שוב התעורר ויכוח אודות הזמר המזרחי* והתרבות המזרחית. אז לפחות בדבר אחד כדאי לעשות סדר. האמצע המוחלט, אם יש דבר כזה במידת המערביות-מזרחיות הוא מצפה הכוכבים גרינוויץ' אשר בלונדון, בירת האימפריה. המזרח, והמערב, הם שני מונחים מנוגדים ויחסיים על פני כדור הארץ העגול.
לפני כמעט אלף שנה, כאשר ההיסטוריה של ממלכת אנגליה רק התחילה, כתב המשורר יהודה הלוי את המילים הבלתי נשכחות –
לִבִּי בְּמִזְרָח וְאָנכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
המשורר הגדול של יהדות ספרד ידע כי הוא נמצא בסוף מערב. מרוקו נמצאת מעט מערבה משם. אם
נסתכל במפה המצורפת נראה את מקום מושבו של יהודה הלוי מסומן בכוכב כתום, ואת מרוקו בכוכב בצבע טורקיז. בצידה האחר של המפה מסמן כוכב כחול את מקום הולדתו של המשורר הלאומי דובר המלעיל – חיים נחמן ביאליק. הכוכב האדום מסמן כמובן את מוסקבה, שנמצאת מזרחית אף מעמאן, בירת ירדן.
אם כן, ולו רק ממניעים של דיוק גיאוגרפי, ראוי לנטוש את המושגים מזרח ומערב. אם בכל זאת רוצים לעשות הבחנה כזאת, יש לאמץ את הצעתה של זוגתי שתחייה ולדבר על צפון ודרום. לא זו בלבד שהחלוקה הזאת אכן מתארת נאמנה את המרחב התרבותי על בסיס גיאוגרפי, אלא שכמעט בכל מקום, משום מה, היא ממקמת בדרום את המדוכאים והעניים, ובצפון את האליטות העשירות – משכונות תל-אביב, דרך המגף האיטלקי, ועד לחופי הים התיכון ויבשת אירופה כולה.
מעתה, מי שלא אוהב את המוסיקה של אביהו מדינה, שידבר בגנות המוסיקה הדרומית. כך אפשר להמשיך בדיון עם מילים פחות טעונות. מצד שני, את האשכנזים אף פעם לא הגדירו כמערביים, אבל כצפונים – הגדר ושוב. אז גם צפוני טעון ואי אפשר. נשאר אם כן דרומיים מול מערביים. זה דווקא מרכך את הקונפליקט. כבר לא שני כיוונים מנוגדים.
*(מילה אישית על הטיעונים של הרב פרל בנוגע למוסיקה הדרומית (שאת חלקה אני מאד אוהב ואת מרביתה לא ממש) – הוא הזכיר לגנאי את הנרקומן זוהר ארגוב. ואני רוצה לומר, שהשילוש הקדוש סקס-סמים- ורוקנרול, על נציגיו הרבים בבית הקברות מג'ימי הנדריקס דרך ג'ניס ג'ופלין ועד ג'ים מוריסון (ואלה רק באות J), ונציגיו האחרים בהיכלי התהילה, מעיד שסמים אולי מזיקים לגוף אבל מועילים מאד ליצירה).
באופן טבעי הפלייליסט הפעם ראוי שיכיל שיר דרומי מובהק. מסתבר פתאום שהתווית של הז'אנר משויכת קודם כל לזמר המבצע. הנה למשל השיר "כל נדרי" בביצוע חיים משה. האם העובדה שנכתב על ידי לאה לופנפלד ויאיר קלינגד, עושה אותו לדרומי? מה עושה שיר לדרומי? הביצוע? העיבוד? הלחן? המילים? או שאולי, פשוט מוכרח להיות סלסולים?
יד ענוגה: מילים זלמן שניאור, לחן ערבי עממי, ביצוע עפרה חזה
השירים דומים. כלומר הם מזכירים לי זה את זה. כמו תמיד, מי שמוצא את הדמיון מבין בדיוק למה אני מתכוון. מי שלא שומע דמיון, שומע אחרת ממני, וההסבר מיותר.
