לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


כינוי: 

בן: 29

ICQ: 268361342 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2017

שעת מבחן


לפני 4 חודשים בערך כתבתי כאן פוסט. אני מאמין שאף אחד כבר לא קורא כאן, אבל אני תמיד יכול לשלוח קישור ולשתף קצת.

האשמתי את ההורים שלי במציאות שבה הם גידלו אותי - שהביאה אותי לידי כך שהיום, כאדם בוגר, אני לא יודע לדרוש מהסביבה את מה שמגיע לי, להציב גבולות למי שפולש אליהן, ולא לוותר על דברים שאני רוצה או מגיעים לי.

מה עשיתי עם התובנה הגדולה הזו? חוץ מלתלות את האחריות לחיים האומללים שלי באנשים אחרים, מבוגרים, לא כל כך אינטליגנטים רגשית או לפחות רגישים למצב שלי (משלל סיבות ואילוצים), לא עשיתי הרבה. מצאתי סיבה, שבאמצעותה אני יכול לרחם על עצמי יותר, להאשים את עצמי פחות, וזהו. 

 

הבעיה עודנה קיימת - וככל שעובר הזמן, היא משפיעה על יותר תחומי חיים. אני לא מסוגל לומר לא, ואם אני אומר לא, אני יכול לשנות את דעתי תוך זמן קצר.

אני מחוץ לארון בפני אמא שלי כבר יותר משנה, אחרי שבזבזתי את שנותיי היפות ביותר בשקרים ובחיים בסתר, ובחרדה מתמשכת מפני יום הדין הנורא הזה. יום הדין לא הגיע, הארון איננו, כבר, כביכול, אין סתר ואין שקרים. אבל המצב זהה. אמא שלי ממשיכה לשלוט לי בחיים, לאו דווקא כי זה מה שהיא מנסה לעשות, ולאו דווקא כי זה מה שהיא רוצה לעשות - אלא כי אפשר. כי אני נותן לה, להשפיע עלי בדעותיה, למנוע ממני לעשות דברים שעלולים לאכזב אותה או לא לרצות אותה, כי אני נותן לה להתערב בהחלטות בחיים שלי וכי אני נותן לה לבקר אותי ולהגיד לי מה היא חושבת ומה לדעתה נכון לעשות. קל להאשים אותה - "אמא שתלטנית, משועממת, כפייתית", אבל היא לא אשמה. אני הבן היחיד שלה, והיא פשוט עושה מה שאפשר. מה שלא אומרים לה או מסבירים לה שאי אפשר. אז נכון, יצאתי מהארון, אבל החיים שלי עדיין תלויים באופן מהותי בה. בדעות שלה ובכבלים ששייכים לה, אבל אני זה שקושר את עצמי אליהם.

במקומות העבודה בזמן האחרון חוויתי כמה חוויות קשות ולא נעימות. נזרקתי באופן פתאומי ממקום העבודה הראשי שלי, אחרי שהשקעתי בו באמת את הלב והנשמה תמורת שכר נמוך מאוד. וזאת רק כי, כביכול, דרשתי קצת יותר. לא בטוח שזה קשור לכאן - אבל גם כאן, מהירות התגובה שלי בנסיון לשמור על הכבוד שלי ולהגיד - "לי זה לא מתאים, אלי לא יתיחסו ככה, זה לא מקובל עלי, לי זה לא מגיע" הייתה איטית מאוד, והציגה אותי כאדם חלש ורפה, שיקבל כל גזרה שתנחת עליו וכל עוולה שתיעשה לו. בסופו של דבר קמתי והלכתי מרצוני, אבל האם כבודי נשמר? קשה לי לומר. אם המעסיק.ה שלי עדיין העז.ה להתקשר ולבקש ממני בקשות שנוגעות לעבודה, ובמקום לענות "לא, אני לא עובד יותר" עניתי... "טוב, בסדר... אוקיי" - אז כנראה שיש לי בעיה משמעותית.

