לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כל הדברים גדולים כקטנים


כל מה שראוי לבזבז עליו את זמנו היקר של הקורא


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2014

סיפור עוצר נשימה


 

השניות ארוכות, בין אם סופרים אותן ובין אם לא. במיוחד האחרונות. בכל זאת, בנחישות, בנשיכות שפתיים, התקדמתי בעקביות. התחלתי מ-25, ועכשיו אני יכול לעצור את הנשימה לארבע דקות ושש שניות. מאתיים ארבעים ושש שניות. ועדיין, בכל פעם, כל שנייה נוספת קשה כמו כל אלו שקדמו לה - יחד. הסיכוי שאלמד להסתדר בלי לנשום בכלל קלוש יותר מאוויר פסגות, אבל אני ממשיך לנסות. מי שמעודד אותי, ומאתגר אותי, הוא הדג הקטן שאיתי. בכל פעם שאני מכניס את הראש למים אני מוציא מהם את הדג. וכשאני מוציא את הראש, משווע לאוויר, הוא עדיין פוער את פיו ומנופף בזימים ולא מוותר. כשאני נשבר אני מחזיר גם אותו למים, והוא מיד שב לשחות כאילו כלום.

תמיד הוא מנצח, ותמיד הוא מוותר לי. אני חוזר לנשום אוויר.

לחמצן של המים יש טעם אחר. כך היה לי אומר לו ידע לדבר. אני אפילו לא יודע אם הוא דג או דגה.

ביום שאני אנצח אכין ממנו געפילטע פיש. זה יהיה הסימן שלמדתי לנשום כמותו מתחת למים. היום הזה רחוק. אני יכול למשוך עוד כמה שניות, עוד שעתיים או שבועיים, אבל האמת הכואבת היא שבינתיים אני תלוי באוויר לנשימה.

 



תודה על הדגים

 

____________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

 


This Mortal Coil - Song to the Siren


נכתב על ידי , 12/8/2014 22:13   בקטגוריות חיות טובות, מלאכת הכתיבה, קול באשה, שתו מים  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אני לא הייתי מעז ב-14/8/2014 07:41
 



המסע


הקטע הזה שכב שנים בתוך המגרה, בחושך. הוא היה אז התחלה. היום, איני מוצא לו סוף. מה רציתי לומר אז? אמנם הייתי מישהו אחר, אבל הקטע מוביל לאותו המקום, לא משנה מאין באת. אולי הוא הבשיל בינתיים. כבר אין לו צורך בסוף.




 

בקולו של ג'ון פוגרטי יש מכשפה. כשהוא שר, צורח, קם מן געגוע. מתמלא משהו חסר ומתחסר משהו מלא. במכונת זמן מצליחה קרידנס קלירווטר לעטוף אותנו ולשאת הישר לאמריקה, לסיקסטיז אבל בחיק הטבע, על גדת הנהר, בצל העצים. עם רצון עז לחיות.

 

 

 

_____________________________________________________________________________________________________________

 

הפלייליסט:

המבצֵעַ ברור. הבחירה קשה.

אולי בגלל הקליפ. פול ווליום בבקשה.

 

 


Creedence Clearwater Revival - Lookin' Out My Backdoor


 

נכתב על ידי , 9/8/2014 17:45   בקטגוריות אושר קטן, בזמן עבר, החופש הגדול, טעם החיים, מלאכת הכתיבה, מנגנים, מסביבנו  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של גדעון ב-12/8/2014 23:21
 



כרוניקה על הידוע מראש


אומרים שהציעו לנו הודנה ל-30 שנה ואנחנו סירבנו (תחתיה הלכנו על מבצע שיבטיח שקט לשלוש שנים).

בניגוד לגודו או למשיח שמחכים להם עד כלות - ולשווא, תאריכים נקובים מגיעים תמיד. פתרון עם תאריך תפוגה שנדחה לשנים רבות נוטע את האשליה שהוא לתמיד, ולכן פותר את הבעיה. הוא מאפשר להסכים מבלי להסכים, ומנסה את שיטת "הפריץ ימות או הכלב ימות", אבל בסופו של דבר הסבלנות משתלמת למנצח. (ולא לטעות ולחשוב שפתרון מוסכם כאן ועכשיו לדורי דורות הוא יציב יותר, כלומר הדיון כאן הוא בענייני עקרונות).

תאריך היעד מגיע מהר מכפי שציפינו, ולמרבה ההפתעה (האמנם?) התהליכים שהיו אמורים לקרות בינתיים, לא קרו. זה נכון בספרות בדיונית (1984 לא קרה ב-1984, אודיסאה לא היתה בחלל ב-2001, ואני מוכן להמר שהרפליקנטים של בלייד-ראנר לא ינחתו כאן ב-2020). אבל בואו נתמקד בפוליטיקה.