השיר השני מוכר מאד ויש לו הרבה ביצועים. ככל הידוע לי (מזמן מזמן. אפילו היוצרים של גוגל עוד לא נולדו), הגירסא המקורית הוא ערבית. מלבנון ליתר דיוק. השיר מספיק ישן כדי להשתייך ללבנון של פעם, שאהבנו הרבה יותר. לבנון שהייתה אז "שוויץ של המזרח התיכון", שתושביה דיברו צרפתית בעושר ואושר ורקדו בלילות בבתי הקפה שלאורך שפת הים. לבנון שהחיים בה היו כל כך טובים שאפשר היה לחשוב שהיא עדיין מושבה קולוניאלית של מעצמה כלשהי ושתמיד אמרו עליה, מפאת קוטנה וחולשתה שהיא תהיה השניה לחתום על הסכם שלום עם ישראל. היא באמת חתמה, והשלום איתה החזיק חודש שלם (יש זמן מחצית חיים לשלום?). כמו בארצנו, ובעיקר בעירי חיפה, ימי השלטון הזר, הקולוניאלי, היו הטובים בימים, ונשארו טבועים עמוק בדי.אנ.אי של המדינה שיצאה לעצמאות. דור שלם, כמו ביציאת מצרים, נדרש כדי למחוק את אותה מורשת. וחבל. כאן, ובעיקר שם בלבנון ושאר המרחב הערבי. עניין של טעם. במזרח התיכון, אני בעד שוויץ.
הביצוע המקורי של השיר הוא של הזמרת פירוז, שהיא היום הזמרת של העולם הערבי כולו. הוא נקרא حبيتك بالصيف – חַבָּייתַק בִּ'סַייף – אהבתיך בקיץ. מכל הדברים שקראתי על פירוז, הפתיע אותי התיאור הבא:
"בתחנות רדיו ערביות רבות מקובל להשמיע את שיריה בעיקר בשעות הבוקר, שכן שירתה נחשבת כמשרה רוגע וכמסייעת לפתוח את היום באווירה נינוחה."
זה תיאור מקסים ומפתיע של תרבות אחרת. מצד אחד, יש בו פטרונות והתנשאות – הריבון יודע ומחליט מה טוב לאזרחים ודואג להאכיל אותם. אפשר למצא דמיון למדיניות הממשלה המכניסה פלואור למי השתייה של כולנו, כי זה טוב לשיניים. מצד שני, אחרי שכל כך התרגלנו להאשמות בדבר ההסתה, הגזענות והחינוך האנטישמי, משובב נפש לראות את שידורי הרדיו הערבים משמשים להעברה של אווירה טובה ובריאה. בעיקר נפלא, באופן שעומד בפני עצמו, המסר של שימוש במוסיקה כדי להשרות אווירה טובה. דבר טוב שאין לו תופעות לוואי שנויות במחלוקת כמו לפלואור. בעצם, גם כאן יש מי שיראה סיבה למחלוקת, ויציג מחקרים מדעיים המוכיחים שקולה של אשה הוא סם מסוכן מאד, ועדיף לעמוד בפני כיתת יורים מאשר לשמוע אישה שרה. אם זה מנחם מישהו – באיראן יותר גרוע. ואם מחפשים עוד נחמה – נראה שכל המרחב עובר שנוי דתי ותרבותי דומה.
תראו איזה השפעה יש לצריח של כנסיה על ההשפעה של התמונה על הרגש
מעניין לקרוא, גם על לבנון של פעם, וגם על שירתה של פירוז והאפקט המרגיע שלה, במאמרו של גיא בכור. לדבריו, גם לשירים אנטי ישראליים מובהקים יש את אותו אפקט. אם אני חושב על זה, כאשר הטון והתוכן של הדברים הם הפוכים, הטון הוא שקובע. ואם לא מבינים את המילים בערבית, על אחת כמה וכמה. צריך רק להתרגל.
ברוצ'סטר, מינסוטה, יש שני מוקדים עיקריים הנושאים את העיר. הראשון הוא "מאיו קליניק", אחד מבתי החולים המתקדמים בעולם.
כך שח לי חבר לעבודה ערב הנסיעה הראשונה. בזכות המרפאה המשוכללת, ששועי העולם באים לנסות ולהתרפא בה, מהמלך חוסיין עליו השלום לנסיכי סעודיה ונשיאי ארצות הברית, הוכשר מסלול התעופה של העיר הקטנה לקליטת מטוסי הג'מבו הפרטיים, ואפשר להגיע אליה, או לעזוב אותה, בטיסה ישירה למקומות מרכזיים וחשובים יותר.
