לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כל הדברים גדולים כקטנים


כל מה שראוי לבזבז עליו את זמנו היקר של הקורא


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ·ֳ¥ֳ¬ ֳ¡ֳ ֳ¹ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

לפייסבוק וחזרה


אולי זה שפע האפשרויות והגרויים, אבל זה משאיר מעט מאד לכל בחירה. עברתי מרומנים לנובלות, לסיפורים קצרים, לפוסטים, וסיימתי בסטטוטסים.  מכיוון שהתיאור הזה נכון לענייני קריאה וכתיבה כאחד התגלגלתי מכאן לפייסבוק. לכאורה, שם מקומם של הדברים הקצרים. שם אני יכול להאיר הערה פעם בשעה. כאן לא. ולא הבחנתי בתחילה בהבדל הגדול בין שני המקומות. שפייסבוק הוא עולם דיבור, וסטטוס שדוּבָּר משתהה עוד רגע בחלל ובזכרון ואחר זורם הלאה בסרט נע שלעולם לא נח. ואילו כאן, המילים הכתובות מתכנסות למדפים, וכאן השורות נמשכות לספריה ששומרת על נכסיה גם אם אף אחד, לעולם, לא יעיין בהם. (לא מזמן, בספריה הציבורית, הופתעתי לא למצוא במדפי ה'ע' את ספריו של עגנון, וההפתעה השנייה הייתה לגלות שהוא נטמן באגף הקומפקטוסים, אותן כונניות על מסילות הנצמדות זו לזו ומשאירות רק מרווח צר, לקורא היודע את דרכו, ומאיימות להסגר עליו כמו בסרטי המקדשים העתיקים שהיוו השראה לשפילברג כשהגה את אינדיאנה ג'ונס). אם כן, בטעות עברתי לכתוֹב (או ליתר דיוק – לשחרר מחשבות כתובות) בעיקר בפייסבוק. ומכיוון שהכרתי שיש בכך טעות, הגעתי למסקנה כי אין מניעה לכתוב גם כאן הרבה פוסטים קצרים, ומול החשש להיות לטורח על הקורא (אם כי אין הבדל בין עשר שורות ליום לשבעים בשבוע), ראוי לגלות כלפיו כבוד, לכל מי שמבכר ברגע זה לקרוא כאן על פני כל עיסוק אחר, ולשתף. לפיכך, כינסתי כאן, בפוסט הזה, מבחר שידורים חוזרים ממה שרשמתי בפייסבוק, ומכאן ולהבא אשתדל להביא גם לערוץ הזה, באופן שוטף ומיד ראשונה ואפילו בלעדית, סטטוסים במקום פוסטים, שיהיו קצרים, מתומצתים, באריזות קטנות ובקצב של מבזקי חדשות. כמובן, מכיוון שגם בעולם הכתוב יש הבדל בין עיתונות לספרות, לא כל נייר מודפס צריך לשמור על המדף. ובכן, השתדלתי גם לערוך את עבודת הסינון שמשמעותה העיקרית כי הדברים, בהיותם מוצאים מהקשרם, נותרים חסרי הקשר מיידי והם נדרשים לעמוד בלעדיו.


מי מבין הקוראים שהוא גם חבר שלי בפייסבוק פטור מהמשך הקריאה.


 


חצי הכוס היקרה


יש הרבה דברים בארץ שאנחנו מקטרים עליהם כל הזמן ומתלוננים, ורק כשנמצאים בחו"ל לומדים להעריך אותם. למשל המחירים בארץ, הגבוהים להחריד. הנה, ביקור בחו"ל (יורו), כל כך מהנה, הכל - לינה, דלק, סופרמרקטים, מסעדות, הכל כל כך זול ומזמין, והיד קלה על הארנק. ובזכות מי? בזכות המחירים והמיסים והטייקונים וביבי ושות'.
אז אל תגידו שאני לא יודע לפרגן כשצריך


 


חידה


הדשא של השכן, יותר ארוך או יותר ירוק?


 


ירוק זרחני


גז
סרטן
קרינה
מגפה -
המוות מפחיד
שבעתיים
כאשר הוא מתגנב
בשקט, באין רואים, דרך
חרכים זעירים, ומתגלה
רק בישורת האחרונה,
כאשר הוא בלתי נמנע
אך עדיין איטי דיו, כדי
לחשוב 


 


אבינו שבשמיים


אם אלוהים היה
מרחם על ילדי הגן
היה מצמיח להם
כנפיים של מלאכים
בעודם מרחפים
בין שמיים מעוננים
לארץ הקשה הזאת.
לא אחר כך


 


הון נזיל


מערכת המיסים צריכה להיות עננים. כל הנחלים הולכים לים, וכל הכסף זורם למקום הכי נמוך, אבל אז העננים מעלים את המים ומחלקים אותם מחדש. אז שהטייקונים יעשו ים של כסף מלוח והעננים יאספו מזה מים צלולים. רק שירד מספיק גשם.


