לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כל הדברים גדולים כקטנים


כל מה שראוי לבזבז עליו את זמנו היקר של הקורא


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2015    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2015

הפטנט


ביקור במוזיאון לתולדות המדינה.

תמונה מספר אחת: אולם. על הבמה, שולחן עמוס מיקרופונים. על הקיר האחורי, מסך קפלים בהיר. במרכזו תלויה מסגרת גדולה וריקה, ובשני צידיו דגלי ישראל מוארכים, אנכיים, מן התקרה ועד הרצפה.

תמונה מספר שתיים: שעת לילה, כיכר גדולה בתל-אביב, כמעט ריקה. ילדים אחדים, ובפינה עומד איש במעיל, בידיים פרושות לצדדים, ורגליו מבצעות מן צעד מוזר, כאילו רוקד.

תמונה מספר שלוש:  נוף. נהר גדול ורחב (על פי הגשר החוצה אותו), כנראה באירופה. בחזית התמונה, בצידה הימני, מעקה של מרפסת עשוי ברזל. אין ציון תאריך.

 



ביציאה, בחנות המזכרות

הלילה בו נעלמו

ואז הפטנט קרם אור לגידים.

בתחילה טיפין טיפין,

בקרב אנשים פשוטים, משוגעים

לדבר. עד שהוחלט

ומכח החוק הוא הוחל על

כל אלבומי התמונות, ולא נשארה

אף תמונה מהדור הישן.

בדיוק בחצות לחץ

השר על הכפתור,

ומן התצלומים

נעלמו כל המתים.

 

בחדרים

הידיעה המוקדמת אפשרה לכל אחד להתכונן. להפרד. החוק החדש לא פסח על אף תמונה. לא העתק של תמונה של צילום. לא עיבוד פוטושופ. לא קובץ דיגיטלי דחוס. לא צילום ישן מוסתר בין דפי ספר או קופסת נעליים בעליית הגג. היתה זו שעתם של הציירים (שום פטנט לא יכול להם, לציורים) שהעתיקו, יומם ולילה. וגם שעתם של הציירים והציורים הגרועים, שכן לא על אמנות מדובר כאן, אלא על זכרון.

ואלה שמעולם לא החזיקו אף תמונה בכיסם, חייכו לעצמם מבלי דעת. ובחצות, נעלמו כל המתים.

 




 

הפתעות

הפתעות. בתמונה הישנה מגן הילדים, לא מעט כסאות ריקים. מי ישב בהם? הרי גם את אלה שנראים בתמונה אני בקושי זוכר בשמם. אבל ההפתעה האמיתית היתה הצילום של שלומי. דפדפתי אל התמונה, מצפה להביט באבנים הגדולות לצד המעיין (את התמונה הכרתי בע"פ). אבל על האבן ישב שלומי כמו תמיד, והביט למצלמה בחיוך גדול, אפילו צחוק. ונדמה לי שהצחוק הזה הופיע בתמונה רק עכשיו. התחלתי לצחוק גם אני.

 

_________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

 


Smetana: Vltava

 

 

 

נכתב על ידי , 19/1/2015 18:40   בקטגוריות בזמן עבר, כמה מילים  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של כמו מניפה ב-20/1/2015 11:59
 



עיניים עצומות לרווחה



לעצום עיניים ולצעוד קדימה. תחילה, הצעדים הראשונים נעשים בבטחון מלא ובקצב, כמו בעיניים פקוחות. לאט נמס הבטחון. זכרון התמונה האחרונה כבר אינו מועיל. ראשית הוא נמוג ונחלש. שנית, מי יודע מה השתנה בינתיים ומה הופיע בשטח. אבל הכי חשוב, מתוך שכבר צעדנו שוב אין אנו באותו מקום שהיינו, והמראה, לו ידענו לראות, אינו זה שראינו, ואולי הנקודה הקטנה מימין, שכלל לא שמנו לב אליה, גדלה והתפתחה וכבר הפכה לאבן מונחת על הדרך. על כל צעד נוסף נתלש עוד קצה חוט. משהו מתוך התמונה שהיתה נעקר או מתפוגג ותחתיו נכנסות מפלצות. אבני נגף, עמודים ובורות דמיוניים מתחילים למלא את השטח. ההליכה הופכת זהירה ואיטית. תנופה דועכת. כמו מעוף הזיקוק במעלה השמיים. כמו עגלה נוסעת בחול. התנגדות מכבידה והולכת כמעט עד לעצירה.