המוסד השני הוא המפעל ומרכז הפיתוח של י.ב.מ, אחד הגדולים שבהם. נסעתי לשם כשעבדתי במעבדות י.ב.מ בחיפה. בניגוד למקום העבודה הקודם שלי, הפעם לא נסעתי כלקוח (כלומר בעל מאה) אלא להיפך – כמי שמחזר אחר תקציבי פיתוח. ובהתחשב בעובדה שבנוסף לכך י.ב.מ היא מה שניתן לכנות "חברה מעונבת" הייתי חייב "להתענב" בעצמי. אמנם הייתי נשוי מזה חמש שנים, אך החתונה שידרגה את המלתחה שלי פחות או יותר לכדי זוג אולסטאר חדשות בצבע אפור בהיר (שבערב החתונה נשפך עליהם קפה מידי חבר שיכור והשאיר כתם שלא הוסר מעולם). נאלצתי אם כן לשדרג לעצמי מלתחה שלמה של איש עסקים, עד שרוך-נעל כפשוטו ממש, כולל חליפת בריטית מצמר ששאלתי מחבר במידתי, וקניתי ממנו לצמיתות בתום הנסיעה (גם הוא השתמש בה פעם יחידה, בטקס קבלת תואר הדוקטור. בינתיים עברו מספיק שנים והיא עברה למחלקה לארועים מיוחדים של הדור הבא, זה שהמכנסיים נסגרות עליו).
עטור חליפה ועניבה לפי כללי הטקס כפי שדמיינתי אותם התייצבתי לעבודה מנסה להתחזות לאחד מכולם, ורק ברגעים של נינוחות חברותית הושבתי את הז'קט מאחורי, על משענת הכורסא. יום העבודה האחרון בשבוע הוא יום שישי (והטיסה חזרה בשבת, אלא אם זכית לקבל כרטיסים באל-על ואז הרווחת יום מנוחה על חשבון החברה). התייצבתי לעבודה כרגיל, ולהפתעתי, המסדרונות והחדרים היו מלאים עובדים בג'ינס, טי-שירט ונעלי ספורט. רק אני, בן-הארץ שהתחתן באולסטאר, עומד ביניהם בחליפה כהה ועניבה שענבתי כדי להשתלב. הסתבר שיום שישי, על סיפו של סוף השבוע, הוא יום ה-Casual, שבו מתייצבים לעבודה בלבוש בלתי רשמי, והעובדים הצייתנים בָאירגון השמרני הקפידו להתיישר לפי הקוד הנכון. (חוץ בחור אחד שסיפרו שהיה מותיקי ויאטנאם, שגם בימים כתיקונם הקפיד על ג'ינס, נעלי ספורט וזקן פרוע כיאה לאיש הייטק אמיתי. את שמו אינני זוכר. לעומת זאת, הבחור שאיתו עבדתי על הפרוייקט, ללא ג'ינסים, היה סקוט מאק, שאת שמו קל לזכור משום שמראהו הזכיר את הבולדוג המתנשא בחזיתה של כל משאית מאק, (ולמי שאינו מתמצא, הבולדוג הוא מאד חברותי וחייכן. באמת)).
מינסוטה, מולדת המיסיסיפי, היא גם המדינה הקרה ביותר בגוש של ארה"ב (שאינו כולל את אלסקה), ולמרות שרוצ'סטר ממוקמת בדרומה הזדמן לי לחוות טמפרטורות של 25 מעלות מתחת לאפס (בהנחה שלמרות הקור הצלחתי לחשב נכון את ההמרה מפרנהייט). זאת היתה הנסיעה השניה. הפעם עם שותף לעבודה (הוא דווקא לבש חולצה מתאימה בחתונה, אלא שבינתיים הספיק להוסיף כמה קילוגרמים, ואני זוכר את עצמי מתאמץ לכפתר את הכפתור האחרון לצווארו). החברה, שביקשה לחסוך, סיפקה לנו רכב יחיד, כך ששנינו עזבנו את מקום העבודה (בנין עצום של משרדים ואולמות יצור מוקף מגרשי חניה) רק כאשר האחרון מאיתנו סיים, כלומר מאוחר למדי. רצנו מהבניין הנטוש לאוטו, נזהרים לא להחליק על שלוליות הקרח, והתיישבנו לבדוק איך מפעילים את הרכב הלא-מוכר. מהר מאד גילינו את הכפתור הפותח את החלון (פלאי פלאים – חלונות חשמליים!), אבל בשום אופן לא הצלחנו למצוא את הכפתור הסוגר. לאחר כמה נסיונות כושלים במגרש חניה נטוש החלטנו להגיע בכל מחיר למלון. התכווצתי ככל האפשר במעיל הפוך המצויין, ועמיתי, כמו נוסע סמוי, התכרבל לרגלי המושב האחורי. כך נסענו, בחלון פתוח, במינוס 25, עד למלון, שם התקשרנו לחברת ההשכרה לבקש עזרה. "אתם צריכים ללחוץ קודם על כפתור הנעילה" הייתה התשובה הפשוטה.