 


הידעת?


"בית הספר התיכון התקיים בארץ ישראל, כחלק מהחינוך הפורמלי, בתחילה במסגרת בת 8 שנים החל מכיתה ה' שהמשיכה את לימודי בית הספר העממי שהסתיימו בכיתה ד', זו הסיבה ההיסטורית לכך שתלמידי כיתות י"ב נקראים שמיניסטים"
(מתוך ויקיפדיה)


 


גזענות 


הפעם, במסגרת תובנות על זהות, דת, גזע ומין, מחקר חדש מגלה:
"הצנונית היא הירק שהכי דומה לעכבר. הדבר מוכיח שצבע פחות חשוב מזנב לקביעת הזהות.


 


השורה התחתונה


למה אני מתפעל כאשר קרן שמש כתומה שנכנסת מבעד לחלון, חוצה שלושה חדרים דרך שתי דלתות פתוחות כדי להגיע עד לקצה המרוחק של הבית ולצבוע את הכסא בפינה, אבל מקבל כמובן מאליו את המסע בן 150 מליון הקילומטרים שעברה לפני כן?


 


שיחה בבית קפה


"תכירו, זה האקס החדש שלי"


 


הודעה


כנס העתידנים הבא יתקיים ביום ד' ה-30 באפריל, 1971


 





אף פעם לא חשבתי שנפטלין יכול להיות יפה


 


 


כלל אצבע


ככל שמגדל ההבטחות גבוה יותר, כך ראשו רחוק יותר מקרקע המציאות


 


לוגיקליצזיה


הסיבה האמיתית היחידה שיש למתנגדים ללגליזציה היא שזה...לא חוקי


 


עשה לך בית ספר


הגיע הזמן לפתוח את "בית-הספר לעבדים". ערכי העבדות לא מושרשים מספיק חזק בחברה ויש כל מיני "מעידות" וחריקות. לא כולם נולדים עבדים. זה דבר שצריך צריך ללמוד.


 


.


ובמילה אחת - כן!


 


החמצה


"אם אלוהים היה קיים הוא לא היה בעיה אלא פתרון"


 


משל הכלב


"מותר האדם מן הבהמה - בן אדם אפשר לרפא בפלצבו
מותר הבהמה מן האדם - אצלה הפלצבו עובד טבעי 24/7
מותר האנטיביוטיקה מן הפלצבו - זאת עובדת היכן שזה נכשל"
(מתוך "דברים שספרה לי כלבה זקנה")


 


שקט בבקשה


האושר הוא המצב הטבעי, (ובהיותו כזה, הרי הוא גם נחלתם של בעלי החיים האחרים, אף כי הם אינם מודעים לכך (למעט החתולים)). הסיבה שהוא בכל זאת נדיר כל כך היא שאינסוף דברים מפירים ומפריעים לו. אם כן, כל מה שנדרש כדי להיות מאושר, זה פשוט להפסיק להפריע לאושר.


 


אֶתְמוֹל, בְּחֲנוּת הַסְפָרִים

אֶתְמוֹל, בְּחֲנוּת סְפָרִים יַד-שְׁנִיָּה,
פִּתְאוֹם נִכְנֶסֶת יוֹנָה ווֹלָךְ
נִגֶּשֶׁת, מוֹשֶׁכֶת אוֹתִי
בַּיָד, לַדִּירָה שֶׁלָּהּ.
לֹא לוֹבֶשֶׁת כְּלוּם
מִתַחַת לַשִׂמְלָה
מזיינת אוֹתִי עַל הַשָׁטִיחַ
וְעַל הַסַּפָּה הַיְּשָׁנָה.
אַחַר כָּךְ הִתְחַלְתִּי לְעָשֵׁן
אַחַר כָּךְ הִתְבַּהֵר
זֹאת לֹא יוֹנָה
לֹא יוֹנָה ווֹלָךְ, לֹא
לֹא הִיא
לֹא נוֹרָא


 


מדליק


ביומן חדשות ראיתי סרט על קנדי, וככה הוא אמר "We choose to go to the moon".


כמה פעמים יוצא לך לשמוע נשיא אומר ככה?

 


בחירה


"מוטב לצחוק על מי שכועס עליך מאשר לכעוס על מי שצוחק עליך"
(מתוך "ספר האפשרויות הבלתי מוגדלות")


 


שאלת החכם הסיני 


האם אפשר למנוע פרסום של מישהו שכבר מפורסם?


