ככל שהיתה פחות ירושלים – אהבנו אותה יותר. כשהייתה מחוז דמיון בארץ רחוקה, היא הייתה ירושלים של מעלה, כמו שהנוצרים המחישו בקתדראלות המדהימות עם הויטראז'ים החלומיים. ובארצנו, במדינה הקטנה, אהבנו אותה עם הדרך המתפתלת והעלייה שובקת-הרכב לקסטל, ומשכנות העוני והגעגועים לכותל והקסם של מאה שערים. לשחרר אותה שחרר דמעות. אחר כך העיר גדלה וגדלה והפכה למפלצת חונקת.
העולים לרגל
בשנות השישים, לפני שנסלל כביש מס 1, עברה הדרך לירושלים בצומת נחשון שהיום איש לא יודע היכן היא. בתחנת הדלק שבצומת הייתה מסעדה, ובמסעדה הייתה מלצרית שהחזה השופע שלה היה לשם דבר בכל רחבי המדינה. עדיין לא הייתה טלוויזיה בארץ, וזאת הייתה האטרקציה העיקרית בדרך. נדמה לי ששמה היה שרה. (בדקתי נכון לעכשיו, כמעט חמישים שנה אחרי (כמו הביטלס) ועדיין תמצאו באינטרנט אנשים מדברים עליה). לו אני מדינת ישראל או ירושלים, הייתי מעניק לה אות כבוד ומוודא שהיא חיה בכבוד ובאושר. אגב מעולם לא ראיתי אותה.
הכיבוש הנאור (הכובש)
היה כיף לבוא לעיר העתיקה ב-1967, כשהסוחרים רודפים אחריך כמו בעולם השלישי, הכול בלירה, ואתה מרגיש כמו מלך גם אם אתה רק בן 10.
הכיבוש הנאור (הנכבש)
בארץ שבה אנשים רוצחים במקום בגלל ריב על מקום חניה, כמה אנשים היו מוכנים להרוג על כל אחד שהורג באמת? בארץ שבה אנשים מוכנים להרוג בגלל מקום חניה, כמה היו מוכנים להרוג בגלל השפלה במחסום? לא צריך שואה בשביל לייחל למותו של מישהו.
הכיבוש: יום ירושלים - 11/12/1917
חז"ל
עשרה קבין של ירושלים ירדו לעולם. תשעה לקחו אלה שלא אוהבים אותי ואני איני אוהב אותם. כשקדושה של מקום מחלחלת לאנשים, היא הופכת אותם לחומר רדיואקטיבי, עם קרינה מסוכנת. בכמות של מסה קריטית זה מביא לפיצוץ, אחרת סתם מתפורר לאיטו. ארבע ערי קודש בארץ ישראל, ואלו הן: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. (מ.ש.ל)
קורת גג
כשחברי הסטודנטים גרו בירושלים בדירה שכורה במרכז העיר, שלושה צעדים מבצלאל, הייתי מטלפן ואז יכולתי לבוא להתארח אצלם. אחר כך סיימו ללמוד וחזרו לשפלה, ובמקומם באה לגור בחורה חדשה, סטודנטית. הטלפון, שבאותם ימים היה נכס יקר והוסיף לדירה ערך לפחות כמו מרפסת עם נוף, נשאר. כך יכולתי לטלפן שוב לאותו מספר ולבוא להתארח בירושלים. איני זוכר את שמה, אבל תמיד אזכור אותה לטובה.
הדברים הכי טוב בירושלים
עגנון והסיפורים, עמיחי והשירים. עכשיו עגנון ועמיחי מתים. השירים והסיפורים חיים. אם אני קורא בהם במקום להיות בעיר אני אוהב את ירושלים.
ביום ירושלים
היום, שמצוין ברב פאר ותהלוכות, נפל במקרה על יום הניצחון על גרמניה. את היום הזה, שאין להפריז בחשיבותו, ציינו במקומות שונים בארץ במפגשים של וטרנים קשישים, עולים מחבר העמים עטורי מדליות, בחסות משרד הקליטה. השאלה היא הכיצד היום הזה, שצריך להיות היום החשוב ביותר בשנה הפך לאירוע של מרכזי קליטה? ההשערה היחידה שלי היא שכאשר חוגגים את היום הזה מעליבים את הגרמנים. בניגוד ליום השואה שם אנו מזכירים להם את היותם רוצחים ומנוולים, יום ה-V, מזכיר להם את תבוסתם והשפלתם. ומאז ומתמיד ידענו שמוטב להיות רוצח אכזר מאשר חלש ומושפל.