כמו כל חוויה שאינה הורגת, בזכות הקור אני זוכר את הביקור לטובה.
בעזרת גוגל, ניסיתי למצוא את תמונתו של סקוט מק. אכן מצאתי, מנהל מוצק בחליפה ועניבה, בחברה מדרום מינסוטה. אבל כמו שתמיד קורה דמויות מהעבר נוטות להטעות, ומק מהתמונה סיים את לימודיו רק עשור אחרי הביקור שלי. אז הנה תמונה של מק אחר.
ברוצ'סטר, מינסוטה, יש שני מוקדים עיקריים הנושאים את העיר. הראשון הוא "מאיו קליניק", אחד מבתי החולים המתקדמים בעולם.
מוקד המשיכה השני הוא המפעל לתירס מוקרם. כך מספר מייקל ריפס בספרו "פניה של אשה עירומה". ואני, שהייתי ברוצ'סטר, שמחתי לפגוש בה שוב (כלומר בשיח העיר, לא באשה העירומה, שהייתי כמובן שמח לפגוש שוב, אילו פגשתיה בפעם הקודמת) ולראות מה השתנה בארבעים השנה מאז התקופה שריפס מספר עליה, ואיך החליפו מחשבים כחולים את התירס הצהוב בתור האטרקציה השניה.
לא הייתי נתקל בספר או קורא אותו אלמלא, כמו ודאי אחרים, קראתי את ספרו של יואל הופמן "מצבי רוח". הספר מנצל את אחת ההזדמנויות כדי להמליץ לקורא על ספרו של ריפס.
כאשר ספר מתייחס לספר אחר, יש משמעות לסדר הקריאה. כך למשל, מזכיר הופמן את האשה-הדוקטור הרחבה בסוף ספרו של יעקב שבתאי. לא הייתי יודע על מי הוא מדבר אלמלא, במקרה, קראתי לאחרונה את סופו של "סוף דבר". מי יודע עוד כמה רמיזות והערות אחרות לא הבנתי בגלל חוסר ידע מוקדם. זה לא הפריע לי בקריאה.
(אגב, את "סוף דבר" קראתי כסוף דבר בקריאת הפרוזה של שבתאי, אבל ללא קשר לסדר הקריאה, אני חושש שסדר הכתיבה הוא כזה שאחרי "זכרון דברים" אי אפשר לחזור ולכתוב).
הוא (הופמן) למשל מזכיר גם את סרויאן בתור מי שמבין דבר מה שחשוב להבין. ושוב, בצרוף מקרים של סדר הנכון, נקלעתי לביתה של מכרה, ושם, במעשה שאפשר לעשותו רק בבתים ותיקים, של בני דור מסוים, או בבתים מעטים של דורות אחרים, בהיתי במדף הספרים, שאין טוב ממנו כדי ללמד על בעל הבית ועל מידת הקירבה ביניכם ככל שמדובר בשפה המשותפת. והנה, על אחד המדפים מצאתי לפתע כרך עם מבחר הסיפורים של סרויאן. הספר ישן למדי, כפי שאפשר להבין מהמחיר הנקוב על העטיפה – 500 פרוטה. באותה תקופה עדיין היה נהוג להוציא ספרים בכריכה קשה ללא ציורים והסברים, כאשר אלה מודפסים בנפרד על עטיפת נייר נוספת, שהתבלתה ודהתה עם השנים, אך שמרה בגופה על הספר שבפנים. פתחתי אם את הספר, ובתוכו מצאתי כרך של מבחר מסיפורי המינגווי. סופר מצויין. בעיקר הסיפור הקצר ביותר שכתב – "נעלי תינוק למכירה. מעולם לא היו בשימוש" שבשפת המקור הוא קצר אף יותר. אני כתבתי את הגירסה "מצבה למכירה. מעולם לא היתה בשימוש", ונשאר לי רק לחשוב על שם מתאים ותאריך כדי להשלים את הסיפור.