 


הספירה לאחור


"עשר נשמות ירדו לעולם. תשע לקח החתול, ולנו נשארה רק אחת. לפעמים זה לא מספיק."
(מתוך "אלה חולדות")


 


אֶתְמוֹל אַחֵר


אֶתְמוֹל בְּמַנְהָטֶן, בְּחֲנוּת שֶׁל תַּקְלִיטִים


יְשָׁנִים מְוִוינִיל


פִּתְאוֹם נִכְנֶסֶת גֶ'נִיס ג'וֹפְלִין


 


שאלה*


איך להתייחס לחוק כאשר הוא קובע ש"נערה צעירה בת 15 אינה מסוגלת לתת הסכמה חופשית ואמיתית לקיום יחסי מין עם אדם שמבוגר ממנה בהרבה שנים" אבל מתיר לנערה בגיל הזה להינשא (או נכון יותר, מתיר לשאת נערה בגיל הזה)?
האם אין כאן, בחסות החוק, גירסא ממוסדת של החוק העתיק - אם חשקת בנערה, חטוף ואנוס אותה, ואז שא אותה לאשה בברכת המשפחה?


*תשובה: כן


 


אכזבה


"ואז, אחרי שנרצח היהודי האחרון, התברר שלא פסו מן העולם לא שנאת היהודים ולא הרצח"
(מתוך "העתיד שהיה")


 


בעולם תקין


כל הנחלים
הולכים אל הים
והים מלא תינוקות
שנשפכו עם המים


 


שוב אתמול 


אֶתְמוֹל, בְּחֲנוּת סְפָרִים יַד-שְׁנִיָּה,


פִּתְאוֹם נִכְנֶסֶת יוֹנָה ווֹלָךְ


לֹא קוֹנָה שׁוּם דַּבָר


רַק נִכְנֶסֶת וְיוֹצֵאת


עוֹבֶרֶת וְלֹא


רוֹאָה אוֹתִי בְּדַרְכָּהּ


 


 


_____________________________________________________________


ואין בלי הפלייליסט:


 



Joan Baez: Diamonds and  Rust


 


ואפילו את השיר הזה, משום מה, כבר שיתפתי, קודם, בפייסבוק


 

נכתב על ידי , 15/11/2013 16:42   בקטגוריות אחרית דבר, אספרסו, בזמן עבר, חוק זה חוק, חיות טובות, כמה טוב לחשוב, כמה מילים, מלך העולם, מלאכת הכתיבה, עצות חינם, פוליטיקה ודעות, קול באשה, שטויות אחרות, שתו מים  
39 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אני לא הייתי מעז ב-22/11/2013 18:02
 



דברים שעל סדר היום


לפני כמה חודשים, אחרי העדרות ממושכת, התנצלתי כאן:

 

סליחה שאני לא כותב, בהנחה שיש מי שזוכר

אני עכשיו בונה לול, והייתי בחו"ל,

אני מחפש מכונית יש שניה (בעצם שלישית(

השכרתי דירה, שיפצתי מרפסת,

קיבלתי תואר שני, עם גלימה ומצנפת

קראתי כמה ספרים מתוך הרשימה האינסופית

אפילו לים אני לא מספיק

כשיש לי כמה מילים להגיד

פייסבוק ממלא את התפקיד

מקווה לחזור ולסתום את החור

 

אולי, מכיוון שחזרתי פחות או יותר, אפשר לעשות סיכום ביניים קצר עם לקט תובנות על גיבורי ההתנצלות.

 

"עכשיו אני בונה לול" – מה שהתחיל בתיקון דלת עקומה (ורקובה) והמשיך בהחלפה של דופן שלמה (רקובה) הסתיים בהוספת אגף חדש, יפה, נקי ומודרני. מסתבר שהתרנגולות לא מוצאות בו לא חיים ולא עניין ומעדיפות כמעט כל הזמן להמשיך ולהסתופף באגף הישן. מסקנה – יש לי כישורים לשמש כראש העיר.

 

 

"הייתי בחו"ל" – נו באמת, איזה תובנות יכולות לצמוח מכאן? הדשא שם באמת ירוק יותר.

 


 

 

"מחפש מכונית יש שניה" – באופן חריג ותקדימי לא לקחנו את הרכב לבדיקה. למרות פריחתם של מכוני הבדיקה, והחיוניות שלהם לאותו ציבור "שלא מבין במכוניות", אסור לשכוח שמטרתן של הבדיקות איננה לזהות פגמים במכונית אלא עלינו להגן מפני נוכלים. לכן, אם אתם קונים מכונית משומשת, לא מומחה לאבחון רכבים צריך אלא מומחה שיודע לזהות אנשים. וזה תמיד שימושי.