קחו את הונג-קונג, שהוחזרה לסין ורק הוחכרה לבריטניה ל-99 שנה. מה שהיה אז העתיד בעוד נצח הפך במהלך הדורות לשעון מתקתק ובסופו של דבר בא היום ומליוני הונג-קונגאים הפכו בן לילה מבריטים לסינים. אני רק אומר שדחייה לתאריך מוסכם היא רק דחייה.

אז מה פירושה של הודנה ל-30 שנה? היום זה כמו שלום. בדור הבא, יגיע היום שיתחילו לספור לאחור. עוד שנה, עוד חודש, עוד שבוע, למקומות, היכון – אאאשששש! לא רוצים להגיע להמתנה ההיא (שהיא גרועה יותר מה"אש" עצמו). על כן חייבים לטפל בתאריך התפוגה (שעון מתקתק הוא דמוי מצויין). הודנה חייבת להיות חוזה עם אופציה להארכה. כזאת שבמלאת עשר שנים ממשים את האופציה ומאריכים אותה שוב, ל-30 שנה מהיום. רק כך אפשר להנות מכל העולמות – הזה וגם הבא.

אצלנו באופן מסורתי, עוד מימי התנ"ך, דווקא הולכים על הודנות של ארבעים שנה, כמו השקט שהביא בגין במלחמת לבנון (שם לא הלכו על אופצית האופציה כך שנשארו רק עוד שמונה שנות שקט בגבול הצפוני. אז נצלו אותן היטב).

ועדיין, תאריך תפוגה ידוע מראש (של דבר טוב) הוא מטבע בת שתי צדדים. יש את הסוף הידוע מראש, על כל העגמומיות המובנית בו, אך ישנה מסגרת ברורה (של מה שקודם לסוף) שאין כמוה כדי לתכנן ולהתכונן. קחו למשל את יוסף שניצל* את שבע השנים הטובות כדי להכין את שבע השנים הרעות (ואני שואל את עצמי אלף פעם, פי כמה מהר חלפו שתי השביעיות הללו בהשוואה לשתי השביעיות שהמתין אביו לאמו (למרות שגם אלה, על פי עדותו, היו בעיניו כימים אחדים, כי (וזה העיקר) ימים אחדים זאת רק התחושה שבדיעבד. אבל תוך כדי, במהלך המתנה, בדיוק להיפך, וכל יום התארך לכדי שנה שלמה)).



נוט הודנה


והאמא של כל התאריכים הלא ידועים מראש, שידיעתם (לו הייתה אפשרית ) הייתה מאפשרת (לכאורה) ניצול מעולה של הזמן, או, בפרט כשהם קרבים – מקפיאה ומשתקת, היא כמובן תאריך התפוגה שלנו עצמנו. ויחד עם זאת, אם לא נהיה קטנוניים, הרי שבמוקדם או במאוחר, בניגוד למשיח, הוא יגיע.

 

*לא יוסף שְנִיצֵל

 

____________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

 


ליאור ייני - אגדה יפנית


נכתב על ידי , 5/8/2014 17:54   בקטגוריות בזמן עבר, בין שחור ולבן, כמה טוב לחשוב, כמה מילים, נבואות זעם  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אני לא הייתי מעז ב-8/8/2014 15:46
 



המים של חייך


(אחרי שהמצב יגמר)

 

הנה סיפור ידוע ורב גירסאות בעולם האינטרנט (ומעניין אם יש לו קיום גם מחוצה לו).

הוא הולך כך -

מרצה זקן בעל שם הוזמן לשאת הרצאה על "ניהול זמן יעיל". הוא בחר לערוך ניסוי.

המרצה הניח מיכל זכוכית גדול על השולחן. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים בגודל אגרוף, והניחן לאט ובעדינות בתוך המיכל.  כאשר התמלא המיכל, הרים המרצה הזקן מבטו באיטיות אל תלמידיו ושאל: "האם המיכל מלא?" כולם השיבו: "אכן". המתין המרצה הזקן מספר שניות והוסיף: "האומנם?"

שוב התכופף המרצה הזקן והוציא מתחת לשולחן דלי מלא אבני חצץ קטנות. בקפדנות שפך את החצץ מעל לאבנים וניער בזהירות את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים את מבטו לקהל ושאל: "האם המיכל מלא?"

חזר המרצה הזקן והתכופף והוציא מתחת שולחנו סיר מלא בחול.  בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. שוב ניער המרצה הזקן את המיכל, אף ביתר עדינות וסבלנות והוסיף עוד ועוד חול עד שהחול חדר לכל פינה במיכל. אז שאל שוב: "האם המיכל מלא ?"

הוציא המרצה הזקן מתחת שולחנו כד מלא מים ויצק אותם בזריזות אל תוך המיכל עד לשפתו. ואז לנגד עיניהם המוקסמות של תלמידיו הרים מבטו ושאל: "האם כעת המיכל מלא" ? "כן" שאגו כל תלמידיו.