את מייקל ריפס מצאתי בספריה, והוא בתורו, כדי להוכיח שהסדר כן קובע, הביא פתאום ציטוט על רוצ'סטר מינסוטה, העיר בעלת שתי האטרקציות, ששמעתי בגירסא אחרת לפני עשרים שנה.
הספר הוא מארג (או מצבה) של אינספור זכרונות ופרטים שונים ומשונים על משפחתו ועל מכריה, ובכך הוא קרוב ל"זכרון דברים", אם כי אינו מגיע למעלתו. יחד עם זאת הוא מצחיק וחכם. הנה שני ציטוטים קטנים מתוך הספר שמביאים משהו משני הצירים של רוח הדברים שבו – החכמה שבצחוק והצחוק שבחכמה.
בראשון, המספר מתכוון לספר לאביו דבר לא נעים:
אימא הספיקה לעלות לקומה השנייה. ברוס היה בחדרו, ואבא שכב על הספה בקומה התחתונה. נכנסתי לחדר ופסעתי לידו, הלוך וחזור. הוא הביט בי כמה שניות ותוך כדי כך עלה דבר-מה על דעתו.
"שמת לב," אמר, "שאם היה לך מטאטא בתחת היית מטאטא עכשיו את החדר?"
לא חשבתי על זה.
בשני, הוא מצטט עובד ותיק במפעל של אביו, שהיה אחד החלוצים בהעסקה של שחורים, נשים וכל מיני נדכאים אחרים:
"לא העובדה ששחורים ונשים הועסקו במפעל היא החשובה, אלא העובדה שאבא שלך הקשיב להם. החיים שלהם סיקרנו אותו. הוא דיבר איתם והם דיברו איתו."
וטוב לזכור זאת כאשר מדברים כל בוקר על אפליה שמתקנת על ידי מספרים. אני חושב שספר שמופיע בו קטע כזה, גם הוא רק ציטוט מפי פועל פשוט שישב ארבעים שנה וליטש עדשות - ראוי לקריאה.
"מפעם לפעם הייתה יוצאת מהיצור עדשה נקייה כל כך, חופשית כל כך מכל דבר גשמי, עד שהיא הייתה נעלמת וברגעים כמו אלה למדתי להעריך את יופיו של הבלתי נראה."
אחרי שתיקה ארוכה הפכו השנים האחרונות למסע פרידה מתמשך מהלהקות והמבצעים הגדולים של שנות ה-60 וה-70. חלק מהם ראינו גם בארץ. מפגש פרידה כזה, אחרי השתיקה הממושכת, הוא תופעה מעניינת. כמו בני הדור השלישי הצמאים להפגש עם סביהם, דקה לפני שיהיה מאוחר, לשמוע את מה שהיה שם. או מסעות השורשים של אותם הסבים. הזדמנות אחרונה, לפני שהכל יהפוך לגעגוע.
זמרים מתים באחת. להקות עבר גוועות לאט. קווין ממשיכה להופיע, ללא פרדי מרקיורי. הדלתות ניסו להמשיך איכשהו, בלי ג'ים מוריסון. קשה למצוא תחליף לזמר כריזמטי בעל קול יחודי, ועל כן להקות העבר הולכות ודועכות.
בלי ג'ים מוריסון
הצליל של כלי הנגינה יחודי ודומיננטי יותר מאשר צורת הנגינה של מי שמפעיל אותו. קל יחסית להיות חקיין נגינה, ולכן אפשר למצוא תחליף כמעט לכל נגן בהרכב. אפילו הביטלס החליפו את המתופף. אבל כמעט בלתי אפשרי להחליף סולן. על כן להקות העבר הן יצור בסכנת הכחדה, כמו הנמרים האחרונים, שכבר עברו את גיל הפוריות.