 

 

"השכרתי דירה"  - אכן "השכרתי" ולא "שכרתי".

 

 

"שיפצתי מרפסת" – מכיוון שלא מזמן התנהל בבית פרויקט גדול ומתיש של צביעת המרפסת, שכחתי לאיזה שיפוץ התכוונתי. אז כן, ביולי היה שיפוץ והחלפה של לוחות עץ רקובים. בספטמבר התחלתי לצבוע אבל הגב נתפס כעבור שעתיים וזוגתי שתחייה עמסה על עצמה את הנטל הכבד. השאלה היא אם מי שמלאכתו נעשית בידי אחרים הוא תמיד צדיק? ואם במקרה של הפועלים שעבדו כאן הרגשתי טבעי לגמרי לספר ש"שיפצתי", האם במקרה של הצביעה אני יכול להגיד "צבעתי"? ואם לא – האם זה רק עניין התשלום שנותן לי את הזכות?

 

 

"עם גלימה ומצנפת" – ע"ע פייסבוק

 

 

"ספרים מהרשימה האינסופית" – נזכיר אחד. "המשפט" של קפקא. המוזר הוא שכל שנים היה לי דימוי של יוזף ק. כאזרח הנשחק תחת דורסנות המערכת ומואשם בלי שידע מה אשמתו, מעין דמות מייצגת של נתין תחת השלטון הקומוניסטי בפראג, שלושים שנה לאחר מותו של קפקא, ומשפטי הראווה הידועים שבסופם הוא מודה, לא משנה במה, ומתחרט (או לא). לא מיני ולא מקצתי. אם "המשפט" הזכיר לי דבר מה, יצירה אחרת, הרי זו "עליסה בארץ הפלאות". "המשפט" הוא תאור של חלום מטורף, וזירת ההתרחשות שלו היא לא במדינה המדכאת אלא בתוך הנפש החולה. המעשה ההזוי מובא דרך עיניו של ק. והוא היחידי שמוצא בכל הסיטואציה קשר למציאות, ממש כפי שקורא לכל חולם. הבעייה שלחלום של קפקא קוראים סיוט.

 

"לים אני לא מספיק" – הנה הספקתי לאחרונה, ויהיו תמונות ופוסטים.

 

"פייסבוק" – כן, אני מגיע לשם הרבה. אני אוהב תמונות של אלף מילים ופסקאות של מאה.

 

____________________________________________________________________

הפלייליסט: (אולי אין עוד צורך לציין שזה הפלייליסט)

 

Maditation - Massenet

 

 

נכתב על ידי , 11/10/2013 15:43   בקטגוריות אושר קטן, אחרית דבר, אספרסו, בחלומות, האזרח הקטן, החופש הגדול, חוק זה חוק, חיות טובות, ליד הים, מלאכת הכתיבה, נתפס בעדשה, על ספסל הלימודים, קול באשה  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לי ב-16/11/2013 17:58
 



סיפורים ישנים בתמונות חדשות


 

לא במישרין אבל בעקיפין הגעתי בעקבות הפוסט על בת-ים של הילדות לטייל ברחובותיה בעזרת גוגל. גוגל-סטריט הוא תופעה שצריך להרחיב עליה, אבל בפעם אחרת. בפעם הזאת, בעקבותיו, נסעתי לתמונות ילדותי. זאת לא נוסטלגיה. זאת הילדות שלי. זה אני. מה שהיה ומה שנהיה.

 

כמו ספסל האבן שאני זוכר, שהסתבר לי כעבור זמן שאיננו אלא מדרגה פשוטה בכניסה לבית, רוב המרחבים שבזכרונות מתכווצים ככל שאנחנו גדלים. לכן, ציפיתי שמגרש החמרה שעמד בין ביתנו לבית של פַּתְחַלָה ועץ המִשמִש שלהם, יתכווץ. אבל לא עד כדי כך. כי כאשר שכונה ענייה של בתים זעירים וחצרות מרווחות מתבגרת, הבתים שלה צומחים אל תוך הגינות, והחצרות הפתוחות מציבות חומה, ומהשטח הפתוח שהיה ביניהן בקושי נשאר מקום לשביל.

 


מרב התכווצוית ושאר מטמורפוזות, יחד עם ההתקדמות העוויתית של גוגל-סטריט, טעיתי בניווט, וכשהגעתי בתחילה אל הבית שהיה ביתי ראיתי בצער שהיום הוא נראה מדוכא וזנוח. אבל כשנסגרו הפרטים הקטנים הגעתי שוב הביתה, והפעם למקום הנכון 

 


ולא שזה משנה, ואין אף צמח אחד ששרד מאז, גם לא שיחי היערה האיטלקית, אבל שמחתי לראות שדווקא הבית הזה בחר להתהדר בגינה מטופחת, כאילו מן רוח טובה, זאת שליטפה אותי בכנפיה, מרחפת עליו עד היום.