במקום העבודה השני גם קורים דברים לא נעימים, שקשורים באופן ישיר לעובדה שאפשר לנצל אותי ולהכתיב לי כל מצב אפשרי. בנוסף, גם ברמה המקצועית אני סובל מחוסר היכולת שלי לדרוש דברים מסוימים, חלקם בסיסיים, דבר שמביא להתפוררות וזליגה של מסגרות יציבות וחזקות.

רק אתמול עשיתי בדיקת איידס מהירה, לאחר שקראתי שבחור שהייתי אתו הוא חולה ומדביק אנשים בכוונה. התוצאה הייתה שלילית, אבל הייסורים שחוויתי עד לאותו רגע לא היו נעימים. ולמה לקיים יחסים מין לא מוגנים? לא מתוך רצון להרס עצמי! אני לא שונא את עצמי. אבל כן מתוך חוסר יכולת להציב גבולות, ולאכוף אותם! בעיקר לאכוף אותם. אני באמת לא שונא את עצמי, אבל אני כנראה לא אוהב את עצמי. ולא חושב שמגיע לי הטוב ביותר, ומרשה לעצמי להתפשר, ולהבליג, ולזרום, כמו שכתבתי כבר בעבר, עם החטבות לא הגיוניות, עם התערבויות וחיטוטים, עם יחסים ופרטנרים לא רצויים, עם שכר נמוך, וכולי וכולי.

 

ומצד שני, בתחום המקצועי אני עולה ונוסק ומתקדם, ולא מפסיד רגע אחד כדי לעשות עוד דבר ולסמן וי ליד עוד מטרה, טסתי לכתת אמן ואז לתחרות, ועכשיו אני נרשם למוסדות לחו"ל. אני גם לא חוסך ושולח מיילים בתפוצת נאט"ו על ההישגים שלי וכמה שטוב לי. למראית עין הכל נראה נוצץ ומרהיב, בן אדם מגשים את החלום, עושה את מה שהוא אוהב, לקנא ממש.

אבל אי אפשר להתעלם מהפער הזה בין ההתקדמות המקצועית לבין הנסיגה האישית-פנימית. וזה כבר מתחיל להזיק אחד לשני. הרי אין שני אבי. יש רק אחד, והוא לא מאושר. הוא מאושר ברגעים מסוימים, על הבמה, בקונצרט, בחזרות, בסדנאות, בשדות תעופה. אבל כשהוא הולך לישון הוא אותו אבי שחושב שלא מגיע לו הטוב ביותר, שהוא לא אוהב את עצמו, שיכולים לפגוע בו ולנצל אותו - והוא יהיה בסדר עם זה. אני כבר רואה איך מטרות מקצועיות שאני רוצה להשיג מתרחקות ממני בגלל הותרנות הזו. ועזבו את הנושא המקצועי, הנפש חולה ופצועה, וצריך לטפל בה.

 

הגיע הזמן לעשות מעשה. זה קשה נורא, וכל השאלות השליליות בעולם עולות - למה דווקא עכשיו, מאיפה הכוחות, ואם זה ייכשל, איך לעשות את זה, ומה אם, ובאיזה כסף. אני יכול לומר שאני באמת רוצה לעשות את השינוי - ושהציפייה שכשאמצא בן זוג אז הבעיות ייפתרו, או מעצמן כי אהיה מאושר, או כי הוא יוכל לסייע לי אתן - היא לחלוטין לא מציאותית, ורק כואב להחזיק בה. אין לי דרך למצוא אהבה לפני שאוהב את עצמי. שמעתי כבר את הססמה הזו, אבל כנראה שהיא נכונה. 

 

אני מקווה שבפוסט הבא שאכתוב בעוד מספר חודשים, כבר אוכל לספר על משהו חיובי שעובר עליי.

נכתב על ידי , 19/10/2017 19:56  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



22,821
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מתוסבכים , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל-*-ScORpiOn-*- אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על -*-ScORpiOn-*- ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