לא פחות מהתמונה הדועכת, מאיימת הטעות המצטברת. כי כל חיינו אנחנו מתקנים טעויות, בלי משים, ובלבד שנבחין בהן. כל צעד בדרכנו שסטה ימינה, מתוקן מיד בצעד הבא. הרי אתם לא באמת מאמינים שאפשר ללכת ישר. לכן, גם אם שמורה בראשנו מפה עדכנית ומדוייקת של העולם, אין בכך דבר אם איננו יודעים בדיוק היכן אנחנו נמצאים. והרי זה סוד כוחו של הג'י.פי.אס – המצאנו מכשיר היכול לומר לנו בדיוק היכן אנחנו נמצאים.

ללא גלוי הטעות, קטנה או גדולה, אין תיקון. וללא תיקון, טעות מצטרפת לטעות ודרכנו מערבה מזמן פנתה צפונה. זה טיבה של טעות. היא מצטברת. כמו חטא שנוסף על פשע. אם לא נתקן את דרכינו אין סיכוי שנגיע ליעד אליו יצאנו. וללא מראה עיניים, שוב אין בידינו את אמצעי התיקון. (אם להודות על האמת, יש כמה וכמה. אמנם יעילים הרבה פחות מהראיה, אך הם שם. עוורים מנוסים משתמשים בהם תמיד. עוורים לרגע, מעט ובקושי. כדאי להקשיב לקולות. אפשר להרגיש את השמש המחממת את גבנו. אפשר ללכת, אבל אי אפשר להגיע רחוק). בעיניים עצומות לא רק המפה הלכה לאיבוד אלא בעיקר אנחנו עצמנו.

אז מגששים קדימה, ידיים מושטות, ורגליים בודקות. גודל מרחב התנועה הוא כטווח הראיה, וזו מצטמצמת עד כדי טווח הבהונות. זה הזמן, אם אינך עיוור, לפקוח עיניים, ולו להרף. להתעדכן ולצאת לסדרה חדשה. ויפה שניה אחת קודם, כי אז אין צורך להבלם ולעצור. כאשר המכשולים הדמיוניים מתחילים להצטבר בדרך זה הזמן להציץ ולפנות אותם, ובעיקר לשים את עצמנו שוב על המפה.

יש מרחבי עיוורון בטוחים. במישור גדול ורחב, הכל נראה למרחק, ובניגוד למדרכה או שביל הררי שהם בחירה מאד תמציתית, ולכן צרה, לשטח הפתוח לא אכפת אם תסטה ימינה או שמאלה. כל הדרכים מובילות. הוא מאפשר לשגיאות להצטבר. לטעות מבלי להענש. על החוף, כאשר הוא פנוי מאדם, אני מתרגל עצימת עיניים (זה גם עוזר להגן על העיניים כשרוח חזקה נושבת). צועד וסופר. משתדל לשמור על קצב הליכה רגיל. מגיע למאה, מאתיים ושלוש מאות צעדים. ממשיך באיטיות, גם בשלב החששות, מנסה לשבור שיאים. התרגול עוזר, אבל במוקדם או במאוחר, כעבור מספיק צעדים, אם העיניים עצומות, המרחבים מצטמצמים לטווח הבהונות. כדאי אז לפקוח עיניים. המראה יכול להפתיע.

אבל יש דרך נוספת להתקדם. לסמוך על מישהו בעיניים עצומות. זאת דרך עדינה ומתוחכמת להשתמש בחוש הקול. במסע כזה מוותרים לגמרי על תמונת העולם שסיפקו העיניים. שוכחים אותה וממנה ומנסים דרך אחרת. ללכת לאורך זמן בעקבותיו של הקול. להאמין בקול ממש כפי שמאמינים למראה העיניים*. העטלפים עושים זאת תמיד בהצלחה רבה. הם מאמינים לקולו של ההד. אנחנו צריכים לסמוך על מישהו אחר וללכת אחר קולו. אבל זה כבר תרגול שונה וחדש וראוי בפני עצמו. בעצם, כאן מקשיבים לקולו של הלב.

 



מרחב בטוח

 

בדיחה (בלתי נמנעת) כפי שהיא זכורה לי, מתוך "אפלטון ואתון":

אדם חוזר לביתו ומוצא את אשתו בזרועות חברו הטוב. קופץ החבר ואומר: "לפני שאתה אומר או עושה משהו, שאל את עצמך - למי אתה מאמין? לעינייך או לחבר הכי טוב שלך?"