עוד יותר קשה להחליף או לעדכן חברים בלהקה שחבריה הם המגדירים שלה. איך נחליף את אחד החברים של אמרסון, לייק ופלמר? או סיימון או גרפונקל? אפשר להזמין את דוד גרפונקל להופיע עם סיימון אבל זה לא זה. ומי יחליף את קרוסבי, סטילס או נאש שגם הם עדיין חוגגים את הפרידה הממושכת? היתה תקופה שהרכבים כאלה היו אפנתיים במיוחד, וגם בארץ יכולנו לשמוע את סילבן ויאיר (לא שלום ולפיד) או שוקי ודורית (בדרך כלל, תוך יצירת להיט יחיד בעל חיי נצח, ועוד נפגוש אותם).
ומה עם להקות של אחים? איך בונים הרכב חדש לאחים אוורלי – הרכב חשוב שיש לו מניות בהקמתם של סיימון וגרפונקל (מה שמזכיר לי, בהמשך לתגובה שעלתה בפוסט הקודם, שהשיר (שאני לא אוהב במיוחד) Wake up little Susie ששרים סיימון וגרפונקל הוא במקור של האחים)? בינתיים, בגיל 75, גם הם ממשיכים להופיע. ואין ספק, בכל הופעה שרים את להיטם הגדול All I have to do is dream.
הרכבים קוליים של אחים היו פופלריים מאד בראשית שנות השישים. הזכרנו את ה-Gibb Brothers, הלא הם ה-Bee Gees, והשירים היפים שלהם. לא תמיד מתגלה המהות המשפחתית בשם הלהקה. אחד ההרכבים החשובים והמשפיעים באותה תקופה היו ה-Beach Boys, שרק לאחרונה הסתבר לי שהיה מבוסס על שלושה אחים ובן דוד. הם יצרו להיט שחייב להיות בכל עשיריה פותחת של התקופה. שניים מהאחים מתו מזמן. הלהקה הדגימה במהלך השנים את התסריט האופייני ללהקה מתפרקת. כל חבר מקים לו הרכב וטוען "אני אבו-סן-אוף-דה-ביץ'-בויס האמיתי", ומוציא צווי מניעה נגד האחרים. בסופו של דבר, גם הם מצייתים לטרנד הנוכחי, והם שוב מופיעים יחד ולא מתווכחים עם הנוסחא המנצחת.
לעומת זאת הופתעתי לגמרי לגלות, ממש לאחרונה, שרביעיית האחים, The Brothers Four, הם כלל לא אחים. הדבר אפשר להם לערוך שינויים בהרכב בקלות יחסית ומשך השנים התחלפו שלושה מתוך הארבעה. ובניגוד לאחרים הם מופיעים ברציפות - מאז 1957 (בדיוק כמוני). הפרטים התבררו לי כאשר חיפשתי, עבור הפלייליסט שלי, את Greenfields (לא לבלבל עם Greensleeves). הגעתי לקליפ של מארק פירסון, שמספר איך אהב בילדותו להאזין לשירי הרביעיה, ולא שיער שיום אחד יהיה הוא עצמו חלק מההרכב. המונולוג המרגש שלו מלחלח את עיניו, ובסופו, ביצוע חדש לשיר, ביצוע יפהפה, בלווי מקהלה, שבקלות מכניס אותו לרשימה הפרטית שלי לעשרת הגדולים. כל כך אהבתי את הביצוע הזה שהוכחתי בעצמי שיוטיוב ואפשרויות הצפיה הדיגיטליות אינם פוגעים בעסקי המוסיקה וטרחתי וקניתי את השיר בעבור דולר אחד. בעתיד אולי אכין ממנו קליפ תמונות משלי ובינתיים אתם מוזמנים להאזין למארק פירסון ולקליפ שלו.
ראוי אולי לצטט גירסא של השיר בביצוע של להקת אחיות. היו גם כאלה. לצערי, לפחות לטעמי, הן מוכיחות שהביצוע חשוב לא פחות מהלחן.
למי שזקוק להסבר לגבי הכותרת – "מלכודת העכברים". זהו מחזה, מאת אגאתה כריסטי, ששמעתי עליו עוד בילדותי. קראתי עליו, אז, שהוא משחק ברציפות המון זמן. הוא ממשיך, וכמו כל הצלחה שמצליחה את עצמה, עצם הצלחתו הופך אותו לאטרקציה לכל תייר חובב תיאטרון – ובלונדון לא חסרים כאלה. המחזה משחק ברציפות מאז 1952. מעל 25,000 הצגות, והיד נטויה. מדובר בסיפור בלשי, ובסיום ההצגה מבקשים השחקנים מהקהל לא לגלות את הסוף. בהתאם לבקשתה של כריסטי, הסיפור לא יתפרסם בממלכה עד שירד מהבמה...