 

לא הרחק משם עדיין נמצא 'גן צילה' שאין לי שום מושג אם שמר על שמו, כנהוג במוסדות נכבדים, או כמו אשת איש, אימץ את שמה של הגננת החדשה. אבל מה שבאמת משמח הוא לראות בתמונה, נישא באותו המקום, במרכז הגן, את עץ הג'ומס שהזכרתי.

 

 

 

 

ובסמטה הזאת, כמה רחובות הלאה משם, היכן שהבתים חדשים ומרובעים יותר, ובקצה נראה בית הכנסת שהיה אז החדש, למדתי מילה חדשה. אני זוכר, הלכתי עם חבר, בתם הלימודים (כבר גרתי בבית החדש), ואחת השכנות במרפסת סיפרה, לא זוכר למי, שחיים, הבן של צילה הגננת נפל, והצחיק אותי שדבר כזה, שילד נופל, בכלל מספרים, ורק אז הבנתי שחיים שהיה חייל בצבא, נהרג בתעלה, והבנתי את הפרוש הנוסף של המילה נפל.

 


למרות שהיה ממש קרוב, לא הלכתי ל'גן-צילה' שהיה גן דתי, אלא הרחקתי עד לגן של מלכה שאחר כך היה גן-רחל. הגן כאן, מימין, היכן שהגדר הצבעונית, ואי אפשר לראות אם עדיין נמצא שם גן ילדים. אבל במקום הזה, במעבר הצר שלפני גדר הגן נמצא זכרון הילדות הישן ביותר שלי. אני עובר עם אמא שלי, ליד הגן, ושואל מתי גם אני אלך לגן.

 

 

בצד שמאל של השביל נמצא 'גאולים', בית-הספר היסודי שלי (שאף פעם לא עצרתי לחשוב כמו שמו מוזר). על הגדר אפשר לראות את שיח הבוגנוויליה ועץ סיסם הודי, שאפשר שצמחו שם כבר אז, ואת שמם מכל מקום למדתי מפי המנהלת, רחל אנגל, שאהבה ללמד את תלמידיה, נקבצי כל הארצות, את שמות הצמחים והעצים, ועד היום אינני יודע איך נראית הגרַווילאה, אך את שמה אני מכיר.

 

שימו לב לצללית במרכז התמונה – האוטו עם המצלמה.

 

הנה מראה כללי של בית הספר, מנזרי, עם רחבת האספלט, וכאילן דבר לא השתנה, פרט למה שרשום בשלט: מרכז חינוכי לבנות – נתיבות רבקה. וגם זאת רוח של שנוי.

 

 

 

גם הקיוסק של צ'יצ'ינה עדיין באותו המקום, וגם הוא, כמו גני הילדים, כנראה החליף שם, אבל בנות רבקה אינן צובאות עליו נדחקות, ואף אחת לא מציקה ושואלת אם יש קוקו-צ'יקוקו. המדרכה בחזית היא מוצג מעניין, ראוי לשימור. המדרכות של אז, כשאקרשטיין עצמו עוד הלך בגן, עם מרצפות כבדות מסודרות באלכסון, ובקצה סוגרת עליהם מרצפת מיוחדת, מחומשת צלעות.

 

 

 

בניגוד לו, הקיוסק בתיכון 'חשמונאים', שאינני זוכר את שמו (אולי אסתר), כנראה שהפסיק להיות קיוסק כשבית הספר הפסיק להיות בית-ספר, ומגרש הכדורסל הפך למגרש חניה. זה שדברים משתנים לא צריך להיות עצוב, אבל למי שמת אין לאן לחזור.

   

 

 

 

 

במרחק שלוש דקות ריצה בשמונה בבוקר היה הבית החדש. הוא דווקא לא השתנה מלבד המזגנים שכיסו את כל החזית והפכו אותו לעוד יותר מכוער, למרות קישוטי המנורה של הקבלנים קצב-משיטה. אי אפשר להבחין בהם בצילום אבל אני מתקשה להאמין שמישהו סוף סוף תיקן והחליף את התריסים שחוררו על ידי ברד כבד, כמו בבתי האבן הישנים שנושאים עד היום את צלקות הירי ממלחמת העצמאות. אבל זאת כבר ילדות מאוחרת, וסיפור אחר.

