לפני מאה שנה היו חייבים לחשוב על האפשרות שמישהו יטאטא את הרחובות). ובכן, יצאתי למסע חקירה.

הסיפור כאמור רציני ומופיע (ומצוטט) במקורות רבים. חפשו בגוגל חרא של סוסים בלונדון – ותמצאו אותו אפילו בספרים שיצאו לאור. המקור כנראה (ואם הסיפור אמיתי – בהכרח) אנגלי. כאן, באנגלית, תמצאו אלפים אלפים של איזכורים (ובהזדמנות זאת למדתי שהמונח האנגלי ההולם הוא manure, כך שכבר המחקר הצדיק את עצמו ולמדתי משהו חדש*), תחת כל בלוג, טור ומאמר, כמו לדוגמא כאן ב-New Yorker (שבעצמו מצוטט ה-מ-ו-ן) או כאן . השלב הבא היה לנסות למצוא את המקור – אֵם כל הסוסים המחרבנים. כמה מקורות חזרו בדיוק על אותו ציטוט, אבל רב הקישורים מוליכים לעמוד 404.  בסופו של דבר, מישהו יותר צדיק ורציני הביא דברים בשם אומרם, והבהיר שהציטוט הוא מתוך מאמר של היסטוריון בריטי, דוקטור סטיבן דייוויס, ואמנם בדיקות נוספות (הקרויות הצלבת מידע) אישרו את הנתון הזה. הדוקטור אכן קיים והוא דוקוטור אמיתי להיסטוריה.  הציטוטים הצביעו על מאמר אמיתי, מ-2004:

"The Great Horse-Manure Crisis of 1894"

אם כן, הצלחתי להגיע למקור.

המאמר עצמו, שיצא בכתב עת, מוצע בתשלום באתרי מידע שונים, אבל עם מעט נחישות ועקשנות הצלחתי לאתר אותו ממש, שחור על גבי לבן.

למתעצלים, הנה הציטוט הקובע, זה המצוטט שוב ושוב, שאפשר לקרוא בכל מקום:

Writing in the Times of London in 1894, one writer estimated that in 50 years every street in London would be buried under nine feet of manure.

זהו אם כן המקור הבלתי ידוע לכל אותם אלפי אלפים מצטטים נלהבים. בפעם הזאת, הספקנות שלי היתה מוטעית.  אלא אם כן...

הסיפור שסיפרתי כאן נכון ומדויק, אבל הוא לא התגלה לי באותו אופן כרונולוגי בו סיפרתי עליו. בשלב שבו גיליתי מיהו המחבר עדיין לא מצאתי את המאמר ואף לא מצאתי עדות מוצקה בדבר קיומו. החלטתי על כן לפנות למחבר ולשמוע הכל מפי הסוס.

כידוע, האינטרנט היום מאפשר לעשות הרבה מבלי לקום מהכסא. וכך, ניתן ליצור קשר עם דוקטור דיוויס ולשאול אותו לגבי המקור. ואפילו לקבל תשובה.

ובכן, את הסיפור על הסוסים והכתבה בעיתון הלונדוני קרא דיוויס באתר אינטרנט אמריקאי אשר אינו קיים עוד... בהמשך, ניסה לאתר את המקור המקורי – ללא הצלחה. דייויס, המקור המקורי של כל המצטטים המספרים על אותם מדענים שחישבו מה עתיד לקרוא ברחובות לונדון, מעולם לא הצליח למצוא את אותו מאמר.  למען ההגינות ארחיב ואומר עוד: אותו אתר אמריקאי נמצא אמין (ע"י דיוויס) במקורות אחרים שהביא. ההשערה שלו לגבי היעדרו של המקור במאגר הנתונים של הטיימס היא שלא מדובר בכתבה אלא במכתב למערכת.

אז מה היה לנו?

• כאשר תיאור הוא ציורי-ספרותי, כתבה בעיתון יכולה לזכות בתהילה נצחית.


• מכתב של קורא למערכת העיתון, גם הוא יכול להכנס לארכיון הנצח.


• אנשים מאמינים למה שכתוב בעיתון – כאשר זה מתאים להם.


• אם חוזרים על משהו מספיק פעמים הוא הופך להיות נכון.


• היעדר ספקנות עלול ליצור תמונת עולם הבנויה כולה מאגדות מניפולטיביות. יש מי שמרוויח הרבה מעולמות הבנויים מאגדות ומניפולציות. עבורם – הספקנות היא האויב המסוכן ביותר.


• דקארט חשב על זה קודם. אבל לא היה לו גוגל.


• זה הכל בראש שלנו.


• אם נמשיך ככה באמת הכל יתהפך עלינו.

*בקרוב מדור חדש: משהו חדש שלמדתי רק השבוע.

__________________________________________________________________________________

הפלייליסט האינסופי.

לא, למרות הפתוי, לא יהיה כאן Streets of London. וא שוכן ביותר מדי היכלי תהילה.

אבל מישהו אנגלי

Mr. Acker Bilk - Strangers on the Shore