אז הרים המרצה הזקן מבטו לעבר הכיתה ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה"?"

קם אחד התלמידים וענה "אנו למדים שככל שהיומן שלנו נראה לנו גדוש, אם רק מתאמצים מספיק, תמיד ניתן להוסיף פגישות נוספות".

"נו טוב..." הפטיר המרצה הזקן וחיוך על פניו. אז אמר:

"האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא נכניס למיכל קודם את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך, אך אם נכניס תחילה את האבנים הגדולות, נוכל להכניס עוד קטנות מהן ועוד קטנות מהן ....".

התבונן המרצה הזקן בשומעיו ושאל:

"מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? משפחתכם? חבריכם? חלומותיכם? החופש שלכם? מאבק למען מטרה נעלה? משהו אחר?"

לנגד עיניהם התוהות של תלמידיו המשיך ואמר כך:

"מה שעליכם לזכור הוא לתת משקל בכורה לדברים הגדולים שבחייכם. אם לא תעשו זאת, אתם עלולים חלילה להחמיץ את החיים. אם תתנו עדיפות לדברים הקטנים יתמלאו חייכם בהם ולא יישאר די מהזמן היקר שלכם עלי אדמות כדי להשיג את הדברים החשובים לכם באמת. משום כך לעולם אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: "מהן האבנים הגדולות בחיי?" וכאשר תזהו אותן, הכניסו אותן ראשונות והן תמלאנה את חייכם, אך גם תאפשרנה לכם להכניס אחר כך את כל השאר".

בתום ההרצאה נטל את ילקוטו ועזב את החדר ללא אומר ודברים כשתלמידיו יושבים בכיתה נרגשים ומהורהרים".

 

כשניסיתי לחזור על הניסוי בבית ערכתי שנוי קל, ובניתי לסיפור גרסת 2.0. ראשית וראשון מילאתי את המיכל במים. והנה, למרות שפגעתי בסדר, אפשר היה להמשיך בכל שלבי הניסוי. המים יכולים להקדים את האבנים הגדולות. המים יכולים להיות בראשית, והם נשארים עד לאחרית. הם ששוהים בכל מקום, ממלאים כל מרווח, בשקט ובענווה קובעים את הסביבה והרקע, ואף נספגים ומרטיבים את כל האבנים שיוכנסו לתוכם.

"מהם המים של חיי?" זו השאלה. המים שקדמו אף לאבנים הגדולות, אך תמיד נשארים. מי אני? מה אני? אני המים. לפני שבוחרים את האבנים הגדולות ומכניסים אותם – שאלו "מהם המים שאתם?".

ומה על המים שנשפכים כאשר מכניסים את כל האבנים? מה אנחנו מאבדים? על מה מוותרים? האבנים הם הבחירות שלנו. מהו המחיר של כל בחירה?

לזאת, הנה עוד סיפור (זכיתם בשני סיפורים באבן אחת).

 

מנהל יפני רצה ללמוד על תורת הזן והלך למורה מפורסם.

המורה קיבל אותו בברכה והזמין אותו לכוס תה.

המורה מזג תה, והמשיך למזוג גם לאחר שהכוס עלתה על גדותיה. לאחר מספר רגעים התפרץ המנהל: "תפסיק למזוג, אין יותר מקום בכוס".

"כפי שכוס זאת אין בה יותר מקום", אמר לו המורה, "כך גם אתה מלא בדעות ובאמונות שלך. כיצד תוכל לשמוע על תורת הזן לפני שתרוקן את הכוס שלך?"

 

לפעמים עומד אדם מול כלי מלא וגדוש והוא נבוך ובידו אבן גדולה.

זכרו תמיד– כאשר אוגרים מיכל מלא מים חול ואבנים הוא הופך כבד מאד וחלקלק. אי אפשר להרים אותו. הוא שביר ובעייתי. אפשר לרוקן אותו. אפשר להשליך עליו את האבן, ולשבור הכל.

לפעמים הצעד הנכון הוא להשאיר את המיכל על השולחן ולצאת מהחדר.

 




והנה עוד סוד גדול. אם לא ממלאים את המיכל באבנים, אם משאירים מקום פנוי, המים יכולים להתמלא בדגים צבעוניים ואפשר להתבונן בהם שעות ארוכות.

 

__________________________________________________________________________________________________________

 

הפלייליסט: (המוסיקה היא אבן גדולה. לא, המוסיקה היא מים. לא, המוסיקה היא דג צבעוני במים)


 


Bach - Siciliana BWV 1031

-

נכתב על ידי , 3/8/2014 00:38   בקטגוריות מילה טובה, שתו מים  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אני לא הייתי מעז ב-4/8/2014 22:07
 





כינוי: 




74,547
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 40 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאני לא הייתי מעז אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אני לא הייתי מעז ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