 


 

 

חזרתי לבית הישן ובמורד הרחוב הסתמי הזה, שרק אני מוצא בו סיפור, ועל כביש האספלט הזה, בדרך פלא שאינני מבין, ישבתי (כי רכבתי זה קצת יומרני להגיד) על האופניים כל הדרך במורד, ומעבר לכביש הראשי, עד שהצלחתי לעצור, ובזאת פחות או יותר הסתייימה קריירת הרכיבה שלי לעשר השנים הבאות.



 

 

קרוב לשם, עוד גוף שקפא בזמן עם גג האסבסט, הקיר המדופן אבני לקט דהויות וכל צמחי הגן. נדמה לי שכאן הייתה פעם מועצת הפועלים, אינני בטוח, אך באגף השמאלי שכנה הספרייה של השמן. וברחוב שבחזית, היכן שאקרשטיין כבר הגיע ועקר כל שריד עתיק למדרך רגליים, התאהבתי ממבט ראשון בחיה, וזו הייתה האהבה הנכזבת הראשונה שלי.

 


 

________________________________________________________________

 

הפלייליסט: זה בדיוק משם, מאותו מקום

 

Bobby Vinton - Blue on Blue

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 7/10/2013 19:16   בקטגוריות בזמן עבר, נתפס בעדשה, קול באשה  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדה ק. ב-12/10/2013 19:05
 



מרד הממזרים


אחת הצרות הגדולות הנלוות לשלטון הדת במדינה הוא מצבן של הנשים שנישאו. ליתר דיוק המלכודת בה הם נמצאות. כי אשה נשואה היא אשה במלכודת. בכלוב. אין לה שום אפשרות להחלץ בעצמה. המפתח נמצא בכיס של בעלה. אפשר ללחוץ עליו, לאיים, אפילו להכניס אותו לכלא – אבל המפתח אצלו בכיס ואין אף אחד שיבוא ויוציא אותו, ויוציא אותה לחופשי. אם לאשה כזאת – מסורבת גט, יש עדיין תקווה שהלחץ יועיל, המצב חמור יותר אם בעלה נעלם. לא משנה מאיזה סיבה. המפתח, כבר נאמר, אצלו בכיס. זאת לא סתם מלכודת. זה עוגן הקשור לחבל שעל צווארה. מתכון להתאבדות. והאשה נותרת עגונה. ללא אותו מפתח קטן, שאף אחד לא מוכן לשכפל, האשה נותרת כלואה. אסור לה לבוא בקשר עם גבר, בן זוג אחר. בפרט - אסור לה להוליד ילדים. ילדים שנולדו בתוך הכלוב ישארו שם אפילו אם יגיע הג'ינג'י עם המפתח. אסור להם לצאת. את בני הזוג שלהם יוכלו למצוא בין דרי הכלוב, או שיצרפו אליהם אורחים מן החוץ. אין יציאה, עד דור אחרון. כולם יופיעו ברשימות השחורות מאד של הממזרים פסולי החיתון.


המוצָא הוא למעשה פשוט מאד. מסתבר שהמפתח הוא מפתח סמלי בלבד ואינו נחוץ כלל. כל מה שצריך הוא לפסוע החוצה, לצאת מן הכלוב. אין כלוב. אין סורגים. הכל בראש שלנו. תעשה כל אשה מה שליבה חפץ. תזדווג עם מי שתבחר. תוליד ילד* ותגדל אותו, בעצמה או יחד עם אביו. מי שרוצה לרשום רשימות - שירשום, והממזרים יכתבו לחיים. מי שבאמת כולא את האשה איננו בעלה ואיננו הרב, אלא המדינה והמחוקק שבתוקף המונופול שלהם על כל החוקים מענישים זוגות לא נשואים למען יראו ויראו. ואין דבר יותר מוזר ומופרך מהאדנות של השלטון על חיי הזוגיות של הנתינים, שריד מימי שלטון המלכים והפיאודלים. היחסים היחידים שהם באמת עניינה של החברה והמדינה הם יחסי הורים-ילדים ויש טעם בדרישה לאכוף את קיומם.


מדי פעם אנחנו מתבשרים על עוד מדינה שמאשרת נישואין בין בני זוג מאותו המין. כולם מתלהבים ומתפעלים ואף אחד לא עוצר לשאול, כיצד בסביבה של נאורות וקידמה כולם מקבלים בטבעיות את עצם העובדה שהמדינה היא המאשרת או לא מאשרת לבני אדם לחבור זה לזה, ללא הבדלי גזע ומין (דת אני מוציא מהרשימה כי היא, במקרה הזה, בצד של הרעים, ובניגוד לשניים האחרים היא תכונה מומצאת).