 

בדיחה אחרת מזכרון אחר:

שואלת אשה את בעלה

- "מה תעשה אם אבגוד בך עם מישהו?"

- "אשבור לו את המקל ואבעט בכלב"

- "ומדוע שיהיו לו מקל וכלב"?

- "כי הוא מוכרח להיות עיוור"

 

_______________________________________________________________________________

הפלייליסט (בלי שום קשר):

 

מאד אהבתי את זה אבל אי אפשר להתפשר על הביצוע המקורי

 


Layla - Derek and the Dominos

(אריק קלפטון בשבילכם)

 


נכתב על ידי , 12/1/2015 23:03   בקטגוריות כמה טוב לחשוב, ליד הים  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אני לא הייתי מעז ב-14/1/2015 15:15
 



הקרנפים


הקרנפים ברחו מהספארי ויצאו לטייל ברמת-גן. לא נכנסתי לראשם. אני בספק אם יש שם מספיק מקום בשבילי. אבל במקום של האינסטינקט הרגשתי שמחה גדולה. ונדמה לי שהפעם זאת לא סתם האנשה. זהו האושר הגדול של החופש. ולו לרגע קצר, ש(במקרה שמדובר בבני אדם )ידוע שיחלוף. אושר הוא תמיד חוויה רגעית. אין אושר בעבר או בעתיד. ויציאה לחופשי היא אושר.

הסיבה הפשוטה לכך היא שהאושר הוא מצבו הטבעי של כל אחד. כל מידה של חוסר אושר מבטאת רק סטייה מתוך אותו מצב טבעי. ומה שגורם לאותה סטייה היא חוסר האפשרות להיות. המניעה. החסימה. ההרחקה. כאשר הרצון שבע, האושר נמצא מעצמו. מה שקל יותר להגדיר הוא חוסר האושר. והוא לא יותר מאשר הכנעת הרצון. הגדר החוסמת את הדרך, הסורגים, הדלתות הסגורות. לכן, גם עבור קרנף פשוט, פריצה מהחומות היא אושר לרגע. והשמחה כל כך גדולה שאין אסון בכך שהיא זמנית (דבר שקרנפים אינם יודעים, אבל אנחנו בהחלט).

אני נזכר בהרבה נופים מהסרטים (כי שם, וכמעט אך ורק שם, ראיתי את הדברים בעיני). במשוגעים ב"קן-הקוקיה", שמצליחים לצאת לכמה שעות לטיול באוטובוס. בכל הזקנים בבית האבות, והנערות במנזרי האחיות מגדלנה, בכל אסיר שברח מבית הכלא. במורדים, באותו רגע קצר שנדמה שימשך לנצח. איזה אושר. איזה אושר.

ונכון שצריך לכלוא אדם בין חומות, כדי שהבריחה מתוכן תלמד אותו האושר מהו. אבל העניין הוא רק הלמידה. לא מידת האושר. אפשר להיות בחוץ – ולדעת. ולצורך הדיון הזה לא קונה את התיאוריה שחייבים להציב גבולות. אולי לצרכים ומטרות אחרות. לא לאושר.

 

והמחשבה הבאה היא, בכל זאת, שכליאה הינה עונש קשה ואכזרי. אני מאמין שבכלא אין אנשים מאושרים. ולא תמיד היציאה מחומות הכלא מביאה אל האושר. ומעבר לחומה יש עוד הרבה חומות אחרות. אבל כל חומה נופלת יכולה להביא אושר קטן. כמו הכלב, בראותו את הרצועה שפירושה "יוצאים לטייל". וכשתיפול החומה האחרונה, אולי נדע.



חבל שהוא לא יודע


ואם מדברים על סרטים ועל הענשה, סצינת החופש המופלאה ביותר זכורה לי מהסרט "תקווה ותהילה". הכבל נקרע, ובלון התצפית יוצא לחופשי, ללא זעם נקמני כמו של מים הפורצים מסכר, הוא רוקד. מרחף במעוף חסר שליטה מעל הגגות, סוחף בהתלהבותו את שמחת הילדים, ונענש בהוצאה להורג, וגופו מתרוקן מנשמה. צפו בסרט.

 

_______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

 


Paul Winter - Whales weep not

 

נכתב על ידי , 7/1/2015 23:58   בקטגוריות אושר קטן, חי בסרט, חיות טובות, טעם החיים, לנצח את כח המשיכה  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אני לא הייתי מעז ב-12/1/2015 23:03
 





כינוי: 




76,395
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 40 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאני לא הייתי מעז אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אני לא הייתי מעז ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