הפעם, אין זוגות של שירים דומים. אז במקום, הנה עוד שיר ירוק של רביעית האחים, הפעם על עלים ירוקים The green leaves of summer.
הנה דבר שלמדתי דווקא אחרי שסיימתי את לימודי והתחלתי לעבוד. (נושאי הלימודים והעבודה הם פרוייקטים בתחום התוכנה, אבל המסקנה תקפה גם למשוררים).
בשלב המתקדם של הלימודים עובדים כבר על פרויקטים די גדולים. יחסית. חודשים של עבודה אינטנסיבית. לעיתים בזוגות ואף בצוותים גדולים יותר. תכנון, ונסיונות ראשונים, ותיקונים, וחיפוש שגיאות, וגירסא ראשונית וביצוע סופי. ולאחר תקופה, ומאמץ גדול, והשקעה מרובה, הפרוייקט מוכן, ואפשר למסור אותו. כן, עוד יהיו ציונים, אולי ערעורים, ואי אלו הבהרות קטנות. אבל – הפרוייקט הזה הושלם וסיים את חייו. אפשר להביא אותו לקבורה בארון הארכיון.
גם בביזניס יש פרוייקטים מהסוג הזה, בעיקר אם אתה מבצע אותו כקבלן משנה. אבל אם אתה נמצא במקום עבודה מסודר, והפרוייקט שלך הוא מוצר שהחברה מפתחת, והיא מתכוונת להוציא אותו לשוק, ולמכור אותו ללקוחות, הרי שאותה נקודה שתיארנו קודם, בה מסיים הפרוייקט את חייו, היא למעשה רק התחלה. כל מה שנעשה עד כאן הוא מאמץ שנועד להביא את הפרוייקט לראשית דרכו. עכשיו, הסיפור האמיתי מתחיל.
אותו שלב, שבזמן הלימודים תיארתי כחיי הפרוייקט, הוא למעשה רק הילדות – אם רואים אותה כשלב הכנה לקראת החיים האמיתיים, ואולי מדויק יותר –ההריון. למרות התקופה הממושכת, הקשיים הרבים, הסיכונים, המאמץ, הכשלונות המרובים - סופו של ההריון הוא הנתפס בעינינו כתחילתם של החיים (ככה כתוב לכם בהורוסקופ).
וגם ביחסים בין בני אדם ובעיקר בין בני זוג. אלו רצופים הריונות. הכרויות, נסיונות, מאמצים, התחלות, השלמות, דמויים, הנחות, מבחנים, שאלות ותשובות. כל אלו הריונות חוזרים ונשנים כאשר פוגשים אנשים חדשים, עד שמכירים אותם. בשלב הזה, אם העובר מפותח ובריא, ההריון יכול להפוך ללידה. ההריון של ההיכרות הבשיל, והגיע לסיומו. כאן, רק כאן, מתחילים החיים האמיתיים של היחסים. חתונה היא בעצם לידה.
על פי מקורות אוסטרלים האסיר X השתמש בדרכונו האוסטרלי כדי לרגל עבור ישראל במדינות אויב. מן הסתם, כפי שמעיד גם שמו, היה X יהודי. הדבר מעורר דאגה משום שכעת כל יהודי תושב מדינה זרה שיבוא לבקר באיראן או באחת מארצות ערב יחשד כמרגל ועלול "להעלם" באחד מבתי הכלא באותה מדינה. בעצם, זה כבר קורה, וראו מקרהו המרתק של רפרם חדד בכלא הלובי, שרק ε* הפריד בינו ובין גורלו של X. מכל מקום, השימוש ביהודי אוסטרלי כמרגל באיראן הוא מובהק וטפשי באותה מידה שהמשפט הבא הוא חכם: "הנוכל, לעולם לא יהיה לו פרצוף של נוכל, שכן, אילו היה לו פרצוף של נוכל, לעולם לא היה מצליח להיות נוכל".
* ε, למי שלא מכיר, זאת האות אפסילון המשמשת במדעים לסימון ערך שהוא קטן מאד מאד, כמעט אפס.