הממזרות היא תכונה מומצאת ומופרכת. היא מאותן תופעות מופלאות שאם לא מסתכלים עליהן ולא רואים אותם הן פשוט לא קיימות. תחשבו על זה.


תוספת עריכה: מכיוון שקיבלתי תגובות אחדות המציינות שגם גברים יכולים להיות מסורבי גט ולסבול לא פחות, אוסיף שהדבר נכון, אלא שבמקרים אלה בדרך כלל מדובר במאבקים על משמורת לילדים, וזאת בעייה אמיתית מאד וממש לא דמיונית, והפוסט הזה לא מנסה להתמודד אתה. בעיית הממזרות חריפה במיוחד משום שהיא מונעת אפשרות להתחיל חיים חדשים.

שתי הערות לסיום:

1. בעייה אמיתית צריך לפתור. בעייה מדומה צריך לפטר.

2. מרבית הנשים ה"מתעללות" בגברים על ידי סרוב לגט מנסות בדרך זאת להרחיק אותם. מרבית הגברים ה"מתעללים" בנשים על ידי סרוב לגט מנסים להחזיק אותן קרוב.


 


 



פתווווח! 


 


*אין לראות בדברים אלה משום המלצה להרבות בילדים


 


________________________________________________________________


 


פלייליסט:


 



Belly: Sweet Ride


 

נכתב על ידי , 24/9/2013 22:45   בקטגוריות האזרח הקטן, חוק זה חוק, כמה טוב לחשוב, עצות חינם, פוליטיקה ודעות, קול באשה  
50 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-2/10/2013 13:49
 



משפחת העמים *


על הכוכבים, מרחק מאה אלף שנות אור, אנחנו יודעים יותר מאשר מה שתחת כפות רגלינו, אלף קילומטר במעבה האדמה, היכן שאף אחד לא יכול להסתכל.

והמח, שמסתתר מאחורי המבט, מתחת למצח, שומר סודות עמוק יותר מאלה שקבורים בלב ובבטן.

והחור הכי שחור, היכן שאי אפשר להציץ, ואי אפשר לראות, אלא רק לנחש, על פי התוצאות, הם חיי המשפחה. וגם אילו ניתן להכניס משפחה למעבדה, ולמדוד אותה במבחנה, מה כבר ניתן להסיק מאומללותה של זאת על כל האחרות.

 


 

ומכל מקום, מה שקורה בין קירות הבית הוא מחוץ לתחום, והוא מתנהל כאקס-טריטוריה, כמו בשגרירות שפועלת לפי חוקים אחרים, ומרגע שהפקרנו נשים וילדים לחסדי אותו תא משפחתי הרי הם נתונים לגורלם, ולא נהוג להתערב בהם ולהזדעזע אלא במקרים קיצוניים במיוחד, למשל אחרי שכולם מתים. המשפחה הפטריארכלית היא סוג של הפרטה, והחברה מתנערת ונפטרת מכל אחריות. ובאמת, מי יכניס את ראשו בין סדן האשה המוכה והפטיש, הבלתי מטאפורי, המכה בה?

 

ובין העמים נוהג אותו העיקרון עצמו. סכסוך שכנים הוא החצנה שנוגעת לכולם, וטריטוריה היא עניין רגיש, וכיבוש הוא בלתי נסבל. אבל כאשר מדובר בסכסוך פנימי, עניין שבין הנתינים לשלטון החוקי, עַם הישר בעיניו יעשה, ובלבד שהרעש לא יפריע לשכנים. ומי באמת חוץ מהאמריקאים יתערב כך בסכסוך פנימי?

 

ומי בכלל קובע? ומהו טוב ורע? ומתי מותר להתערב בעניינים הפנימיים? ומי ישלם? ואם מדינה מפקירה נשים וילדות לחסדי התא המשפחתי, אפשר להתערב גם? ומי יתערב? ומדינה של כופרים? עובדי אלילים? מקריבים למולך? אוכלי בשר? בועלי נידות? מָלֵי ילדות? מלי תינוקות? שולחי בחורים למלחמות צודקות?

 

מה הפלא שאלוהים, הטוב המוחלט, כל כך אלים? ככל שהטוב מוחלט ונשגב יותר – כן הוא מחייב לצאת ולהלחם מלחמת קודש.

או לשתוק מנגד. במחשבה שניה, גם אלוהים כבר לא אלים.

 

 

* לא סטראוטיפים. סטטיסטיקה.