היום נדבר קצת על רגשות כחומר. אני יודע שבשנים האחרונות מסתבר יותר ויותר כי הרגשות שלנו הם כולם הורמונים – מולקולה כימית שנוצרת במקום אחד וזורמת, בעורקינו ממש, למקום אחר. אבל אינני בא לטעון שום טענה מדעית. רק מחשבות שחומרים אלה ואחרים מעלים בראשי. המדע, במקרה הזה, מספק בסך הכל הסבר לתופעות שאנחנו מכירים מאז ומתמיד.כאשר ההסבר מתיישב יפה עם מה שאנו חווים, הוא כזה מתקבל באהדה יתרה.
הבה נבחן אם כן את חומרי הרגש. הרגשות, בהיותם חומרים , כמוהם כתרופות, או סמים, הנוצרים בגוף. על כן יש בהם נעימים ומרפאים ויש רעלים מסוכנים, ואם לדייק יותר - כמו בתרופות, המינון קובע.
נראה למשל את השנאה. כולם יסכימו שהיא רעל. השנאה היא סם. אבל סם שמחדד את הערנות, וממקד אותנו במשימה – מעין ריטלין מרוכז ויעודי. החומר היעיל ביותר לפרוק שנאה הוא נקמה. הנקמה נוצרת בן רגע, מחסלת את מאגרי השנאה ומתמירה אותם לסיפוק ואושר, בכך היא יעילה הרבה יותר מן האהבה. האהבה אף היא מביאה לאושר וסיפוק, אך אין לה השפעה על השנאה. היא רק למהול אותה. צריך הרבה אהבה כדי שהשנאה תפסיק להשפיע. מה שקשה יותר – דרושה אספקה תמידית. כשנוצר מחסור באהבה, שָבה השנאה ומציפה את העורקים. מסתבר שהיא יותר עמידה. זהו אחד ההסברים לכך שהאהבה היא סם ממכר. אבל בחינה קצרה מלמדת שסכנת ההתמכרות נמצאת בכל מקרה. בעיקר כאשר צורכים אותה במינון גבוה. האהבה היא הסם הממכר ביותר והגמילה ממנה קשה ועל כן היא מסוכנת מאד. אין פלא שבהרבה מדינות היא הוצאה צחוץ לחוק. הזהירו את הילדים והישמרו בעצמכם.
הטינה היא שנאה מרוככת. אדולן של שנאה. אמנם משמשת תחליף אבל זה לא זה. אין לה דבר מן היתרונות של השנאה. הנקמה יכולה לפרק גם אותה, אבל היא שנקמה קשה מאד לייצר והיא יקרה מדי. בדרך כלל, אנשים יעדיפו להמנע ממנו, וישארו עם השנאה והטינה.
הכעס, אם חושבים על זה, הוא דווקא מצוין. חומר פעיל שמנקה וממיס רגשות רעים, ותוך כדי מתפרק בעצמו. הוא עוזר למנוע הצטברות של טינה שנאה, ועל כן הוא יפה לבריאות. יחד עם זאת, כעס שנוצר כך סתם, אם אין לו מה לפרק, גם הוא נשאר בגוף וגורם לכוויות. היזהרו מעודפי כעס לא מנוצלים.
לחמלה יש אפקט מרגיע, עד כדי פגיעה בחושים ואובדן קשר עם הסביבה. אולם, באופן מפתיע מסתבר שלחלק גדול מהאוכלוסיה יש חסינות מפניה.
הרעל המסוכן ביותר הוא הקנאה. מי שזורמת קנאה בעורקיו נדון לסבל, כאבים, ואי-שקט. לפעמים מתבלבלים באבחון בין הרעלת קנאה וכלבת. יש לו, לרעל הקנאה, תכונה מיוחדת שהוא מייצר את עצמו מחדש ומסרב להתפרק. הוא מתפתח היטב דווקא בנוכחות אהבה (כנראה משהו שקשור בלחות), אבל מסתבר שיש לו השפעה מקלקלת, והאהבה, בהשפעת הקנאה הופכת לחומר אחרת, לא יציב, ובמקרים קיצוניים לשנאה ממש.
על הדכאון והיאוש אין צורך להסביר דבר.
אבל בואו נדבר על החומר שמפרק אותם. החומר החשוב ביותר בגוף. זה ששומר עלינו מכל רע. חומר הפלא שמפרק כל חומר אחר, ובפרט כל חומר מזיק. אבן החכמים של כל הרגשות. החומר היחיד שמרים אותנו מהמקום הנמוך ביותר ומציל מכל פגע. החומר המרחיק מסכנות, בעיקר דמיוניות. החומר העושה את ההבדל בין חיים למוות, ששום דבר אינו עומד בפניו. החומר שעושה את החיים בגיהנום לנסבלים ואפילו ראויים. החומר שרק בזכותו נאמר "מותר האדם מן האלוהים". ההומור.
כה אמר הנידון למוות בבקשתו האחרונה – "תנו לי מנה יפה של הומור".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