המדינה, מכל מקום, כנראה נהגה כחוק, כפי שציין שר הפנים אלי ישי, "אני לא מכיר מדינה דמוקרטית במזרח התיכון ואפילו בעולם כולו כמו מדינת ישראל, שפועלת באופן חוקי ודמוקרטי" (והשאלה הראשונה היא מה מצא צורך להוסיף "אפילו בעולם כולו" ולא הסתפק במזרח התיכון שהיה מאד משכנע, והשאלה השניה היא מה משמעות וחשיבות המילה "מכיר", ומה הציון של אלי ישי בגיאוגרפיה). אחרי שלעגנו, אני חושב שהוא צודק, ובאמת אנחנו לא חריגים בעולם, ובפרט לא בנושא של פעולה על פי החוק ושלא על פי החוק. החריגוּת שלנו היא בעיקר בנסיון הטפשי לאכוף צנזורה על העיתונים במקום שבו הסכר כבר נהרס והנהר שוטף את העיר.
מדוע בכל זאת מחליטה מדינה להעלים מישהו בתא מבודד? אם אגלה לכם את הסוד אצטרך להרוג אתכם. כלומר, לא, אני לא אהרוג אתכם. "אם אגלה אצטרך להרוג אתכם" זו לדעתי התשובה. כי צריכה להיות סיבה מאד מאד חזקה. אם נניח מישהו בגד במדינה והעביר לאיראנים את רשימת הסוכנים שלנו באזרביג'אן, או באיזור בית-ג'אן, זה חמור מאד, אבל לא שווה הסתרה. האיראנים הרי כבר יודעים. שווה להתאמץ כך רק עבור סוד שאנחנו מאד רוצים שישאר בחזקת סוד. נניח, לדוגמא, שהפיגוע בתאומים היה מראשיתו ועד סופו קונספירציה של המוסד, שמטרתה לרתום את אמריקה למלחמה בטרור העולמי (אם אפשר לכנות בשם סוד דבר שמיליארד אנשים בעולם מאמינים בו בלב שלם). הדבר הזה אסור שיוודע והוא חייב להשאר בסוד עד קץ הדורות (לא שזה כל כך רחוק). כל שותפי הסוד חייבים לנצור את פיהם, וחייבים לסמוך עליהם, ואם מישהו יחליט לספר יצטרכו להרוג אותו. אבל מכיוון שאנחנו כאמור מדינת חוק, אי אפשר להרוג אותו והתחליף היחיד הוא להעלים אותו, לסגור אותו בתוך קופסא שחורה ששום דבר לא יכול לצאת ממנה, ולא לאפשר לו להפגש ולדבר עם אף אחד, שכן אז יצטרכו להרוג גם אותו. האפקט של להעלים דומה לזה של להרוג, רק שזה הרבה יותר יקר. סתם מחשבות שעברו לי בראש.
וסביב אותו עניין, הנה ציטוט ראוי מפי חה"כ זהבה גלאון: "מה שבאמת צריך להביך את מדינת ישראל זאת העובדה שמירי רגב, שלא מבינה דבר על דמוקרטיה ועל העקרונות המהותיים שעומדים בבסיסה, הגיעה לשרת כצנזורית, כדוברת צה"ל והכי גרוע- כחברת כנסת".
צנזורית, דוברת צה"ל והכי גרוע (בינתיים) - חברת כנסת
אחרית דבר: לסיום, אני רוצה לשתף אתכם בעוד מחשבה מדאיגה. לא מזמן כתבתי כאן על הקוראים שלי והזכרתי לטובה את אלה שמגיעים פתאום, וקוראים בסתר את כל הבלוג, מתחילתו עד סופו, ואחר נעלמים מבלי להשאיר סימן. קוראים אחדים, מאלה שכן מגיבים, סיפרו שאצלם בדיוק אותו הדבר. זה כבר מפתיע ודורש הסבר. וההסבר המתבקש לגבי אותם אלמונים שקוראים בסתר את כל הבלוגים הוא פשוט מאד - הם מהשב"כ. והשאלה היחידה היא איך מגיעים לתפקיד הזה.
נ.ב. - תיקון קטן. את הקטגוריה הקבועה "כתבו בעיתון" יש לשנות באופן חד-פעמי ל-"לא כתבו בעיתון".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