 

נ.ב. (בעקבות התגובות של עדה ועובד)

גם אלימות ואילמות באים מאותה השפה

 

___________________________________________________________________________________

 

הפלייליסט:

אתי אנקרי: רואה לך בעיניים

נכתב על ידי , 6/9/2013 11:16   בקטגוריות בין שחור ולבן, גועל נפש, חוק זה חוק, מסביבנו, עצות חינם, פיסות עולם, קול באשה, תשמור על העולם, מלך העולם  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אני לא הייתי מעז ב-24/9/2013 22:44
 



ונוס חוזרת הביתה


מפעם לפעם נשמעות תביעות  מפי מדינות "עם הסטוריה" כלפי מדינות המערב – "השיבו לנו את העתיקות".

המוזיאונים הארכיאולוגים החשובים בעולם נמצאים בבירות החשובות ביותר. הלובר בפריס, הבריטיש מיוזיאום בלונדון, הפרגמון בברלין, הוותיקן ברומא והמטרופוליטן בניו-יורק, והם מהווים אטרקציה תרבותית ותיירותית ראשונה במעלה.

גולת הכותרת של האוספים באותם מוזיאונים הם שכיות החמדה של העולם העתיק – פסלים, תבליטים ולפעמים מבנים שלמים שפורקו והועברו להרכבה מחדש באותו מוזיאון. רב המוצגים עשו דרכם למערב במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. תקופת השיא של הקולוניאליזם.  האדונים, הקצינים והג'נטלמנים עמדו בראש צבא ארכיאולוגים שחפרו בשיטתיות ושלחו הביתה כל ממצא מעניין, כאשר לתושבים המקומיים לא ניתן שום פתחון פה. כעת, באיחור של מאה שנה, הם פותחים את הפה ותובעים את השבת האוצרות – יוון, טורקיה, מצרים ועיראק, כולן מדברות בקול אחד: ונוס הביתה.

למרות ההתנגדות של אותם מוזיאונים מפוארים, למביט מהצד נראה שאין להם קייס.

 



 

לוונוס טוב ונעים באולמי הלובר. מיזוג האוויר מושלם והתאורה עדינה ומתחשבת. גם האורחים הרבים נוהגים בה בהערצה וכבוד. אחרי מאתיים שנה בלובר היא מרגישה ממש בבית. אבל כמו במקרה של ברונה-קרולין, הפעוטה החטופה-מאומצת, אשר בית המשפט פסק כי עליה לשוב להוריה הביולוגיים גם אם לכאורה צפויים לה חיים קשים ואומללים בהשוואה לאלו שבחיק משפחתה המאמצת, גם ונוס ונפרטיטי צריכות לשוב לידי הוריהם הביולוגיים.

אולם מה אם האבא הביולוגי הוא בעצם אנס? האם גם אז מגיעה לו זכות הראשונים כהורה? שכן אמנם ונוס נלקחה מיוון ונפרטיטי ממצרים, אך התושבים באותם מקומות לא רק שונים מאותם תושבים עתיקים שיצרו אותם, אלא שהם יושבים שם מכח כיבוש ובמקרים רבים אף אחראים לחיסול התושבים והתרבות שיצרו את אותן יצירות. האם הפסל שייך לעם או לארץ? ושל מי הארץ הזאת? האם עם שיוצא לגלות צריך להשאיר את יצירות המופת שלו מאחוריו הוא שהוא יכול, בגלוי או בהחבא, לקחתן איתו לדרך?  ומה הקשר בין היוונים הקדמונים שיצרו את ונוס ובין הטורקים ששלטו במילו בעת שנמצא הפסל?

ואיזה יחס מגלים התושבים באותם מקומות לעתיקות שבשטחן? האם הם ממציאי המחיזור, מפרקים ארמונות עתיקים כדי להשתמש באבנים המסותתות לריצוף ולבניה? אולי הם מהווים סכנה מוחשית ליצירות האומנות העתיקות, כמו אפגניסטן של הטאליבן שהשמידה פסלי בודהה ענקיים בני אלף וחמש מאות שנה (והוכיחה את הכתוב – מי שמשמיד יצירות מופת ענקיות מעשי ידי אדם ישמיד מגדלים ענקיים הומי אדם). ברור שוונוס במקום כזה נמצאת בסכנה ואילו יכלה לדבר היתה מבקשת מקלט מדיני וזוכה למעמד של פליט. האם הייתם מסגירים ונוס חשופת חזה לידי המוסלמים?

 

__________________________________________________________________

 

הפלייליסט:

 

 

באך: סיציליאנה BMW* 1031

 

* אני יודע

נכתב על ידי , 24/8/2013 20:15   בקטגוריות בזמן עבר, חוק זה חוק, פוליטיקה ודעות, קול באשה, שבע האמנויות  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אני לא הייתי מעז ב-7/9/2013 11:06
 




דפים:  
כינוי: 




70,599
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 40 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאני לא הייתי מעז אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אני לא הייתי מעז ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